פה ושם בארץ ישראל

בוקר בארץ הכלניות

2012-02-14T20:49:00.001+02:00

אתמול החלטתי לצאת לבדי לסיבוב בבארי. ממש בא לי לראות את הפריחה, הכושר הגופני שלי די הידרדר ולרכוב עם אחרים ממילא מסתכם בלפגוש אותם בהפסקות, וממש בא לי לצלם, אז מה רע בלבד?

זה התחיל בקור נוראי של 6 מעלות. השמש השקרנית בקושי הציצה. היחידים שראיתי היו חיילים בבט״ש והכלניות.

פריחה כל כך יפה לא ראיתי מעולם בבארי. מלא פרחים סגולים וצהובים וורודים, שלא לדבר על רצף הכלניות. יפהפה.

הסינגל עצמו מהודק כמו שצריך, המסביב מוכן לקלוט את אלפי המבקרים בסוף השבוע.

את הסיבוב קינחתי ביער שוקדה שליד קיבוץ עלומים, ובקפה טוב בסגפרדו שבצומת סעד.
הנגב עכשיו בשיאו, שווה לרוץ ולהנות.

המלצה חמה
הכתבות של איתי ורד בערוץ 1. הכתבה שלו על עמק יזרעאל, פשוט מרהיבה. עושה חשק לקום ולנסוע לגליל התחתון.

- Posted using BlogPress from my iPa

שלום נעורים

2012-01-26T08:43:00.000+02:00

לפני כחודשיים, אני מקבל sms לחוץ מבן דוד שלי. על המסך כתוב: ״יש איחוד של מינימל קומפקט,רוצה כרטיסים״. רוצה זה understatement. חושק, מתהווה, חולם על, נשמע יותר טוב.

הזמן עובר, אני חורש את הדיסקים שלהם, מנסה להבין האם האהבה עדיין כאן. היא בהחלט כאן.
הקול העמוק של סמי, הזיוף העדין של מלכה, ובעיקר חפירות הגיטרה של סחרוף.

תהליך מוזר עובר עלי בחודשים האחרונים. התייאשתי ממוסיקה חדשה. הרדיו מלא ב- R&B מסריח, שזה כמו מוסיקה מזרחית בהפקה יותר יקרה. כשאין את זה, אז משדרים מוסיקה מזרחית. כמו שאין סיכוי שבעולם שמישהו יעלה בדעתו לכפות על מסעודה משדרות לאכול גפילטא-פיש (כאילו שאנחנו אוכלים את זה), אין סיכוי שיכפו עלי את השיט הזה. אז נטשתי את הרדיו. שומע רק יומני חדשות ותוכניות ספורט. על המוסיקה החדשה לומד מהרשת. בלוגים, בייסקמפ, טוויטר ופייסבוק. בטוח רצים עכשיו להיטים שמעולם לא שמעתי.

בגיל 43 אני חושב שאני מכיר מספיק חומר בשביל להנות ממנו עד סוף חיי. לד זפלין 1, וואלסים של שופין, או נירוונה לעולם לא נמאסים עלי.

מינימל קומפקט בשבילי זאת אגדה. החבורה הזאת של סמי, ברי, רמי, ומלכה הייתה הפינה האפלה של הילדות שלי. השאחרים רקדו ליונל ריצ'י, הזילו ריר על הזמרת הצעירה מדונה, וריירו על חברות שלהם תוך כדי הצמדה ב"לחישה זהירה" של ג'ורג' מייקל. אני לעומת זאת לא למדתי, התחלתי לעשן, ושמעתי את one by one שוב, ושוב, ושוב, ושוב. מיזוג גלויות בשבילי היה Babylon tower, אנגלית למדתי מ-"It Takes a Lifetime. ואז יצא Next One Is Real שפשוט שרף את כל המועדונים בתל-אביב. את כל דמי החנוכה שלי שרפתי ב"בית התקליט" על ה-12" הצהוב עם To Get Inside. בקיצור, אפשר להגיד שבמידה מסויימת אהבתי אותם בלשון המעטה.

יבשו אותנו שעה חצי. אי אפשר היה לחמם ברבעק?

אנחנו מגיעים להופעה. קודם כל פתחו את הדלתות ב-9:00, אבל ההופעה עצמה התחילה ב-10:45. שעה ארבעים וחמש זה המון זמן למנגלינג. בעיקר כשאין הופעת חימום. מה זה המון זמן? התייבשנו. במקום לעמוד עם ההמון, הלכנו לאכול המבורגר ב"אגדיר". הזדקנו, כאמור.

עשרא ורבע אנחנו בפנים. הקהל מורכב מבני 20-30 ששמעו עליהם, ומבני 40-60 שזוכרים אותם. הציפיה הארוכה, הבירה במחיר מופקע, החולצות היקרות, והצפיפות נשכחים בשניה שהבס של מלכה עם האקורדים המפורקים של ברי מתחילים את to get inside. סמי נראה כמו סבא שלי, מלכה עדיין מזייפת, פורטיס כבר לא משוגע ויותר מזכיר במראה את אביו פקיד העיריה, ורק סחרוב נשאר אותו דבר. ברי מנגן על איזה מקלדת עתיקה, אבל כל כך יפה. הפריטה של פורטיס ושלו נשארה מדהימה. ואפילו פורטיס מתחיל קצת להתנדנד. בצד, קולין, בעלה של מלכה משחרר לופים על אפליקציה של קורג לאייפד. מה עוד צריך בחיים?

מינימל קומפקט באייפון. והיו עשרות כאלה

הלואי והסאונד היה באיכות של התאורה. קצת ביאס

סוד הדברים הפשוטים

2011-12-29T10:15:00.003+02:00

האופניים הללו עלו לי כעשירית מאופני ההרים שלי. אופני עיר פשוטים,עם כסא לתינוק. אני מנסה לחשוב עם איזה אופניים נהניתי יותר. בשנה האחרונה, כל שבוע יצאנו לפחות פעם אחת לסיבוב בפארק או לאורך גני העיר. כשאנחנו עוברים ליד גן המגינים, והקטן מצביע ואומר תותח! בום בום או כשעוברים ליד הקטר שאפשר לטפס עליו והוא מזהה אני מבין שבעצם אני לא רוכב איתו, אלא אני נוטע בו זכרונות ילדות, ובעוד 20 שנה או 30 שנה, כאשר הוא יעבור כאו, הוא יזכר באותם מקומות וטיולים. במשך שנה וחצי אני גדלתי אצל סבא וסבתא שלי בשכונת ביצרון בתל-אביב. עד היום כאשר אני עובר ליד גינת ההשכלה, ממש בא לי לבכות מרוב געגועים.

הבוקר רכבנו ביחד למעון. בדרך יש לנו ריטואל די קבוע של חיפוש כלים הנדסיים (טרקטורים וכאלה), משאיות, אתרי בניה ומכוניות יפות. על כל חתול הוא מצביע, על כל דבר שאני מצביע, יש לו מה לומר. לפעמים, כאילו בלי כוונה, אני מאריך את הדרך. המעון יכול לחכות. אנחנו מסתכלים על חילופי העונות, העשב שהופך לירוק, המדרכות הרטובות בחורף, והבוהקות מחום בקיץ. החנויות שנפתחות ונסגרות (הוא מזהה יותר מהר ממני עסק חדש). האוטובוסים הרועשים, והכל תוך כדי שירת שירים מורכבים כמו "עוגה עוגה" או "רוץ בן סוסי". לאחרונה, הוא התחיל ללמוד את הספרים שאנו מקריאים לו בעל-פה. אז תוך כדי רכיבה למעון, אני מקשיב לו מספר לי "מי לא מכיר את אופיר..אופיר אוהב לנגן ולשיר". קסם.

על הגבול הדק

2011-12-22T09:26:00.003+02:00

אני מת על שופין. מודה באשמה. אני יודע שלרוב אני כותב על מוסיקה אלטרנטיבית או על בלוז/רוק ונגזרותיו,אבל וואלס אחד של שופין ואני נמס.

ביצוע לא מוצלח של שופין, ווואלס מדהים יכול להפוך למוסיקת מעליות בלתי נסבלת (אוסקר פיטרסון סובל מבעיה דומה).הביצוע צריך להיות מאוד מדויק, אחרת אפשר בקלות לחצות את הגבול הדק ולהפוך את זה לקליידרמן בלובי של מלון שקר-כלשהוא.

אם יש מבצע אחד שמנגן שופין כמו ששופין התכוון שינגנו אותו, הוא דאנג טאי סוטן (Dang Thai Son). הבחור זכה בתחרות שופין הבינלאומית שנערכת בווארשה בשנת 1980. הבחור נולד בהאנוי לאמא שניהלה את האקדמיה למוסיקה. הוא התגלה על ידי הפסנתרן הרוסי איזק כץ, שלקח אותו תחת חסותו ללימודים במוסקווה. היום הבחור חי בקנדה, ומלמד באוניברסיטה.

אני אוהב בעיקר את ואלס מס' 1 – גראנד ואלס בריליאנט בלה במול מז'ור שנכתב ב-1835 שתמיד מזכיר לי את פנטזיה 2000 של וולט דיסני. כאן בביצוע של עוד מבצע פנומן של שופין - ארתור רובינשטיין.

עזרת נשים

2011-12-19T11:37:00.000+02:00

אגי משעול/עזרת נשים

אוֹי אַחְיוֹתֵינוּ גְּזוּמוֹת הַשֵּׂעָר
בְּתוּלוֹת הָרוֹאִי הַפָּרוֹת
וְרָבוֹת וְיוֹלְדוֹת וְזָנוֹת
אֶת מִי שֶׁיִתְנוֹדֵד כִּמְסֻמָּם מוּל קִירוֹת
יִשְׁתַּטֵּחַ עַל קְבָרִים
יַּסְתִּיר אֶתְכֶן מֵעֵינָיו
בִּמְקוֹם לִכְבּוֹשׁ אֶת יִצְרוֹ שֶׁלּוֹ

שיר אקטואלי מתמיד.


בוקר, 2 פסלים משקיפים לים, גן העצמאות תל אביב

לקחת את מה שהשמיים נותנים

2011-12-15T10:34:00.000+02:00

והרותם היה מלבין והולך לאיטו לאורך הדרך
תל אביב עטופה ערפל, ירושלים רחוקה
מישהו אולי לא יגיע לסוף החורף הזה, לשומקום.
דם הולך ודם בא והארץ לעולם עומדת.

נתן יונתן, והרותם היה מלבין

עוד בוקר לאורך הירקון. מתחילים לרכוב מאוחר יותר אבל עדיין קר לאללה.
אני יושב בארומה בנמל. מסביב אסופה אקלקטית של משכימי קום. רובבי אופניים, אצנים חובבים, קצת זקנים, ואריתראי אחד שמנקה את השולחנות.
ממול האנגר 11 מתאושש מחתונת ליל אמש ושוק הנמל מתחיל להיפתח.
עוד בוקר טוב, בלי מתנחלים, בלי איראנים, בלי הדרת נשים, בלי ליברמן. שרק ימשיך כך.

הרגע הכי טוב מגיע במקלחת, אחרי שאתה פושט את כל שלושת השכבות, ונכנס למים החמים. העיקצוץ של מגע המים החמים בעור הקפוא, אין דברים כאלה. כבר קרה לי שכמעט ונרדמתי מרוב הנאה ועייפות.

הצעד המתבקש הבא הוא להיכנס למיטה וללכת לישון לשעה שעתיים. חבל שבמקום זה צריך להתחיל יום עבודה ארוך.

על הדרך - מתי ימציא מישהו כרית קרירה ושמיכה חמה. השילוב האולטימטיבי.

נתן זך בן 81

הזדמנות טובה להיזכר בשירים הנפלאים של הדמות הקונטרוסלית הזאת. 'ציפור' הוא אחד החביבים עלי:

הציפור כבר לא מזמרת
והירוק כבר לא ירוק
ומה שאמרנו אמש
רחוק, הו כמה רחוק.

כך מתרגלים ימינו
לחיות בשלום זה עם זה
גם בלי אהבה סוערת
ובלי כאב פולח חזה.

אך הגוף הקרוב, היחד
ושמיים באין כוכבים
מלמדים אותנו לקחת
את מה שהשמיים נותנים

נפלא. זך חטא גם בכתיבה פוליטית שלמרביתה אני מתקשה להסכים, אך היא מעוררת מחשבות. השבוע נזכרתי בשיר שפורסם במוסף הארץ לפני מספר שנים, והיום אקטואלי מתמיד:

לא בחרב
לפתע ובלא כל רתע
גאתה בי משאלה פרי רוחי:
להיות שוב ליהודי גלותי.
כשעלינו ישראלה
כך כנו אותי בני בלע
שחלילה לא אשכח שזה לא מקומי
כי שירים הרי כבר יש כאן לרב
על בצות, גבורים ומכאב
ואין לנו שום צל של צרך
בעוד פיטן מלא רעד ומרך.

והנה חלפו להן השנים
בלא זיקה לעיר ולשחקים,
לא לליברמן ולא לביבי
ורק משאלה אחת בלבי:
מי יתנני להיות שוב
יהודי גלותי עלוב
שאין לו צרך לא בחרב ולא באש
ובודאי לא בא לכאן
להתיאש.

בבוקר מנגן, בערב הורג ערבים
אם כבר שירה פוליטית שמאלנית, אז קצת הומור עצמי. להקת לא דובים. להקה צעירה ומבטיחה. מי יזהה את השיר הביטלס המנוגן באמצע השיר? חולצה ותקליט לזוכה.הלהקה עצמה, למתעניינים, בהמשך לשירו של זך, היא בינלאומית לחלוטין. חברים בה - אבי תורג'מן שגר באוקספורד, הסולנית קרן דוניץ שחיה בברלין, נגן הבוזוקי ארז קריאלם ניו יורק, הגיטריסט רונן ברטן שמנגן עם תורג'מן עוד מן התיכון בכרמיאל והמתופף נמרוד ליברמן בתל אביב.

אם כבר "לא דובים ולא יער" מה מקור הביטוי? חיטוט קצר במרשתת מעלה את הממצאים הבאים - הביטוי מבוסס על המסופר בתנ"ך (מלכים ב', ב' 23-25). הנביא אלישע בן-שפט, תלמידו של אליהו הנביא, עלה בדרך מיריחו לכיוון בית אל, והנה יצאו מן העיר ילדים, לעגו לו ואמרו לו: "עלה קרח עלה קרח" אלישע כעס עליהם וקילל אותם, ואז יצאו מן היער שני דובים והרגו ארבעים ושניים ילדים.
לשניים מחכמי התלמוד היו דעות שונות על הסיפור הזה. (מסכת סוטה מ"ז) חכם אחד אמר, שרק נס אחד היה כאן והוא - יציאת הדובים מן היער, כיוון שהיער היה קיים כבר לפני כן. לעומת זאת, החכם השני אמר, שהיה כאן נס בתוך נס, כיוון שגם היער וגם הדובים לא היו קיימים קודם - לא דובים ולא יער.

כששירתתי בצבא, שירת איתי בחור מקסים בשם גל ארוך. אבא שלו, שמוליק ארוך, אגדת בס מקומית שעזב לארצות הברית וניגן פאנקי עם הכי הגדולים. ההתמחות שלו הייתה "Slap Bass" מעין תיפוף על הבס, סטייל פוואר פאנק. הנגן של "לא דובים" הזכיר לי אותו קצת. הנה וידאו של האיש שהמציא את זה:

איזה קור

2011-12-13T17:10:00.000+02:00

איזה קור, אלוהים. לא זוכר חורף כזה מוזר עם הפרשי טמפרטורות של למעלה מ-10 מעלות בין היום והלילה. אנחנו לאט לאט הופכים למדינה מדברית.
אני חוזר ממחלה עם הרבה אנטיביוטיקה וכושר שדי אבד, ומנסה לחזור בהדרגה אחרי חזרה אינטנסיבית מדי בשבוע הקודם. מחליט לרכוב את המסלול הקצרצר - לארומה וחזרה. 20 ק"מ.

ביציאה מקרית עתידים, בקטע של פארק הירקון שמגיע עד גשר מבצע קדש, הטמפרטורה מגיעה ל-4 מעלות. אני עם חולצה טרמית, חולצת רכיבה ארוכה, ווסט ניילון, מכנסי רכיבה, שרוולי רגליים, גרבים טרמיות, וכובע שרק העינים שלי מבצבצות מתוכו - ועדיין קר לי.

אנחנו חולפים על פני עשרות רצים. רובם בני 40++ וצפונה. תופעה. לבושים במיטב המחצלות של מיטב מותגי הספורט רצים להנאתם. ליד גשר רוקח, אני מתחיל להפשיר. עדיין קר. הירקון הוא הדבר הכי לסנטרל פארק שיש לנו או הדבר הכי קרוב לרכיבה לאורך נהר צ'רלס בבוסטון.

אתה רוכב, קפוא, מסתכל על השייטים, הברווזים, ושאר דרי הנחל, ושוכח מן המתנחלים הפרועים, האיראנים המטורפים, הכלכלה המקרטעת, הפערים הנפתחים בחברה, קשיי היום יום. נחמה קטנה.

הרגליים כבדות, ואני סוחב בערך בקצב שג'ו קובק מנגן, כבד ולאט.

אוסטר חדש
פול אוסטר חדש זאת תמיד סיבה לחגיגה. והפעם "סאנסט פארק". מתוך תקציר הספר:

סבך של רגשות אשם ודחייה גרם למיילס הלר הצעיר להתנתק מכל בני משפחתו. בפלורידה, שם הוא עובד ב"חיסול" בתים של נפגעי בועת הנדל"ן, הוא מתאהב בנערה צעירה, פילאר שמה, וסוף-סוף מתחיל למצוא משמעות בחייו.
אבל גם מהצד שלה הדברים לא לגמרי פשוטים, והשניים נאלצים להיפרד לתקופה מסויימת, שאותה יבקש להעביר בעיר מוצאו, ניו יורק.
הוא מצטרף לחבר מימי נעוריו ולעוד שתי נשים צעירות שפלשו לבית עזוב בשכונה מוזנחת בברוקלין - סאנסט פארק. אנו מתןןדעים ללבטיהם ולתקוותיהם של שותפיו לבית, וגם של אביו המו"ל המתאמץ לקיים את הוצאת הספרים שלו כנגד כל הסיכויים, של אמו השחקנית המפורסמת ושל אמו החורגת חוקרת הספרות. הן בחזית המשפחה והן בחזית האהבה מסתמנת לפניו הזדמנות חדשה לשוב ולאחות את חייו.

נשמע מעניין. קניתי. עכשיו מחכה בתור שליד המיטה.

משהו שיסגור את הפינה

2011-07-24T11:05:00.000+02:00

נַחְס - [סלנג] רע, גרוע; רֹע מזל.מערבית: نَحْس - מזל רע, שמביא צרה.

-- מתוך הויקימילון.

איזו שבת. זה התחיל במיקרוגל בן שנתיים (!!) ששבק חיים לחלוטין. דרופ דאד מה שנקרא. דלת לחדר האמבטיה שננעלה עקב קריסה של הלשונית ואחרי כמה שעות עבודה המנעול נקדח והמנגנון הושחת על מנת לפתוח אותה, והמשיך בדלת שנסגרה לבת שלי על היד (רק כחול...בלי שברים ומעיכות. רק.).

בערב הבת שלי אומרת: אתה יודע מה יכול לסגור את היום הנאחס הזה כמו שצריך לקינוח? שחגית יאסו תזכה בכוכב נולד..

חגית יאסו תזכה בכוכב נולד? למה? בגלל שהיא שוכבת עם הבן של שמש? בגלל שמכרו לנו אותה כאתיופית מסכנה משדרות? בגלל שהיא שרה בספונטניות באודישנים שיר שהיא מתאמנת עליו כבר שנים בלהקה הצבאית? אולי בגלל שההפקה מפמפמת אותה כבר שבועיים? אולי בגלל שניצני האשמאי הזקן מזיל ריר על התחת שלה כבר כמה חודשים? אין סיכוי..

קמתי בבוקר, לשחר של יום חדש. עם חגית יאסו (חגית בראון? חגית מויאל? ישראל יאסו-מויאל?) המנצחת בגדול.

יצאתי ביום ראשון בבוקר לרכיבת אופניים שגרתית למדי בבן שמן עם שיר חדש בלב, ואחרי רבע רכיבה, האופניים מושבתים.

התוכנית לשאר היום: להיכנס לחדר חשוך, עם חלונות סגורים ודלת נעולה, ולהתפלל שהג'ינקס יחלוף.

הזאטוט, הדיפנדר והנהג השמן

2011-07-18T19:18:00.001+02:00

אחה"צ של אמצע שבוע. הלקוח העיקרי שלי בחופשת קיץ אירופאית. האמריקאים עסוקים בצרות שלהם. אני בורח מן העבודה בארבע וחצי. חמש ורבע אני כבר על בגדי ספורט, קסדה על הראש. הזאטוט איתי. אנחנו עושים סיבוב בעיר, נעצרים לכמה דקות בגן משחקים, קצת מתגלשים, שותים מים וממשיכים. 40 דקות שהפכו סתם יום לחגיגה אמיתית.

ואני נזכר בשיר "חמסין" של לאה גולדברג:

אכן אדע, זה יום ללא תמורה
ולא נפל דבר ולא ארע
ולא יבדיל בינו לבין ימים
ציון ואות אשר מטוב עד רע

ורק לשמש ריח של יסמין
ורק לאבן קול של לב פועם
ורק לערב צבע של תפוז
ורק לחול שפתיים מנשקות.

מקסים.

עליה רצח מאדום לשחור

2011-07-18T09:43:00.000+02:00

יום שלישי. רכיבה קבועה. והפעם לקרן הכרמל הידועה בשם "המוחרקה".

שבוע קודם לכן, באמצע הסינגל השחור של פארק קנדה, בשיא העליה אני עוצר אדום כולי ומקיא. נמאס לי מסינגלים. אבל ממש נמאס. בא לי לטייל, בא לי לראות נוף ולא רק אבן קדימה, בא לגוון.

ישיבה על המפות, והאמת אין צורך כל כך לחדש. בתכנון: חניה ביקנעם, טיפוס למוחרקה, רכיבה בסינגל האדום של חירבת כרך, קצת דרך נוף כרמל, ולקינוח גלישה לקניון של נחל רקפת והבייתה. כ-25 ק"מ שאמורים לקחת כ-3 ומשהו שעות בקצב סביר.

אני מאוד אוהב את האיזור הזה. הנוף הוא יחסית בתולי פרוע, תמיד יפה - מרהיב בחורף ויפה בקיץ. המון אלונים, זיתים
קטלבים, ואלות. בקיצור חגיגה.

אני אוסף את אלחנן, ומגיעים מוקדם ליקנעם.

בחבורה החשודים הרגילים ועוד בחור חדש שביקש להצטרף. פה זה נהיה מוזר. כשאני מצטרף למשהו חדש, אני מגיע לפני הזמן, מוודא שהכל בסדר, ומראה כוונות טובות ולו רק מפאת הנימוס. 2 דקות לפני זמן היציאה, אני מקבל ממנו טלפון שהוא ״טיפה״ מתעכב ויגיע עוד מעט באיחור קל. אני מתבאס בשקט ומסכים. 10 דקות אחרי אני מקבל ממנו שיחת טלפון. הוא טעה בירידה ל״שפרעם״ והמשיך ישר, ועכשיו הוא בעתלית. אני מציע לו לותר מאחר ואין לנו את החצי הזאת לחכות לו. הפסד שלו.
בשביל להוסיף לאוירה הטובה, אני עושה סיבוב בחניה על האופניים, וכל שמן פורץ לי החוצה ממוט האוכף. המוט הוא בן כמעט 5 שנים, ועבר טיפול אחד. זה עונשו של אדיוט שמזניח. מרימים את המוט, ואני אבלה איתו את היום במצב סגור וגבוה.

במקום לטפס דרך איזור התעשיה, אנחנו חוצים פארק ציבורי ביוקנעם, ואז רוכבים לאורך ואדי מילק עד למעבר תת קרקעי מתחת לכביש 70.

מתחילה העליה למוחרקה. הדבר היחידי שמונע ייאוש מן העליה הזאת, היא העובדה שיש גרועות ממנה.

אחרי כ-40 דקות טיפוס, אנחנו למעלה, יושבים על המרפסת של המנזר ומשקיפים על העמק. למרות הראות הגרועה, עדיין יפה. כוס התה והעוגה כנראה שלא מזיקים. אני מסתפק באיזוטון וכריך שהכנתי. גם כך אני סוחב כרס בשביל כולם.

