האין הוא

תפילה/גיורא פישר

מִי יִתֵּן
וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן
מְבֻלְבָּל.
אִם אָז אֶשְׁאַל:
לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר?
אַל תֹּאמְרוּ:
אֲבָל, הוּא נָפַל
לִפְנֵי הֲמוֹן זְמָן.
אִמְרוּ:
הוּא הָיָה פֹּה אֶתְמוֹל
וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר.

יום זכרון הוא יום קשה להכלה. די קל ליפול במלכודת המספרים הגדולים והקלישאות ולפספס את האבל. בשנים האחרונות אני מנסה להתמקד באבל ספסיפי אישי, אחד, של משפחה אחת, ודרכו לנסות להבין. השנה משך את תשומת ליבי גיורא פישר.

האין הוא/גיורא פישר

הַתְּשׁוּבָה הִיא לֹא.
וְהִיא לֹא תִּשְׁתַּנֶּה
גַּם אִם תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי
בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית וְהָרְבִיעִית.

לֹא,בְּנִי הַמֵּת
לֹא כָּל הַזְּמַן אִתִּי
גַּם לֹא רֹב הַזְּמַן.

כֵּן,

אֲנִי מֵבִין
שֶׁהַשְּׁאֵלָה מֶטָפוֹרִית
וְאַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת שֶׁהוּא
בַּנֶּפֶש הוֹמִיָּה שֶׁלִּי,
אַךְ צַר לִי לְאַכְזֵב, הוּא
לֹא.

צָרִיךְ הַרְבֵּה כֹּחַ
סֵבֶל לִשְׁמֹר אוֹתוֹ
בְּתוֹכִי
וְלֹא רָאִיתִי אֶת הַתּוֹעֶלֶת
שֶׁהַשְּׁמִירָה שֶׁלִּי הֵבִיאָה
בְּחַיָּיו
וּמַה הִיא תּוֹעִיל עַכְשָׁיו?

וְהַסִּימָנִים שֶׁאַתְּ מַצְבִּיעָה
עֲלֵיהֶם
לֹא קְשׁוּרִים לָעִנְיָן:
קְמָטִים יֵשׁ גַּם לַאֲחֵרִים
וְקָרַחַת הָיְתָה לִי בְּגִיל
שְׁלֹשִׁים.

אֲנִי מַסְכִּים
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת
מַשֶּׁהוּ בַּכְּתֵפַיִם
הַשְּׁחוּחוֹת כְּלַפֵּי
הָאֲדָמָה,
עֲלֵיהֶן אֲנִי מַרְגִּישׁ
מַשָּׂא כָּבֵד

אַךְ בְּבִטָּחוֹן
אֲנִי יָכוֹל לוֹמַר לָךְ
שֶׁזֶּה לֹא הוּא,
אוּלַי, זֶה
הָאֵין הוּא.

שיר קורע לב שכתב המשורר גיורא פישר לזכר בנו סמל מרום פישר (19) אשר היה לוחם בפלוגה המסייעת של גולני. הוא היה בדרכו לחופשת סוף שבוע אך בדרך נקרא לשוב ליחידה לקראת כניסת צה"ל לג'נין. הוא הספיק להגיע הביתה להוציא את הכביסה מהתיק לקחת אוכל ולצאת. לאחר מותו התברר כי מרום יצא מהבית בתחושה שמותו קרב.

גיורא פישר נולד ב-1951 במושב אביגדור, שבו הוא מחזיק משק חקלאי וגר עם משפחתו. הוא היה בעבר רפתן וכל השנים, גם כיום, עוסק בחינוך ומשמש כמורה בתיכון האזורי באר טוביה. שיריו ככלל, לא רק השירים על בנו שנפל, מתאפיינים בישירות פשוטה עד כאב, בקיצור ובחסכנות, כלומר ברגש מאופק המתפרץ אליך בעת קריאת השיר.

ראיון עימו

ראיון נוסף

יהי זכרו של מרום ברוך.

גיורא על משוואת השואה היום:

משוואה יהודית-ישראלית / גיורא פישר

שלושה שבועות לפני שמרום בני נפל בג'נין במבצע ,חומת מגן", כשבוע לפני פסח צלצלה אלינו ידידת משפחה ובקשה לברכנו בברכת "חג שמח". לאחר ששאלה לשלומו של מרום שאלתי גם אני לשלום בנה בן גילו של מרום. היא ענתה לי:

- הוא בסדר, אבל אני מודאגת בגלל אחיו הצעיר. את אחיו הבכור הצלחתי "לסדר" בחייל לא קרבי, אבל הוא הצעיר מתעקש להיות לוחם.

- מה רע בכך? שאלתי, הרי מישהו חייב לעשות זאת.

והיא ענתה לי:

- שמישהו אחר ילך לשם…!

תשובתה הכתה בי באגרוף בשיפולי הבטן. ומאותו רגע עלו וטפסו בי הפחד והאימה. לתחושת הפחד התלוותה תחושת אשמה כבדה.

שאלתי את עצמי: איזה מין אבא אני? אבא טוב היה מחנך את בניו אחרת, אבא אחר היה אולי מנסה "לסדר" את בניו בחיל לא קרבי, כפי שנהגה אותה אמא.

יומיים לאחר מכן הוזמנו לארוחת צהריים בבית חברים קרובים. ושם בעת הארוחה החגיגית העליתי את תחושותיי הקשות וחזרתי ושאלתי והפעם בקול רם: האם נהגתי נכון? האם לא נכשלתי בתפקיד הבסיסי של אב והוא להגן על בנו?

