הגיע פסח. מארגנים רכיבה בצפון. שנה שעברה היינו בתמרת השנה במשגב.
אני רואה במאגר של רז גורן מסלול שמוצא בעיני, מעט מעבד אותו ויש תוכנית. סקר בקומונה, ויום שישי נבחר כיום המיועד.
אני לוחץ על אורי להגיע מירושלים. נתן פרש לחופשת לידה זמנית, ומתפנה לי מקום ברכב.
כל השבוע חמסינים מטורפים. במכונית אני מודד 43 מעלות באיזור השרון. החזאי מדבר על ירידה משמעותית באיזור החוף, אך חם מן הרגיל בהרים. אני סומך על accuwhather שבדרך כלל מדייקים.
אנחנו קובעים בשש בצומת רעננה. בחמש שלושים וחמש אני מקבל SMS שאורי כבר הגיע. אין ברירה, יוצאים מוקדם יותר.
כביש 4, כביש החוף, קפה בויתקין, כביש 70, צומת המוביל – כבר יש ריח של גליל באויר, צומת סומך, צומת משגב. הגענו.
ההוראות הגעה שנתתי לא להיט, אני נאלץ להנחות את השאר בטלפון. יניר ודן כבר הגיעו. יניר מתפעל רגלי כלב ומארגן תה. החברים מתחילים להתכנס. יוצאים לדרך.
שי מקבל את המצלמה, דן אמור לעזור לי לנווט, טמיר גם מצלם. יש לנו אורח וחצי היום. האורח הוא דניאל, חמד של בחור שאני מכיר מקומונת AM וסינגל ספיד. החצי אורח הוא רוני שמצטרך אלינו כבר בפעם השלישית. רפי כמובן שמגיע, וערן.
המסלול פה קצת הפוך, וזה עובר לי בראש כשמתחילים. הירידות והכיף בהתחלה והעליות אח"כ. קצת גישושי ניווט, הסינגלים פה השתנו בצורה די דרמטית מאז שרכבתי פה בפעם האחרונה.
בעיר הכבול
יוצאים מן הסינגלים לכיוון הכביש. חוצים אותו לאיזור חירבת ראש-זית (שזה עברות של ח`ירבת ראס זיתון) – ארץ כבול. איזור מרתק מבחינה היסטורית. פצע פתוח בדיוני המילואים שלי עם ח`ברה דתיים מן ההתנחלויות. וזה הסיפור.
בספר מלאכים א, ה-ט מסופר על שלמה שהיה זקוק לחומרי גלם לבית המקדש. עצי ארז, ברושים, וזהב. בתמורה שלמה נותן לחירם 20 ערים בגליל. ערים אילו היו כנראה לא פוריות ולכן חירם קורא להם "ערי כבול". "ויצא חירם מצר לראות את הערים אשר נתן לו שלמה ולא ישרו בעיניו. ויאמר מה הערים האלה אשר נתת לי אחי ויקרא להם ארץ כבול עד היום הזה". שימו לב, שמצפון לטמרה, כ-2 ק"מ מדרום לאיזור הרכיבה שוכן כפר ערבי בשם – "כבול".
האם שלמה מסר לחירם חבלי ארץ בתמורה לסיוע שקיבל ממנו? ייתכן. מכל מקום, על פי הממצאים מהחפירות, היישוב הישראלי מימי שלמה נעזב ובמקומו התיישבו במקום פניקים. בגלל גובהה של הגבעה בחורבת ראש זית, הם בנו כאן את המרכז המנהלי שלהם וכאן ריכזו תוצרת חקלאית כדי לשולחה כמס לצור, הבירה הפיניקית.
סימני שריפה במצודה, המתוארכת למאה ה-9 לפנה"ס, הם אולי עדות לסכסוכים מקומיים שפרצו בין הישראלים לפניקים. ייתכן שבעקבות מאבק זה התיישבו ישראלים מחדש מעט ממזרח למצודה. מכל מקום, היישוב באתר נפסק לגמרי במאה ה-8 לפנה"ס, כאשר תגלת פלאסר מלך אשור כבש את האזור.