וַיִּשְׁלַח אַחְאָב, בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַנְּבִיאִים, אֶל-הַר הַכַּרְמֶל. כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם, וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים--אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו; וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ, דָּבָר. כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ, אֶל-הָעָם, אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה, לְבַדִּי; וּנְבִיאֵי הַבַּעַל, אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. כג וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים, וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים, וְאֵשׁ, לֹא יָשִׂימוּ; וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד, וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים, וְאֵשׁ, לֹא אָשִׂים. כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-יְהוָה, וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ, הוּא הָאֱלֹהִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ, טוֹב הַדָּבָר. כה וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל, בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה, כִּי אַתֶּם, הָרַבִּים; וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ. כו וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ, עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא--כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ. כח וַיִּקְרְאוּ, בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם, בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים--עַד-שְׁפָךְ-דָּם, עֲלֵיהֶם. כט וַיְהִי, כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם, וַיִּתְנַבְּאוּ, עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה; וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה, וְאֵין קָשֶׁב. ל וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל-הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי, וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו; וַיְרַפֵּא אֶת-מִזְבַּח יְהוָה, הֶהָרוּס. לא וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, כְּמִסְפַּר, שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב--אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. לב וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ, בְּשֵׁם יְהוָה; וַיַּעַשׂ תְּעָלָה, כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע, סָבִיב, לַמִּזְבֵּחַ. לג וַיַּעֲרֹךְ, אֶת-הָעֵצִים; וַיְנַתַּח, אֶת-הַפָּר, וַיָּשֶׂם, עַל-הָעֵצִים. לד וַיֹּאמֶר, מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם, וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה, וְעַל-הָעֵצִים; וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. לה וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם, סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ; וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה, מִלֵּא-מָיִם. לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר, יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ; ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לז עֲנֵנִי יְהוָה, עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם, אֲחֹרַנִּית. לח וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה, וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים, וְאֶת-הָאֲבָנִים, וְאֶת-הֶעָפָר; וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה, לִחֵכָה. לט וַיַּרְא, כָּל-הָעָם, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֹּאמְרוּ--יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. מ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל, אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם--וַיִּתְפְּשׂוּם; וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן, וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם. מא וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב, עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה: כִּי-קוֹל, הֲמוֹן הַגָּשֶׁם. מב וַיַּעֲלֶה אַחְאָב, לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת; וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל-רֹאשׁ הַכַּרְמֶל, וַיִּגְהַר אַרְצָה, וַיָּשֶׂם פָּנָיו, בֵּין בִּרְכָּו. מג וַיֹּאמֶר אֶל-נַעֲרוֹ, עֲלֵה-נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ-יָם, וַיַּעַל וַיַּבֵּט, וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה; וַיֹּאמֶר, שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים. מד וַיְהִי, בַּשְּׁבִעִית, וַיֹּאמֶר הִנֵּה-עָב קְטַנָּה כְּכַף-אִישׁ, עֹלָה מִיָּם; וַיֹּאמֶר, עֲלֵה אֱמֹר אֶל-אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד, וְלֹא יַעֲצָרְכָה, הַגָּשֶׁם. מה וַיְהִי עַד-כֹּה וְעַד-כֹּה, וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ, וַיְהִי, גֶּשֶׁם גָּדוֹל; וַיִּרְכַּב אַחְאָב, וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה. מו וְיַד-יְהוָה, הָיְתָה אֶל-אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס, מָתְנָיו; וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב, עַד-בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה.

מלכים א, פרק יח

סיפור נחמד. סוג של תצוגת תכלית של אליהו מול נביאי הבעל. נבנה מזבח, לכל צד. הונח פר, וכל אחד ניסה להדליקו בקריאה לאלוהיו. ל-450 לנביאי הבעל לא הלך כל כך. מכאן מטבע הלשון - אין קול ואין עונה. לאליהו הלך קצת יותר טוב. העסק נגמר בשטיחה של נביאי הבעל. אותי מעניין עניין הפסיחה על הסעיפים "מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים". מבחינה מילולית הפירוש של הביטוי הוא כמשמעות הביטוי המודרני יותר "לרקוד על 2 החתונות" או "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה". מתברר שמרבית המפרשים מסכימים שלפסוח בין שני הסעיפים פירושו להתלבט, לקפוץ ממחשבה למחשבה. בתנ"ך סֵעֵף היא מחשבה.

מכאן מתחיל החלק היפה של הטיול - גלישה לחירבת כרך בסינגל האדום. החלק הראשון שלו מלא באבנים גדולות - מעין בייבי האדס. להדר זה עולה בחייו של המעביר האחורי. החלק השני הוא סינגל מהנה ביותר, שנכנס לנחל וגולש בשביל יפהפה עד למפגש עם דרך נוף כרמל.

קצת על חירבת כרך. ישוב כפרי מן התקופה הרומית והביזנטית. במקום שרידים של בית בד, גת, ומאגרי מים.

הרכיבה בדרך נוף כרמל באיזור הזה, מזכירה קצת את דרך הנוף מעל נחל כיסלון. כמה דקות, ואנחנו בכביש. כק"מ ירידה בכביש, ואנחנו שוב נכנסים לשטח. מכאן ועד כביש 70, אנחנו בירידה תלולה ומדהימה מעל נחל רקפת. אחת הירידות הכי מהנות שאני מכיר.

רכיבה קצרה לאורך כביש 70, ואנחנו חזרה ברכב.

בעקבות הזמן האבוד

2011-07-17T21:18:00.019+02:00

השבוע קיבלתי החלטה גורלית שעשויה להשפיע על עתידי בשבועות, אם לא החודשים הבאים - לקרוא את ״בעקבות הזמן האבוד״ של פרוסט. זה עסק לא פשוט עם 3,200 עמוד מחד,אבל זה אחד מעשרת הספרים הטובים ביותר של המאה העשרים מאידך.

מבטיח לספר יותר עם הזמן. תחזיקו לי אצבעות.

טיבט

בינתיים אני בשלהי ״אל מקום שהרוח הולך״ של חיים באר. ספר שונה ומעניין. באר לא בשיאו, אבל גם זה מספיק.

עצוב

עצוב שכאשר צעירים הרוצים לחיות בסביבה תרבותית, קצת יותר מנסיעה של רבע שעה לסניף הארומה האיזורי, מוחים על יוקר הדיור, הם מואשמים בפינוק. חבל. עוד מדרגה בדרך הסיום הסאגה שלנו כאן. רצף של חוקים פשיסטיים, ועדות חקירה מקרטיניות, קפיטליזם חזירי וניכור תרבותי. העיקר שארץ ישראל שלמה.

מי שרוצה להבין לאן זה הולך, מספיק לקרוא ציוץ בטוויטר כגון:

מה הקשר בין המדינה הזו לביני, או לחזון שלה? מה בין נשיא אנס, חוקים פשיסטיים, דורסנות קפיטליסטית ורדיפת הליברליזם לבין משהו ממני או דעותי?

ישראל ביתנו תשאר בסוף אולי ביתם, אבל ללא ישראלים. כל מי שיש לו יכולת ושכל נעלם. כמות המכרים שעזבו את הארץ בשנים האחרונות, והם מן הטובים ביותר, מעוררת חלחלה. אבל מה שחשוב זה לחקור את עדאללה ואת "שוברים שתיקה".

על כל שאלה תשובה

המלצונת למי שסקרן - האתר Quora. רשת חברתית של שאלות ותשובות. מי שצריך הזמנה - אשמח לספק.

אופני ה"דיפנדר" שלי

את האופניים המוזרים הללו קניתי לכבוד הרכיבות עם הבן שלי. אני יודע שהם נראים קצת פטתיים, אבל את האושר שהם מביאים לו ולי, אף זוג אופני בוטיק מפונפנים לא הביאו לי מעולם.

- Posted using BlogPress from my iPad

בוץ בעינים

2011-07-06T08:47:00.000+02:00

גליון 72 יולי 2011 - MBA. תמונת מראה של שוק האופניים הישראלי.

כבר בפיסקה השניה אני קורא : "השנה רצינו לצאת לחופש...שיטוט באתר של החברים מ"בוץ" הוביל אותנו לאוסטריה"...עמוד 72, כתבה מאת ניסים צוק רן (שעובד איתי באותה חברה. איש נהדר) על טיול לאוסטריה.
ניסים הוא מדריך בחברת "בוץ" לטיולי אופניים. מדריך. לא לקוח, לא חבר. מדריך.

ובסוף לא שוכחים לציין: "וכמובן תודה לחברת "בוץ" על הארגון המוקפד."

לא האמנתי שאני אכתוב אי-פעם משפט כזה, אבל התוכן השיווקי כנראה שמעולם לא היה שקוף כל כך מחד, ומעורר געגועים לג. יפית שלפחות טרחה לכתוב בקטן בתחילת המאמר "פרסומת".

מסרסים את פארק קנדה עלאק

ביום שלישי האחרון, רכבתי בפארק קנדה. מרבית הרכיבה הייתה על הסינגל הנפלא של קק"ל. לא יכולתי שלא להיזכר בהיסטריה שאחזה במספר רוכבים.

"סירסו לנו את קנדה!"
"הענן השחור שאנחנו כבר עדים לו מתקרב ומוריד חושך על אומת האופניים."
"פארק קנדה היה אחד המקומות האהובים עלי ביותר והיום התחושה היא של "מי אנס את הפארק שלי?""

לקרוא. ולצחוק.

אוי הבלבול

2011-07-04T08:45:00.002+02:00

ריבוי הרשתות החברתיות מבלבל לחלוטין.

בעבר נהגתי לפרסם פוסטים בבלוג, קצת מתכתב עם חברים ומשתתף באתרים כגון "תפוז" או "גרופי". ואז הגיע טוויטר ופייסבוק וטוויטר ועכשיו גוגל+.עכשיו בכל פוסט, אני צריך להחליט היכן לפרסם ומי "קהל היעד". אם זאת אמירה קצרה - אז טוויט. אם זה הכרזה על סטטוס אז פייסבוק. אם זה מקצועי אז LinkedIn. מה קורה אם זה לינק חביב,שנתקלתי בו במקרה? או זימון לרכיבת אמצע שבוע? מה עם התמונות? היכן מאחסנים אותן? בקיצור גשם של אפליקציות שרק מקשה.

את המחיר שילמה ראשונה הקומונה שננטשה על ידי. קצת מייגע לייצר את אותם תכנים שוב ושוב. אחר כך הפורומים ב"תפוז" שהפכו למשעממים/מסחריים מדי לטעמי. מי הבא בתור? פייסבוק?את הבלוג לפחות אני לא נוטש.

שמחה לאיד?

כשהחנות "בייק פלאנט" נפתחה בפארק הירקון, שמחתי מאוד. קרוב לעבודה, זמין. דיברו על מרכז עם הרצאות, וקריטריום ומה לא. בפעמים שנכנסתי לשם זכיתי לשירות קר ומתנשא במקרה הטוב, או להתנכרות במקרה הרע. כאילו לא בא טוב עניין המכירה. במעט פעמים שיצאתי משם הרגשתי צורך דחוף לרוץ לבית מרקחת ולקנות פוסטינור.

לפני כמה חודשים הם נסגרו ל"שיפוצים". היום ראיתי שהסגירה היא סופית. אתמול הקוטג' היום הם. כנראה שאנחנו פראיירים, אבל עם גבול.

ג'וני קאש

"A sad soul can kill you quicker, far quicker, than a germ." -- John Steinbeck

Criminal minds לצד Law and Order היא הסדרה החביבה עלי. השבוע בשידור חוזר של העונה השלישית, הוקרן שוב פרק חזק מאוד המספר על נער, שאימו מתה בלידתו, אביו נאלץ לעזוב את הצבא בו שירת ואותו כל כך אהב על מנת לטפל בו והוציא את התסכול עליו, על הילדים בבית הספר שהתעללו בו בגלל הפרעות הקשב שהוא סבל מהם (ובית הספר לא ידע לטפל בהם). הנער יוצא למסע נקם. "איסוף עוולות" החוקרים קוראים לכך. הוא פשוט הולך ומוחק את כל מי שפגע בו.

"We cross our bridges when we come to them and burn them behind us, with nothing to show for our progress except a memory of the smell of smoke, and a presumption that once our eyes watered." -- Tom Stoppard

לא נעים להגיד, אבל רוב הפרק הזדהיתי עימו. תחושת הקיפוח הפכה לתחושת נקם. זה הזכיר לי סיפורים ששמעתי על אונס אחרי היכרות בפייסבוק והתאבדויות ועוד מיני התעללויות.
בסוף הפרק אחד הפרופיילרים שואל את הפרופיילר הראשי איך הוא אמור להרגיש אם הוא מרגיש הזדהות עם הרע. אנושי הוא עונה לו. אנושי.
את הפרק מלווה השיר, שלטעמי האישי מאוד, הוא השיר היפה ביותר שאני מכיר (חוץ אולי מ-Sea song של רוברט וייט). Hurt של ג'וני קאש

המילים שלו הולכות כך, בתרגום חופשי מאוד:

פגעתי בעצמי היום,
לראות אם אני עדיין מרגיש.
התמקדתי בכאב,
הדבר היחיד שאמיתי
המחט ניקבה חור
העוקץ הישן והמוכר
מנסה להדחיק,
אבל אני זוכר הכל.
למה הפכתי?
חברי הנהדר,
כל מי שאני מכיר הולך בסוף
ואתה תוכל לקבל הכל,
את אימפריית הטינופת שלי.

אני אאכזב אותך,
אני אפגע בך.

מצמרר ממש. ניין אינץ' נייל שרו את זה במקור. זה לא ג'וני קאש. אבל לא רע. ותודה ליובל קשטן על ההארה.

החופש הגדול בפתח, למגדלי הילדים שווה להיכנס לאתר של עמותת "אשנבים" ולעיין.

בעיטה לפנים

2011-05-22T15:05:00.000+02:00

מזמן לא ריגש אותי ספר, כמו שריגש אותי הספר "אנה לא" של אוגוסטין גומז-ארקוס.

הכל התחיל ערב יום הזכרון, עת קראתי את "אחרי זה" המופלא של גיורא פישר (המוזכר בפוסט הקודם). ספר שירים מטלטל שנכתב בעקבות מות בנו מרום במבצע "חומת מגן". זה ספר שלא מניח לרגע. כל שיר קורע את הלב יותר ממשנהו ולא מניח.

שיר אחד טלטל אותי במיוחד, והוקדש למורה לספרות המנוחה של מרום ז"ל - רוני חיימסון

רֹנִּי הַמּוֹרָה קוֹרֵאת לַכִּתָּה

אֶת הַסֵּפֶר "אָנָה לֹא"

(כִּי הַיְלָדִים שֶׁל הַיּוֹם לֹא

עוֹשִׂים שׁוּם דָּבָר בַּבַּיִת).

לַמְרוֹת הָרַעַשׁ רֹנִּי נֶחְפֶּזֶת

כִּי צָרִיךְ לַעֲזֹר לְאָנָה

לִמְצֹא אֶת בְּנָהּ הַחַיָּל.

רֹנִּי מְקַוָּה שֶׁאוּלַי הַשָּׁנָה

הַסֶּפֶר יִסְתַּיֵּם בְּדֶרֶךְ שׁוֹנָה

וְאָנָה לֹא, תִּהְיֶה אָנָה כֵּן!

לָכֵן, יֵשׁ לְמַהֵר

הַדֶּרֶךְ קָשָׁה

רַבַּת מִכְשׁוֹלִים

וְהַשִּׁעוּר מִסְתַּיֵּם עוֹד שְׁעָתַיִם.

רֹנִּי קוֹרֵאת בַּכִּתָּה, הִיא רוֹעֶדֶת.

אָנָה וְהִיא קְרוֹבוֹת

לְסוֹף הַמַּסָּע.

וּכְשֶׁרֹנִי כְּבָר לֹא מְסֻגֶּלֶת

לְהַבִּיט לְאָנָה בָּעֵינַיִם

שֶׁקֶט נוֹרֶה וְנוֹפֵל בַּכִּתָּה

אֲפִילוּ יוֹאָב הַמֻּפְרָע מִשְׁתַּתֵּק,

כִּי רֹנִּי הַמּוֹרָה בּוֹכָה

וּבוֹכֶה גַּם מֵרוֹם הַיָּפֶה

המַקְשִׁיב מוּלָהּ וְחוֹזֶה

בְּמַסָּעָהּ שֶׁל אִמּוֹ

וְסוֹפוֹ בְּעוֹד שְׁנָתַיִם

קודם כל, אני בוש ונכלם, לא הכרתי את הספר "אנה לא" לפני כן. רצתי וקניתי לי עותק. ספר כל כך מרגש, נוגע ללב וקשה לא קראתי הרבה זמן. הספר מספר את קורותיה של אנה פאוצ'ה הקשישה ששכלה את בעלה ובניה במלחמת האזרחים בספרד, ויוצאת למסע רגלי קשה במטרה למצוא את אחרון בניה בקצה המדינה עד למרגלות הפרינאים, בכלא. היא נושאת עימה לחם שקדים מתוק עבורו, וכל זה בשביל לגלות בסוף הספר שגם הוא מת. המסע אותו היא עורכת "צפונה" הוא בעצם מסע אל מותה עצמה.

בגיל 75 עוזבת "אנה לא" את ביתה על חוף הים ופותחת במסע רגלי צפונה דרך ספרד כולה, עד להרי הפירנאים - אל בית הסוהר שבו כלוא צעיר בניה, ישו, היחיד ששליטי ספרד הפאשיסטים הותירוהו בחיים. בידיה היא נושאת לו מאפה - "לחם שקדים שניסוך בשמן ותובל בשבת והומתק יפה יפה.

העלילה מתרחשת בימי שלטון פרנקו לאחר מלחמת האזרחים. אנה איבדה את בעלה האהוב ואת שני בניה, והצעיר (שהוא כבר בן למעלה מ-50 ) נמצא בבית הסוהר בצפון המדינה.

המשפחה שהתגוררה לחוף ים בדרום ספרד, התפרנסה מן הים. בזמן קצר חרב עליה. אנה מעידה על עצמה שהיתה ילדה צחקנית נערת שירים, אישה צעירה ,שבטנה מלאה. היא נוצרה לחיים. עד שנתה הארבעים היא חיתה בראש זקוף, היום שבו השפילו אותה לראשונה הוא יום המוות.

מאז שמתו יקיריה, שלושים שנים של בדידות, של שתיקה, של עוני, של חרם מצד שכניה בגלל דיעותיה הפוליטיות. אנה מחליטה לצאת לדרך ברגל עד הרי הפירנאים. שתי מטרות לה, , שם מחכים לה בנה והמוות.

היא צועדת לאורך מסילות הברזל. יוצאת באביב ומגיעה ליעדה לאחר תלאות בחורף בשלג בקור המקפיא.

את הדרך הארוכה היא מנצלת לעלות זכרונות מביתה, מאושרה, מבעלה האהוב פדרו, הבנים המקסימים בשלבי גדילתם.

היא מתרחקת מבני אדם, מוצאת כלב חולה ומדובלל, ושניהם חולקים את מנת מזונם הדל עד שכספה אוזל.

"הדבר שבו היא רוצה היא לעבור את הארץ מהדרום עד לצפון, צעד אחר צעד, כדי שאדמה נבזית זו, שהביאה לעולם את רוצחי הגברים שלה, תדע סוף סוף שהיא קיימת, שעזבה את החור שהתחפרה בו, והיא צועדת, כתם שחור לעבר המוות, בעמידה על שתי רגליה"

היא מקללת את המלחמה, שהנשים שילמו בה מחיר יקר "היא לוקחת ממך את המלאות ומחזירה לך את האין".

היא מאשימה גם את הגברים "הגברים היא חושבת לעצמה , מעולם לא ידעו לארגן את החיים, הם מסוגלים למות או להמית, אין הם מסוגלים לחיות, לתת חיים"

היא חייבת להישאר בחיים עד תום המסע, קורע לב תיאורה כיצד הרגישה כשפשטה ידיה בפעם הראשונה לקבל נדבות.

"כאשר מטבע הכסף הראשונה, קפואה רטובת מים קדושים נושרת על ידה, מצטמרר עורה למגע הזה הקר, כמו סטירה על לחיו של ילד ישן באגרופים קמוצים, כמו אונס"......

בקיצור - אם יצא לכם לשים יד עותק. מומלץ ביותר.

האין הוא

2011-05-09T06:43:00.002+02:00

תפילה/גיורא פישר

מִי יִתֵּן
וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן
מְבֻלְבָּל.
אִם אָז אֶשְׁאַל:
לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר?
אַל תֹּאמְרוּ:
אֲבָל, הוּא נָפַל
לִפְנֵי הֲמוֹן זְמָן.
אִמְרוּ:
הוּא הָיָה פֹּה אֶתְמוֹל
וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר.

יום זכרון הוא יום קשה להכלה. די קל ליפול במלכודת המספרים הגדולים והקלישאות ולפספס את האבל. בשנים האחרונות אני מנסה להתמקד באבל ספסיפי אישי, אחד, של משפחה אחת, ודרכו לנסות להבין. השנה משך את תשומת ליבי גיורא פישר.

האין הוא/גיורא פישר

הַתְּשׁוּבָה הִיא לֹא.
וְהִיא לֹא תִּשְׁתַּנֶּה
גַּם אִם תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי
בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית וְהָרְבִיעִית.

לֹא,בְּנִי הַמֵּת
לֹא כָּל הַזְּמַן אִתִּי
גַּם לֹא רֹב הַזְּמַן.

כֵּן,

אֲנִי מֵבִין
שֶׁהַשְּׁאֵלָה מֶטָפוֹרִית
וְאַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת שֶׁהוּא
בַּנֶּפֶש הוֹמִיָּה שֶׁלִּי,
אַךְ צַר לִי לְאַכְזֵב, הוּא
לֹא.

צָרִיךְ הַרְבֵּה כֹּחַ
סֵבֶל לִשְׁמֹר אוֹתוֹ
בְּתוֹכִי
וְלֹא רָאִיתִי אֶת הַתּוֹעֶלֶת
שֶׁהַשְּׁמִירָה שֶׁלִּי הֵבִיאָה
בְּחַיָּיו
וּמַה הִיא תּוֹעִיל עַכְשָׁיו?

וְהַסִּימָנִים שֶׁאַתְּ מַצְבִּיעָה
עֲלֵיהֶם
לֹא קְשׁוּרִים לָעִנְיָן:
קְמָטִים יֵשׁ גַּם לַאֲחֵרִים
וְקָרַחַת הָיְתָה לִי בְּגִיל
שְׁלֹשִׁים.

אֲנִי מַסְכִּים
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת
מַשֶּׁהוּ בַּכְּתֵפַיִם
הַשְּׁחוּחוֹת כְּלַפֵּי
הָאֲדָמָה,
עֲלֵיהֶן אֲנִי מַרְגִּישׁ
מַשָּׂא כָּבֵד

אַךְ בְּבִטָּחוֹן
אֲנִי יָכוֹל לוֹמַר לָךְ
שֶׁזֶּה לֹא הוּא,
אוּלַי, זֶה
הָאֵין הוּא.

שיר קורע לב שכתב המשורר גיורא פישר לזכר בנו סמל מרום פישר (19) אשר היה לוחם בפלוגה המסייעת של גולני. הוא היה בדרכו לחופשת סוף שבוע אך בדרך נקרא לשוב ליחידה לקראת כניסת צה"ל לג'נין. הוא הספיק להגיע הביתה להוציא את הכביסה מהתיק לקחת אוכל ולצאת. לאחר מותו התברר כי מרום יצא מהבית בתחושה שמותו קרב.

גיורא פישר נולד ב-1951 במושב אביגדור, שבו הוא מחזיק משק חקלאי וגר עם משפחתו. הוא היה בעבר רפתן וכל השנים, גם כיום, עוסק בחינוך ומשמש כמורה בתיכון האזורי באר טוביה. שיריו ככלל, לא רק השירים על בנו שנפל, מתאפיינים בישירות פשוטה עד כאב, בקיצור ובחסכנות, כלומר ברגש מאופק המתפרץ אליך בעת קריאת השיר.

ראיון עימו

ראיון נוסף

יהי זכרו של מרום ברוך.

גיורא על משוואת השואה היום:

משוואה יהודית-ישראלית / גיורא פישר

שלושה שבועות לפני שמרום בני נפל בג'נין במבצע ,חומת מגן", כשבוע לפני פסח צלצלה אלינו ידידת משפחה ובקשה לברכנו בברכת "חג שמח". לאחר ששאלה לשלומו של מרום שאלתי גם אני לשלום בנה בן גילו של מרום. היא ענתה לי:

- הוא בסדר, אבל אני מודאגת בגלל אחיו הצעיר. את אחיו הבכור הצלחתי "לסדר" בחייל לא קרבי, אבל הוא הצעיר מתעקש להיות לוחם.

- מה רע בכך? שאלתי, הרי מישהו חייב לעשות זאת.

והיא ענתה לי:

- שמישהו אחר ילך לשם…!

תשובתה הכתה בי באגרוף בשיפולי הבטן. ומאותו רגע עלו וטפסו בי הפחד והאימה. לתחושת הפחד התלוותה תחושת אשמה כבדה.

שאלתי את עצמי: איזה מין אבא אני? אבא טוב היה מחנך את בניו אחרת, אבא אחר היה אולי מנסה "לסדר" את בניו בחיל לא קרבי, כפי שנהגה אותה אמא.

