האופניים הללו עלו לי כעשירית מאופני ההרים שלי. אופני עיר פשוטים,עם כסא לתינוק. אני מנסה לחשוב עם איזה אופניים נהניתי יותר. בשנה האחרונה, כל שבוע יצאנו לפחות פעם אחת לסיבוב בפארק או לאורך גני העיר. כשאנחנו עוברים ליד גן המגינים, והקטן מצביע ואומר תותח! בום בום או כשעוברים ליד הקטר שאפשר לטפס עליו והוא מזהה אני מבין שבעצם אני לא רוכב איתו, אלא אני נוטע בו זכרונות ילדות, ובעוד 20 שנה או 30 שנה, כאשר הוא יעבור כאו, הוא יזכר באותם מקומות וטיולים. במשך שנה וחצי אני גדלתי אצל סבא וסבתא שלי בשכונת ביצרון בתל-אביב. עד היום כאשר אני עובר ליד גינת ההשכלה, ממש בא לי לבכות מרוב געגועים.
הבוקר רכבנו ביחד למעון. בדרך יש לנו ריטואל די קבוע של חיפוש כלים הנדסיים (טרקטורים וכאלה), משאיות, אתרי בניה ומכוניות יפות. על כל חתול הוא מצביע, על כל דבר שאני מצביע, יש לו מה לומר. לפעמים, כאילו בלי כוונה, אני מאריך את הדרך. המעון יכול לחכות. אנחנו מסתכלים על חילופי העונות, העשב שהופך לירוק, המדרכות הרטובות בחורף, והבוהקות מחום בקיץ. החנויות שנפתחות ונסגרות (הוא מזהה יותר מהר ממני עסק חדש). האוטובוסים הרועשים, והכל תוך כדי שירת שירים מורכבים כמו "עוגה עוגה" או "רוץ בן סוסי". לאחרונה, הוא התחיל ללמוד את הספרים שאנו מקריאים לו בעל-פה. אז תוך כדי רכיבה למעון, אני מקשיב לו מספר לי "מי לא מכיר את אופיר..אופיר אוהב לנגן ולשיר". קסם.
אני מת על שופין. מודה באשמה. אני יודע שלרוב אני כותב על מוסיקה אלטרנטיבית או על בלוז/רוק ונגזרותיו,אבל וואלס אחד של שופין ואני נמס.
ביצוע לא מוצלח של שופין, ווואלס מדהים יכול להפוך למוסיקת מעליות בלתי נסבלת (אוסקר פיטרסון סובל מבעיה דומה).הביצוע צריך להיות מאוד מדויק, אחרת אפשר בקלות לחצות את הגבול הדק ולהפוך את זה לקליידרמן בלובי של מלון שקר-כלשהוא.
אם יש מבצע אחד שמנגן שופין כמו ששופין התכוון שינגנו אותו, הוא דאנג טאי סוטן (Dang Thai Son). הבחור זכה בתחרות שופין הבינלאומית שנערכת בווארשה בשנת 1980. הבחור נולד בהאנוי לאמא שניהלה את האקדמיה למוסיקה. הוא התגלה על ידי הפסנתרן הרוסי איזק כץ, שלקח אותו תחת חסותו ללימודים במוסקווה. היום הבחור חי בקנדה, ומלמד באוניברסיטה.
אני אוהב בעיקר את ואלס מס' 1 – גראנד ואלס בריליאנט בלה במול מז'ור שנכתב ב-1835 שתמיד מזכיר לי את פנטזיה 2000 של וולט דיסני. כאן בביצוע של עוד מבצע פנומן של שופין - ארתור רובינשטיין.
והרותם היה מלבין והולך לאיטו לאורך הדרך
תל אביב עטופה ערפל, ירושלים רחוקה
מישהו אולי לא יגיע לסוף החורף הזה, לשומקום.
דם הולך ודם בא והארץ לעולם עומדת.
נתן יונתן, והרותם היה מלבין
עוד בוקר לאורך הירקון. מתחילים לרכוב מאוחר יותר אבל עדיין קר לאללה.
