מעט אביב לתל-אביב

יום שישי שלנו מוקדש בדרך כלל לעיר תל אביב. אנחנו חונים בדרך כלל בחניון הבימה ומשם יוצאים או לכיוון רוטשילד או לכיוון ״המרובע״. המרובע כולל את אבן גבירול-מסריק-קינג ג׳ורג׳-שינקין-רוטשילד. חתיכת מסע המשלב בתוכו כוס אספרסו אחת או שתיים, מנת חומוס או קונדיטוריה טובה ואולי גם ארוחת בוקר בבראסרי או בבנדיקט. שחיתות נוסח הבועה התל-אביבית.


ביום שישי האחרון, עצירה להאכלה של גבר-גבר הפעוט בגן שבמרכז כיכר מסריק, ואני קולט את הגרפיטי הבא:

למי שלא מזהה אילו שורות הלקוחות מתוך השיר "דצמבר" של נתן אלתרמן. כיף לראות את אלתרמן, סמל התל-אביביות, כגרפיטי בגן מסריק.

אלתרמן מעורר מחשבה על היחס ל"ידוענים" בימינו. בקנה המידה המוסרי-צדקני של ימינו לא היה לו סיכוי להפוך למשורר לאומי ובטח לא להופיע על שטר של כסף (200 ש"ח בחברת רחל ולאה גולדברג מ-2014).

אני כבר רואה את הכותרות של מוסף השבת של "ידיעות אחרונות" או "תחקיר" של "מעריב":

• המשורר אלתרמן הינו אלכוהוליסט המבלה את מרבית ימיו בשתית שתיה חריפה וזולה בחברת שלונסקי בכסית!
• המשורר אלתרמן בוגד באשתו בחברת הציירת צילה בינדר!
• ביתו של אלתרמן התאבדה בעקבות מחלת נפש ממנה סבל גם אביה!

אני חושב על הכותרות הללו, ומנסה להבין האם הם רלוונטיות כאשר נכתבות שורות כגון:

היום דועך.

שקיעה נדלקת.
אני הולך מאד בשקט.

החול אדום.
הרוח - תכלת.
מחייך היום שימשו נופלת.

הים לשמאל.
העיר מנגד.
אוויר כחול אורג לי בגד.

מה יש לי עוד?
מה עוד היה לי?
מותר להיות סנטימנטאלי.

בליל הזמר (הזבל?) המזרחי הנמוך מעורר געגועים עזים למילים כל כך פשוטות וכל כך יפות. מילים שלא מנסות להתחנף לקהל הקונים נוסח עדות גיספאן וחבריו. מילים מתארות את תל אביב בדיוק של סכין חדה.

והמילים הקסומות המתארות בדיוק את התמונה הזאת ממשיכות:

מותר לומר למוח - הרף!
גם המחר ימות בערב.

גם המחר ישכב לנוח
מבלי שכר כגר שכוח.
ומה שכאן רתח בקצף
יהי קטן על סף העצב.


ויום ידעך ועיר מנגד -
ואיש קטן ילך בשקט.

ביום שבו הקומונה מתה

את הקומונה בתפוז פתחתי לפני מספר שנים כנקודת מפגש חברתית למי שרכב עימי באותה תקופה. בזמן הרכיבות ריכלנו וקישקשנו על ספרים,מוסיקה, תוכניות טלויזיה ועוד והחלטתי לשתף גם את מי שלא מקשיב לשיחות.
כנקודת כינוס לרכיבות זה אף פעם לא התרומם. את רוב הרכיבות ארגנתי דרך מודל היומן בגרופי.

בשנה האחרונה שמתי לב לכמה דברים..קודם כל התוכן ששמתי בקומונה, פירסמתי אותו קודם בפייסבוק ובטוויטר והקומנה הפכה למעין הד קלוש שלהם. הפכתי ליצרן התוכן העיקרי והאחרים פחות או יותר השקיפו.
המעורבות של האנשים הפכה לדלילה יותר והסתכמה בערך בנוכחות דלילה.

כך, כשממילא מי שחבר שלי מחובר אלי בפייסבוק, איבדתי חשק להתעסק בזה.

חזרתי מחו"ל לפני הפסח וכמות הטלפונים מחברי הקומונה, למעט אילו שאני יצרתי איתם קשר, הייתה 0. הבנתי את הרמז ודיפדפתי הלאה.

אני אמשיך לרכוב וליצר תוכן. על הפורמט הזה כנראה שאבד הכלח (או שלא היה מעולם).

גוף שני יחיד

אחרי שבוע עבודה קשה בגרמניה, חזרה בארץ מצונן כמו כלב. היתרון היחידי בטיסות הוא הזמן הפנוי בו אפשר לקרוא, מה שמאפשר לי לסגור בק לוג בערימה ההולכת ומצטברת למרגלות מיטתי.
הקורבן הראשון - סייד קשוע. מן האהובים עלי (את הפוסט שלו על הריצה קראתי ונקרעתי מצחוק בקול רם). הגעתי לפרנקפורט ביום ראשון מוקדם בבוקר. סיבוב קצר במרכז העיר מגלה שיום ראשון בפרנקפורט ויום כיפור בבני ברק מאוד דומים. הכל נטוש וסגור.התמקמתי במרכז העיר ליד העיריה הישנה, בצל סניף של סטארבקס תחת שמש אביבית וקברתי את פניי בספר. מעניין לקרוא סופר ערבי-ישראלי בגרמניה. לא תמיד נוח.לעיתים התחושה היא שהוא כותב כמו יהודי בגולה. גולה במולדתו. הכתיבה שוטפת להפליא, והעלילה מאוד מעניינת. החיבור לדמות המרכזת של עמיר הוא כמעט מיידי וההזדהות עם הקונפליקט של הערבי של שייך לעדת הערבים, והישראלי שלא מתשייך לישראליות הקלאסית בולט. אפילו התנהגויות שבדרך מרתיחות את הדם, כמו ההתנהגות של עורך הדין, גיבור המשנה של הספר, אשר מייצג את אנשי "החזית העממית" בבתי המשפט מתקבלת פה כטבעית.

למרבית ההפתעה אני אוהב את גרמניה יותר מאשר את ארצות הברית. גרמניה נראית כמו שהייתי רוצה שישראל תיראה, לפחות חיצונית. ארצות הברית בהמתית מדי לטעמי. תרבות של צריכת יתר ו-show off.מצד השני הגרמנים הם הכל חוץ מחמים וחברותיים והם לא טורחים להסתיר את זה.
אני חוזר למלון, ובדרך עוצר במסעדה תורכית. שווארמה טעימה של כבש עם סלט כרוב, סלט בצל עם המון סומאק וטחינה מפוצצת בלימון. יחד עם הבירה שאני קונה בקיוסק ליד זה מרגיש לא רע בכלל. האמת השווארמה של בינו מליד השעון יותר טעימה. אבל גם זה טוב.
אחר הצהריים עוד טיול רגלי הפעם לנהר המיין. יחסית המון רצים, המקומיים מתחילים לצאת מן החורים, ואני מעביר את הזמן בלגימת בירה מול המים וקריאה בספר.  I can get used to it. בינתיים מגיעים החברים לעבודה, וסיבוב שלישי לאותו היום מתחיל.
פרנקפורט מעניינת מבחינה ארכיטקטונית. עיר מודרנית לחלוטין. אבל את זה אשמור לפוסט הבא.