יומיים לאחר מכן הוזמנו לארוחת צהריים בבית חברים קרובים. ושם בעת הארוחה החגיגית העליתי את תחושותיי הקשות וחזרתי ושאלתי והפעם בקול רם: האם נהגתי נכון? האם לא נכשלתי בתפקיד הבסיסי של אב והוא להגן על בנו?

אותה חברה ואתה הקשישה הביטו בי וענו לי ביחד ובפסקנות: לא טעית! וכך הנחנו לנושא…

לאחר כחמישה ימים הן באו אלינו ל"שבעה", ואז שאלתי אותן: "האם גם היום הייתן עונות את אותה תשובה?" וענת לי חברתי: "לא היית יכול לנהוג ולחנך אחרת".

והבנתי את כוונתה.

לכאורה זו הפעם הראשונה שרגליי דורכות על אדמה ארורה זו. אני משתמש במילה "לכאורה" שכן בנשמתי כבר הייתי כאן פעמים רבות. כמו רבים מילידי הארץ שלנו שגדלו בשנות החמישים והשישים היינו אנחנו בני ניצולים או בני אלו שמילטו נפשם זמן קצר לפני המלחמה והשאירו אחריהם משפחות אהובות. השואה הייתה באוויר, היא זרמה בדמנו והופיעה בסיוטי היום והלילה שלנו. אני זוכר את עצמי כילד קטן ומפוחד המרים בלילה את השמיכה מעל הראש, כדי שלא יראו אותי, כדי שלא ייקחו אותי לאותן רכבות איומות.

ולכן, מי שגדל אז בארץ לא יכול היה שלא לחוש בר מזל ולהכיר תודה למדינה שלו. וכך, בלי הנפת דגלים והפרחת סיסמאות חיינו את חיינו מתוך אהבה לעם הפצוע שהתאסף פה ולארץ שעטפה את הפליטים שבאו מכל הארצות בעטיפת פרדסים, כבישים ובניינים שבנו בני העם העברי שחזר לאדמתו. הכרת התודה והאהבה לעם ולארץ עברה, חלחלה ונספגה בדמם של ילדינו.

צדקה חברתי, לא הייתי יכול לנהוג ולחנך אחרת.

אחד ההיבטים האירוניים, האיומים של השואה היא היותה זרז להקמת מדינת ישראל. לשבריר שניה היסטורית הכה העולם על חטא, נתקף רגשי אשמה והרשה לבני העם היהודי להקים מדינה במולדתו ההיסטורית. זוועה כזו הייתה צריכה להתרחש כדי שנזכה להכרה מדינית מאומות העולם. זכות זו נתנה לנו בעירבון מוגבל, חלק מעמי האזור לא מכירים בזכות קיומנו, ואנו בני המשפחות השכולות מהווים עדות לכך. ואנו בני משפחות ניצולי השואה שאבדו גם את בניהם בהגנה על הארץ לא יכולים שלא לשאול את עצמנו את השאלה האיומה: "היה כדאי?" שאלה זו מציבה אותנו בסתירה בלתי אפשרית ולא נסבלת.

האם הורה יכול להוציא מפיו את המילים "היה כדאי!" ומצד שני גם ההורים ובייחוד ילדיהם הלכו לאן שהלכו כי חשבו שכדאי, ראוי ונכון להגן על מדינת היהודים. ואנחנו כדי לשרוד מרדימים את המשוואה הזו, שמצידה האחד מדינת ישראל ומצידה השני השואה והשכול.

אך משוואה זו מתעוררת ומייסרת כשאני צופה בטלוויזיה או קורא בעיתון על מעשיהם ומחדליהם של חלק מנכבדי הציבור שלנו, את אלו שדיבורם דל ועילג ודבריהם צעקניים ומתלהמים, וגרועים מהם והפוגעים יותר מכל הם אלו המחשיבים עצמם מעל החוק ומפירים כל נורמה ציבורית ואפילו לא מרגישים צורך לדבר ולהסביר מעשיהם.

כאשר הפערים החברתיים גדלים, כאשר פועלים זרים ממלאים את רחובנו וכפרינו, כשאני רואה זאת אני שואל את עצמי: להיכן נעלם החזון של עם יהודי העובד ובונה את ארצו, לאן נעלמה מידת החסד והרחמים של אותו עם שראה את הולדתו בבית עבדים, והתחייב לדאוג ליתום ולאלמנה, לגר ולנכרי כדי שהם לא יסבלו כפי שעם ישראל סבל?

ברגעים כאלו הכאב הפרטי הופך להיות בלתי נסבל. ואני מבקש מכם, אם תחפצו להקל מעט את יסורינו תנסו לאזן במעט את אותה משוואה שהזכרתי, שבצדה האחד נמצאת מדינת ישראל ומצדה האחר- השואה והשכול. אתם תטפטפו את מעשיכם הטובים בצד שלנו, בצד הכואב, וכשתעשו כך ותחשבו עלי, על מרום ועל משפחתו שנספתה בשואה, אז תקלו עלי מאוד.

ואם לא ברורה לכם הדרך הנכונה קראו את דברי מיכה הנביא שחי במאה השמינית לפני הספירה, ולאורם בדקו את מנהיגיכם, את עצמכם ואת פיקודיכם.

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב

וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ

כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט

וְאַהֲבַת חֶסֶד

וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ

מיכה פרק ו ח

ואתם, שבחרתם בעשייה, אל תבחרו בזכות השתיקה, הרימו קול והפכו את ארצנו לטובה יותר ולמוסרית יותר. בשביל קורבנות השואה, בשבילנו המשפחות השכולות ובעיקר למענכם ולמען משפחותיכם.\אני מבקש לסיים את דברי ולתת את גרסתי שלי לאמרתו המפורסמת של יוסף טרומפלדור: אם אין ברירה- אז צריך למות למען ארצנו. אבל טוב לחיות בעד ארצנו.

- Posted using BlogPress from my iPad

מעט אביב לתל-אביב

2011-04-24T13:21:00.000+02:00

יום שישי שלנו מוקדש בדרך כלל לעיר תל אביב. אנחנו חונים בדרך כלל בחניון הבימה ומשם יוצאים או לכיוון רוטשילד או לכיוון ״המרובע״. המרובע כולל את אבן גבירול-מסריק-קינג ג׳ורג׳-שינקין-רוטשילד. חתיכת מסע המשלב בתוכו כוס אספרסו אחת או שתיים, מנת חומוס או קונדיטוריה טובה ואולי גם ארוחת בוקר בבראסרי או בבנדיקט. שחיתות נוסח הבועה התל-אביבית.

ביום שישי האחרון, עצירה להאכלה של גבר-גבר הפעוט בגן שבמרכז כיכר מסריק, ואני קולט את הגרפיטי הבא:

למי שלא מזהה אילו שורות הלקוחות מתוך השיר "דצמבר" של נתן אלתרמן. כיף לראות את אלתרמן, סמל התל-אביביות, כגרפיטי בגן מסריק.

אלתרמן מעורר מחשבה על היחס ל"ידוענים" בימינו. בקנה המידה המוסרי-צדקני של ימינו לא היה לו סיכוי להפוך למשורר לאומי ובטח לא להופיע על שטר של כסף (200 ש"ח בחברת רחל ולאה גולדברג מ-2014).

אני כבר רואה את הכותרות של מוסף השבת של "ידיעות אחרונות" או "תחקיר" של "מעריב":

המשורר אלתרמן הינו אלכוהוליסט המבלה את מרבית ימיו בשתית שתיה חריפה וזולה בחברת שלונסקי בכסית!
המשורר אלתרמן בוגד באשתו בחברת הציירת צילה בינדר!
ביתו של אלתרמן התאבדה בעקבות מחלת נפש ממנה סבל גם אביה!

אני חושב על הכותרות הללו, ומנסה להבין האם הם רלוונטיות כאשר נכתבות שורות כגון:

היום דועך.

שקיעה נדלקת.
אני הולך מאד בשקט.

החול אדום.
הרוח - תכלת.
מחייך היום שימשו נופלת.

הים לשמאל.
העיר מנגד.
אוויר כחול אורג לי בגד.

מה יש לי עוד?
מה עוד היה לי?
מותר להיות סנטימנטאלי.

בליל הזמר (הזבל?) המזרחי הנמוך מעורר געגועים עזים למילים כל כך פשוטות וכל כך יפות. מילים שלא מנסות להתחנף לקהל הקונים נוסח עדות גיספאן וחבריו. מילים מתארות את תל אביב בדיוק של סכין חדה.

והמילים הקסומות המתארות בדיוק את התמונה הזאת ממשיכות:

מותר לומר למוח - הרף!
גם המחר ימות בערב.

גם המחר ישכב לנוח
מבלי שכר כגר שכוח.
ומה שכאן רתח בקצף
יהי קטן על סף העצב.

ויום ידעך ועיר מנגד -
ואיש קטן ילך בשקט.

ביום שבו הקומונה מתה

2011-04-22T07:16:00.001+02:00

את הקומונה בתפוז פתחתי לפני מספר שנים כנקודת מפגש חברתית למי שרכב עימי באותה תקופה. בזמן הרכיבות ריכלנו וקישקשנו על ספרים,מוסיקה, תוכניות טלויזיה ועוד והחלטתי לשתף גם את מי שלא מקשיב לשיחות.
כנקודת כינוס לרכיבות זה אף פעם לא התרומם. את רוב הרכיבות ארגנתי דרך מודל היומן בגרופי.

בשנה האחרונה שמתי לב לכמה דברים..קודם כל התוכן ששמתי בקומונה, פירסמתי אותו קודם בפייסבוק ובטוויטר והקומנה הפכה למעין הד קלוש שלהם. הפכתי ליצרן התוכן העיקרי והאחרים פחות או יותר השקיפו.
המעורבות של האנשים הפכה לדלילה יותר והסתכמה בערך בנוכחות דלילה.

כך, כשממילא מי שחבר שלי מחובר אלי בפייסבוק, איבדתי חשק להתעסק בזה.

חזרתי מחו"ל לפני הפסח וכמות הטלפונים מחברי הקומונה, למעט אילו שאני יצרתי איתם קשר, הייתה 0. הבנתי את הרמז ודיפדפתי הלאה.

אני אמשיך לרכוב וליצר תוכן. על הפורמט הזה כנראה שאבד הכלח (או שלא היה מעולם).

גוף שני יחיד

2011-04-19T08:50:00.017+02:00

אחרי שבוע עבודה קשה בגרמניה, חזרה בארץ מצונן כמו כלב. היתרון היחידי בטיסות הוא הזמן הפנוי בו אפשר לקרוא, מה שמאפשר לי לסגור בק לוג בערימה ההולכת ומצטברת למרגלות מיטתי.
הקורבן הראשון - סייד קשוע. מן האהובים עלי (את הפוסט שלו על הריצה קראתי ונקרעתי מצחוק בקול רם). הגעתי לפרנקפורט ביום ראשון מוקדם בבוקר. סיבוב קצר במרכז העיר מגלה שיום ראשון בפרנקפורט ויום כיפור בבני ברק מאוד דומים. הכל נטוש וסגור.התמקמתי במרכז העיר ליד העיריה הישנה, בצל סניף של סטארבקס תחת שמש אביבית וקברתי את פניי בספר. מעניין לקרוא סופר ערבי-ישראלי בגרמניה. לא תמיד נוח.לעיתים התחושה היא שהוא כותב כמו יהודי בגולה. גולה במולדתו. הכתיבה שוטפת להפליא, והעלילה מאוד מעניינת. החיבור לדמות המרכזת של עמיר הוא כמעט מיידי וההזדהות עם הקונפליקט של הערבי של שייך לעדת הערבים, והישראלי שלא מתשייך לישראליות הקלאסית בולט. אפילו התנהגויות שבדרך מרתיחות את הדם, כמו ההתנהגות של עורך הדין, גיבור המשנה של הספר, אשר מייצג את אנשי "החזית העממית" בבתי המשפט מתקבלת פה כטבעית.

למרבית ההפתעה אני אוהב את גרמניה יותר מאשר את ארצות הברית. גרמניה נראית כמו שהייתי רוצה שישראל תיראה, לפחות חיצונית. ארצות הברית בהמתית מדי לטעמי. תרבות של צריכת יתר ו-show off.מצד השני הגרמנים הם הכל חוץ מחמים וחברותיים והם לא טורחים להסתיר את זה.
אני חוזר למלון, ובדרך עוצר במסעדה תורכית. שווארמה טעימה של כבש עם סלט כרוב, סלט בצל עם המון סומאק וטחינה מפוצצת בלימון. יחד עם הבירה שאני קונה בקיוסק ליד זה מרגיש לא רע בכלל. האמת השווארמה של בינו מליד השעון יותר טעימה. אבל גם זה טוב.
אחר הצהריים עוד טיול רגלי הפעם לנהר המיין. יחסית המון רצים, המקומיים מתחילים לצאת מן החורים, ואני מעביר את הזמן בלגימת בירה מול המים וקריאה בספר. I can get used to it. בינתיים מגיעים החברים לעבודה, וסיבוב שלישי לאותו היום מתחיל.
פרנקפורט מעניינת מבחינה ארכיטקטונית. עיר מודרנית לחלוטין. אבל את זה אשמור לפוסט הבא.

טיול ישראלי

2011-01-15T23:04:00.003+02:00

יאללה. שנה אזרחית חדשה, זמן טוב להתחדשות.

החלפתי אופניים. אחרי 6 שנים על 2 דגמים של סנטה קרוז האמריקאית, עברתי לקיוב הגרמנית. אחרי 3 שנים על אופני קרוס קאנטרי, החלטתי לנסות משהו שונה.

גם הכושר שלי השתפר משמעותית השנה, גם צורת הרכיבה שלי השתנתה. יותר סינגלים, יותר טכני, יותר מהר וארוך. החלטתי ללכת על מהלך יותר ארוך, אבל עדיין במשקל קל. עשיתי סיבוב ומבחן על המון דגמים והרשימה הצטמצמה ללה-פייר ולקיוב. האמריקאים ירדו מפאת מחיר גבוה וחוסר אטרקטיביות.

כשהצטמצמתי לקיוב, היה ברור שאני אקנה אצל אורלי ב״בייקלאב״ בחשמונאים. את רכיבת המבחן עשיתי על האופניים האישיים של אור טל המכונאי. בקיצור, אורלי עשתה עבודה טובה, גם בשיפורים וגם במחיר והעסקה נסגרה.

מאז, בכל רכיבה אני מופתע מחדש. אם זה בחרובית, שזה ממש מגרש בייתי שלהם, דרך הרי דימונה שנהניתי כמו שלא נהניתי מזמן. למרות חוסר הבטחון הראשוני, אני כבר מחובר אליהם לחלוטין. נראה שזה רומן יפה שהולך להתמשך לא מעט זמן.

על הדרך גם החלפתי מכשיר GPS - עברתי מספורטיבה לאוונטורה הגדול יותר. בשבילי המכשיר הזה הוא מה שמאפשר לי להוציא טיול חדש כל שבוע. מצד שני זאת הוצאה גדולה, אפילו מדי, בשבילי. בקיצור בשביל לא להתחזר, מכרתי את אופני הסינגל ספיד וקניתי את המכשיר בכסף שקיבלתי. לפעמים זה קצת מתסכל, אני עובד על מסלול חדש ומעניין כל שבוע, מוביל את הקבוצה. זה שם עלי עומס גם מבחינת זמן השקעה, וגם כסף. מצד שני אני לא יכול לצפות מחברים לשלם. איך הולך השיר של ״להקת אפליקציה״ ב״ארץ נהדרת״? חברים וכסף, זה לא הולך ביחד.

בינתיים בגיזרה הספרותית, אני מתמקד עדיין בשירה. אני קורא במקביל את ״ארבעים״ של מאיר ויזלטיר, ואת הכרך הראשון של כל שירי דוד אבידן. את הביוגרפיה המדהימה של יונה וולך בכתיבתו של יגאל סרנה, סיימתי רק השבוע. אני חושב שאהבת שירה היא דבר נרכש. לא היה לי קל בהתחלה. הגעתי לזה דרך השירים המולחנים. אתה שומע שיר מדהים של ״האחים והאחיות״ למשל, ומשפטים כמו:

ובלילות, ובלילות חדרינו נאטם,

נאטם כקבר פירמידה.

מעלינו הר דממות זרות כחול מורם,

דורות רבים על פתח משכבינו.

בלחן מופלא של גידי קורן, זה כבר נשמע נפלא. לאט לאט המילים מושכות, ואני מסתקרן להבין את המשמעות. בקריאה ראשונה השיר הוא כמו צופן שמצריך חשיבה ופיענוח. לקח לי המון זמן לפענח ולהבין שהשיר מדבר על זוגיות.

זה המשיך עם שירי נתן זך, שהכרתי דרך שפי ישי הנפלא, ונורית גלרון והמשיך ביונה וולך שוב דרך שפי ישי. אני משתדל לקרוא שיר או שתיים ולהקדיש לו מחשבה. לרוב זה מאתגר, לרוב זה נפלא, לא תמיד הכל ברור.

אם בנושא שירה, אז הנה אתר יפהפה המוקדש לאחד הגדולים, נתן אלתרמן.

ושיר מקסים לסיום:

טיול ישראלי/יהודה עמיחי

אֲנִי זוֹכֵר שְׁאֵלָה בְּסֵפֶר לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן,
עַל רַכֶּבֶת שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אֶחָד וְרַכֶּבֶת אַחֶרֶת
שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ?
וְאַף אֶחָד לֹא שָׁאַל מָה יִקְרֶה כַּאֲשֶׁר יִפָּגְשׁוּ,
אִם יַעַצְרוּ אוֹ יַעַבְרוּ אַחַת עַל פְּנֵי הַשְּׁנִיָּה וְאוּלַי יִתְנַגְּשׁוּ.
וְלֹא הָיְתָה שְׁאֵלָה עַל אִישׁ שֶׁיּוֹצֵא מִמָּקוֹם אֶחָד
וְאִשָּׁה שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ
וְהַאִם בִּכְלָל יִפָּגְשׁוּ וּלְכַמָּה זְמַן יִפָּגְשׁוּ?
וּבִדְבַר סֵפֶר לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן. עַכְשָׁו הִגַּעְתִּי
אֶל הָעַמּוּדִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁבָּהֶם רְשִׁימַת הַפִּתְרוֹנוֹת.
וְאָז הָיָה אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם.
עַכְשָׁו מֻתָּר. עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹדֵק
בַּמֶּה צָדַקְתִּי וּבַמֶּה טָעִיתִי
וְיוֹדֵעַ מֶה עָשִׂיתִי נָכוֹן וּמָה לֹא עָשִׂיתִי. אָמֵן.

אני קצת חלוד בכתיבה. נקווה שאחזור לכושר.

סתם ככה

2010-08-31T12:23:00.002+02:00

פארפרזה על שירו של נתן זך. השראה מרכיבת סולו מוחרשת במיוחד בחורשים.

בבוקר יצאתי לי סתם ככה
סתם כך לשוטט בין השבילים
סתם ככה טיילתי בבוקר
בלי לחפש לי צרות

סתם ככה נכנסתי לאיזה מקום
סתם ככה רכבתי לי לבד
זה יכול היה להיות יפה
אם גם לא יפה במיוחד

סתם ככה פתאום זה בא לי
וטיפסתי את השבלול מבלי להיעצר
זה לא עשה טוב או רע לי
והבוקר נשאר די יפה

סתם ככה שוב רכבתי
בשקט בלי להוציא מלה
וראיתי את כלם מתרוצצים שם
כאילו זאת היתה עמורה

סיימתי ויצאתי החוצה
והיה בוקר שיכול היה להיות יפה
אבל כבר לא בא לי לטייל אז
וסתם כך העיק בחזה.

עכשיו תוסיפו לזה את הלחן והשירה של שפי ישי ואהוד בנאי, ותבינו שאין דבר כזה "סתם ככה".

אומן שהוא גם אמן בפעולה

2010-08-30T11:48:00.000+02:00

Of Steel - trailer from RAPHA on Vimeo.

לַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר

2010-08-23T10:24:00.025+02:00

שוב אני נלחם
מגנט מושך למטה
זה בנקודות הקטנות
במילות עידוד

הפעם אנ'לא לבד
איזה קרב, אלוהים אדירים, איזה קרב
בין הבור למים
לפחות יש פה קרב
לפחות יש מים
פעם היה רק בור

-- לילה כיום יאיר, אביתר בנאי.

בכל שבוע ביום שני וביום חמישי בערב אני מתייצב במכון הכושר של בית החולים "מאיר" ומתאמן בקבוצת G8.

זה התחיל בבדיקת דם לא טובה שהראתה סימני כבד שומני ותת-תפקוד של בלוטת המגן. זה המשיך בשקילה שבישרה לי שנכנסתי למועדון ה-X. להיות חבר במועדון ה-X לא קשה. צריך רק היקף בטן של למעלה ממטר. הבונוס מחברות במועדון היא סיכוי משופר. משופר מאוד אפילו, לקבל התקף לב. בשלב הראשון נכנסתי קצת להלם. לא האמנתי שזה קורה לי.

כל חיי הבוגרים אני נאבק במשקל יתר. אבל הפעם זה כבר מוגזם. קשה להסביר למי שלא סובל מכך עד כמה זה קשה. כאשר אתה נאבק במשקל, אוכל הוא לא issue. אוכל הוא הציר סביבו נעים החיים. וזה מכה בך בכל פעם מחדש. ברכיבות כאשר אני משתרך מאחור, בהליכות בחוץ כאשר אני מזיע יותר ממה שצריך, שלא לדבר במעמד המביש של רכישת בגדים. מביך.

בשלב השני, אחרי שהתאוששתי מההלם הבנתי שאני חייב מסגרת. חפירה קלה ברשת ומצאתי את התוכנית של בית החולים.

בפעם הראשונה, נפגשתי עם רופא לבדיקה פיזית כללית. ביצעתי בדיקה במאמץ למציאת דופק מקסימלי והספק. זה המשיך בפגישה עם פיזיולוג ודיאטנית. תיאמתי ימים ושעות והתחלתי להגיע.

האימונים עצמם אורכים כ-שעה וחצי. השעה וחצי מתחלקת לשלושה חלקים:

חימום אירובי אינטנסיבי - בכל פעם עם עזרים אחרים ותרגילי בטן.
אימון אירובי חופשי על מכשירים אירוביים - אליפסה, פס ריצה, וכד.
הרמת משקלות ולבסוף מתיחות.

הקבוצה עצמה מורכבת מעד כשמונה מתאמנים, כשעליהם שולטים ביד רמה שני מדריכים אקדמאיים בוגרי וינגיט עם ידע אדיר באימון גופני, פיסיולוגיה, ועוד ירקות.

מדי אימון מגיעה לביקור הדיאטנית שעוקבת אחרינו בעקשנות והתמדה ראויים לציון. בכל תקופה עוברים בדיקת מאמץ נוספת. על הדרך גם נשקלים מדי אימון ובודקים לחץ דם. בקיצור - לא קייטנה, עסק רציני.

בהתחלה הייתי די לבד. קבור באיי-פוד שלי. לא מכיר אף אחד. לאט לאט נחשפתילאנשים. המסגרת הקבועה, העובדה שאתה מתאמן עם אותם אנשים ואותם מדריכים פשוט גורמת להתמכרות. מפעם לפעם אתה הולך ומצפה לשיעור. אתה מתחיל ליצור קשרים חברתיים גם מחוץ למסגרת (מצטרפים לרכיבות למשל).

המדריך, שגילה את חיבתי למוסיקה ואת העבר האפל שלי כתקליטן, ביקש יפה ואני חזרתי לערוך סטים של מוסיקה. תענוג גדול לראות אנשים ורוקדים ונהנים לצלילי המוסיקה שערכת. את האיי-פוד אני משאיר כבר מזמן בבית.

והתוצאות? המשקל הולך ויורד. הכושר משתפר - והחברים ברכיבה מתחילים להעיר.אבל הכי חשוב - טוב לי בלב.

הקמפיין של קניון ארנה

איזה שלטי חוצות נמוכים ופורנוגרפיים...מאיפה הקריצו אותם?
הקמפיין מכיל את כל הסמלים הסקסיסטיים של סרטי הפורנו - שליטה, חיות ועוד.

ואז אני רואה את שם משרד הפרסום. והכל ברור. הזבל והדובדבן.
למי שלא מכיר הנה הבחור שאחראי על הקמפיין, במשחק מדהים של רמי הויברגר, קבלו ויז'ואל:

אפילו גוגל מתייג אותם כ-malware...

יום אחרי שכתבתי את המאמר, התפרסמה ידיעה שציינה שמשרד הפרסום המפוקפק הציע תשלום לארגוני נשים על מנת שיתלוננו נגד הקמפיין שהוא פירסם. no wonder.

הנה הקיץ, הנה הוא בא

לאן רוכבים בחום הזה? איזו שנה נוראית. את הרכיבות אנחנו כבר מתחילים בשש בבוקר במקום בשש וחצי ועדיין חם.החלטנו להתלבש על הרי ירושלים. לפחות יחסית יותר נעים שם.

לרכוב סתם הרי לא מתאים לי. אני משתעמם בקלות ומחפש עניין. השנה הרכיבות הם בסימן חיפוש תאנים לאכילה. יש מספר מקומות חביבים בהרי ירושלים בהם גודלים עצי תאנה החבויים מספיק טוב על מנת שלא ישחטו אותם.