אני יושב בארומה בנמל. מסביב אסופה אקלקטית של משכימי קום. רובבי אופניים, אצנים חובבים, קצת זקנים, ואריתראי אחד שמנקה את השולחנות.
ממול האנגר 11 מתאושש מחתונת ליל אמש ושוק הנמל מתחיל להיפתח.
עוד בוקר טוב, בלי מתנחלים, בלי איראנים, בלי הדרת נשים, בלי ליברמן. שרק ימשיך כך.
הרגע הכי טוב מגיע במקלחת, אחרי שאתה פושט את כל שלושת השכבות, ונכנס למים החמים. העיקצוץ של מגע המים החמים בעור הקפוא, אין דברים כאלה. כבר קרה לי שכמעט ונרדמתי מרוב הנאה ועייפות.
הצעד המתבקש הבא הוא להיכנס למיטה וללכת לישון לשעה שעתיים. חבל שבמקום זה צריך להתחיל יום עבודה ארוך.
על הדרך - מתי ימציא מישהו כרית קרירה ושמיכה חמה. השילוב האולטימטיבי.
נתן זך בן 81
הזדמנות טובה להיזכר בשירים הנפלאים של הדמות הקונטרוסלית הזאת. 'ציפור' הוא אחד החביבים עלי:
הציפור כבר לא מזמרת
והירוק כבר לא ירוק
ומה שאמרנו אמש
רחוק, הו כמה רחוק.
כך מתרגלים ימינו
לחיות בשלום זה עם זה
גם בלי אהבה סוערת
ובלי כאב פולח חזה.
אך הגוף הקרוב, היחד
ושמיים באין כוכבים
מלמדים אותנו לקחת
את מה שהשמיים נותנים
נפלא. זך חטא גם בכתיבה פוליטית שלמרביתה אני מתקשה להסכים, אך היא מעוררת מחשבות. השבוע נזכרתי בשיר שפורסם במוסף הארץ לפני מספר שנים, והיום אקטואלי מתמיד:
לא בחרב
לפתע ובלא כל רתע
גאתה בי משאלה פרי רוחי:
להיות שוב ליהודי גלותי.
כשעלינו ישראלה
כך כנו אותי בני בלע
שחלילה לא אשכח שזה לא מקומי
כי שירים הרי כבר יש כאן לרב
על בצות, גבורים ומכאב
ואין לנו שום צל של צרך
בעוד פיטן מלא רעד ומרך.
והנה חלפו להן השנים
בלא זיקה לעיר ולשחקים,
לא לליברמן ולא לביבי
ורק משאלה אחת בלבי:
מי יתנני להיות שוב
יהודי גלותי עלוב
שאין לו צרך לא בחרב ולא באש
ובודאי לא בא לכאן
להתיאש.
בבוקר מנגן, בערב הורג ערבים
אם כבר שירה פוליטית שמאלנית, אז קצת הומור עצמי. להקת לא דובים. להקה צעירה ומבטיחה. מי יזהה את השיר הביטלס המנוגן באמצע השיר? חולצה ותקליט לזוכה.הלהקה עצמה, למתעניינים, בהמשך לשירו של זך, היא בינלאומית לחלוטין. חברים בה - אבי תורג'מן שגר באוקספורד, הסולנית קרן דוניץ שחיה בברלין, נגן הבוזוקי ארז קריאלם ניו יורק, הגיטריסט רונן ברטן שמנגן עם תורג'מן עוד מן התיכון בכרמיאל והמתופף נמרוד ליברמן בתל אביב.
אם כבר "לא דובים ולא יער" מה מקור הביטוי? חיטוט קצר במרשתת מעלה את הממצאים הבאים - הביטוי מבוסס על המסופר בתנ"ך (מלכים ב', ב' 23-25). הנביא אלישע בן-שפט, תלמידו של אליהו הנביא, עלה בדרך מיריחו לכיוון בית אל, והנה יצאו מן העיר ילדים, לעגו לו ואמרו לו: "עלה קרח עלה קרח" אלישע כעס עליהם וקילל אותם, ואז יצאו מן היער שני דובים והרגו ארבעים ושניים ילדים.
