הגשרים של מחוז מודיעין

בשבועיים האחרונים אני רוכב באיזור מודיעין. יחסית זה נוח לי. תוך חצי שעה אני מגיע, בחזרה יחסית אין לחץ בתנועה (בגלל החופש) ומסיימים מוקדם. הסבב הראשון היה משהו שתכננתי לעשות הרבה זמן – לקשר בין בן-שמן לכרמי יוסף. התחלנו בליגד סנטר ומשם חצינו את הגבעות של חירבת רגב לכיוון ישפארו סנטר, חציה מתחת לכביש 1, משמר איילון. קצת סינגלים בכרמי יוסף וחזרה דרך שעלביים לכיוון ליגד סנטר. על הנייר סבבה. משהו כמו 32-33 ק"מ. בפועל יצא מסיבה לא ברורה 39.5. התכנון היה להתחיל בשש. קבעתי עם מליסה לצאת מצומת רעננה בחמש וחצי. היא רק הגיעה בחמש וחצי. עוד עיכוב באיסוף של דן, ומתחילים כמעט בשש וחצי. מוסיפים לזה את הצמיג הקדמי במצב לא טוב של ניר שהצריך הרבה עצירות וניפוחים, ומקבלים עיכוב. במקום בתשע וחצי זה הסתיים בעשר ועשרים.מילא הזמן – אבל נכנסנו לשעות החום והיה קטע קצר ובהחלט לא נעים. אני פותח את הקומונה, וקורא את התגובות. אין תגובה אחת חיובית. כולם מתלוננים על החום. יומיים עבדתי להנדס את המסלול שיהיה זורם ומבלי שאתרי הבנייה יפריעו. הנוף היה מדהים והסינגלים של כרמי יוסף משובחים כתמיד. ובסוף מזכירים רק את החום. עבר שבוע, תכננתי לרכוב בשוכה עם דן ושי. ערב לפני שניהם מבריזים – אחד פצוע, השני בעיות בניה בבית. אני מחליט להצטרף לגיא באיזור הבית שלו – עמק איילון בין מודיעין לפארק קנדה. אני אוסף שוב את מליסה, היא שוב מאחרת, אבל הפעם לקחתי שולי בטחון רחבים. יוצאים מן הכניסה לישוב רעות וגולשים לכיוון מבוא חורון. הנוף מדהים. הכרמים עכשיו נראים הכי טוב שאפשר. מין נוף טוסקאני כזה. מתחיל להיות חם ולח מאוד. מחליטים להכנס לפארק קנדה ולא לטפס לנוטף. חם לי מאוד בעליה. מה זה חם אני נוטף. מתחברים ל"רודי פרוג'קט" ומשם בעליה האכזרית, עוד 2 סינגלים ואנחנו במגדל. רוכבים בסינגל הטראומטי "אמבטיות", גיא ממשיך ל"רכס תותחים" ואני מוותר עליו, אני לא במיטבי. נפגשים בכניסה ל"פרסה". פה קצת יותר נעים לי. כרגיל גיא מחבר מעולה את המסלול ולמרות החום הכבד, אני נהנה מאוד. הכל פשוט זורם. גולשים חזרה לכיוון המאגר ומתחילים בטיפוס חזרה. בקטע האחרון, אני מותש וחוזר דרך הכביש, הם לוקחים עוד סינגל. רק אחרי ליטר וחצי שתיה קרה דיאטטית, אני מתאושש. לדעתי צריך להעביר הצעת חוק לביטול אוגוסט/ספטמבר. חודשים חמים מדי ולא מועילים לאף אחד בכלום.
אינסטינקט שלילי