זה מתחיל בעין כיסלון. מקום שהיה מעיין חביב לחלוטין, בביקור האחרון שלנו נראה כאילו הברסלבים השתלטו גם עליו. מלא גללי צואה אנושית והמים נראים במצב נורא. גם תאנים לא מצאנו שם.

יש משהו מיוחד בתאנה. קודם כל זה עץ מתורבת, אלא עץ בר של ארץ ישראל. הדבר המרתק השני בה, היא דרך הפצת הזרעים. למה לכתוב אם אפשר לצוטט את הויקי?

הפצת הזרעים של התאנה נעשית באמצעות בעלי חיים אוכלי פירות ואילו ההאבקה נעשית על ידי צרעה ששמה בלסטופגה. התאנה פורחת בצורת פַּגָּה - משטח עליו פורחים בצפיפות עשרות פרחים קטנים. המשטח מקומר כלפי פנים, ויוצר כדור חלול כמעט סגור, שכל דפנו הפנימית פורחת בצפיפות. צורת פריחה זו אופיינית לכלל מיני הפיקוס. סוגים אחרים במשפחת התותיים עשויים להציג פגות גם כן (למשל ה-Dorstenia, שפרחיה דומים, אך המשטח עליהם הם פורחים אינו מקומר). התאנים מתחלקות לפגות זכריות ונקביות: הפגות הנקביות מכילות פרחים ארוכים בעלי שחלות, ואילו הפגות הזכריות מכילות פרחים קצרים בעלי אבקנים ופרחים נקביים קצרים.
הכניסה לפגת התאנה מצומצמת, ורק צרעות מסוימות נכנסות פנימה על מנת להאביק את התאנה. צרעות אלו נמשכות לתאנים על מנת להטיל בתוך השטח המוגן את ביציהן. במקומות בהם הצרעה אינה נמצאת (עקב הכחדה או תנאי מחייה), לא תתבצע הפריה של הפגות ובתאנים לא יתפתחו זרעים.

ניתן לאכול פגות לא מופרות של תאנים, וטעמן מתוק. קל להבחין בין פרח התאנה לבין פרי התאנה: תוך הפרי סגול בגוונו, מכיל זרעים ברורים וטעמו חמצמץ יותר.

אני זוכר דיון שעשינו תוך כדי טבילה בעין לבן לפני מספר שנים עם מדריך טיולים דתי בנושא התאנה. הבעיה ההלכתית עם התאנה דומה מאוד לבעיה עם הדבש. העם העובדה שהדבש שהה בתוך הדבורה הופכת אותו לבשרי? ללא כשר? אותו הסיפור עם צרעת התאנה.
שורה תחתונה, הבנו שצריך לבדוק את פרי התאנה טרם אכילתו ולוודא שאין בו ביצים, ושיש פלגים חרדים מסויימים שבאמת נמנעים מאכילת הפרי המדהים הזה.

האיזור השני החביב למציאת תאנים, הוא איזור עין כרם. שם כבר נחלנו הצלחה גדולה יותר - מצאנו שני עצים גדולים. עץ אחד במורד נחל כרם בואך מיד ושם, וכמה עצים באיזור מאגר בית זית. יקי וצביקה כל כך התרגשו, עד שחזרו לביקורים שוטפים במקום ושוקלים לרשום את העץ בטאבו על שמם.

העץ במורד נחל כרם הם תענוג גדול. אתה מגיע אחרי ירידה ארוכה ארוכה ומהירה, לפניך עוד סינגל מדהים לאורך עין כרם ואז הבייתה, בדיוק סיימת את כל הסינגלים של הר הרצל. זה ממש סוג של קינוח מתוק.

האיזור השלישי הוא בשפלה - רמת בית שמש ליתר דיוק. בית נטיף אם להיות יותר מדוייק. באיזור היפה שבין בית שמש-בית ג'אמל-נתיב הל"ה אפשר למצוא מגוון מדהים של עצים וסברסים. בקיץ חם מאוד - אז להקדים, בחורף אחד המקומות היפים בארץ. בפעם האחרונה לא רק שמצאנו תאנים, אלא גם "גילינו" סינגל מקסים וארוך מנתיב הל"ה - מעניין? יש לינקים למאגר המסלולים ותמצאו את המסלול שם.

ללא תחביבים, עם מספר מקצועות

אשתי תמיד אוהבת לציין שאין לי בעצם תחביבים אלא מספר מקצועות. יש בזה משהו, כאני אוהב משהו, אני יכול לקחת את זה לאקסטרים.

כך קרה לי עם מאגר המסלולים. זה התחיל באתר אופניים.נט כמאגר MediaWiki ועבר לאתר איחסון משלי (http://www.yaronp.com). בשנה הראשונה זה רץ מעל מנוע של Word Press, שזה מנוע שמתאים לבלוגים. אחרי שנה התחלי לדגדג לי להפוך את זה למשהו יותר רציני. התחלתי לחפור ולחקור ונשאבתי לתוך עולם ה-CMS (מערכות לניהול תוכן). שמות כמו ג'ומלה, דרופל, ModX, TYPO3 ועוד הפכו לשגורים בפי. הפכתי לקורא נלהב של ספרים על ארכיטקטורות אינפורמציה. אני כותב CSS, PHP כמו בשפת אם, ואם תעיר אותי בלילה אני אדקלם לך את ה-template tags של WordPress ואכתוב לך את התנ"ך ב-JQuery. בקיצור -אובססיה.

שורה תחתונה, זה נשאר בסוף על Word Press, אבל זה אבל שיכתוב מטורף לחלוטין. הוספתי מנוע למטה-דטה. הוספה של מסלול למערכת היא כמעט אוטומטית לחלוטין. ניתן לשנות את האתר בעבודה של דקות. אולי זה לא מערכת כמו YNET, אני אני מאוד נהנה מזה, ואולי זה הכי חשוב.

בכלל המאגר הזה מביא לי נחת. כמעט מדי שבוע מגיע תרומה של 25-50 שקלים למימון האחסון שלו. זה אולי מעט כסף, אבל זה מחמם את הלב. עושה לי כיף לדעת שמישהו קם בבוקר, נסע לא מעט זמן ורכב על פי מסלול שתכננתי מפני שכנראה הוא סומך עליו. ולא רק זה - בסופו של יום זה היה לו מספיק חשוב שהוא קם והשקיע ונכנס ל-PAYPAL ותרם.

אף לא הבנתי את הדרייב של תוכניתני Open Source. אני חושב שעכשיו אני מזדהה איתו יותר.

מאוצר הבלוגיה

שאלות ברומו של עולם

לעונה חיובי על כל השאלות, מובטחת הנאה גדולה.

ואז בא לנו

2010-05-16T08:06:00.006+03:00

וְאָז בָּא לָנוּ עֶרֶב שָׁקֵט וְהָיִינוּ שְׁקֵטִים
וְאָז חָלְפָה הַסְּעָרָה וְהָיִינוּ לֹא סוֹעֲרִים
וְאָז יָדַעְנוּ שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה
אִם צוֹדְקִים וְאִם לֹא צוֹדְקִים

-- "ואז בא לנו", נתן זך

בחזרה לבלוג. את עיקר" המאמץ" (אם אפשר לקרוא לזה מאמץ) בכתיבה השקעתי בחודשים האחרונים במגזין "אופניים" ובקומונה. הקומונה היא כמו עיתון (עם חיסרון מבוהק אחד - אי אפשר לעטוף בה דגים למחרת) ובמגזין "אופניים" יש את כל היתרונות של לכתוב במגזין למעט יתרון אחד - הם לא ממש רוצים לשלם בעד זה. אז אם אני כותב בחינם - הקהל פה יותר מגוון והצנזורה דלה יותר.

בכותרת ובבלוק הציטוט הראשון, נתן זך. אולי גדול המשוררים הישראלים בחצי המאה הקודמת ותחילת המאה הזאת. נורית גלרון, זמרת הבית שלו, כבר עשתה ממנו מטעמים, ועכשיו מגיע שפי ישי בדיסק שנעשה לזכר אחיו שנהרג באסון התאומים. מה אפשר להגיד על ישי? זמר הוא לא. הוא יותר מגיש את השירים בסגנון ליאונרד כהן. אבל יש דברים שאהבה מכסה בהם על הכל. להט מפצה על איכות. זה נכון גם פה. וזה יוצא מקסים.

וְאָז חָלַצְתְּ אֶת נְעָלַיִךְ וְהָיִינוּ בֵּיתִיִּים
וַאֲנִי פָּתַחְתִּי אֶת הַחַלּוֹן וְהָיִינוּ רוּחָנִיִּים
וְסִימָנִים רִאשׁוֹנִים שֶׁל אָבִיב הִרְטִיטוּ אֶת הַוִּילוֹן
וּלְפָחוֹת אֲנִי הִצְטַעַרְתִּי עַל יַד הַחַלּוֹן

קשה לי לקרוא שירה. בעיני זאת תמצית הזיקוק. יושב איש. מלא באסיטואציות ומתחיל לצמצם. הוא כותב ומצמצם. ומצמצם. ולבסוף אני צריך לנסות ולפענח את כתב החידה. כשזה מצליח - זה מפעים. לפעמים זה סתם נשמע טוב. לפעמים זה סתם נשמע סתום. חסר משמעות.

זה יכול להגיע בשירים בנאליים כמו נאמר "גיטרה וכינור"..כולם שרים בכיף:

"מסתלסלת סחור וסחור
כמו גיטרה וכינור
הוא על זמן והיא על אור"

למה בדיוק הכוונה ב"הוא על זמן והיא על אור"?

קצת קישורים לנשמה:

אלי הירש קורא שירה - למי שלא מן התחום, יחסית קל להבנה
תכלת ברשת - של מכון "שלם" - מעט ימני. אבל מסקרן, אינטיליגנטי, ושווה בהחלט קריאה ביקורטית.
אודיסיאה בחלל - מגזין מבריק לרעיונות, דילמות ומחשבות. בהחלט שווה מנוי ומבט. קריאה ברשת מנדטורית.

הגיגים קצרים להפעם. אשתדל לפנות קצת יותר זמן. מקווה שיחזור להיות מעניין, עם טיולים, אופניים ומוסיקה.

הפנים של הארץ

2010-03-04T10:52:00.010+02:00

בין הצפירות בכביש לרחובות המלוכלכים
בין משפחות הפשע לטלוויזיה השטחית
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים

-- כמו רקפות, אריאל הורוביץ

איזה קור.

מגיע יום שני. צריך לרכוב ביום רביעי. מנהג שבועי קדוש שלמעט מקרים חריגים ביותר אין לבטלו. התחזית מדברת על סופה מטורפת עם שלג בירושליים, אתר החיזוי האהוב עלי דווקא אופטימי בקשר לירושלים, הגשם לשיטתו יתחיל בצהריים.

מזג האויר גורם לנו הרוכבים להפוך למיני-חזאים. אתה מתחיל לשמוע ביטויים כמו: "המודל האנגלי" או "המודל האמריקאי". אנשים סומכים על אתר החיזוי האהוב עליהם כמו על הנומרולוג או האסטרולוג החביב עליהם. אז קניתי את המודל שלהם. יותר משקניתי – רציתי לקנות. הפעלתי מנגון מסיבי של שכנוע עצמי עמוק עם שיקולים מורכבים וחכמים ("מקסימום נרטבים רק פעם אחת.."), והתחלתי לחפש רעיון.

מהון והון, אני קורא בעיתון בפינת הטיולים של זכאי במעריב טור בשם "כמו אלף כלות: טיול קטן אל שקדיות ומעיין". כבר באינטרו של המאמר כתוב :"השקדיות המפתות בפרחיהן את החרקים, בריכה קטנה ומעיין, וגם תצפית מרהיבה אל נחל שורק. דובי זכאי עם המלצה לטיול ט"ו בשבט מיוחד במעיין חרת שבדרך לירושלים" או.קי. נפל הפור. עין חרת.

יושב קצת על המפות. מנסה להיות מקורי. כמה אפשר להיות מקורי במקום שאתה מכיר ככף ידך? בדרך כלל אנחנו מטפסים ממוצא דרך העליה הקשה של שבע אחיות לשביל סובב מבשרת, ואז לעין חרת. זה דווקא נראה לי לא אטרקטיבי במיוחד. מסיימים את הטיפוס מהר מדי וכבר אחרי חצי שעה רכיבה לעשות הפסקת תה בעין חרת ולהתבשם מן השקדיות? לא מתאים..

אני מסובב מסובב, ואז נופל האסימון והכל מתחבר. נתחיל בחניון הסטף התחתון, נרכוב קצת לחימום לאורך השורק, נטפס דרך נחל צובה עד לשביל ישראל, נקפוץ לבקר בעין צובה ואז בתל צובה. נחצה את המחצבה ונרד להר חרת ולעין חרת. אחרי הפסקה נסנגל לכיכר הר איתן, עוד 2 סינגלים טכניים בסטף וירידה מהירה דרך שי זלצר והעיזים חזרה לשורק והבייתה. ליגה.

בין הישנים ברחוב לדקירות במועדון
בין מה שבדרך כלל קוראים בעיתון
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים

אני אוסף את דן בשעה חמש וארבעים מתל אביב. ככל שמטפסים לירושלים, המעלות צונחות. התחלנו ב-14 מעלות בתל אביב, במחלף הראל כבר היינו על 8. הירידה עצמה היא בתוך ענן ערפל, אבל השמיים נקיים לחלוטין מעננים. זה אומר שהולך להיות קפוא לחלוטין. אנחנו עוצרים. מד הטמפרטורה ברכב מראה - 0 מעלות עם סימן קטן של קרח.

אני מתבאס לצאת מן הרכב. פה החברתיות באה לידי ביטוי. או תחושת אי-הנעימות הפולנית. הרי ברור שאם הייתי לבד, אפשר היה לראות על הכביש סימני חריכה שחורים מן הצמיגים שלי, בעודי מזנק כמו משוגע הביתה (או לפחות לעמדת השתיה החמה הקרובה הידועה לרוב בשם Yellow, so good, מנטה, או אם ממש הולך אז SI). הלחץ החברתי עושה את שלו

אני עדיין מתבאס לצאת מן הרכב. מורידים את האופניים של דן מן המנשא, ואת שלי מוציאים מן הרכב. בינתיים אורן מגיע ברכיבה מירושלים. הוא נראה מזועזע. מספר לנו שבירידה מעין כרם, כל מאה מטר ירדה מעלה והוא לבש בטעות כפפות פתוחות, ועכשיו הוא לא מרגיש את קצות האצבעות.

בטפטוף מגיעים דניאל, ואלחנן, וקובי, וטל. אפשר לזוז. אני עם חולצה טרמית קצרה, ג'רסי חורפי ארוך מעל, ומעל זה מעיל גורטקס. עדיין קר לי. כפפות רכיבה לחורף נהדרות שקניתי בקולורדו באיב סייל כשעדיין טסתי, מכנס רכיבה קצר ועבה מניילון לסינגלים, מתחתיו ביב ושרוולי רגליים, ולקינוח גרבי סקי. ועדיין קר לי.

אני עושה סיבוב להיכרות. הבולם הקדמי באופניים האישיות שלי, שבק ונשלח לטיפול בבית החולים בבית אורן. אורלי, הנשמה הטובה מ"בייק קלאב, נותנת לי למבחן אינטנס טרייסר חלומיים. אני מגיע יום לפני לחנות, אור טל מכוון לי את האופניים ולא מוותר על שום פרט. בחשש אני מעלה אותם הבייתה, ולוקח אותם לרכיבת היכרות למחרת. הנסיון הקודם שהיה לי עם אינטנס הסתכם ברכיבה קצרצרה על 5.5, ורכיבה נחמדה על ה-6.6. את ה - 5.5 קיבלתי לנסיון, ערב לפני הרכיבה אחסנתי אותם במרפסת ליד הסנטה קרוז האהובים כל כך. למחרת ברכיבה, אחרי 20 מטר רכיבה, העליתי פלטה, ונשברה האוזן. פדיחה. קיבלתי את ה- 6.6 לסיבוב, ואותו סיפור, אחסון בלילה ליד הסנטה קרוז, ובבוקר הנפה למנשא הגג ואני חוטף את הטופ-טיוב דוך לתוך המוח. ראיתי כוכבים - ואז הבנתי. זה בגלל הסנטה קרוז. בלילה, מקינאה, הם פשוט קיללו את האינטנס. מאז, אני מקפיד לכסות טוב טוב את הסנטה קרוז לפני שאני מביא משהו אחר. שלא יקנאו. עד עכשיו זה עבד.

הטרייסר כבדים משמעותית מן הסופרלייט, ואני ממתין בחשש לעליה. מקפל את הבולם ל-110 מ"מ, ומקווה לטוב.

בין הדגלים הכתומים לחולצה הכחולה
בין שוק הפשפשים לקריית הממשלה
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים

מתחילים לרכוב, ואיזה קסם, מתחילים להתחמם. השביל לאורך השורק יבש, והאבנים לא מחליקות, ואפשר קצת לרכל עם אורן שלא ראיתי יובלות. שמאלנו, ומעט מעלינו מציץ מבין העננים מנזר "יוחנן במדבר" מימיננו הסטף, ומסביבנו המון שקדיות ורקפות.

קובי שואל אותי על יוחנן. אני זוכר, אבל לא יותר מדי. יוחנן בנצרות היה המבשר המטביל. הוא נולד למשפחת אצולה של כוהנים והתגורר כמו משפחות אצולה ירושלמיות רבות היום, בעין כרם. יוחנן נהג להסתובב בהרים, ולחיות על תפריט מאוזן של פחמימות וחלבונים המורכב מחגבים ודבש בר.היום נזירים חיים על תפריט מעט שונה. באחת ההזדמנויות שביקרנו שם, באמצע שבוע, לי לגלגל שיחה עם אחד הנזירים. רובם צרפתים, והבנתי שהם נוהגים להכין משקה אלכוהולי מדהים בשם "תמד". כוסית אחת, והרגשתי סחרחורת. בחפירה קטנה באינטרנט גיליתי שהמשקה מורכב מדבש, יין, שמרים בליווי תבלינים. היהודים קראו למשקה הזה – "יין דבש". טוב. השכלתי.

בקצה, ממש ליד תחנת טיהור השפכים, אנחנו נאלצים לעלות על הכביש ולרכוב את הקטע הקצר עד נחל צובה עליו. מפחיד.

נכנסים לנחל צובה. אולי העליה הפחות מפורסמת לצובה. לטעמי יפה בסדר גודל מן העליות באיזור הכסלון. בכיסלון יש לך 2 אפשרויות - או עליה/מישור רדוד דרך הנחל ואז קיר בעין לימון לצובה או עליה יחסית משופעת בדרומית. פה העליה הרבה יותר נעימה, שלא לדבר על יפה. הצמחיה ירוקה ירוקה והכל נראה סאב-טרופי, בשילוב עם הרקפות, והשקדיות. פשוט תענוג.

מאחר ואני על טנק (תירוץ עלוב) הח'ברה נעלמים לי במעלה הנחל. אלחנן נשאר לשמור עלי. אני ברגשות מעורבים. מחד, קיבלתי באמת יופי של אופניים שרבים חולמים עליהם ולא ממש זוכים. מאידך, אילו אולי האופניים הכי פחות מתאימים למה שאני צריך. קצת מצטער שלא לחצתי לקחת את הספיידר.

אבל למה להתבאס? מסביב כל כך יפה.

בין מגדלי הפאר למרכז הקליטה
בין פועלים זרים לשדות החיטה
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים

מדי פעם אני עוצר לצלם שקדיה יפה (תרגום: לנשום) או להסתכל על מקבץ יפה של רקפות (תרגום: להתאושש) אבל סה"כ הטיפוס עובר די בסדר. ברגעים כאלה אני מעביר את הזמן בזמזום חרישי של שיר שנתקע במוח, והפעם זה "כמו רקפות". "כמו רקפות" נכתב ע"י אריאל הורוביץ, ביום אחד, לפני הופעה בפני תושבי באר שבע במקלט בזמן עופרת יצוקה. אני מנסה להיזכר איזה שירים נוספים שאני מכיר, נכתבו או הולחנו בזמן מלחמה. יש כמובן את "מי באש ומי במים" של ליאונרד כהן. יש את "שילחי לי תחתונים וגופיות" (או בשמו האמיתי "אין לך מה לדאוג") שנכתב על ידי תלמה אליגון ביום כיפור. במבצע סיני היה זה "לא אגדה רעי" של יחיאל מוהר. מלחמה תמיד היוותה השראה.

אני מגיע לכביש. במקום לטפס בקיר של שביל ישראל, מצאתי פתרון מתון יותר שמוביל אותנו בכיף גדול לכניסה למטעים ולכרמים של קיבוץ צובה. חוצים את הכרם, והח'ברה שוב נעלמים בעליה. על דעת עצמם הם ממשיכים בסינגל המסומ"ש ירוק, ואילו אני ממשיך בחברת אלחנן וקובי לטפס לתל צובה. הרווחתי עוד 20 מטר מצטבר.

חוצים את המחצבה ושם הח'ברה מחכים. בינתיים מתחיל הגשם. מתחת למחסה אנחנו מתלבטים מה לעשות. ברור שהסינגלים הטכניים חלפו. לא מתאים לי להחליק על סלעי הסטף בגשם שוטף. אנחנו מקבלים החלטה לרדת לעין חרת בכל זאת – לעשות שם את ההפסקה, וכשהגשם יחלש, לגלוש בשביל הרחב המקביל לג'ק סמוראי עד לצומת כרם. משם זה כבר קל.

אנחנו חוצים את הכביש היורד לעין כרם וידוע בכינוי החיבה 3965 (או "החור הזה ליד רמי לוי"), ונכנסים לשביל עוטף מבשרת. אני מסתכל מסביב, הכל ירוק ויפה. אפילו מאגר בית זית די מלא. אנחנו מחליטים לעשות את ההפסקה במעיין. אולי הגשם יחלש או יפסק. איזו טעות.

עוצרים ומחנים. המקום שופע שקדיות. תרמוסי התה נשלפים יחד עם התקרובת ואנחנו מקווים שהגשם יחלש. ואז זה מתחיל – רוח חזקה בשילוב גשם וכל האויר מתמלא בעלים לבנים של שקדיה וטיפות מים. מראה מרהיב – אך אפעס, לא מעים במיוחד. אנחנו מחליטים לזוז. אני והטרייסר המפלצתיות רודפים אחרי אורן. השביל בוצי וחלק, והזנב עף לכל הכיוונים. אני מבועת מן המחשבה לשבור אוזן או מעביר אחורי. רק זה חסר לי. המעיל, גורטקס משובח שנקנה בסייל פרוע מעבר לים, מתחיל לאבד את האפקטיביות שלו ואני מרגיש רטיבות הולכת וגוברת – שילוב של זיעה וגשם. צומת כרם. הגשם הולך ומתגבר. אני כבר בקושי רואה דרך המשקפיים. השביל מוצף במים בגובה מספר סנטימטרים ואנחנו ממש רוכבים בתוך שלולית. אני רואה את הרכב מרחוק, והלב מחסיר פעימה. מעמיסים גם את אורן, שהגיע ברכיבה מן הבית, ועולים לירושלים.

בערך בגינות סחרוף הפסקתי לרעוד.

השנה מתחילה באמצע ספטמבר

2009-09-15T13:27:00.002+02:00

השנה מתחילה באמצע ספטמבר

השנה מתחילה באמצע ספטמבר בזעם עצור וגובר
רוחות סוערות נלחמות על כל עבר החורף ממית וקוצר

אומרים שסוף העולם מתקרב בלילות החשכה גוברת
כל הקיץ הרקיע היה אדום מכאב מתחתיו האדמה בוערת

- אמצע ספטמבר, אסתר שמיר

השנה באמת מתחילה באמצע ספטמבר ואני נזכר בשיר המקסים והכואב של גלי עטרי. משום מה לא רבים יודעים אך הדיסק המופלא הזה נכתב בעקבות אירועי סברה ושתילה שהתרחשו בין ה-16 ל-18 בספטמבר 1982. אם מסתכלים בפרטים בכלל מזהים סוג של יצירה חריגה בדיסק הזה. על פניו נראה שילוב בלתי אפשרי בין אבירי האינדי המקומי לנסיכת המיינסטרים. את מרבית השירים הלחין ועיבד אילן וירצברג, את המילים כתבו רחל שפירא, אהוד מנור, ויעקב גלעד. והנגנים מגיעים היישר ממעמקי האינדי של שנות השמונים – מיקי שביב, ז`אן-פול זימבריס, קורין אלאל ונגן פסנתר צעיר ומבטיח – רמי קליינשטין.

תל אביב מתנמנמת בחום לשפת הים התיכון
עצלה, לא כל כך יפה מתי כבר אוקטובר יבוא
ורוחות מערב בחובו ונוכל לשוב להתכרבל בשמיכה

הביאו את הסתיו, שלכת וליבנו האטום והקר
יתרחב וינשום הביאו את הסתיו
נתרפק עליו עלים יסתחררו ברחובות
יהיה געגוע
- הביאו את הסתיו, אסף שריג.