לשניים מחכמי התלמוד היו דעות שונות על הסיפור הזה. (מסכת סוטה מ"ז) חכם אחד אמר, שרק נס אחד היה כאן והוא - יציאת הדובים מן היער, כיוון שהיער היה קיים כבר לפני כן. לעומת זאת, החכם השני אמר, שהיה כאן נס בתוך נס, כיוון שגם היער וגם הדובים לא היו קיימים קודם - לא דובים ולא יער.
כששירתתי בצבא, שירת איתי בחור מקסים בשם גל ארוך. אבא שלו, שמוליק ארוך, אגדת בס מקומית שעזב לארצות הברית וניגן פאנקי עם הכי הגדולים. ההתמחות שלו הייתה "Slap Bass" מעין תיפוף על הבס, סטייל פוואר פאנק. הנגן של "לא דובים" הזכיר לי אותו קצת. הנה וידאו של האיש שהמציא את זה:
איזה קור, אלוהים. לא זוכר חורף כזה מוזר עם הפרשי טמפרטורות של למעלה מ-10 מעלות בין היום והלילה. אנחנו לאט לאט הופכים למדינה מדברית.
אני חוזר ממחלה עם הרבה אנטיביוטיקה וכושר שדי אבד, ומנסה לחזור בהדרגה אחרי חזרה אינטנסיבית מדי בשבוע הקודם. מחליט לרכוב את המסלול הקצרצר - לארומה וחזרה. 20 ק"מ.
ביציאה מקרית עתידים, בקטע של פארק הירקון שמגיע עד גשר מבצע קדש, הטמפרטורה מגיעה ל-4 מעלות. אני עם חולצה טרמית, חולצת רכיבה ארוכה, ווסט ניילון, מכנסי רכיבה, שרוולי רגליים, גרבים טרמיות, וכובע שרק העינים שלי מבצבצות מתוכו - ועדיין קר לי.
אנחנו חולפים על פני עשרות רצים. רובם בני 40++ וצפונה. תופעה. לבושים במיטב המחצלות של מיטב מותגי הספורט רצים להנאתם. ליד גשר רוקח, אני מתחיל להפשיר. עדיין קר. הירקון הוא הדבר הכי לסנטרל פארק שיש לנו או הדבר הכי קרוב לרכיבה לאורך נהר צ'רלס בבוסטון.
אתה רוכב, קפוא, מסתכל על השייטים, הברווזים, ושאר דרי הנחל, ושוכח מן המתנחלים הפרועים, האיראנים המטורפים, הכלכלה המקרטעת, הפערים הנפתחים בחברה, קשיי היום יום. נחמה קטנה.
הרגליים כבדות, ואני סוחב בערך בקצב שג'ו קובק מנגן, כבד ולאט.
אוסטר חדש פול אוסטר חדש זאת תמיד סיבה לחגיגה. והפעם "סאנסט פארק". מתוך תקציר הספר:
סבך של רגשות אשם ודחייה גרם למיילס הלר הצעיר להתנתק מכל בני משפחתו. בפלורידה, שם הוא עובד ב"חיסול" בתים של נפגעי בועת הנדל"ן, הוא מתאהב בנערה צעירה, פילאר שמה, וסוף-סוף מתחיל למצוא משמעות בחייו.
אבל גם מהצד שלה הדברים לא לגמרי פשוטים, והשניים נאלצים להיפרד לתקופה מסויימת, שאותה יבקש להעביר בעיר מוצאו, ניו יורק.
הוא מצטרף לחבר מימי נעוריו ולעוד שתי נשים צעירות שפלשו לבית עזוב בשכונה מוזנחת בברוקלין - סאנסט פארק. אנו מתןןדעים ללבטיהם ולתקוותיהם של שותפיו לבית, וגם של אביו המו"ל המתאמץ לקיים את הוצאת הספרים שלו כנגד כל הסיכויים, של אמו השחקנית המפורסמת ושל אמו החורגת חוקרת הספרות. הן בחזית המשפחה והן בחזית האהבה מסתמנת לפניו הזדמנות חדשה לשוב ולאחות את חייו.