ועל מה הויכוח אתם שואלים? אני תמיד מנפנף בדוגמא הזאת בדמגוגיה על שמותר להחזיר או למסור שטחי ארץ ישראל. אם שלמה מסר חלק נכבד מן הגליל תמורת חומר גלם לבית המקדש, שומה עלינו למסור חלקים של ארץ ישראל תמורת שלום עם שכנינו? איך זה מתיישב עם "ולא תתנם" (דברים ז`, ב) הקלאסי?
אז ככה האברבנאל מפרש זאת:
"הנה יקשה מאד איך היה מוכר שלמה עשרים עיר, ומיעט את מלכותו, ונותן את ארץ ישראל לעממים אשר לא כדת"? (מאחר ומסירת ארץ ישראל לזרים כרוכה בכמה איסורי תורה).
ותשובתו: "ולכן אחשוב אני, ששלמה... אחרי שכלה את כל מלאכתו, ראה לתת לחירם עיירות מארץ הגליל, לא שישתעבדו העיירות ההם לחירם, ולא שיהיה אדון להם, וישתעבדו בם ישראל הדרים בהם אל מלך צור, כי יהיה שלמה בזה עובר על מצות התורה. אבל היה ענין המתנה, שבאותן העיירות יגבה בכל שנה ושנה החיטים והשמן שהיה נותן (שלמה) אליו, יהיו אם כן הפירות לחירם, ומשפט הערים ואדנותם יהיה לשלמה...
והנה חירם יצא לראות את הערים ההם, רצונו לומר: אם יוכל להוציא בכל שנה ושנה מהם חיטים והשמן אשר נתן לו שלמה, "ולא ישרו בעיניו", כי נראה לו שלא יתנו אותן העיירות כל כך חטה ושמן. ולכן קרא אותן "ארץ כבול", שענינו - ארץ שאינה עושה פירות, כמו שפרשוהו חז"ל. (מסכת שבת דף נ"ד ע"א). הנה היתה המתנה בפירות לא בקרקע בארץ".
כלומר, לשיטתו של האברבנאל, שלמה בעצם מסר את תנובת/תפוקת המקום ולא את המקום עצמו – רק את תוצרת השמן, והחיטה. כלומר "משפט הערים" (כלומר זכות השיפוט) "ואדנותם" (כלומר הריבונות) - נשארו בידי שלמה. ומכאן אכזבתו של חירם מתנובת המקום.
קצת כביש ואנחנו פונים בסמ"ש הכחול לתוך ערוץ נחל חילזון. במקום עצי זית מדהימים בני אלפי שנים.
נגמר החלק הכיפי. אנחנו מתחילים בטיפוס קשה שהופך לקשה מאוד לאורך קניון נחל שגור הידוע כקניון בית הכרם. לפי האנציקלופדיה:
"נחל באורך כ-9 ק"מ במרכז הגליל התחתון. ראשיתו בבקעת בית כרם, ומכאן הוא יורד לדרום-מערב. מצומת כרמיאל-מערב נמשך הנחל מערבה, וכ-2 ק"מ ממערב למג`ד אל-כורום הוא מתחתר לקניון מרשים שאורכו כ-2 ק"מ. קניון נחל שגור הוא שמורת טבע (שמה הרשמי הוא שמורת נחל גמל, על שם הר גמל שמצפון לה), ששטחה 130 דונם ובה חורש ים-תיכוני מפותח. הקטע הקניוני מסתיים בנקודת מוצאו של הנחל אל מישור חוף עכו, ומכאן נמשך הנחל בערוץ רדוד עוד כ-800 מ` לדרום-מערב, ומתחבר לנחל חילזון כ-2.5 ק"מ מצפון-מערב לכפר שעב."
דבשת יותר גבוהה מהר גמל
מתחיל להיות חם. זה לא טוב. עדיין מוקדם מדי. אני ויניר עוברים להליכה במעלה הקשה. אני חושב על כך שאנחנו רק בשליש הראשון של העליה הראשונה מבין שתיים. קצת מייאש.