עוד שיר סתיו יפה יפה של "איפה הילד". מה יש בסתיו שגורם לכל כך הרבה אנשים להתגעגע? ולמה?

חצבים פורחים וציפורים אין ספור

אני נוסע לאורך כביש 6, ומזהה המון חצבים. בעיני חצב זה האינדיקטור הראשון לסוף הגיהנום של הקיץ. פרח אופטימי. האגדה מספרת שבאחד מביקוריו עבר שר הפרחים בארמון המלך וגילה המון איכרים כועסים וצועקים. כששאל לפשר המהומה, הסבירה לו נערה ענייה כי אין סימני גבול בין חלקות האיכרים, וכל שנה בעונת הקציר פורצות קטטות ביניהם על רקע של הסגת גבול. המלך הציע כד מלא מטבעות זהב למי שימצא פיתרון. אחד האנשים הציע להקיף כל חלקה בחומת לבנים, אך האיכרים דחו אותה כיוון שלא כולם יכלו לממן חומה שכזאת. שאל שר הפרחים את הנערה הענייה מה היתה עושה לו זכתה בכד הזהב, והיא השיבה לו שמשום שהחורף בפתח הייתה קונה נעליים לכל הילדים היחפים כמותה. חייך שר הפרחים וביקש שתאמר למלך כי על האיכרים לשתול חצבים בין חלקה לחלקה. כך הם עשו, ובבוא הגשמים הצמיח החצב עלים ירוקים, וכל איכר ידע את חלקתו. משפסקו המריבות, קיבלה הנערה את מטבעות הזהב שהובטחו לה ובהן קנתה נעליים לכל הילדים היחפים.
אבל זה לא סוף הסיפור. בימות הקיץ היוקד נבלו עלי החצב, ובהגיע הסתו שוב קם שאון גדול. אז הרגיעה הנערה את האיכרים, והבטיחה להם שבקרוב ממש יפריחו החצבים פרחים לבנים וגבולותיהם יחזרו לקדמותם. שמחו האיכרים, ומאז ועד היום מסמלת פריחת החצב אות לאיכרים שמגיע הסתו והזמן לחרוש את שדותיהם.

השיר המפורסם של "תיסלם" – "חצבים פורחים", שוב שם את הסתיו בקונטקסט לבנוני...וממשיל את בנינו הנופלים לחצבים מול כפר הירוק בין עצים וגדרות (קרית שאול למי שעדיין אלא הבין). השיר נכתב במקור כהמנון לתוכנית החסכון "חצב" של בנק לאומי וחולק ללקוחות החדשים עם פוסטר של הלהקה, אך מהר מאוד נפל האסימון.
לבנון, שלא כמו מלחמות קודמות, לא הצמיחה המון שירים. מן המעט שנכתב ישנם כמה מזעזעים למדי.

יש את הסיפור המפורסם על יובל הראל. בשבוע הראשון של מלחמת לבנון נפל בצידון יובל הראל, בנם של יחזקאל ומרים הראל משכונת תלפיות בירושלים. הוא נקבר בהר הרצל בירושלים. השמועה על מותו הגיעה גם לביתם של חיה ויוסי הראל, גם הם משכונת תלפיות, גם להם בן במלחמה ושמו יובל. לאחר בירור נודע כי לא בבנם מדובר, אך עוד באותו יום 10.6.82, יום שישי, דפקו על דלתם בשנית והודיעו להם כי גם בנם נפל בלבנון.
עמנואל צבר, ששמע על כך, ישב וכתב את "ברית דמים" המזעזע שהולחן ע"י יאיר רוזנבלום ואושר ע"י מירי אלוני.

על דעת המקום, ועל דעת הקהל רכבנו סופה וגם סער,
בוטחים, "אל תשלח ידך אל הנער".
ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה
עוד זה מדבר וזה בא

הלילה ההוא, יקחהו האופל,
הלילה ההוא בא.

למודים ושבעים, יודעים את השעה,
שעטו הראלים, יובלים, חילים
לבנון ושריון וקול שובר ארזים.

בלילה ההוא, אמא, הראל לקינות יובל,
עוד זה מדבר וזה בא, אמא,
יובל על במותיך חלל.

בלילה ההוא, אבא, היתה צעקה גדולה.
עוד זה מדבר וזה בא
הראל גם יובל, יובל גם הראל,
ועיר תלפיות שכולה.

השיר רווי ברמזים לתנ"ך ולסידור התפילה. זה מתחיל ב"על דעת המקום" מתוך כל-נדרי, ממשיך בעקדת יצחק ("אל תשלח ידך אל הנער"), איוב ("עוד זה מדבר, וזה בא") ויחזקאל ("בדמייך חיי"). השבוע, כאשר התבשרתי על מותו של סרן אסף רמון, השיר הזה היה הדבר הראשון שעלה בראשי.

בנימה מלנכולית זאת – שתהיה שנה טובה. לפחות מזאת.

שקט זה רפש?

2009-08-19T12:48:00.001+03:00

הגמילה הצליחה. אני כבר שבועיים נטול פורומים/קומונות ושאר עסקי האון-ליין. אחזור לזה בהמשך.

במקום זה חזרתי לנפח פעילות טוב - מה שאומר 3-4 רכיבות בשבוע. קצת מישור החוף, קצת לטייל, וקצת סינגלים של שבת.

זה התחיל במסע מכפר סבא לחורשים, המון סינגלים מדורדרים בחורשים וחזרה הבייתה. סולו.

אח"כ חורשן עם רן בשבת. סיבוב מתון. לרן יש את היכולת למצוא את העליות הכי פחות תלולות באיזור. כשאני מוביל בחורשן, אני אוכל קירות. אצל רן מטפסים בעדינות. לפני הרכיבה, פוגשים את הח`ברה מהסינגל ספיד. נחמד. הפלג המסויים הזה מכיל את היותר נחמדים בעיני. רוכבים לעניין. הם נעלמים מהר מאוד.

אז טיפסנו לכיכר המרכזית, עשינו סיבוב בסינגלי הפיסגה, ירדנו לאורך הגדר, טיפסנו במקביל לגדר, ירדנו בשחור, וקינחנו בג`ונגל. אחלה דרך לפתוח את השבת. הקטע החדש בכביש 6 - פשוט פצצה.

זה המשיך ברכיבה ב-70% לחות של בוקר בתל אביב לאורך הפארק והטיילת. גם עם ריג`יד, גם לא מחובר, גם עייף מן הרכיבה הקודמת. בקיצור, לא משהו להנות ממנו.

מה שכן מאפיין את הרכיבות האחרונות, זה חוסר בהפסקות. לא ממש עומדים לנוח. חם מדי. באים, נותנים שעתיים עבודה, הולכים "הבית".

ולסיום אמצע שבוע יפה - רכיבה בהרי ירושלים. כל ה"קבועים" עסוקים בדברים אחרים (דן מצפה כל יום לבכור, ערן עם צלע שבורה, אלחנן לא במיטבו, לאורי אין חשק, ועוד.) אז אני "נותר" לשמחתי רק עם יובל (שהפך לשותף קבוע) ועם עידית (שמסתמנת ככזאת).

קבענו בסטף התחתון. פעם עליה מן הגיהנום. התחלנו ברכיבה נינוחה לאורך השורק - ככה 2-3 ק"מ להתחמם. מזג האויר היה פשוט נפלא - 21 מעלות מושלמות לתקופה הזאת. חוצים את הכביש ומתחילה עליה כבדה לרכס שורק. אני נשאר בפלטה שניה. ממשיך בנסיון. כבר שבוע שני כמעט נטול פלטה קטנה לחלוטין. קשה, מדורדר אבל עובד.

מסיימים את החלק הקשה ומתחילה עליה ארוכה ארוכה בסגנון כיסלון (אולי מעט יותר משופעת). יחס ההילוכים בסדר, ואפילו נרשמת הנאה מן הנוף הירוק תמיד, ומגלגל שיחה עם יובל. עידית, כבישונית מדופלמת, נעלמת לנו מעבר לסיבוב

הקפה של השלוחה, עצירה למנוחה בחרבת סעדים. דגימה של התאנים שעדיין לא בשלות, והתחלת הפאן. סינגל המעיינות - אבל בכיוון הנכון - למטה. סוחבים איתו על העליה לאורה, קצת כביש בתוך אבן ספיר, ועוד סינגל מדורדר מאוד מיוחנן במדבר. קצת מישור וחזרה לרכב.

מסלול מושלם לקיץ - עליה אחת ארוכה, סינגל וירידה. אפשר היה גם לקנח ברחצה בעין אשקף ואז זה היה מושלם

9:00 ברכב. טס לעבודה.

תחושת קבס

פתאום הבינה בראשונה מה פשר הביטוי "תחושת קבס". היא עברה מחדר לחדר, ממיטה למיטה ומריח אחד לאחר - ולא מצאה מנוחה. כאילו הוא והבית עשו נגדה יד אחת, שותלים בכל חדר ריח של עובש, ריח של לכלוך, של בגידה – שירי נעמי

למה מאסתי ב"תפוז"? ככה. פשוט נמאס לי. כמות המשתתפים בקומונות/פורומים הללו יחסית קטנה. לאן שלא תזוז - אותם האנשים. הכל נגוע בכבדות בפרסומות. חלק ניכר מהכותבים מעורבים עד צוואר בעסקים - רפרזנטורים של כל מיני מותגים, כתבי מגזינים, מפעילי טיולים. הרוב לא אמיתי - וצריך להכיר את הנפשות הפועלות בשביל להבין עד כמה זה הפך לממוסחר. הוצאתי על זה הרבה יותר מדי אנרגיה ממה שהייתי צריך. זהו. עבר לי.

40שנה לוודסטוק

למי שיספיק - יום חמישי ברמת השרון. שווה בהחלט.

מאוצר הבלוגיה

· רפי כהן – אומנם בלוג מסחרי, אבל יש פנינים מדי פעם

· דינר ראש – בלוג ביקורת המסעדות של טמיר כהן – חבר יקר, וכותב מוכשר.

· בצק אלים – בלוג מתכונים יפהפה עם מתכונים מצויינים וצילומים יפהפיים.

· ODDEE – בלוג למוזרויות. פוסט אחד לדומא מביא צילומים של 12 בובות החתן והכלה הכי הזויות שיש..

· רק ליונים יש כוח לחרבן עליך – יומנה של פרנצ`סקה, ישראלית בלונדון. אחראית לכמה פרצי צחוק רמים ובלתי נשלטים מצידי.

· צפניה שובר מסך – בלוג ביקורת טלוויזיה טוב כמעט כמו של טמיר.

עד כאן להפעם.

חסר מעצורים בהרי ירושלים

2009-07-27T09:13:00.003+03:00

שוב מגיע יום רביעי. חם רצח בחוץ. המפלט היחידי – הרי ירושלים המוצלים. ביום ראשון אני שולח הזמנה – טיפוס יפה ממוצא, קצת סינגלים בבית זית, עוד טיפוס להר הרצל, עוד קצת סינגלים, חציה של מערב ירושלים, ליפתא והמעיין ולעבודה.

היום מתחיל בהשכמה בלתי אפשרית ברבע לחמש בבוקר. הצטיידות, התלבשות, כוס קפה ולדרך. קבעתי בשש ועשרים במחלף מוצא. אני לבד ברכב. דן בכוננות חודש תשיעי. על הדרך, חוץ ממני, מכמונות הבטיחות, מספר ניידות, אין אף אחד. שקט של מוקדם בבוקר. אני שם את החדש של אביתר בנאי ונכנס לאוירת השאנטי היהודי. אילו השעות הקסומות ביותר של היום. אני ער, אבל לא לגמרי, מרוכז בכביש ובמילים.

אבא אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב

שכל מה שאני עובר בדרך יהפוך חולשה לעוצמה גדולה (אבא, אביתר בנאי)

הפניה לאלוהים כאב בפניה ישירה נוגעת ללב. תפילה אישית. היד הכבדה של אמיר צורף על ההפקה הקלידים והגיטרות מורגשת מאוד. השמש בחצי גובה ואור של שבת מתחיל, מילים עתיקות של תיקון שבועות מתחילות למלא את הרכב מתוך אורייתא. מה זה אורייתא?

אז אוֹרַיְיתָא בארמית זאת התורה. פתאום השיר מקבל משמעות חדשה –

עד שנפגשנו אני ואת, הייתי צריך את הכאב כדי לרגע להתקרב,

היום אני איתך ואני יודע כמה עומק יש בלי גבול בנחמה (אורייתא, אביתר בנאי)

המילים לקוחות מתוך תיקון ליל שבועות. תיקון ליל שבועות הוא כינוי לסדר לימוד המיועד לליל חג השבועות, הכולל התחלות וסיומים של פרקי התורה ובנוסף משמש לציון לימוד התורה המסורתי בליל חג השבועות הנמשך כל הלילה. על פי המסורת התורה ניתנה לעם ישראל בבוקר חג השבועות והלימוד הוא ההכנה ליום מתן התורה. מקור המנהג בספר הזוהר שפורסם בסוף המאה השלוש עשרה ומאז נפוץ המנהג ברוב קהילות ישראל. (מתוך הויקיפדיה).

אני חופר קצת יותר לעומק. מתברר שמקור המנהג לעשות תיקון הוא בליל שבועות 1533 בסלוניקי. החוגגים היו יוסף קארו, איש ההלכה הידוע, מחבר שולחן ערוך, עם ידיד נפשו, שלמה הלוי אלקבץ, מחבר הפיוט לכה דודי ובני חבורתם. תיקון ליל שבועות של סלוניקי תועד באיגרת מפורטת, שכתב שלמה הלוי אלקבץ, ובה תיאר את ההחלטה לכנס את `החברים` ו`לנדד שינה מעינינו` כל הלילה כדי ללמוד בצוותא. ע"פ מאמר של ד"ר מור אלטשולר, איגרת אלקבץ היא איגרת של סוד ומסתורין: שמות הנמענים, תאריך הכתיבה ומקום הכתיבה נמחקו ממנה. יוסף קארו, גיבור התיקון, אינו נזכר בשמו אלא בכינוי `החסיד`. ולמרבה התסכול, שלמה אלקבץ מתוודה שלא הורשה לכתוב את כל מה שהתרחש באותו לילה, ולכן חלקים מהאיגרת כתובים בצופן. איגרת אלקבץ היא אפוא תיעוד נדיר אך סתום של תיקון ליל שבועות, שערכה חבורת מקובלים במחצית הראשונה של המאה השש-עשרה, ועל פי אורחותיה נוסדו החבורות של מקובלי צפת, ובהן החבורה המפורסמת של האר"י, ר` יצחק לוריא, ותלמידיו.

שלמה הלוי אלקבץ פתח את האיגרת, המתעדת את תיקון ליל שבועות, בהחלטה לקיים ליל שימורים: `דעו לכם כי הסכמנו החסיד ואני עבדו ועבדיכם [ע]ם החברים לעמוד על נפשנו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו.`שלושה ימים קודם חג שבועות החלו לטבול במקווה ולהיטהר, כמו בני ישראל לקראת מתן תורה. בתיקון ליל שבועות ישמשו החברים כשושבינים, המתקינים ומקשטים את הכלה לקראת כלולותיה בעשרים וארבעה קישוטים, כמספר ספרי התנ"ך וכמספר התכשיטים של בנות ציון: `תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים. הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת. הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים. הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף. הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים. וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים... חֲגוֹרָה... מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה... פְּתִיגִיל.` (ישעיה, ג, 18-24).

ואמנם, סדר הלימוד שקבע אלקבץ לליל שבועות כלל קטעים מהתנ"ך והמשנה וגם לימוד `על דרך האמת` כלומר קבלה. החוט המקשר הוא התוכן: מבריאת העולם ומתן תורה בהר סיני ועד לחתימת התנ"ך בעזרא ונחמיה, החוזרים לירושלים ומשקמים את המקדש. רצף הטקסטים יצר תבנית משולשת – בריאה, התגלות וגאולה – ושחזר את הסדר הפנימי של הזמן היהודי, מגלות לגאולה. אלקבץ מעיד שהחברים למדו את התורה בשירה `באימה וביראה ובניגון ובטעם לא יאמן כי יסופר`. הבל פיהם בקע את הרקיעים `ומלאכים שתקו ושרפים דממו וחיות הקודש עמדו וכל צבא מעלה והקדוש ברוך הוא שומעים את קולם.` אש בלתי נראית חפפה אותם ובחצות הלילה נשמע `קול גדול בחיתוך אותיות... והיה הנעימות רב והקול הולך וחזק ונפלנו על פנינו ולא נשאר רוח באיש.`

קולה של התורה-השכינה בקע מפיו של יוסף קארו. היא פנתה לחברים ובירכה אותם: `ידידי אהובי שלום לכם. אשריכם ואשרי יולדתכם... אשר שמתם על נפשיכם לעטרני בלילה הזה`. קולה נשבר כאשר סיפרה להם על אסונה: `אשר זה כמה שנים נפלה ראשי ואין מנחם לי ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות.` הקדוש ברוך הוא נטש אותה בגלות ובניה `שוכבים על מטות שן וסרוחים על ערסותם`, ישנים וחולמים על `אלילי זהב וחמדת הממון` שבגינם הם מעדיפים להישאר בגלות על פני הדבקות בה: `ואלו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות מהצער אשר שאני שרויה בו לא הייתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר`.

הרושם היה נורא הוד. אלקבץ מעיד: `כולנו געינו בבכייה מרוב השמחה וגם בשמענו צרת השכינה בעוונותינו וקולה כחולה מתחננת אלינו.` ואז התחזקה השכינה והחלה לעודד אותם: `חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים ואל תפסיקו הלימוד כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה.` היא המשיכה וביקשה: `עמדו על רגליכם והעלוני` עד שהשתנה קולה – השכינה פנתה לנוכחים ותבעה מהם לעשות מעשה: `ועלו לארץ ישראל כי לא כל העתים שוות ואין מעצור להושיע בין רב למעט... לכן מהרו ועלו כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם ואתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.` מה הייתה תגובתם של החברים לתביעת השכינה? אלקבץ מפסיק את התיאור ומסכם בקצרה: `ואז נתחזקנו עד אור הבוקר ולא פסק הלימוד מפינו בגילה ורעדה.` תם הלילה הראשון.

בבוקר, לאחר לילה ללא שינה, הלכו החברים לטבול במקווה ולהיטהר. בשלב זה מגלה אלקבץ פרט חשוב, שלא גילה עד כה: מתוך עשרה חברים שהתחייבו להשתתף בתיקון ליל שבועות, רק שבעה הגיעו. וכיון שלא היו מנין, נפגם התיקון. בבוקר, במקווה, נמצאו שלושת העצלים שנעדרו: `ונספר להם את כל הטובה אשר עשה ה` עמנו. וימת לבם בקרבם וסטרו פניהם וגעו בבכייה.` למרבה המזל, אפשר לתקן את הקלקול, שכן בגולה חוגגים שני ימים של חג שבועות. לפיכך, בלילה השני של שבועות התקבצו העשרה כולם. הם התחילו ללמוד והנה `קול דודינו דופק והתחיל: שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים הקיצו ורננו שוכני עפר בסוד עפר העליון.` גם הפעם הופיעה השכינה וכינתה אותם `בני היכל המלך`. וגם הפעם עברה לתוכחה, קראה לחברים `שיכורים`, המכורים לאלילי הזהב ומסרבים להיפרד מהם. ואף הפעם תבעה: `ועלו לארץ ישראל. כי יש לאל ידיכם רק שאתם מוטבעים בטיט חמדת העולם והבליו.`

סיפור נפלא כל כך ראוי לסוף טוב. אבל תחילה באו ימי חושך ואימה. חודשים ספורים לאחר תיקון ליל שבועות, בשנת 1534 (רצ"ד), פרצה בסלוניקי מגפת דבר. בתוך שבועות אחדים איבד יוסף קארו את אשתו, שני בניו, יצחק ויהודה, ואחת משתי בנותיו. המלאך השמימי נעלם וחדל לדבר מפיו. קארו הבין שמשמים מענישים אותו. בתום שנת האבל נישא שוב ועקר בעקבות אשתו השנייה לניקופול, עיר קטנה בבולגריה על גדות נהר הדנובה. אבל מצפונו לא נתן לו מנוח. הוא האמין שאשתו הראשונה וילדיהם מתו מפני שהתרשל בקיום שבועתו. בגיל ארבעים ושש הפך מאדם שיש לו הכול לאדם שאין לו מאומה.

יוסף קארו חלה. מצבו הידרדר, ובראש השנה רצ"ו (1536) היה על סף המוות. שלמה הלוי אלקבץ הגיע בבהילות מסלוניקי כדי להיפרד ממנו. הופעתו חוללה את הנס. בשמחת תורה חלף המשבר וקארו החל להתאושש. הדיבור השמימי חזר לפקוד אותו, לגלות לו סודות עמוקים ולהבטיח כי אשתו החדשה תעניק לו פרי בטן תחת ילדיו המתים. בשבת, כ` באדר א` רצ"ו (12 פברואר 1536) פקד המלאך את יוסף קארו בנוכחות אלקבץ והפציר בשניים לקיים את שבועתם. במוצאי השבת כתב אלקבץ את איגרתו המפורסמת, המתעדת את תיקון ליל שבועות, שהתקיים כמעט שלוש שנים קודם לכן.

על רקע החפירה, הדרך חולפת. באיזור בן שמן – עננים מבשרי טוב. אני מסתכל עליהם בתקווה מייחל שישארו. יום חם – אבל עם שמש מוסתרת זה להיט. בשער הגיא הם נעלמים כאילו כלום. בשורש אני עוצר לתדלק. מתדלק ערבי מסתכל עלי בשילוב של שעמום ועייפות יחד עם פליאה על השעה. אני מוותר על הקפה.

מי אמור להגיע? אמורים להגיע גיל, ועידית, ערן ויובל. שלחתי הזמנות לכולם. אני לא טורח להציק יותר. מי שבא לו בא, אני בכל מקרה רוכב ומקווה להנות.

אני חונה ליד "בלק סטיר". משמן, מנפח, בודק את כל החלקים. הכל נראה בסדר.

מגיעים החברים. עידית שכחה את עוגת שמרים בבית. לא נורא. פחות קלוריות. אני מתחיל לגלוש לכיוון העמק של מאגר בית זית. האופניים בקושי עוצרים. אני ברוב טמטומי מתעלם.

מכאן, מתחילה רכיבה מישורית במגמת עליה. אני מקפיד להישאר על פלטה שניה. זה מנהג חדש שלי מן השבועות האחרונים. יש לי תחושה שיש לי הרבה יותר כוח ממה שנדמה לי, ורכיבה בהילוכים קלים מדי פשוט מאיטה ומתישה אותי. אי לכך החלטתי להישאר כמה שאפשר בפלטה הבינונית ולא לותר.

עדיין חמים והשמש עדיין לא דולקת. יש תחושה שכל זה יעלם עוד חצי שעה. אנחנו מגיעים לקיר. קיר מספר אחת. עליה בשיפוע מטורף עם המון דרדרת וחריצים. זה בשבילנו "שבע אחיות" המיתולוגי.

עברתי את הקטע בשלום, אפילו לא על הילוך "סבתא"...אבל חם. מה זה חם. אני נוטף כמו טל פרידמן כצרפתי טיפוסי בצהרי היום על הטיילת.

מסדיר את הנשימה. קיר מספר 2. הפעם זה קשה לי. אני עובר להליכה קלה של מספר מטרים, ולא מוותר. השנה הדרדרת קשה במיוחד. האדמה פשוט חנוקה מיובש.

אנחנו פונים לשביל דרומי שיוביל אותנו מעל המאגר לאיזור בית הספר בצומת כרם דרך סינגל מקסים. אני לוחץ על הברקס הקדמי ושום דבר לא קורה. הידית נלחצת עד הסוף והתחושה ספוגית. זה לא טוב. אנחנו עוצרים ומסתכלים על הרפידות (למרות שהספוגיות מרמזת על בעיה בלחץ ההידראולי..) הרפידות מלאות שמן, יש גם כתם גדול על החישוק ועל הקליפר. מה שאומר שהלך לי הבלם הקדמי.

אני מחליט לחזור חזרה ולוותר על הרכיבה. קצת לחץ חברתי, ואני מסכים להמשיך איתם עד צומת כרם ומשם לחזור. אני מתחיל לגלוש בסינגל, אללה אסתור! קשה לאללה לוסת את המהירות בלי מעצור קדמי. פתאום אני קולט כמה אני משתמש בו. לדעתי את רוב כוח הבלימה אני מייצר מן הקדמי.

איך שהוא אנחנו מתגלגלים למטה. הם מאוד נהנים, אני די התבאסתי. זה היה כמו לנסוע 40 בכביש של 110.

אני מחליט להישאר. אנחנו מתכנסים בצומת ומתחילים לטפס במעלה נחל רבידה. הטיפוס עצמו נעים לאללה. אני שם לב שבפלטה הבינונית אני עובד קצת יותר קשה, אבל פחות מסובב וזה יותר נעים לי – או לפחות פחות מתיש.