אותה חברה ואתה הקשישה הביטו בי וענו לי ביחד ובפסקנות: לא טעית! וכך הנחנו לנושא…

לאחר כחמישה ימים הן באו אלינו ל"שבעה", ואז שאלתי אותן: "האם גם היום הייתן עונות את אותה תשובה?" וענת לי חברתי: "לא היית יכול לנהוג ולחנך אחרת".

והבנתי את כוונתה.

לכאורה זו הפעם הראשונה שרגליי דורכות על אדמה ארורה זו. אני משתמש במילה "לכאורה" שכן בנשמתי כבר הייתי כאן פעמים רבות. כמו רבים מילידי הארץ שלנו שגדלו בשנות החמישים והשישים היינו אנחנו בני ניצולים או בני אלו שמילטו נפשם זמן קצר לפני המלחמה והשאירו אחריהם משפחות אהובות. השואה הייתה באוויר, היא זרמה בדמנו והופיעה בסיוטי היום והלילה שלנו. אני זוכר את עצמי כילד קטן ומפוחד המרים בלילה את השמיכה מעל הראש, כדי שלא יראו אותי, כדי שלא ייקחו אותי לאותן רכבות איומות.

ולכן, מי שגדל אז בארץ לא יכול היה שלא לחוש בר מזל ולהכיר תודה למדינה שלו. וכך, בלי הנפת דגלים והפרחת סיסמאות חיינו את חיינו מתוך אהבה לעם הפצוע שהתאסף פה ולארץ שעטפה את הפליטים שבאו מכל הארצות בעטיפת פרדסים, כבישים ובניינים שבנו בני העם העברי שחזר לאדמתו. הכרת התודה והאהבה לעם ולארץ עברה, חלחלה ונספגה בדמם של ילדינו.

צדקה חברתי, לא הייתי יכול לנהוג ולחנך אחרת.

אחד ההיבטים האירוניים, האיומים של השואה היא היותה זרז להקמת מדינת ישראל. לשבריר שניה היסטורית הכה העולם על חטא, נתקף רגשי אשמה והרשה לבני העם היהודי להקים מדינה במולדתו ההיסטורית. זוועה כזו הייתה צריכה להתרחש כדי שנזכה להכרה מדינית מאומות העולם. זכות זו נתנה לנו בעירבון מוגבל, חלק מעמי האזור לא מכירים בזכות קיומנו, ואנו בני המשפחות השכולות מהווים עדות לכך. ואנו בני משפחות ניצולי השואה שאבדו גם את בניהם בהגנה על הארץ לא יכולים שלא לשאול את עצמנו את השאלה האיומה: "היה כדאי?" שאלה זו מציבה אותנו בסתירה בלתי אפשרית ולא נסבלת.

האם הורה יכול להוציא מפיו את המילים "היה כדאי!" ומצד שני גם ההורים ובייחוד ילדיהם הלכו לאן שהלכו כי חשבו שכדאי, ראוי ונכון להגן על מדינת היהודים. ואנחנו כדי לשרוד מרדימים את המשוואה הזו, שמצידה האחד מדינת ישראל ומצידה השני השואה והשכול.

אך משוואה זו מתעוררת ומייסרת כשאני צופה בטלוויזיה או קורא בעיתון על מעשיהם ומחדליהם של חלק מנכבדי הציבור שלנו, את אלו שדיבורם דל ועילג ודבריהם צעקניים ומתלהמים, וגרועים מהם והפוגעים יותר מכל הם אלו המחשיבים עצמם מעל החוק ומפירים כל נורמה ציבורית ואפילו לא מרגישים צורך לדבר ולהסביר מעשיהם.

כאשר הפערים החברתיים גדלים, כאשר פועלים זרים ממלאים את רחובנו וכפרינו, כשאני רואה זאת אני שואל את עצמי: להיכן נעלם החזון של עם יהודי העובד ובונה את ארצו, לאן נעלמה מידת החסד והרחמים של אותו עם שראה את הולדתו בבית עבדים, והתחייב לדאוג ליתום ולאלמנה, לגר ולנכרי כדי שהם לא יסבלו כפי שעם ישראל סבל?

ברגעים כאלו הכאב הפרטי הופך להיות בלתי נסבל. ואני מבקש מכם, אם תחפצו להקל מעט את יסורינו תנסו לאזן במעט את אותה משוואה שהזכרתי, שבצדה האחד נמצאת מדינת ישראל ומצדה האחר- השואה והשכול. אתם תטפטפו את מעשיכם הטובים בצד שלנו, בצד הכואב, וכשתעשו כך ותחשבו עלי, על מרום ועל משפחתו שנספתה בשואה, אז תקלו עלי מאוד.

ואם לא ברורה לכם הדרך הנכונה קראו את דברי מיכה הנביא שחי במאה השמינית לפני הספירה, ולאורם בדקו את מנהיגיכם, את עצמכם ואת פיקודיכם.

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב

וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ

כִּי אִם  עֲשׂוֹת   מִשְׁפָּט

וְאַהֲבַת חֶסֶד

וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ

מיכה פרק ו ח

ואתם, שבחרתם בעשייה, אל תבחרו בזכות השתיקה, הרימו קול והפכו את ארצנו לטובה יותר ולמוסרית יותר. בשביל קורבנות השואה, בשבילנו המשפחות השכולות ובעיקר למענכם ולמען משפחותיכם.\אני מבקש לסיים את דברי ולתת את גרסתי שלי לאמרתו המפורסמת של יוסף טרומפלדור: אם אין ברירה- אז צריך למות למען ארצנו. אבל טוב לחיות בעד ארצנו.

- Posted using BlogPress from my iPad