בדרך מספרת לי מליסה שהם מתכננים לפתוח קומונה משל עצמם שתהיה "פתוחה" ובה "כל אחד" יוכל להזמין לרכיבה. אני תוהה מה ההבדל בין זה למה שקיים היום. ההבדל הוא שהקומונה זה אתה ושם זה לכולם. אבל אני לא מגביל אף אחד, ולהפך, אני מעודד עוד אנשים לפתוח. לא נראה ככה היא אומרת. אבל בדקתי סטטיסטית לפני כמה שבועות – יש יותר הזמנות רכיבה אצלנו מבכל מקום אחר. אני מבין את מקור הבעיה. היא רוכבת עם צחי שהחליט שהוא רב איתי ושאני מחרים אותו, והוא מחפש מקום לפתוח רכיבות לשישי שאליהם יצטרף הגרעין של הקומונה שלנו. די שקוף. התגובה הראשונה שלי, היא באינסטינקט מלא רגשי נחיתות, רצון לצאת מכל העסק הזה. פשוט מביא לי את הבחילה. אני זה שחוסם את האנשים? אני זה שמונע מאנשים ליזום רכיבות? סה"כ רציתי מקום אינטימי לחברים, קיבלתי פורום טיולי אופניים בהיקף, אנשים קוראים יופי את השרשורים אבל קשר אמיתי לא ממש נוצר, ובסוף אני האיש הרע. אני מגיע הבייתה, מתוסכל, מחליט שאם זה האופי של הקומונה, אולי עדיף לא להיות שם. אני כותב מכתב פרידה מיותר ומחליט לקחת צעד אחורה. נראה אותה מארגנת את הרכיבות ולא רק במענית. זה כל כך מעליב אותי. לפני שנה היא הצטרפה אלינו מ"גרופי" ולא הכירה אף אחד, עכשיו מה שמעניין אותה זה לאסוף את מי שאני ליקטתי כחברים לאורך הזמן ולהעביר אותם למקום אחד. את כל זה, כשהיא ברכב שלי, כשאני אוסף אותה. התגובה שלי כמובן לא חכמה, מפני שאני בעצם מעניש את עצמי. במקום להגיד לה שמבחינתי כל הפעילות הזאת על הזין שלי. שבזכותה ובזכות חבריה לא הגיע אפילו רוכב נוסף אחד. במקום זה אני מגרש את עצמי. ממש גאוני. אני מקבל טלפונים בערב. אנשים מתבאסים מזה. גם אני. אני משקיע בזה את הנשמה ובסוף מקבל את החרא הזה לפנים. אני קם בבוקר ומחליט לא לותר. זה הבית שלי. שהם יצאו ממנו. ההפסד הוא רק שלהם. אני אשנה את האופי של המקום במקום לנטוש. העובדה שהמקום מזוהה איתי צריכה להיות סיבה לגאווה ולא לשום דבר אחר. ההצלחה של המקום היא ההצלחה שלי, ולא של אף אחד אחר. גם לי מותר פעם להתגאות מבלי להתבייש. אנשים באים בגללי לקומונה. לא בגלל מליסה ולא בגלל אף אחד אחר. אני יוצא לשבוע חופש באיטליה קצת להירגע. אני חוזר לעומס כבד בעבודה. חוץ מזה אני משתתף באיזו הפקה של סידרת טלויזיה לערוץ 10 ולערוץ "החיים הטובים" על טיולי אופניים לכוזרים נהנתנים :-). אוטוטו מגיע החורף והחום ירד, והכל ירגע.

מינימום זה המקסימום החדש

הכל התחיל במודעה תמימה בקומונת סינגל ספיד. גיא מרמת אביב מוכר טרק 800 כרומולי. התקשרתי. 300 ₪. וואלה שווה. בדרך ניסיתי לחשוב אם יש לי חלקים בסנטה קרוז שעולים 300 שקל. יש, לא הרבה. הרוב יותר. מכניס קצת פרופורציות.

האופניים מופשטים מכל הרכיבים ונשלחים לצביעה. צבעי רכב. עבודה סבירה. לא בדיוק הצבע שרציתי, אבל גם בסדר. עם מספיק מדבקות זה יראה טוב. מבצע איסוף חלקים מן המחסן, קצת הלוואות מחברים וזה מה שיצא. לא רע בכלל. אפילו התאמת הצבעים.

רכיבה ראשונה לעבודה. אני מזועזע. כל מדרכה אני חוטף בובמה כאילו זרקו אותי על הריצפה. מתחיל להתרגל לאט לאט. זורם עם הכידון, מתגמש. הצמיגים בלחץ אויר גבוה, מה שלא ממש מוסיף שיכוך אבל רץ מהר. אני מותש אבל מרוצה.
רכיבה שניה, יותר ארוכה. 80 ק"מ בשרון. אני כבר יותר נינוח. מתרגל לדינמיקה הלא סלחנית. רכיבה שלישית – אני מאוהב. הם כנראה כבר לא ילכו לשום מקום.

עכשיו אני אמור לקבל מדבקות מקוריות מ-CTC, לרכוב עליהם עוד חודש בשביל לדעת מהו יחס ההילוכים הנכון, ואז הם גם יהפכו לסינגל ספיד.

בעבודה, לפני הרכיבה, רואה אותי עמית לעבודה ושואל אותי עליהם. הוא מתפלא מה טוב בהם. אין להם בולמים, לא בלמי דיסק ום לא הכי קלים בעולם. אהבה אני אומר לו, לא נשקלת בקילוגרמים על השילדה אלא ברגש וחוץ מזה, לא שמעת שמינימום זה המקסימום החדש?