ברגעים כאלה, כשכושל לי משהו ברכיבים, אני כמו איזה לוזר מתחיל לחפור לעצמי על החלפה טוטאלית של החלק. זה סוג של מפונקות מושחתת שאני מנסה להיפטר ממנה. מתייאש מהר מדי ומחליף. לא טורח אפילו לתקן. אז גם פה מתחילה החפירה. אז מה זה יהיה? ברקסים חדשים SLX או XT? או משהו יותר משובח? ובכלל לא הגיע הזמן להגדיל את הרוטור?

בשביל להסיח את הדעת אני מקשקש עם יובל. אנחנו מטפסים בניחותא. שאר הרוכבים, החזקים מאיתנו משמעותית מחכים לנו בצומת. יש פירות יבשים, וגרנולה ואפשר להתכבד. במגבלות כמובן. רכיבה זה לא תירוץ להתפרעות קלורית.

אני שולח חלק מן החבורה בכביש, וקובע להיפגש איתם בכניסה ליער ירושלים, ואת שאר ההרפתקנים לוקח לסיבוב בסינגל חדש שמוליך לבית הכרם. הסינגל עצמו פצצה...אבל בירידה. אנחנו קצת אוכלים קש בטיפוס. חוצים את בית הכרם והנה אנחנו בפתח יער הרצל.

אני מתחיל לרדת את הסינגל הראשון – רעש אימים מהברקס האחורי מספר לי שגם הרפידה שם לקראת סוף חייה. קשה לי מאוד לשלוט במהירות רק עם האחורי, ואני מחליט לותר. ערן ימשיך ויוביל אותם לאורך שביל הארז, ואני אשב ואחכה להם למעלה עד שיסיימו.

אני מתיישב וקולט שלט – "בוסתן אילן חלימי". אני מפשפש בזכרון ונזכר – זה הבחור היהודי שנחטף, עונה והוצא להורג בפריז. אני זוכר שראיתי את אשפת האדם שעינתה, במשפט, אותו עושה פנים של זבל מוסלמי מסכן. כולה אפריקאים ברבריים ודתיים. מסוג האנשים שלא ממש יחסרו לאנושות. ודברים כאלה מעלים אצלך תהיות עד כמה נמוך ירדו הזבלים הללו. כמובן שבביתם נמצא חומר פרו פלסטינאי. כמובן שהמניע לא היה אנטישמי בכלל – הם רק הניחו ש"ליהודים יש כסף" ושהם בעלי תחושה חזקה של סולידריות שתביא לכך שמשפחתו של חלימי תצליח לגייס את הכסף הדרוש לשחרורו של אילן.

אני קורא את זה ומשער שאותם אפריקאים ברבריים היו בטח שמחים לתרום לאותו שירותרום יווני שנערך לא מזמן. אתה קורא על הדברים הללו ומשתומם. מה רוצים מאיתנו אותם יוונים מפגרים? הם סיימו כבר את כל הבעיות שלהם עם קפריסין? יש להם עודף זמן להתעסק בזה?

אני שם לב שחולף על הכביש מתחתי רוכב אופניים על אופני כביש כחולים ויפים של קליין. זאת הפעם השניה בה הוא עובר. בטח יש לו קריטריום על הכביש הזה. בטח תענוג לרכוב כביש בנוף כל כך יפה.

הח`ברה מגיעים ואנחנו חוצים את ירושלים. עוברים בקרית משה החרדית, ליד מאפיית אנג`ל. הריח בלתי נסבל ומביא דודה לחלה או קווארסון. פשוט תחושה שהכנסת את הראש לתוך תנור עם לחם טרי.

אנחנו מטפסים על גשר המיתרים, עוצרים בתחנת הדלק לקנות איזה רד בול וסודה למעיין, וגולשים בגשר הספירלה לכיוון ליפתא.

הסינגל היורד מוזנח לאללה. אני יורד את רובו ברגל מפחד המעצורים. המעיין עצמו די נקי, ושורף כל מיני שאבאבים חרדיים. אוירה לא משהו. אנחנו יושבים כ-20 דקות וממשיכים. גלישה לעמק הארזים, ועוד שביל מהיר אחד, ואנחנו חזרה ברכב.

עוד רכיבה שגרתית של רביעי בבוקר חלפה ועברה לה.

אירוע אבירי הקרנק

מה הקטע, חוץ מהייפ שיווקי, בלארגן אירוע לרוכבי אופני 29" אינץ`? מה הם רוכבים אחרת? הם רוכבים במקומות אחרים? ממתי גודל הגלגל נותן לך איזו שהיא זהות?

"עז הרים" לא בוחלים בשום כסף, וניינר ו-CTC צריכים למצות את תקציב השיווק. עלאק מועדון אקסלוסיבי. אני קורא את האג`נדה וזה נראה כמו קרקס נודד. אותם האנשים רק מה שהם מוכרים הפעם משתנה.

יעקב

יעקב היה אחד המכונופנים שלי. כלומר העוזר של המכונופן שלי. יעקב רכב עם אופני כביש, בלי קסדה כמובן, על גשר צר ליד שדה חמד שאף אחד לא טרח לשים לו מעקה. הוא נאלץ לרכוב בשוליים בגלל רכב שבא ממול וצנח מ-6 מטר על הבטון ונפגע בראש. עכשיו הוא בטיפול נמרץ עם אבי עורקים שנקרע, ומכה בראש, חסר הכרה. עצוב.

שבת בבוקר, יום יפה, חם בחוץ כמו בתוך כוס קפה

2009-07-27T08:52:00.003+03:00

בשקט בשקט, נוצרה חבורה קטנה של שבת בבוקר.

זה מתחיל באס.אמ.אסים בשישי אחר הצהריים והערב. משפטים קצרים ומקודדים מספיקים. מצמו"ד 6? קנדה או חרובית?

זה התחיל בנתן ואנוכי. טמיר הצטרף. מדי פעם מצטרף מישהו נוסף. הכללים היחידים בשבת הם – מתחילים ב-6, חייבים לסיים עד 8, לא רוכבים ממוגנים בשביל לא להיפצע ולדפוק את השבת, הקצב מוכתב על ידי האיטי בחבורה (שזה בדרך כלל אני).

זה כבר הפך להרגל. ההשכמה בחמש בבוקר בשבת. קצת לפני שש בחניה. טיסה הבייתה בשמונה לפני שדרי הבית קמים. בריכה בעשר.

אתמול זה היה בן שמן. חמש חמישים בבוקר ומפוצץ באנשים. טמיר מאותת לי ואני חונה על ידו. נתן כדרכו מגיע ברגע האחרון. הפעם ערן מצטרף כאורח. על הדרך פוגשים גם את גד וחבר נוסף. והופה – נהיינו חבורה של שישה.

אני נותן לנתן את תוכנית הדרך ("הלנה ראפ", "יערהארגנטינאית", "מקפצות", "פילו", תל-חדיד) והוא שולט בקצב. אני מעדיף להשתרך עם טמיר מאחור. נוח לי ככה. תוך שעתיים אנחנו עוצרים פעמיים לתקן פנצ`ר. בפעם הראשונה, אני וטמיר ממשיכים לרכוב, בשביל לצבור פער שיסגר ממילא ע"י השאר. בפעם השניה אנחנו יושבים ומחכים שיחליפו את הפנצ`ר. ואז עולה השאלה – מהו זמן האיכות? הרכיבה או הישיבה והקשקוש? הרי מהות הרכיבה היא לא ממש ספורטיבית. את זה עושים בימי חול. בשבת אני מנסה להתענג. אבל איך אפשר להתענג כאשר אתה במירוץ נגד השעון?

אולי הפתרון הוא להסכים מראש להנמיך את הרף. להגיד – אנחנו רוכבים נטו שעה וחצי, וחצי שעה יושבים וטוחנים את הפירות היבשים של טמיר ואת השכל אחד לשני.ככה מקסימום נרוויח עוד חצי שעת רכיבה. רק מה – חסר איזה סניף של אר-קפה בבן שמן לעזור לנו לממש את התוכנית.

לפחות עמדתי בתוכניות וגם השבוע המשכתי ועשיתי את כל הרכיבה בפלטה שניה.

טוב, שבוע הבא נתחיל מליגד סנטר – שם יש בית קפה.

"העוקץ"

העוקץ הוא בלוג חברתי ביקורתי על אי-שיוויון חברתי זכויות אדם וכו. בת`כלס זה בלוג מעניין מאוד שכותבים איציק ספורטא ויוסי דהאן. לא תמיד מסכים עם מה שנאמר שם – אבל תמיד שמח להחכים.

בלדה לקיבוץ עוזב

2009-02-01T14:37:00.004+02:00

איזו תקופה יפה לרכיבה וטיול. מצד אחד אין גשם, מצד שני מזג האויר נעים להחריד. לבזבז את זה זאת פשוט טעות.

לפני שנתיים טחנתי בחורף את איזור ערד, השנה החלטתי לטחון קצת את הנגב המערבי.זה התחיל בבארי-רעים – מסע ארוך של 54 ק"מ שרובם מסונגלים. זה נמשך בקטיעה בעקבות "עופרת יצוקה" ועכשיו זה מתחדש. את החידוש חגגתי ברכיבה באיזור רוחמה.

איזור רוחמה מלא באלמנטים אטרקטיביים. מצפון יש את איזור שמורת פורה וקניון נחלסד. מדרום יש את מה שמכונה בעגת הרוכבים "סינגל הכבש". שביל צר ומעט (מהז ה מעט? מעט מאוד...) טכני שנוצר ע"י אופנוענים ומקיף את איזור שמורת בתרונות רוחמה. ממערב באיזור נחל רוחמה יש כמה חירבות מרשימות ונוף יפהפה.בקיצור מקום שווה בהחלט, בעיקר בתקופת פריחת הכלניות.

התחלנו ברוחמה, שבע בבוקר. קור אימים. הקפנו את הקיבוץ מבחוץ וחתכנו דרך השמורה מזרחה וצפונה לכיוון תל נג`ילה ושמורת פורה. כל הדרך ליוו אותנו שדות עצומים של חומוס. מה שעורר מחשבות נוגות, שלא התממשו על חומוס לאחר הרכיבה.

קוריצה היל

לפניה עליה לתל נג`ילה והביקור בגשר התורכי המרשים על מסילת הרכבת, רכבנו בתוך קניון נחל סד. תופעה די יחודית באיזור. הנחל עצמו הוא יובל של נחל השיקמה.הקניון מורכב מכורכר מעל קירטון עם נוף וצומח די יחודי. אנחנו רוכבים בסינגל טרק העובר לאורכו. קצת שיפועי צד, אבל בסה"כ כיף גדול.

יוצאים מן הקניון ופונים לכיוון תל נג`ילה.

תל נג`ילה (הקרוי גם גבעת התרנגולות על שם עץ האשל הגדול שבראשו שבמראהומזכיר תרנגולת הנוברת בחול). התל היה מיושב מאז התקופה הכלקוליתית ועד התקופה הביזנטית.

אנחנו פחות מתעניינים בהיסטוריה, ויותר משתדלים לטפס עליו במכה אחת. בנסיון הראשון אני מצליח לעלות 2/3 מן השביל..ומתייאש. השאר, חוץ מאיציק שמנסה שלוש פעמים, וכמעט מצליח בשלישית, מתייאשים ורוכבים מסביב.

בפסגת התל, נבנה מעין דאק עץ ועליו ספסל. מה שמאפשר לשבת שעות ולבהות בנוף. אנחנו שותים תה משובח שגדי הכין, וממשיכים.

גולשים מן התל, רוכבים קצת בסינגל על שביל ישראל, וחוצים את ה"אין-מאגר" של שמורת פורה. חרב לחלוטין. יבש. מת. מייאש.

מגיעים לבאר מים שמשמשת את ההולכים בשביל ישראל. הבאר מבטון, וכנראה מתקופת המנדט. מכאן אנו חוצים את איזור חרבת כלך והשדות הרחבים, מגיעים לכביש המחבר בין צומת שדה צבי לצומת דורות, חוצים ונכנסים לשמורה.

מכאן הכל הופך לסינגל אחד ארוך. תענוג. הקרקע החולית מהודקת, והשביל שברובו עובר בתוך הנחלים מצויין. עוד שעה של משחקים כאלה ואנחנו חותכים הבייתה,בחזרה לרוחמה.

אני מסתקרן והולך מעט לחפור על הקיבוץ הזה הידוע בכלניות ובמברשות. מתברר שהוא הוקם ע"י חברי "שארית ישראל" ממוסקבה (לא לבלבל עם "שארית ישראל" של הרבש"ך) ב-1911. במלחמת העולם הראשונה הוא ננטש ויושב מחדש, במאורעות תרפ"ט הוא ננטש שוב, וב-1936 הוקם מחדש וננטש בשלישית. רק ב-1943 עלה לקרקע גרעין של "השומר הצעיר" וישב מחדש את המקום. היום הישוב מונה כ-200 משפחות, כאשר הגיל הממוצע (הגבוה מאוד לטעמי) הוא 40-60. בקיצור – עוד קיבוץ מזדקן שמחפש את דרכו.

בלדה לקיבוץ עוזב

לפני חמש שנים עזב את הקיבוץ

עם מזוודה אחת ובלוריתו המתנפנפת

אמרו עליו: "נראה איך יסתדר בחוץ,

תראו שעוד יחזור על ארבע אל הרפת".

בלדה לעוזב קיבוץ, יעקב רוטבליט

רוחמה נזכרת שוב כמודל לשבר הקיבוצי. בשנת 1998 הוכרז הקיבוץ כפושט רגל. וזה מה שמספר על כך אתר הקיבוץ:

בשנת 1998 הגיע המשק למצב של "על סף פשיטת רגל" וחברי האגודה החליטו להביאניהול חיצוני עם סמכויות רחבות ביותר ( "כשל ועד ממונה"). מאז ועד עצם היום הזה מנוהל הקיבוץ ע"י גורם חיצוני עם סמכויות אלו. בתקופה האמורה בוצעה תוכנית התייעלות והבראה שיצבה את המצב באופן יחסי תוך גבית מחירים קשים בתחומים החברתיים, האישיים והבין אישיים. המשק עבר מהפסד הפעלה של כ-3 מליון ₪ לרווח הפעלה בשיעור דומה. חלק ארי מההתייעלות בוצע באמצעות הורדת הוצאות הקהילה שעמדו על 9 מליון ₪ וצומצמו ל-5.7 מליון ₪. כחלק מההתאמה המבנית עבר הקיבוץ למודל "המשולב" ב-1999. ב- 2002 החליט הקיבוץ,ברוב של מעל 80%, לעבור למודל "רשת הביטחון" (הפרטה כמעט מוחלטת, חוץ מחלק מהוצאות החינוך והבריאות שהקהילה ממשיכה לספק ) כהשלמה של תהליך הרה-ארגון.

אני קורא את המשפט השני בפיסקה: "...תוך גבית מחירים קשים בתחומים החברתיים, האישיים והבין אישיים." ורק אלוהים יודע מה עבר עליהם שם. איזו טראומה זאת הייתה שגרמה להם לרשום את זה באתר הרשמי של הקיבוץ המספר על הקיבוץ למבקר החיצוני. או אולי זאת לא הטראומה כמו הנסיון להצדיק את השינוי ולספר על המחיר הכבד – כשבין המילים אפשר לקרוא כמה קשה היה המצב שהוביל אותם לוויתור על העקרונות אותם הם כל כך קידשו.

אני מנסה לחפור עוד קצת, ומנסה להבין מה קרה שם. מתברר שבסוף שנות התשעים נחתו על האיזור 3 מכות קשות מאוד. המכה הראשונה – ירידת הרווחיות מחקלאות. הקיבוצים באיזור מתקשים להתמודד עם הסחורה הזולה מרצועת עזה והאוטונומיה.המכה השניה – שלוש שנות בצורת שהביאו ליקור מחיר המים והפיכת החקלאות לבלתי כלכלית. והמכה השלישית – ב-1995 אימצה הממשלה מדד סוציו-אקונומי ועל פיו מקצים משאבים לטיפול באוכלוסיות חלשות. הדירוג הזה הביא לירידה חדהבכל התקציבים לקיבוצים, החל מסל החינוך וכלה בתקציבי מפעל הפיס. הקיבוצים ניסו להתמודד עם הגזירות באמצעות בניית שכונות הרחבה – אך גם מהלך זה נבלם על ידי היועץ הממשלתי לממשלה. מספרים שיוסי קוצ`יק, שעבד כמנהל לשכת ראש הממשלה, הגיע לביקור בקיבוץ רוחמה, המשופע באוכלוסיה קשישה ובמיעוט הכנסות, ובתום הביקור עמדו לו דמעות בעינים.עצוב.

בין רוחמה לדורות או בן רוחמה או בן בארי?

הקיבוץ נקרא על שם מתוך הפסוק "וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רוחמה" ספר הושע ב,כה. וזה כבר מסקרן. מי היה הושע? משום מה אני לא זוכר אותו מלימודי ביתה ספר.

לימודי התנ"ך בבית הספר היו כל כך עלובים. אף אחד לא ניסה לחבר אותנו באמת לטקסט. אף אחד לא לקח אותנו, כשלמדנו על שמשון לביקור בצרעה או כשלמדנו על דבורה לתבור. הפיכת התנ"ך למקצוע טכני שמתבסס ברובו על שינון וציטוט פרשנויות, הפך את הטקסט הויטאלי הזה למילה מתה בעיננו. וזה חבל. היום אני חוזר לטקסטים תנ"כיים ומתמוגג מן העושר והחיות.

אז, קודם כל הושע הנביא הוא לא בן רוחמה, אלא בן בארי .הוא פעל בממלכת ישראל בתקופת בית ראשון, לקראת החורבן. מרבית נבואותיו היו תוכחות לאנשי ישראל אך גם פניות לאנשי יהודה. עד פה הכל נשמע סביר. וכאן מגיע הטוויסט.

הספר מכיל שני סיפורים ובהם מתוארים נישואיו של הושע לזונה. מה שגרם להמון פרשנים להרים גבה ולנסות להבין את המשל. ספר הושע עצמו הוא הראשון בקובץ התרי עשר, ואחריו ספר יואל. הוא מתחלק לארבעה-עשר פרקים, המורכבים מ- 197 פסוקים, או משלושה סדרים וחמישה פסוקים (הסדר הרביעי מתחיל בי"ד, ו,וממשיך אל מעבר לגבולות הספר).

הספר מתחלק לשני חלקים – מעשי הושע בחלק הראשון, והנבואות בחלק השני.

ע"פ התלמוד הבבלי, מסכת פסחים בתקופתו של הושע פעלו במקביל עוד שלושה נביאים ישעיהו, עמוס ומיכה. הושע נחשב לגדול מביניהם.

"וַיֹּאמֶר ה` אֶל-הוֹשֵׁעַ: `לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים, כִּי-זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה`. וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח אֶת-גֹּמֶר בַּת-דִּבְלָיִם" (הושע א` ב-ג)

הרבה פרשנים נדרשו לכך, ורובם מנסים לפרש את הדברים כמשל ליחסי עם ישראל ואלוהים. להושע נולדו שלושה ילדים – בן, בת ובן. הוא נותן להם שמות סמליים לתוצאות "המצב": יִזְרְעֶאל, לֹא רֻחָמָה ולֹא עַמִּי".."יִזְרְעֶאל- כִּי-עוֹד מְעַט, וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא,וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (הושע א` ד), "לֹא רֻחָמָה -כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל" (הושע א` ו) ו-"לֹאעַמִּי - כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם" (הושע א`ט).

בתחילת הספר הושע פותח נבואות כעס ותוכחה, תוך הבעת ועוינות עויינות ורצון לניתוק. הוא פונה לילדים: "רִיבוּבְאִמְּכֶם, רִיבוּ, כִּי-הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ;וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ, וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ", (הושעב` ד).

אח"כ הוא עובר לנבואת פורענות:

"וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת-נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ - וְאִישׁ לֹא-יַצִּילֶנָּהמִיָּדִי; וְהִשְׁבַּתִּי כָּל-מְשׂוֹשָׂהּ, חַגָּהּ, חָדְשָׁהּוְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל, מוֹעֲדָהּ. וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ -אֲשֶׁר אָמְרָה: `אֶתְנָה הֵמָּה לִי, אֲשֶׁר נָתְנוּ-לִי מְאַהֲבָי` -וְשַׂמְתִּים לְיַעַר, וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה", יב-יד

פרשנים ניסו לבחון את מעשי הושע בפרספקטיבה רחבה יותר של מעשים תמוהים של נביאיםבאותה תקופה – ישעיהו שהילך עירום ויחף שלוש שנים, ויחזקאל שנצטווה לעשות כל מיני דברים מוזרים עם לבנים, מחבתות, ולחמים משעורים, חיטה, פול, ועדשים. הדיעות נחלקות בין הפרשנים. חלקם מעלים את הסברה שמדובר במשל מופשט לחלוטין ליחסים שבין אלוהים ועם ישראל. חלקם מעלים את הסברה שזהו חלום. מןהצד השני פרשנים אחרים, ובראשם רש"י, טוענים שיש לקבל את הסיפור כפשוטו.

הושע מתגלה בעיקר בחטיבת הפרקים הראשונה, אך גם בשניה, כפרשן פוליטי חד ומבריק. גורדון מפרש: " רעיונותיו גדולים ועמוקים, מבטאיו חדים ושנונים. במשפט אחד הוא חודר ונוקב עד התהום.במאמר אחד הוא מפיץ לפעמים אור כברק פתאם על כל המצב... רעיונותיו (...)יש שהם בודדים וקטועים, חסרים הקשר ההגיוני. יש שהוא עובר פתאם מרעיוןל רעיון, עובר כמו בקפיצה מרוגז לרחמים, ממוסר קשה לתחנונים רכים. איזו עצבנות קדחתנית תוקפת אותו תמיד, איזו התרגשות בלתי פוסקת, איזו התרגזות מכאיבה גלים ברוחו הסוער ואינה מניחה אותו להרצות את מחשבותיו בסדר ובהדרגה ולתת להן צורה הרמונית"

שבת קנדית

2009-01-11T14:49:00.007+02:00

אויר שקיעות, ניחוח דק, הגשם זה עתה נפסק.
עלה ושוט והסתכל עד מה יפה היא התבל.
עלה ושוט והסתכל עד מה יפה היא התבל.

- דצמבר, נתן אלתרמן.

לא הייתי בפארק קנדה חודשים. המיעוט היחסי של הגשם, והתקווה לראות רקפות הביאו אותי לשם בשבת.

כבר בחניה נשאלנו ע"י רוכבים – "איפה זה סינגל המגדל?"..אני שעזרתי למפות את הפארק, לא ממש ידעתי על מה הם מדברים. ישנם לפחות 2 סינגלים שאני מכיר שיוצאים מן המגדל – אחד צפונה – ושמו בישראל "מגדל תצפית" (וכנראה אליו הכוונה) והשני "האמבטיות" הידוע לשימצה.

זה התחיל בטיפוס איטי וקפוא לאורך הכביש מן השער עד למשלט הירדני. בחוץ היו משהו כמו 8-9 מעלות. קפוא. משם נסיון רטוב לרכוב על בסינגל המשלט – חלקו המסולע רטוב להפליא, כל השאר סביר. החלטנו לצאת החוצה לשטח הפתוח שכנראה התייבש יותר.

גדר בקר, ואנחנו חוצים ל"פרסה". סינגל חביב מאוד, זורם מאוד למעט נקודה או שתיים טכניות. מסיימים את ההקפה בטיפוס לתל-איילון. אני לא יכול להתאפק, מוציא מצלמה ומצלם את הנוף לכיוון המאגר. יפהפה.

מבקרים את "הדרופ של פיש", וממשיכים הלאה. קצת טיפוס קיר, ואנחנו בתחילת רודי פרוג`קט. עוד אחד מן הטובים. באמצע הסינגל אנו פוגשים חבורת רוכבים מוכרת, כמה מילות נימוסין וממשיכים. עוד קיר אחד ואנחנו במגדל. עכשיו אדע סוף סוף מהו סינגל "המגדל" המפורסם. זה באמת מתחיל בסינגל "מגדל תצפית" וממשיך ב"מאגר עליון" עד מאגר המים, משם "מאגר תחתון" עד השוקת – ומכאן מתחיל קטע חדש – שעושה הקפה לאורך דופן שלוחה, תוך שמירת קו גובה, ומסתיים כמעט בחניון האגם. סבבה. חיבור יפה של הסינגלים. לדעתי ניתן גם לטיפוס בעליה.

לדעתי לופ יפה יכול להיות – גלישה לחניון האגם, להמשיך בכביש עוד מעט צפונה, ולפנות שמאלה לשביל שמתחבר לקצה של סינגל המגדל. בקצה הסינגל, ליד השוקת, לטפס את "מאגר עליון" ובמאגר לקחת שמאלה ל"שביל העמודים" ולזרום משם.

מה שהפתיע אותי זאת העובדה שלא היו בכלל רקפות. ראינו קצת פרטים בודדים, לא יותר מזה. כנראה שעדיין מוקדם לזה. ברגע שיהיו דיווחים, אני בטח אמצא את עצמי באיזור יער ישעי, ובאיזור אליקים ויער קרן הכרמל (שם גילינו גם תורמוסים שנה שעברה).