אנחנו מתבדחים על גובהו של הר גמל שנראה מצפון לנו. מה שהחברים לא יודעים, זה שהר-גילון אליו אנו מטפסים, גבוה יותר ב-24 מטר מהר גמל. בסוף הטיפוס נגיע לישובים המקסימים "צורית" ו"גילון". גילון – על שם ההר,
צורית על שם הצמח. שמו המלא "צורית גבוהה" וכמה שזה נכון. בשתי שליש העליה, לפני חציית הכביש נעצרים במצפה. אוכלים פירות יבשים של "ששון הקולה".
ממשיכים בעליה לפסגת הר-גילון. יש שיפוע אבל פחות מורגש. יניר נראה מותש גם פיזית וגם מנטלית. מגיעים לפיסגה, ומתרכזים בחניון ההסעות של הישוב. חלק מן הקבוצה מתעכב. מתברר שנקרעה לדן השרשרת.
אנחנו משקיפים מלמעלה על השלוחה שהישוב שאהב יושב עליה. אנשים מתרשמים שזה נראה מן הגובה הזה כמו צילום לוויני בגוגל EARTH. גם השיפועים בעליה עושים עליהם רושם די קשה. אני היחידי שיודע שנצטרך לרדת עד למטה ולטפס את כל הדבר העצום הזה מחדש. אני שותק. יותר טוב לא להכניס דהמורליזציה.
אנחנו חוצים בשביל נחמד מאוד את הישוב, יורדים קצת ומחפשים את הכניסה לסמ"ש הירוק. איזו מכה. עבודות פיתוח פשוט מחקו חלק ממנו ואנחנו לא ממש מוצאים כניסה. פה אני עושה טעות ניהולית מבאסת. חלק מהרוכבים מדבר עם קבלן הפיתוח והוא מפנה אותם לשביל אחר שאמור להתחבר לשביל האמור. אני קונה את זה מבלי לוודא במפה. השביל מתחיל בירידה תלולה ונהדרת שמביאה אותנו פחות או לחצי הגבוה ולגדר. מה מכאן? מתחילים להתייעץ. דן ויניר מתייאשים ומחליטים לחתוך דרך הכביש מבלי להתייעץ. אנחנו מחליטים לרדת באיזה סינגל חזירים עלום. זה לא כל כך נורא ואחרי 10-15 דקות אנחנו למטה בערוץ של נחל חילזון באמצע מטע הזייתים העתיק.
מאין יבוא עזרי?
יש השלכות לירידה הזאת. קודם כל מבחינה מוראלית זה די שובר אותי. אתה מטפס כל כך הרבה, בונה ציפיה לסינגל ארוך ארוך עד לשורשים ובסוף יורד ברגל. זה נותן תחושה לא נעימה של לאכזב את החברים. לדניאל יש פנצ`ר ואנחנו ממתינים שיתקן. חם לי משהו לא נורמלי. גמרתי את המשקה האיזוטוני בתקווה שיתן לי קצת כוח לטפס. אני מחליט לצאת קדימה לפני שיסיימו לתקן את הפנצ`ר. ממילא אני משתרך מאחור, כך לפחות אקח פור של כמה מאות מטרים ואקצר את הזמן. רפי מחליט ללוות אותי, אולי מחשש מן הכפר הערבי הסמוך. לשי יש מכשיר עם המסלול, אז יהיה בסדר.
אחרי כמה מאות מטרים של טיפוס אנחנו נעצרים בצל לנוח. חם רצח. כבר אין לי כוח ועדיין לא התחלנו את הדבר האמיתי. 3 דקות מנוחה והם מגיעים. אני ממשיך לטפס באיטיות. מחכים לי בכל פיצול. אילו הרגעים בהם המחשבות רצות. אתה מנסה להבין למה בכלל טרחת, ומה עבר לך בראש כששרטטת את המסלול, ובכלל הספורט הזה לא בשבילי. יש לי רגליים קצרות, עודף משקל דרסטי. למה זה טוב? יכולתי לשבת עכשיו באיזה בית קפה משובח וללגום איזה אייס-שקר-כלשהוא, להסתכל על הנוף האנושי ולהנות מן החיים. במקום זה קמתי ברבע לחמש, נסעתי כמעט שעתיים. זה לא יאומן איזה סבל הבאתי על עצמי ומרצון.
