בעיטה לפנים

מזמן לא ריגש אותי ספר, כמו שריגש אותי הספר "אנה לא" של אוגוסטין גומז-ארקוס.

הכל התחיל ערב יום הזכרון, עת קראתי את "אחרי זה" המופלא של גיורא פישר (המוזכר בפוסט הקודם). ספר שירים מטלטל שנכתב בעקבות מות בנו מרום במבצע "חומת מגן". זה ספר שלא מניח לרגע. כל שיר קורע את הלב יותר ממשנהו ולא מניח. 

שיר אחד טלטל אותי במיוחד, והוקדש למורה לספרות המנוחה של מרום ז"ל - רוני חיימסון

רֹנִּי הַמּוֹרָה קוֹרֵאת לַכִּתָּה

אֶת הַסֵּפֶר "אָנָה לֹא"

(כִּי הַיְלָדִים שֶׁל הַיּוֹם לֹא

עוֹשִׂים שׁוּם דָּבָר בַּבַּיִת).

לַמְרוֹת הָרַעַשׁ רֹנִּי נֶחְפֶּזֶת

כִּי צָרִיךְ לַעֲזֹר לְאָנָה

לִמְצֹא אֶת בְּנָהּ הַחַיָּל.

רֹנִּי מְקַוָּה שֶׁאוּלַי הַשָּׁנָה

הַסֶּפֶר יִסְתַּיֵּם בְּדֶרֶךְ שׁוֹנָה

וְאָנָה לֹא, תִּהְיֶה אָנָה כֵּן!

לָכֵן, יֵשׁ לְמַהֵר

הַדֶּרֶךְ קָשָׁה

רַבַּת מִכְשׁוֹלִים

וְהַשִּׁעוּר מִסְתַּיֵּם עוֹד שְׁעָתַיִם.

רֹנִּי קוֹרֵאת בַּכִּתָּה, הִיא רוֹעֶדֶת.

אָנָה וְהִיא קְרוֹבוֹת

לְסוֹף הַמַּסָּע.

וּכְשֶׁרֹנִי כְּבָר לֹא מְסֻגֶּלֶת

לְהַבִּיט לְאָנָה בָּעֵינַיִם

שֶׁקֶט נוֹרֶה וְנוֹפֵל בַּכִּתָּה

אֲפִילוּ יוֹאָב הַמֻּפְרָע מִשְׁתַּתֵּק,

כִּי רֹנִּי הַמּוֹרָה בּוֹכָה

וּבוֹכֶה גַּם מֵרוֹם הַיָּפֶה

המַקְשִׁיב מוּלָהּ וְחוֹזֶה

בְּמַסָּעָהּ שֶׁל אִמּוֹ

וְסוֹפוֹ בְּעוֹד שְׁנָתַיִם

קודם כל, אני בוש ונכלם, לא הכרתי את הספר "אנה לא" לפני כן. רצתי וקניתי לי עותק. ספר כל כך מרגש, נוגע ללב וקשה לא קראתי הרבה זמן. הספר מספר את קורותיה של אנה פאוצ'ה הקשישה ששכלה את בעלה ובניה במלחמת האזרחים בספרד, ויוצאת למסע רגלי קשה במטרה למצוא את אחרון בניה בקצה המדינה עד למרגלות הפרינאים, בכלא. היא נושאת עימה לחם שקדים מתוק עבורו, וכל זה בשביל לגלות בסוף הספר שגם הוא מת. המסע אותו היא עורכת "צפונה" הוא בעצם מסע אל מותה עצמה. 

בגיל 75  עוזבת "אנה לא" את ביתה על חוף הים ופותחת במסע רגלי צפונה דרך ספרד כולה, עד להרי הפירנאים - אל בית הסוהר שבו כלוא צעיר בניה, ישו, היחיד ששליטי ספרד הפאשיסטים הותירוהו בחיים. בידיה היא נושאת לו מאפה - "לחם שקדים שניסוך בשמן ותובל בשבת והומתק יפה יפה.

העלילה מתרחשת בימי שלטון פרנקו לאחר מלחמת האזרחים. אנה איבדה את בעלה האהוב ואת שני בניה, והצעיר (שהוא כבר בן למעלה מ-50 ) נמצא בבית הסוהר בצפון המדינה.

המשפחה שהתגוררה לחוף ים בדרום ספרד, התפרנסה מן הים. בזמן קצר חרב עליה.  אנה מעידה על עצמה שהיתה ילדה צחקנית נערת שירים, אישה צעירה ,שבטנה מלאה. היא נוצרה לחיים.  עד שנתה הארבעים היא חיתה בראש זקוף, היום שבו השפילו אותה לראשונה  הוא יום המוות.

מאז שמתו יקיריה, שלושים שנים של בדידות, של שתיקה, של עוני, של חרם מצד שכניה בגלל דיעותיה הפוליטיות. אנה מחליטה לצאת לדרך ברגל עד הרי הפירנאים.  שתי מטרות לה, , שם מחכים לה בנה והמוות.

היא צועדת לאורך מסילות הברזל. יוצאת באביב ומגיעה ליעדה לאחר תלאות בחורף בשלג בקור המקפיא.

את הדרך הארוכה היא מנצלת לעלות זכרונות מביתה, מאושרה, מבעלה האהוב פדרו, הבנים המקסימים בשלבי גדילתם.

היא מתרחקת מבני אדם, מוצאת כלב חולה ומדובלל, ושניהם חולקים את מנת מזונם הדל עד שכספה אוזל.

"הדבר שבו היא רוצה היא לעבור את הארץ מהדרום עד לצפון, צעד אחר צעד, כדי שאדמה נבזית זו, שהביאה לעולם את רוצחי הגברים שלה, תדע סוף סוף שהיא קיימת, שעזבה את החור שהתחפרה בו, והיא צועדת, כתם שחור לעבר המוות, בעמידה על שתי רגליה"

היא מקללת את המלחמה, שהנשים שילמו בה מחיר יקר "היא לוקחת ממך את המלאות ומחזירה לך את האין".

היא מאשימה גם את הגברים "הגברים היא חושבת לעצמה , מעולם לא ידעו לארגן את החיים, הם מסוגלים למות או להמית, אין הם מסוגלים לחיות, לתת חיים"

היא חייבת להישאר בחיים עד תום המסע, קורע לב תיאורה כיצד הרגישה כשפשטה ידיה בפעם הראשונה לקבל נדבות.

"כאשר מטבע הכסף הראשונה, קפואה רטובת מים קדושים נושרת על ידה, מצטמרר עורה למגע הזה הקר, כמו סטירה על לחיו של ילד ישן באגרופים קמוצים, כמו אונס"......

בקיצור - אם יצא לכם לשים יד עותק. מומלץ ביותר.