הזיקנה הקפצה עלי
כל הגדוד שלי מגוייס בצווי 8 ואני לא. הרגשה מוזרה. פתאום נופל לי האסימון שאני עכשיו נמנה על החלק באוכלוסיה שכבר אינו עושה מילואים. אומנם אחרי 22 שנה בחי"ר, אפשר לסמן וי ולהמשיך, אבל בכל זאת זה צובט.

הקסם בבדידות

חזרנו לרכוב ביחד. אני וה-ipod שלי. יש קסם ברכיבה לבד. אתה לא תלוי באף אחד, יכול לקחת איזה שביל שבא לך.מגבלת הזמן היחידה היא שלך, אף אחד לא קובע איתך ומסמס ביטול באמצע הלילה.

זה התחיל בסיבוב ב"שכונה". משהו סולידי – מכפר סבא לאיזור בית ברל, משם לרעננה, הרצליה, וחזרה דרך הוד השרון. פחות או יותר מיצוי של כל שבילי האופניים והפארקים באיזור. 35 ק"מ איכותיים שנגמעים בשעה וחצי לא מאומצת מדי על הריג`יד. מספיק לדיסק וחצי של מיילס דייויס או לאיזה רצף נחמד של ג`אז לשבת בבוקר.

השבוע זה ימשך בסיבוב באיזור שוהם וברקת. כבר קבעתי יום עם עצמי, שירטטי מסלול אפשרי, חשבתי על מוסיקה וסידרתי את פק"ל התה. עכשיו רק אקווה שלא ירד יותר מדי גשם באיזור – והכל מושלם.

התמדה ופלייליסט

חמישי האחרון. קובעים בירושלים סיבוב. למרות הגשם הצפוי אני מהמר. במחלף שורש, בשעה שש ורבע, מבול נוראי. אני מתקשר לכולם ומבטל. באסה גדולה.

מבלי להתעצל, אני טס הבייתה, מוריד את האופניים, משכים את בני המשפחה, מכין כריכים, מפזר בבית ספר, ורץ לספינינג. לפחות הרווחתי שיעור איכותי עם המדריכה הכי טובה – שירלי גולדשטיין.

אני אוהב את השיעורים שלה בגלל המוסיקה. זה נהיה אופנתי אצל מדריכים להתחכם. אתה מוצא את עצמך מדווש לצלילי ניסים גרמה שר גירסת כיסוי לשיר של בוני-אם, על רקע טרנסי או שאתה מוצא את עצמך בגל רטרו מסריח משנות ה-80.

אצל שירלי אין את זה. לרוב זה טרנס. לפעמים פרוגרסיב. כמעט תמיד ללא מילים. זה מה שצריך – ביט נכון.

לטפס לתבור

2008-11-03T10:48:00.005+02:00

לטפס לפסגת הר תבור זה בשבילי סוג של פנטזיה שהתקשתי להאמין שתתגשם. השילוב המיתולוגי של השיפועים עם הבולטות של המקום ביחס לאיזור השטוח.

בקיצור – זה נראה לי משימה בלתי אפשרית. ואז טיפסנו עם רכב לפני מספר שבועות. ואני בוחן את הדרך – יש שיפוע, ויש הרבה דרך, אבל איך אומר בעדינות, הרי ירושלים אגרסיביים יותר. החלטתי ללכת על זה.

חופש. גשר בין החגים, נתן מגיע, שי מגיע. סבבה. מספיק אנשים. קובעים בשבע בבית קשת. מה שהופך לבערך רבע לשש בתחנת הדלק הצפונית של כביש 6. אספרסו כפול של אילי עם טיפונת חלב וממשיכים. ואדי ערה עמוס מאוד, אבל לא בכיוון שלנו.

בדרך, ע"י שיבלי, אנחנו רואים שלט המפנה למוזיאון למורשת הבדואים. מעניין איך מוזיאון כזה יראה...בטח הסמל שלו יהיה טנדר סובארו. בכניסה, אחרי שתחנה יגנבו לך את הרכב, ימכרו לך פיסת בצק בשם פיתה עם שכבה מילימטרית של לבנה ב-15 שקל, ובכניסה למוזיאון יעמוד נציג העדה יספוק כפיים ויגיד: "אוי, סגור המטבח, רוצה תמונה עם גמל במקום?".

חונים בכניסה לבית קשת ליד "רדיו קול רגע 96FM". בית קשת הוא קיבוץ שהוקם ע"י גרעין פלמ"ח בשנת 1944. במלחמת הקוממיות הקיבוץ עמד במתקפות לא פשוטות של אותם בדואים עם הלבנה משבט ערב-א-זביח.

מתארגנים ויוצאים. גלישה מהירה בכביש, פניה ימינה לסמ"ש שחור שמתחבר לשביל נוף יער בית קשת – או בשמו הפורמלי סמ"ש אדום 3260.

יש בערך 2 ק"מ חימום די מישורי עד שהענינים יתחילו להתחמם. אני למד מקק"ל שיער בית קשת משתרע על פני 25K דונם. היער מכיל בעיקר עצי אלון התבור (או בשמו העממי Quercus ithaburensis) שפיארו פעם שטחים נרחבים של צפון הארץ. האלון הוא עץ בעל קליפה עבה במיוחד, וטולרנט גבוה לשריפות. אני למד מתוך "מדריך צמחי המרפא" שהוא טוב לטיפול בכיב קיבה (אולקוס), בכאבי בטן, בהרטבת לילה של ילדים, בשיעול דמי, לריפוי דלקות עיניים, בפצעים, בשלשול דמי, בלחץ דם גבוה, לחיזוק שורשי השיער ולמניעת נשירה.

מבשלים חופן עפצים בליטר מים כמחצית השעה, מסננים ושותים כתה. יעיל לסובלים מלחץ דם גבוה, מכיב קיבה, מהרטבת לילה אצל ילדים ומשיעול דמי. לריפוי פצעים: טובלים תחבושות במרתח ומניחים על הפצעים כקומפרסים. למניעת נשירת שערות ולחיזוק שורשי השיער: קולים עפצים על מחבת עד שישחימו, כותשים אותם עד דק ומערבבים בשמן זית. טובלים את אצבעות הידיים בעיסה ומעסים את שורשי השיער.

סבבה. הזמן עובר, אנחנו פונים דרומה לשביל ישראל לפאתי שיבלי, עוד פניה מערבה ומגיעים לכביש הגישה לפסגת ההר.

אז מי זה הברק הזה שמעיז לקחת איתו אישה (את דבורה) לקרב? עליה ארוכה לפני. לפחות 4 קפלים. זמן טוב למחשבות.

מוצאו של ברק בן-אבינועם מן העיר קדש נפתלי. ליתר דיוק רק קדש. מאחר והייתה קדש נוספת בשטח יששכר – ספר שופטים ממקם את קדש הזאת כחלק מנחלת נפתלי. ליתר דיוק, מיקומה של קדש זו מזוהה עם ח`ירבת קדיש שלמרגלות רכס פוריה, במדרון הפונה מזרחה, בדרום מזרח נחלת שבט נפתלי, במזרח בקעת יבנאל.

אז מה הסיפור של הברק הזה? ברק היה מנהיג צבאי בנחלת נפתלי. סיסרא, שר הצבא של יבין מלך כנען, תקף את ישראל, ודבורה הנביאה באותה תקופה, החליטה ליזום מלחמה כנגדו.

דבורה, מצווה על ברק:

וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי; וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה ה` אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן... וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה "

- שופטים ד`, ז`-י`

ברק, שכנראה לא היה גיבור גדול מדי, סירב להלחם בלעדיה.

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ.

ובתמורה דבורה מטיחה בו:

וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ- כִּי בְיַד-אִשָּׁה, יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא

דברים אילו, המנבאים בעצם את מות סיסרא בידי יעל הם דו שיח מרתק ומיסתורי בין המנהיג לנביאה. אפשר להתחיל ולנסות ולפענח את הדיאלוג הזה מכמה כיווני פרשנות – הפירוש הרוחני, הפירוש הלוגיסטי, הפירוש החינוכי והפירוש השוביניסטי. הדבר היחיד שמשותף לכל הפרשנויות היא העובדה שברק לא נענש בידי ה` על סירובו הראשוני לצאת לקרב – כך שכנראה יש דברים בגו.

בכיוון הרוחני, אפשר אולי לשער שברק ניסה לחקות את דרכי הכנענים שנהגו לקחת עימם כוהני דת כחיזוק רוחני בשדה הקרב. יתכן שברק חשש מהפסד אפשרי בקרב ולא רצה לקחת את הסיכון.

הפרשנות הלוגיסטית לעומת זאת טוענת שתרומתה העיקרית של דבורה למלחמה היה בגיוס כוח האדם. ע"פ שירת דבורה אנשים העדיפו לעשות לביתם ומקיינם מאשר לטובת העם (""למה ישבת בין המשפתיים לשמוע שריקות עדרים?"). ברק לא הצליח לגייס מספיק מתנדבים למלחמה, ולעומת זאת דברה כן הצליחה ("ותאמר דבורה אל ברק: `קום...`, וירד ברק מהר תבור ועשרת אלפים איש אחריו ").

הפירוש החינוכי אומר שברק רצה פשוט לחנך את העם. הוא רצה להמחיש שנצחונו במלחמה הוא באמצעות ה` (דרך שליחתו דבורה) ולא נצחונו האישי. נניח.

הפירוש הכי פחות מתקבל על הדעת, הוא הפירוש השוביניסטי. דבורה אומרת "לך ומשכת בהר תבור" ו-" ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא... " – כלומר מציעה לברק לבצע תוכנית הסחה לסיסרא. אבל ברק לא סמך על דבורה - הוא לא חשב שאישה יכולה לבצע פעולה צבאית בעצמה. ולכן הוא אמר לה: "זה מסוכן מדי בשבילך ללכת לבד - את באה איתי!" "אם תלכי עימי והלכתי; ואם לא תלכי עימי לא אלך!" . דבורה הסכימה ואמרה: " הלוך אלך עימך", אבל הוסיפה "אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך" " - אתה חושב שאישה אינה יכולה להסתדר בעצמה בשדה-הקרב? אז תדע לך ש" ביד אישה ימכור ה` את סיסרא"...

המשך הסיפור ידוע – יעל הורגת את סיסרא, וברק מנצח במלחמה.

חזרה לטיפוס. אני עוצר לנוח. פחות מן העליה, יותר מאגזוזי המוניות החולפות על פני בדרך למעלה התבור, ונושאות בתוכן תיירים אשר הגיעו באוטובוסים (העליה לפסגת התבור אסורה על אוטובוסים). הכביש די צר, ויש מדרכה. המדרכה עצמה לא רכיבה במיוחד.

עליות כאלה אני מעדיף לקחת בקלות. לא להסתכל על הקצב של האחרים, ולהקשיב במקום זה לשעון הפנימי. זה אולי איטי, אני מעייף, פחות. עקרונית העליה לתבור היא לא מן הקשות שעשיתי. היא מעט ארוכה, אבל לא יותר מזה. אני חולף באחד הסוויצ`בקים, ומשתנה כיוון העליה. אני משקיף על העמק. פשוט נהדר. האויר עדיין קריר ונעים. אין הרבה דרכים לעשות טוב יותר את ערב חג הזה.

הסיפור של התבור עצמו הוא גם מעניין מאוד. התבור מככב בשתי מסורות – היהודית, והנוצרית. בתקופת המקרא, כאמור, צבאו של ברק הסתער על צבא סיסרא שישב בעמק מהר תבור. בימי בית שני, הייתה פסגת התבור חלק מן הפסגות ששימשו להדלקת משואות סימן לקידוש החודש. בימי המרד הגדול, היה התבור חלק מן הערים שביצרו המורדים. יוספוס פלאביוס מספר שפלצידוס בראש 600 לוחמים, לא האמין שיוכל לכבוש את ההר הגבוה, ולכן קרא למורדים לרדת אליו בשלום. המורדים ירדו, אך במקום לשלום הם תקפו את הרומאים. הרומאים נמלטו, אך בשלב מסויים חזרו אחורה והביסו את המורדים.

על פי המסורת הנוצרית, בהר תבור התרחשה השתנותו של ישו, שבמהלכה, לפי הכתוב בברית החדשה, טיפס עם כמה מתלמידיו לראש הר גבוה, ושוחח שם עם משה רבנו ואליהו הנביא אשר בישרו לו על מותו הקרב.

הגעתי למעלה. שי ונתן מחכים לי. לועסים משהו. אנחנו ניגשים לכנסייה. הייתי פה לא מזמן, ואין לי חשק להכנס. גם האחרים מוותרים.

אנחנו יורדים מעט בכביש ופונים שמאלה לסינגל המסומ"ש בשחור ועונה למספר 3250. הסינגל רכיבה מאוד ברובו. הוא מקיף את כל הפיסגה. הנוף הנשקף פשוט מדהים. אנחנו פוגשים בדרך שני חיילים משוחררים לפני תחילת הלימודים באוניברסיטה. הם עושים חלק גדול משביל ישראל ברגל. אם יש טרנד שאני מרוצה ממנו – זה הטרנד הזה. בהמשך נפגוש עוד קבוצת הולכים די גדולה. תענוג לראות אותם. שיחה קצרה ומנומסת ואנחנו ממשיכים.

בצידו המזרחי של ההר, על יד מערה גדולה, אנחנו מתיישבים לנוח. משקיפים על עמק יזראל. לועסים אפרסמון ששי קטף מן הגינה שלו. אני יכול לשבת פה שעות. הדרך לפנינו עוד ארוכה. ממשיכים בסינגל עד לנקודת החיבור של עם הכביש. מפה מתחילה ירידה מהירה ומענגת במיוחד. צריך להזהר לא לקחת את הסיבובים החדים רחב מדי ולהפגש במוניות. המוניות מצידן לא ממש עושות מאמץ, ומדי פעם "מיישרות" את הסיבובים. לא נעים.

תוך דקות מספר אני למטה. מחכה. נתן מגיע דקה שתיים אחריי. שי מגיע אחרי עוד מספר דקות. אנחנו פונים שמאלה וצוללים לתוך דבוריה. איזה ירידות תלולות! לא יאומן. לא נראה לי שמהנדס אזרחי ישראלי היה מאשר אותן. סוף הירידה, אנחנו מוצאים את עצמנו למרגלות הר דבורה. בדיוק במפגש בין שביל ישראל, סימון השבילים האדום, וסימון השבילים השחור. אנחנו לוקחים את השחור. ואז מתחילה עליה מן הגיהנום. כל התבור מתגמד לעומתה. קירות תלולים ומבאסים.אנחנו מקיפים את הר דבורה ומטפסים לפסגתו.

כבר חם. אנחנו מתחילים לגלוש למטה. חוצים מספר מטעי זיתים, ועוד עליה לא קלה ואנחנו ברכב. אפשר לסמן V גם על התבור.

לך תוכיח שאין לך אחות (או 7)

2008-10-09T17:55:00.001+02:00

וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל-דָּוִד, לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה--לֵךְ וּבָאתָ-לְּךָ, אֶרֶץ יְהוּדָה; וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיָּבֹא יַעַר חָרֶת.

שמואל א פרק כב

לך תוכיח שאין לך אחות (או שבע)

השנה אצלי היא שנת שבע אחיות. לא יודע למה, אבל אני מוצא את עצמי בפעם החמישית השנה רוכב כאן. שנה שעברה זה היה איזור עין כרם, לפני שנתיים ערד ועכשיו שבע אחיות. נדמה לי שבחניה הכמעט קבועה שלי ליד מסעדת בלאק סטיר אוטוטו ישימו שלט עם מספר הרכב שלי.

למה שבע? למה כמה?

מה זה ה"שבע אחיות" הזה? למה שבע? למה כמה? למה אחיות? המקור של השם הוא בכביש. זהו הכביש המתפתל ועולה לקסטל. במקור עברה כאן דרך רומית שהתפתלו בה 17 עיקולים.

האגדה מספרת שהשם "שבע אחיות" ניתן על שם מספר הפיתולים, אבל ניתן למצוא סתירה בה במקורות מחקר גיאוגרפיים.

יהודה זיו, חוקר ארץ ישראל ומקים מדור חוי"ה הצה"לי מעלה את הסברה, בספר "רגע של מקום: סיפורים מאחורי שמות מקומות", שמקור השם הוא בפקיד בריטי תושב העיר נית' פורט טאלבוט (Neath Port Talbot) הקרויה גם "שבע האחיות". הכביש הזה הטיל אימה על הנהגים עוד לפני קום המדינה. הנה זיו מצטט קצין הנדסה בריטי בשם יו בראון:

"מראש מעבר ההרים צוללת הדרך אל אחת הדוגמאות יוצאות הדופן ביותר של הנדסת הדרכים שפגשתי מעודי - סדרת עיקולים חדים, הנודעת בשם "שבע האחיות". בפרפורים הללו, קצרים ותלולים עד אימה, צריך לחזות כדי להאמין; בליטה חדה בתחתית העקלתון מדופנת למעשה בלוחות פלדה איתנים, וכלי רכב, המחמיץ כאן מבלי משים את הפניה ומישיר דרכו, עלול למצוא את הקרקע נשמטת מתחת גלגליו ! בחורף עוטה המעבר לרוב עננים, המצמצמים את הראות עד לאפס; אני מתייחס אל נסיעה לילית בתנאים הללו (שעה שנאלצתי פעם לנווט בעיקול, שמשאית תקועה חוסמת אותו) כאל הנועז במעללים שביצעתי אי פעם. עתה מוליכה דרך עורקית חדשה, ומעולה בין ערוציהם של הוואדיות שמתחת , ו"שבע האחיות" המרושעות ניטשו לעד על גבי הרכס עטוי העננים של המעבר, המתנשא אל על."

יוצאים מבלאק סטיר, חוצים את הכביש, ונכנסים בירידונת קצרצרה ל"שביל ירושלים". זאת הירידה האחרונה לזמן הקרוב. מעלתה והלאה רק עליות. המזג אויר סביר. אפילו קצת קריר. נדיר משהו בימים אילו.

ימחק ספטמבר מלוח השנה!

אם יש משהו שאני שונא, זה את חודש ספטמבר. הוא משלב את החום המגעיל של אוגוסט עם לחות בלתי נסבלת. פשוט גועל. אי אפשר לרכוב אחרי השעה 8:30, עת השמש היוקדת מפציעה מבין העננים וקורעת לנו את הראש. אני חושב בערגה על החורף עם הקור הנעים. חכו ודברו איתי עוד חודשיים/שלושה כשהטמפרטורה כאן בבוקר היא בין 0 למינוס-שקר-כלשהוא ותשמעו התבאסות דומה. אבל תמיד כיף להתגעגע למה שאין.

שביל ירושלים מתפתל לאורך מאגר בית זית, ואז פונה צפונה בחדות. עוד עליה מתונה, והנה מתחיל הסיוט ושמו "העליה של שבע אחיות". עליה תלולה, מדודרת ברובה בקיץ, שמחייבת אותך לא רק להפעיל את הלב והשרירים שעות נוספות, אלא לשמור על קו נכון, כך שהגלגלים לא יחליקו או תאבד את האחיזה. מימיננו מוצא ו"ארזה" משמאלנו גבעת האוניברסיטה.

אני מנסה לחשוב על דברים אחרים. חושב על הביקור של הרצל בדיוק כאן לפני 110 שנים. הרצל כתב ביומנו שהדרך הציורית למוצא מירושלים, אחרי ביקור אצל הקיסר, הזכירה לו את הפירינאים. וואלה, איזה דמיון היה לאיש הזה. מה הוא לקח לעזאזל?

מד הדופק במכשיר הג'י.פי.אס. מראה מספרים ספק חוקיים. לדעתי אם הוא יכל לדבר, הוא היה מבקש תוספת שכר בגין תוספת מאמץ. הטיפוס הוא מעין משחק עדין בין הכוח ברגליים, השיפוע התלול אותו אני מבקש לקזז באמצעות השענות קדימה וישיבה על אף האוכף, לבין האחיזה המתערערת כתוצאה מהעברת המשקל קדימה.

אילו הרגעים בהן היאוש מתחיל לתת אותותיו. מתחילות לנקר במוח שאלות כמו: "למה הייתי צריך את זה? מה היה לי רע בלהשאר במיטה בבוקר?" או "זה הכל בגלל המשקל העודף שלי!" ואז זה עובר לשלב האופרטיבי – ממחר אני אעשה ספינינג 8 פעמים בשבוע. אכנס לדיאטה בסגנון "צום הראמדן" רק בלי הארוחה המפסקת. אני חותם חוזים עם אלוהים ומקווה שהוא יעמוד בדיברתו. מהון להון זה נגמר. הדבר היחידי שאני מרוצה ממנו, הם האופניים. נדבקים כמו אופני זנב קשיח למרות הרכיבה בעמידה, ופשוט לא מתנדנדים. פשוט חיות מירוצים.

בשלב הזה, אחרי שהנשימה חוזרת כמובן, המוח מעביר אותי תהליך איפוס והדחקה מהירים. אני משכנע את עצמי שזאת בעצם הייתה חוויה. בעצם כל סיוט שנגמר הוא חוויה רטרואקטיבית אמר פעם פיש וצדק.

פתאום אני קולט. אני למעלה במבשרת, וכל זה מבלי להפסיק. הצלחתי לטפס את שבע אחיות רצוף. מסדרים את הנשימה, לוגמים משהו וממשיכים.

מחליטים ל"טפס קומה" לשביל גבוה יותר. אחרי מספר דקות מתחברים לעליה המסומנת בסמ"ש שחור. זהו סינגל למיטיבי לכת. אנחנו, שזה אני ואלחנן, בניגוד לאחרים מפספסים את הפניה, ומיד חוזרים אלחורה וממשיכים לטפס. בקצה השביל המעט טכני והתלול מאוד, יער אורנים מן היפים שיש וסדרה של מספר שומרות, אני ספרתי 2 לפחות, המשקיפות על הטרסות העתיקות.

הגענו למעלה לפסגה. גובה 780 מטרים ליתר דיוק. רכיבה לאורך הגדר של המחצבה הסגורה, ואנחנו גולשים מטה בשביל המסומן בירוק. ראשיתו שביל רחב, ואז הופך לסינגל פתלתל המביא אותנו עד כיכר הר איתן שבכניסה לסטף.

אנחנו חוצים את הכיכר, וליד העגלה עם הבייגלה, נכנסים לסינגל המסומן ירוק. מתחילים שוב לטפס לכיוון עין צובה. אלחנן נשכר בפעמים הראשונות שהוא רכב כאן, כמה קשה הייתה העליה הזאת עבורו. האמת שגם עבורי.היום זאת סתם עוד עליה שצריך לעבוד בה. גיל מדרבן אותי בצעקות, ובעצמו מוריד רגל. אני לעומת ממשיך לדווש ומפגין דבקות ראויה במטרה. הגענו.

תופסים שולחן עץ קק"לי על יד חירבה נטושה, וכל אחד מוציא את מרכולתו. אחד הביא דבלים, השני אננסים מיובשים, השלישי סתם חטיף אנרגיה ארוז. רק קפה חסר לנו. שיגיע כבר החורף! אני מתגעגע לתה בתרמוס, לאדים שיוצאים מן הפה, לקור המתפשט בעצמות אחרי העליה החמה. ברקע נשקף אלינו תל-צובה. אני נזכר איך לפני שנתיים באמצע החורף, ירד שלג די כבד בירושלים. כולם רצוט לטפס בפקקים לבירה. אני שי ואלחנן התעטפנו במיטב שכבותינו, וטיפסנו מיער הקדושים לצובה. אפילו בובה בשלג בנינו בתל צובה. בינתיים הזמן עבר. במקום שלג עכשיו חמסין, שי רוכב עם אחרים, ורק אלחנן נשאר כסלע של יציבות.

יום צלבני היום. תל צובה, או בלמונט כפי שכינוה הצלבנים, הייתה מבצר צלבני קטן. המבצר נכבש ע"י כוחותיו של צלאח-א-דין. עוד חווה צלבנית לפנינו בהמשך. המבצר, שהפך לכפר הערבי א-סובא נכבש בתום ההפוגה הראשונה בשנת 1948 במבצע שנקרא בתחילה מבצע לר"לר (על שם יעדיו – לוד, רמלה, לטרון ורמאללה) והפך למבצע דני על שם דני מט מפקד הל"ה.

עוד טיפוסון קצר בכביש, ואנחנו במחצבה. רכיבה קצרה לאורך דרך 3965 , חציה של מוצא, מחלף הראל, ואנחנו חוצים את מבשרת ציון. הקניון מימיננו, ופנינו צפונה – לנחל חלילים.

הניחו לנחל חלילים

נחל חלילים הוא אחד הסינגלים היותר אהובים עלי באיזור. רכבתי בו למעלה מעשר פעמים, בכל סוגי מזג האויר, ואפשר לומר במידה רבה שאני מכיר אותו לא רע. מסתדרים לסדר תנועה בטור, מתמגנים, מורידים אוכפים, וגולשים. בפעם האחרונה שהיינו כאן נתקעתי מאחורי כיתת ילדים חרדית בטיול שנתי. אני מתפלל שהפעם זה לא יקרה. הנחל ריק תודה לאל.