שיר של גבסו עולה לי בראש. הנה מצאתי את המילים שלו:
עובר אני כעת בין נופים חדשים
הצעדים הם נעשים כה איטיים
מה יש שם שאין פה שאל אותי עובר
מה בלב אתה שומר
קשיש העיר כשעל גבו מונח כל עברו
מביט סביב ומחפש את עולמו
כשהווה כל כך קשה
לא אומר דבר, ארים ראשי אל המחר
ארים ראשי, אשא עיני אל ההרים במרחקים
וקולי ישמע כזעקה, כתפילת האדם
וליבי יקרא מאין יבוא עזרי
- ארים ראשי, שי גבסו
מאין יבוא עזרי? השיפוע מחמיר ואני עובר להליכה. כפות הרגליים כואבות לי. רק בפרסומות של אדידס נעליים דו שימושיות מתאימות להליכה של יותר מ-15 מטר. אני נותן מציצה מהצינור שתיה ורעש מוכר ולא חביב של סוף השקית נשמע. אואו..הלכו 4 ליטר. מה עכשיו? יש עוד לפחות שעה פלוס. מגיע לעצירה הבאה. אורי מנדב לי בקבוק קטן של מים. אני מפרק 750 CC בשלוק. ועדיין בא לי למות. לא מצליח למצוא את הכוח. כנראה שרואים את זה על הפנים שלי, וטמיר מציע לי ליווי. יש לו המון סבלנות והוא מדרבן אותי. גלוסקין מתקשר ומציע לקחת את מי שרוצה ברכב. אני מרגיש כמו מתמודד בהישרדות, תלוי סובל וגיא זוארץ מציע לי שקית עם סוכריות. בשלב הזה אני עובר לשלב האשראי. אני מבטיח לעצמי הבטחות בתמורה לסיום המסלול. מנהל סוג של משא ומתן עם אלוהים. אקפיד על תזונה נוכונה, אהיה יותר איש משפחה. כל מיני קשקושיים הזויים כאלה. העיקר שהזמן יעבור וזה יגמר. אני נזכר במסעות בצבא. שם באמת הגעתי לקצה גבול היכולת ברמות כאלה שישינתי בהליכה. אני זוכר פעם אחת שירדנו במקום באמצע מסע ומצאתי את עצמי מנמנם לבד כמה דקות והשאר המשיכו. האדרנלין שלרדוף אחריהם החזיק אותי ער הרבה שעות.
כל הזמן מתרוצץ לי בראש שיר הזוי לחלוטין של זמרת איזוטרית בשם קימיה דאוסון (Kimya Dawson). השיר הוא מתוך סרט חביב למדי עם ג`ניפר גארדנר בשם ג`ונו. השיר הוא בסגנון פולק ילדותי כזה עם קול מתוק ומושר במקביל עם דילאי. כלומר היא שרה את השיר ו-2-3 שניות אחרי השיר מושר במקביל..די ביזארי – אבל המילים משכו אותי:
Joey never met a bike that he didn`t wanna ride
And I never met a Toby that I didn`t like
Scotty liked all of the books that I recommended
Even if he didn`t I wouldn`t be offended
שווה לקפוץ ל-MySpace שלה ולשמוע את LOOSE LIPS.
מתחילים לראות את הסוף. עד שלא אראה את המכונית בעיניים – זה לא יעזור. הבתים באופק. עוד 10 דקות של סבל, ואנחנו מגיעים.
קצת בלינקים
- מה ההולנדים חושבים על האיסלאם – תמונות קשות ולא מעודדות
- הבלוג של גלי וישטיין – מומחית לאיינשטין
- שמועות, חלקן מצוצות מן האצבע על אפל
- מבוא לגישה האינטגרלית של קן ווילבר