כניסה לסינגל מלווה תמיד בשינוי מנטלי. אני הופך דרוך יותר, מרוכז יותר, פחות מביט בנוף ומתמקד 2-3 מטר קדימה במכשול הבא. הראש מתכנן את הקו המהיר או העביר יותר. יש לזה קסם רב. יש מספר גדול של רוכבים שרק זה מדבר אליהם. אני מעדיף את הגיוון. להנות מכל העולמות – גם הטכני וגם הטיולי. יש לפנינו 2.5 ק"מ של סינגל איכותי, ואני מתכונן למצות אותו עד הסוף. הנה הטרסה המוכרת, עם הצ'יקן ליין, הנה הירידה המדורדרת, הסלע האלכסוני. אני עובר ומברך לשלום את כל האלמנטים המוכרים. מגלגל אותם בראש כמו חברים ותיקים. יודע שהדינמיקה של המפגש ביננו תלויה בשנינו. מצד אחד, אני מעט עייף, קצת חם, חוסר ריכוז – ומפגש שלי פנים אל פנים עם האלמנט יהיה מתבקש. מצד שני האלמנט מותש, צמא לגשם. חום הקיץ התיש אותו והוא מגיר דרדרת ואבק. אני נזהר לא להתגרות בסיבובים, לא ללחוץ חזק על הבלמים, לא לחרוץ את השביל האהוב, מה שיהפך לנתיב מים הרסני בחורף. עוד מעבר אחד קשה, ואני בחוץ. את שארית הסינגל אני יורד במהירות רבה עד העץ. העץ האהוב בקצה. הסמל של נחל חלילים בעיני, שוכן בפתחו של "עמק הארזים", משקיף לעבר עינות תלם צפונה, והר המנוחות מעל עם אלפי הקברים. אני נזכר בזעם במאבק של החברה להגנת הטבע להצלת הנחל. בשדה שבפתח הנחל, מתכונן להבנות מרכז מסחרי. בפרקטיקה, זה יחסום את הכניסה לנחל, ויהרוס את הנוף לחלוטין.

אנחנו נפרדים מיאיר שממהר לעבודה, וממשיכים צפונה. חוצים את עינות תלם הנמצאים בשיקום כבר שנים ולא זז שם בהם כלום, פונים צפונה ונכנסים לואדי של נחל לוז.

הבלוז של נחל לוז

אנחנו נכנסים לערוץ הרחב של נחל לוז. המון עצי זית. השביל הופך לצר, ולא מאפשר מעבר של רכב, לנו אין בעיה. ממשיכים כ-750 מטר קדימה, ומגיעים לעין לוז (או לוזה). קראתי היכן שהוא באינטרנט שהמעיין אומץ ע"י לוחמים של פלס"ר יעל והוא נקרא עכשיו "עין יעלים". למה צריך לשנות שם של מעיין? מה רע בעין לוז? בכל מקרה, העבודה שלהם ניכרת. המקום נקי ומטופח, בריכת האגירה מצוחצחת, ורק חבל שאין הרבה מים.

אנחנו מנצלים את המים הקרים, ושוטפים את הפנים המיוזעות. לא יאומן כמה שזה מרענן.

אנחנו ממשיכים עוד כ-100 מטרים, ומגיעים לבית החווה הצלבני.

דן מגלה עץ תאנים ענק ועמוס בפרי, טארסה מתחת לחווה. הוא יורד אליו, מתחיל לקטוף פירות, וזורק אותם אלינו. העץ עמוס לדעתי במאות פירות. הפירות בשלים מאוד ומתוקים ממש כמו דבש. אף פרי לא מפוספס, ואין שום ביצי צרעה בתוכם.

אנחנו מפרקים את התאנים כאילו אין מחר. פשוט דבש אמיתי.

מנוחה קצרה ואנחנו בדרך חזרה. אני מתלבש על סינגל מקסים שרץ לאורך הואדי בחצי גובה. חוצים את מטע הזיתים המרשים וממשיכים הלאה. גיל קולט גבעה תלולה. כמו ילדים קטנים שלא יכולים להתאפק מתחילים לנסות לטפס עליה. האמת שהירידה יותר מפחידה מן העליה. גיל ואורי מצליחים לטפס. אלחנן מצליח רק לרדת. דן עייף בצד, ואני מצלם.

נכנסים לשבילון החוצה את העמק בעינות תלם, סינגל זורם ומהיר, עוד 10 דקות ואנחנו ברכב. אין ספק שנחזור לעוד סיבוב כשהשקדיות, הרקפות והכלניות יחזרו.

יום כיפור בשבילי

קטע שפורסם כבר בקומונה.

בשבילי יום כיפור מורכב מ-2 קטבים. מצד אחד תפילת "נתנה תוקף" עם הלחן המדהים של יאיר רוזנבלום:

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן
וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטֹּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יַעֲנִי וּמִי יַעֲשִׁיר
מִי יֻשְׁפַּל וּמִי יָרוּם

ומצד שני ליאונרד כהן בשיר "מי באש" שהוא אינטרפרטציה אישית לתפילה המקסימה הזאת:

ומי באש, מי במים
מי לאור חמה, מי בליל אפלה
מי בסבל רב, מי סתם כך
מי ביום פריחה אביבית, מי בגסיסה איטית
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש?

ומי בנפילה, מי בתרופות הרגעה
מי בממלכת האהבה, מי באיבחה מהירה
מי במפולת שלגים, מי באבקת סמים
מי בתאוות בִּצְעוֹ, מי בגלל רעבונו
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש?

ומי בהשלמה אמיצה, מי בתאונה
מי גלמוד בבדידותו, מי אל מול מראתו
מי בפקודת גבירתו, מי בידיו שלו
מי אסור בכבלים, מי בכוחות רבים
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש

הנה ליאונרד כהן בביצוע יפהפה לשיר.

הגשרים של מחוז מודיעין

2008-08-20T07:19:00.006+03:00

בשבועיים האחרונים אני רוכב באיזור מודיעין. יחסית זה נוח לי. תוך חצי שעה אני מגיע, בחזרה יחסית אין לחץ בתנועה (בגלל החופש) ומסיימים מוקדם. הסבב הראשון היה משהו שתכננתי לעשות הרבה זמן – לקשר בין בן-שמן לכרמי יוסף. התחלנו בליגד סנטר ומשם חצינו את הגבעות של חירבת רגב לכיוון ישפארו סנטר, חציה מתחת לכביש 1, משמר איילון. קצת סינגלים בכרמי יוסף וחזרה דרך שעלביים לכיוון ליגד סנטר. על הנייר סבבה. משהו כמו 32-33 ק"מ. בפועל יצא מסיבה לא ברורה 39.5. התכנון היה להתחיל בשש. קבעתי עם מליסה לצאת מצומת רעננה בחמש וחצי. היא רק הגיעה בחמש וחצי. עוד עיכוב באיסוף של דן, ומתחילים כמעט בשש וחצי. מוסיפים לזה את הצמיג הקדמי במצב לא טוב של ניר שהצריך הרבה עצירות וניפוחים, ומקבלים עיכוב. במקום בתשע וחצי זה הסתיים בעשר ועשרים.מילא הזמן – אבל נכנסנו לשעות החום והיה קטע קצר ובהחלט לא נעים. אני פותח את הקומונה, וקורא את התגובות. אין תגובה אחת חיובית. כולם מתלוננים על החום. יומיים עבדתי להנדס את המסלול שיהיה זורם ומבלי שאתרי הבנייה יפריעו. הנוף היה מדהים והסינגלים של כרמי יוסף משובחים כתמיד. ובסוף מזכירים רק את החום. עבר שבוע, תכננתי לרכוב בשוכה עם דן ושי. ערב לפני שניהם מבריזים – אחד פצוע, השני בעיות בניה בבית. אני מחליט להצטרף לגיא באיזור הבית שלו – עמק איילון בין מודיעין לפארק קנדה. אני אוסף שוב את מליסה, היא שוב מאחרת, אבל הפעם לקחתי שולי בטחון רחבים. יוצאים מן הכניסה לישוב רעות וגולשים לכיוון מבוא חורון. הנוף מדהים. הכרמים עכשיו נראים הכי טוב שאפשר. מין נוף טוסקאני כזה. מתחיל להיות חם ולח מאוד. מחליטים להכנס לפארק קנדה ולא לטפס לנוטף. חם לי מאוד בעליה. מה זה חם אני נוטף. מתחברים ל"רודי פרוג'קט" ומשם בעליה האכזרית, עוד 2 סינגלים ואנחנו במגדל. רוכבים בסינגל הטראומטי "אמבטיות", גיא ממשיך ל"רכס תותחים" ואני מוותר עליו, אני לא במיטבי. נפגשים בכניסה ל"פרסה". פה קצת יותר נעים לי. כרגיל גיא מחבר מעולה את המסלול ולמרות החום הכבד, אני נהנה מאוד. הכל פשוט זורם. גולשים חזרה לכיוון המאגר ומתחילים בטיפוס חזרה. בקטע האחרון, אני מותש וחוזר דרך הכביש, הם לוקחים עוד סינגל. רק אחרי ליטר וחצי שתיה קרה דיאטטית, אני מתאושש. לדעתי צריך להעביר הצעת חוק לביטול אוגוסט/ספטמבר. חודשים חמים מדי ולא מועילים לאף אחד בכלום.
אינסטינקט שלילי

בדרך מספרת לי מליסה שהם מתכננים לפתוח קומונה משל עצמם שתהיה "פתוחה" ובה "כל אחד" יוכל להזמין לרכיבה. אני תוהה מה ההבדל בין זה למה שקיים היום. ההבדל הוא שהקומונה זה אתה ושם זה לכולם. אבל אני לא מגביל אף אחד, ולהפך, אני מעודד עוד אנשים לפתוח. לא נראה ככה היא אומרת. אבל בדקתי סטטיסטית לפני כמה שבועות – יש יותר הזמנות רכיבה אצלנו מבכל מקום אחר. אני מבין את מקור הבעיה. היא רוכבת עם צחי שהחליט שהוא רב איתי ושאני מחרים אותו, והוא מחפש מקום לפתוח רכיבות לשישי שאליהם יצטרף הגרעין של הקומונה שלנו. די שקוף. התגובה הראשונה שלי, היא באינסטינקט מלא רגשי נחיתות, רצון לצאת מכל העסק הזה. פשוט מביא לי את הבחילה. אני זה שחוסם את האנשים? אני זה שמונע מאנשים ליזום רכיבות? סה"כ רציתי מקום אינטימי לחברים, קיבלתי פורום טיולי אופניים בהיקף, אנשים קוראים יופי את השרשורים אבל קשר אמיתי לא ממש נוצר, ובסוף אני האיש הרע. אני מגיע הבייתה, מתוסכל, מחליט שאם זה האופי של הקומונה, אולי עדיף לא להיות שם. אני כותב מכתב פרידה מיותר ומחליט לקחת צעד אחורה. נראה אותה מארגנת את הרכיבות ולא רק במענית. זה כל כך מעליב אותי. לפני שנה היא הצטרפה אלינו מ"גרופי" ולא הכירה אף אחד, עכשיו מה שמעניין אותה זה לאסוף את מי שאני ליקטתי כחברים לאורך הזמן ולהעביר אותם למקום אחד. את כל זה, כשהיא ברכב שלי, כשאני אוסף אותה. התגובה שלי כמובן לא חכמה, מפני שאני בעצם מעניש את עצמי. במקום להגיד לה שמבחינתי כל הפעילות הזאת על הזין שלי. שבזכותה ובזכות חבריה לא הגיע אפילו רוכב נוסף אחד. במקום זה אני מגרש את עצמי. ממש גאוני. אני מקבל טלפונים בערב. אנשים מתבאסים מזה. גם אני. אני משקיע בזה את הנשמה ובסוף מקבל את החרא הזה לפנים. אני קם בבוקר ומחליט לא לותר. זה הבית שלי. שהם יצאו ממנו. ההפסד הוא רק שלהם. אני אשנה את האופי של המקום במקום לנטוש. העובדה שהמקום מזוהה איתי צריכה להיות סיבה לגאווה ולא לשום דבר אחר. ההצלחה של המקום היא ההצלחה שלי, ולא של אף אחד אחר. גם לי מותר פעם להתגאות מבלי להתבייש. אנשים באים בגללי לקומונה. לא בגלל מליסה ולא בגלל אף אחד אחר. אני יוצא לשבוע חופש באיטליה קצת להירגע. אני חוזר לעומס כבד בעבודה. חוץ מזה אני משתתף באיזו הפקה של סידרת טלויזיה לערוץ 10 ולערוץ "החיים הטובים" על טיולי אופניים לכוזרים נהנתנים :-). אוטוטו מגיע החורף והחום ירד, והכל ירגע.

מינימום זה המקסימום החדש

2008-08-19T18:49:00.003+03:00

הכל התחיל במודעה תמימה בקומונת סינגל ספיד. גיא מרמת אביב מוכר טרק 800 כרומולי. התקשרתי. 300 ₪. וואלה שווה. בדרך ניסיתי לחשוב אם יש לי חלקים בסנטה קרוז שעולים 300 שקל. יש, לא הרבה. הרוב יותר. מכניס קצת פרופורציות.

האופניים מופשטים מכל הרכיבים ונשלחים לצביעה. צבעי רכב. עבודה סבירה. לא בדיוק הצבע שרציתי, אבל גם בסדר. עם מספיק מדבקות זה יראה טוב. מבצע איסוף חלקים מן המחסן, קצת הלוואות מחברים וזה מה שיצא. לא רע בכלל. אפילו התאמת הצבעים.

רכיבה ראשונה לעבודה. אני מזועזע. כל מדרכה אני חוטף בובמה כאילו זרקו אותי על הריצפה. מתחיל להתרגל לאט לאט. זורם עם הכידון, מתגמש. הצמיגים בלחץ אויר גבוה, מה שלא ממש מוסיף שיכוך אבל רץ מהר. אני מותש אבל מרוצה.
רכיבה שניה, יותר ארוכה. 80 ק"מ בשרון. אני כבר יותר נינוח. מתרגל לדינמיקה הלא סלחנית. רכיבה שלישית – אני מאוהב. הם כנראה כבר לא ילכו לשום מקום.

עכשיו אני אמור לקבל מדבקות מקוריות מ-CTC, לרכוב עליהם עוד חודש בשביל לדעת מהו יחס ההילוכים הנכון, ואז הם גם יהפכו לסינגל ספיד.

בעבודה, לפני הרכיבה, רואה אותי עמית לעבודה ושואל אותי עליהם. הוא מתפלא מה טוב בהם. אין להם בולמים, לא בלמי דיסק ום לא הכי קלים בעולם. אהבה אני אומר לו, לא נשקלת בקילוגרמים על השילדה אלא ברגש וחוץ מזה, לא שמעת שמינימום זה המקסימום החדש?

אני תמיד נשאר אני

2008-07-30T15:29:00.006+03:00

לפעמים אני גדול, ולפעמים - קטן.
לפעמים אני גיבור, ולפעמים - פחדן.
לפעמים אני ביחד, לפעמים - לבד,
לפעמים אני באמצע
לפעמים - בצד.

אבל אני תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני!

אני תמיד נשאר אני, דתיה בן דור

5:30 בבוקר. כביש 4 לכיוון גנות. מרבית אוכלוסיית גוש דן - לפחות אילו שהבחירה בידם, ישנים.

מראה הזוי. אופני הרים על הגג. בפנים איש לא צעיר שחגג לא מזמן 40, לבוש בחולצה צבעונית ומכנס מוזר. לרגליו נעליים שקשה ללכת בהם ישר מבלי להתנדנד. בפנים dazed and confued של לד זפלין בקולי קולות. האיש מתופף על ההגה. האיש הזה הוא אני.

כביש 1. מחלף לטרון. כביש 3. צומת נחשון. חונה.

יוצא מן המכונית. ניגש ל"מנטה". מזמין קפה חלש מדי ורותח מדי. מסביב מתחילים להתגודד כבישונים מהודרים במיטב מחלצותיהם הצבעוניות היישר מקולקציית פריס ומילאנו האחרונות. הוא מרגיש כמו חקלאי. כמו נטע זר. אבל מה אכפת לו. היום רוכבים.

כך מתחיל בוקר רכיבה טיפוסי שלי. אחד מני רבים בשנים האחרונות.

מתחילה להתאסף החבורה. מגיעים אותם האנשים, אבל בתמהיל אחר בכל פעם. מעגלי הכרויות שונים. חברים. חברים לעבודה. חברים לרכיבה. סתם מכרים. טרמפיסטים מזדמנים. יש אופי מוזר לחברויות לרכיבה. זה מזכיר קצת את החברויות במילואים. ישנם עמיתים למילואים שלא ראיתי קרוב לשנה. מן הרגע שאנחנו נפגשים התחושה היא שלא נפרדנו מעולם. ביום סיום המילואים אנחנו נפרדים שוב תוך הבטחה לשמור על קשר שלא ממש מתקיימת במציאות. כך נוצרים להם מעגלי הכרויות שונים. היום יש את נתן, ומליסה עם אינטנס חבוטים לבחינה, ורפי, ודן, ושי, וטל שחוזר מחופשת הריון על סינגל ספיד, וטמיר עם אופניים חדשים, וגילי.

התארגנות קלה. יוצאים לדרך.

יוצאים דרך השדה שמאחורי תחנת הדלק. אין שבילים מסומנים אבל המגמה היא צפונה בתחילה ואחר כך מזרחה ושוב צפונה. השאיפה, בסיכומו של דבר היא להתחבר לסימון שבילים אדום המוליך מנחשון לכיוון מצפה הראל והידוע בשמו העממי "דרך בורמה". השדות כבויים. צהובים. האביב כאן מדהים. הקיץ לא ממש. נחמה אפשר למצוא בתאנים שליד עינות סוסין ובצל של יער אשתאול. המגמה בדרך העולה לכיוון מצפה הראל היא בשיפוע די קל. אני עדיין עייף וכבוי. קמתי מן השינה אבל לא ממש התעוררתי.

אלמוני: איך, איך לא חשבנו להביא חומר?

חבר של אלמוני: בוא נבקש מהחבר’ה שם.
אלמוני: נראה לך שהם יתנו?
חבר של אלמוני: זה נווה שלום, לא? ערבים הם מכניסי אורחים.

ציטוט מתוך הבלוג "תגביר, רוג’ר, תגביר"

מטפסים למצפה הראל בסינגל אופנועים חביב. חונים לחמש דקות מתחת למגדל התצפית היכן ששכן כפר ערבי . מתחברים לסינגל נוסף שנגלוש עימו חזרה לשביל המסומן אדום. ברקע השחזור של קרב לטרון עם חיילים מברזל. נווה שלום צופה אלינו מלמעלה. אנחנו ממשיכים על האדום לכיוון נווה שלום, ואחרי כמה מאות מטרים פונים ימינה לעינות סוסין. מתרשמים מאמת המים המשוחזרת ונוטשים את האדום לטובת הקפה של הישוב תעוז שתחבר אותנו לבסוף לאיזור ח'רבת שובב וליער אשתאול. אני מקשקש באוזניהם של מי שמוכנים לשמוע את סיפורו של טוביאנסקי האומלל שהוצא כאן להורג על לא עוול בכפו. זאת הנקודה בה צריך כבר להיות ערני. מתחילה העבודה האמיתית. טל, עייף, עם כושר שנבל מעט בחודש הפסקה, על סינגל ספיד שלא ממש עושה לו חסד, מחליט לפרוש. אני לא אוהב כשפורשים באמצע. בטח לא לבד. המכונית יחסית קרובה. משביע אותו לסמסם ברגע שהוא מגיע. נפרדים. חבל. מתחיל טיפוס, לפרקים מתון, שיביא אותנו עד מצפה אשתאול.

פה אני חלש. אני מודה בפה מלא. החולשה שלי גורמת לרוב הקבוצה להעלם במעלה העליה, ולהשאיר אותי עם עצמי. להתמודד. אילו הם רגעי הכפירה. אני יודע שצריך לעשות את העליות באהבה. ואני יודע שצריך לחשוב מחשבות חיוביות בשביל לא להשבר. אני יודע שעליתי עשרות אם לא מאות עליות קשות מזאת, אבל עדיין קשה. ארמסטרונג אומר באחד הספרים שלו שזה לא נהיה יותר קל – זה נהיה יותר מהר.

ברגעים כאלה אני מנסה לנחם את עצמי. נכנס לסאשין של רחמים עצמיים. פתאום חולפת לי בראש מחשבה על פליטי השואה, מוכי הגורל, שנזרקו היישר מן האוניות לשדה הקטל הלא רחוק מכאן, בלטרון. זה נותן קצת פרופורציות. וכך מבלי לשים לב, העליה נגמרת. החברים יושבים בתצפית ומשקיפים על בית שמש ורכס נס-הרים. כמו תמיד, טמיר שולף מגש פירות יבשים מבית "ששון הקולה", בקבוקי איזוטוני נלגמים. אילו הרגעים היותר טובים. ממשיכים.

ירידה תלולה, שכנראה הוחלקה ע"י קק"ל, ומשמעותית פחות מדורדרת מן הפעם הקודמת, מורידה אותנו עד כביש 38. אנחנו חוצים את הכביש. עברנו מיער אשתאול ליער צרעה המוכר למרבית הרוכבים בשם "דרך הפסלים".

רוכבים מעט מערבה עד מגרש הכדורסל, ואז נכנסים לרשת סינגלים לא טכניים המזכירים את בן-שמן באופיים. משום מה הסינגלים ביער צרעה לא מוכרים למרבית האוכלוסיה. הסינגלים פשוט טסים. תענוג צרוף. הסינגל נמשך באורך של כקילומטר וחצי. אפשר להמשיך את הרצף בעוד שניים-שלושה קילומטרים טכניים יותר, אבל הפעם אנחנו מוותרים. מעט לחוצים בזמן. חוזרים לשביל המסומ"ש שחור למרגלות תל-צרעה וקבר שמשון. רכיבה לא ארוכב מדי לאורך השביל הרחב, מביאה אותנו לדובדבן שעל הקצפת – סינגל שורק.

סינגל יפהפה שמשקיך על דיר רפעת ועל כל עמק שורק. לרגעים גורם לך לחשוב שאתה בטוסקנה או בפרובנס. באביב המראה כאן מרהיב עין. גם בקיץ הנוף יפה. לחרדתנו אנחנו מגלים שהגבעה שהסינגל רץ לאורכה נשרפה כולה. נשאר רק קו לבן ומתפתל של הסינגל לאורך קו הגובה. הסינגל, שגם בימים שעדיין הייתה צמחיה, שיפוע הצד שלו היה לא הכי סימפטי בעולם, הפך בן רגע לנא'קב מדברי מפחיד ומפוייח. השילוב של השחור עם הירוק והכחול והצהוב עושה חגיגה בעינים. בקצה הסינגל, לא הייתי מתנגד לכוס יין טוב מדיר-רפאת או מיקב צרעה עם לחם טרי וקצת חמאה. הכל בתוך סל קש עם מפה משובצת. חלומות איטלקיים באספמיה.

אני מסתכל על דיר ראפאת ומבקש את ברכתה של מריה הקדושה. זה לא קשה. אם היא תתקשה, היא יכולה לקרוא את הברכה באחת מ-343 השפות בהם היא כתובה בכניסה למנזר. ההיסטוריה מספרת שהמנזר הוקם ב-1927 ע"י הכנסיה הקטולית, מאחר והפטריארך היה מעוניין להגן על ארץ ישראל אחרי רעידת האדמה שפקדה אותה. נשלחה בקשה לכל ההגמונים לשלוח תרגום לשפתם של המילים הראשונות בפניית המלאך גבריאל אל מרים אם ישו. התקבלו 404 תרגומים שמתוכם פורסמו 280 על קירות הכנסיה. היום כאמור יש 343 תרגומים, כולל בעברית. כל ברכה רשומה על סרט הנישא בידו של מלאך.

מקצה הסינגל ירידה תלולה מאוד שרובנו יורדים ברגל. דן מתעקש לגלוש, וזה נגמר בגלגול ובטלפון נייד שנופל מן הכיס. דן יחזור יותר מאוחר לחפש ולאסוף אותו. נכנסים לעוד רצף סינגלים עד לפאתי כפר אוריה, עוד ירידה תלולה ומפבה מתחילה טיסה בגובה נמוך לכיוון טל שחר והבייתה. אילו הרגעים הכי טובים. מצד אחד אתה לא לחוץ בזמן, אתה כבר יודע את שעת הסיום הצפויה, ולא צפויות תקלות. מצד שני – אתה משתחרר ומרביץ מהירות. כשאני על 45 קמ"ש, עוקפת אותי מליסה עם האינטנס. אני מוחל על הכבוד ורודף אחריה. מבחינתי הרכיבה הזאת יכולה להמשך לעד. ברגעים הללו אתה שוכח את הכל. העבודה, המחוייבויות, המשפחה. כלום. אתה, המכונה, והנוף החולף במהירות מול העינים.

פחית רד-בול בתחנת הדלק. פרידה מן החברים ואני טס טעון אנרגיה רעננה להמשך יום השישי.