ליטר וחצי
נמני עוזב, נמני חוזר, גלקטיקוס, עגלקטיקוס, עונה על סף ירידה (עד היום חבל לי שלא השאירו את קמנן ומסודי), נמני עולה ל-10 שניות פרישה.
נמני, מזרחי, לוין, איווניר, לוין, אוסקר. כפרה על אוסקר.
3-4 בעלים (אמורים לספור את רוני מאנה? מישהו זוכר רוני מאנה??) כל ההרכב, כמה פעמים.
מיליונר ישראלי שמתחלף במיליונר קנדי שמתחלף במיליארד קנדי.
גביע בפנדלים, גביע הטוטו, יותר מדי הפסדים בדרבי. הרבה הרבה יותר מדי.
נמני ובנין נזרקים, ברקו מדבר עם תנינים, דגו ושבחון נזרקים מעבר לכביש, בוזגלו אחד שעושה המון רעש (והבן שלו שעושה מעט כדורגל).סחלה. מלא סחלה.
אם סחלה זה הסוף של הבקבוק קולה. אז לנו היתה שישיה שכל בקבוק מלא בליטר וחצי של סחלה.
תודה למכבי על עונה שפשוט עשתה לי טוב. נשאר לי רק לקוות שזה ימשיך.
תודה למיטש גולדהר!
פרולוג
העונה הזאת התחילה בשבילי כמו כניסה הבייתה של אשה מוכה. הריטואל הידוע. קיץ עם המון הבטחות. שופכים כסף, קונים סחורה לא משהו, איפה שהוא לקראת אמצע העונה האליפות הולכת, ובמאי כבר אפשר ללכת לים מזמן.
אני לא אשכח מאמר של העגל משה פרימו בדצמבר. הכותרת הייתה "לא שווה אוסקר: מכבי ת"א צריכה לפטר מיד את גארסיה" ובגוף הידיעה נכתב: "כשל בזרים, נכשל בשיטה. הספרדי הגיע מבית הספר הטוב בעולם, עם ציפיות גבוהות וקשרים ענפים באירופה, אבל הקבוצה לא מספקת את הסחורה. אם איוניר פוטר, למה לא אוסקר?"
אם פעם אפשר היה לעטוף עיתונים, היום האינטרנט קובר את השטויות שנכתבות בו לעד.
בכל ערב במכונית, בדרך הבייתה, אכלתי את השטויות של מאיר איינשטין ורון קופמן שלא ממש יכלו להסתיר את השינאה שלהם לקבוצה (בעיקר קופמן, נהג משאית עילג שלא ברור איך הגיע לתקשורת).
מכבי ניצחה. לפעמים בדוחק. ואוסקר שהתראיין באנגלית עילגת כל שבוע, נשמע כמו תקליט חורק ותקוע "לא חושבים על אליפות, חושבים על המשחק הבא". ולנו, עם המנטליות השכונתית, מורגלי הקלישאות, זה נשמע לא אמין לחלוטין. כמה לגלגו על זה שעשו מסיבת עיתונאים מדי שבוע, ולא סיפקו שום נתח בשר עסיסי.
אבי רצון כתב במעריב:
"היום יותר מתמיד ברור: אם קרויף ואוסקר לא יביאו למכבי ת"א, הם יארזו ויחזרו למקומות שמהם הגיעו. קרויף לקפריסין ואוסקר לספרד. כי השניים לא הביאו שום בשורה מקצועית חדשה. אנשים טובים באמצע הדרך. יודעים מה צריך, אבל לא גאונים גדולים. גם עמיר תורג'מן היה מביא את התוצאות של השנה. "
אבל התהליך החל לחלחל. הנצחונות המשיכו. ראדה פריצה, אולי הרכש הכי אפקטיבי, נחת והרשים. ערן זהבי, חצה את הכביש, והתחלנו להאמין.
2 טעויות עשה אוסקר השנה - טעות ראשונה היא להתמקד באליפות ולותר על הגביע. זה השאיר צלקת קטנה. והטעות השניה - להאמין למה שמכרו לו על הפועל תל אביב. בדרבי הראשון הוא עלה בהרכב הגנתי לחלוטין. גם את הלקח הזה הוא למד. ושני הדרבים הבאים כבר נראו אחרת לגמרי.
העיתונאים המשיכו בשלהם: "שרן ייני הוא לא מגן ימני, מונס דאבור לא קיצוני ימני, גונסאלו לא חלוץ מרכזי וגל אלברמן ומהראן ראדי לא ראויים להוביל קבוצה לאליפות." ומכבי המשיכה בשלה.
תחילת האמונה
דצמבר, קרית שמונה מתלהבת מ"הצוות הספרדי של בילבאו" שבא לצלם את אימוני הקבוצה. מתברר שזה בכלל צוות של מכבי, שמצלם כל קבוצה כ-3 שבועות לפני המשחק ומנתח את צורת המשחק.
ינואר, ראיון עם שירן ייני בידיעות אחרונות על סגנון החיים שלו. הוא לומד פסיכולוגיה, ובת זוגתו עורכת הדין מספרת שמבאס לאללה לצאת איתו, מפני שהוא לא נוגע בגרגר מזון שלא רשום לו בתפריט.
ינואר, אני מגיע להחליף בטריה לפולאר. נציג מכבי תל אביב עם שקית ענקית של מכשירים. מתברר שהם רצים עם משדרים קבוע באימונים. כל האימונים.
פברואר, בעיתון מסופר על סדר היום של השחקנים. את הבוקר הם פותחים בארוחת בוקר שמכין אבא של אלירן עטר, שיש לו מעין קייטרינג. אני נזכר בבוזגלו וחוטף צמרמורת וחלחלה.
השינוי הגדול התחולל אחרי המשחק מול הפועל רמת גן והפנדל הגדול, אחרי הגול האדיר של מושיקו לוגסי נגד בני יהודה, ובמפתיע במשחק הנבחרת מול פורטוגל.
ואז הגיע הדרבי. לא צריך להוסיף מילה.
השנה חזרתי לבקר יותר במגרשים. אחרי שנים של מנוי קבוע בשער 4 ו-11, שנות גלות ועגלקטיקוס, ושנות בצורת, היה כיף לחזור. בלומפילד הוא אולי האצטדיון הכי כיפי בארץ. מתקן ברמה גבוהה, נוח לצפיה, יוצר אוירה מצויינת. שנה הבאה, אני חוזר להיות מנוי.
למה?
הרבה פעמים אני שומע וקורא אנשים שתמהים מדוע גולדהר משקיע פה כל כך הרבה כסף.
עד תחילת שנות ה-40 היו מדיה של מכבי תל אביב צבועים בכחול לבן. בשנת 1942 לאות הזדהות עם יהודי אירופה שנרדפו בידי הנאצים ונאלצו לענוד את הטלאי הצהוב, הציע כדורגלן מכבי, יוסף מירימוביץ ז"ל, שגם קבוצת מכבי תל אביב תילבש חולצות צהובות לצד הצבע הכחול המסורתי.
ביום השואה הבינלאומי, ביקרו השחקנים ביד ושם. הבעלים, מיטש גולדהאר, שאימו היא ניצולת שואה, יזם את הביקור. הקבוצה ערכה סיור במוזיאון והקפטן שרן ייני הקריא שמות של ספורטאים אשר ניספו.
"זה ביקור שמעביר צמרמורת", אמר ייני. "חשוב לבוא לכאן מדי כמה זמן כדי לזכור ולא לשכוח את מה שהעם היהודי עבר. היה יכול להיות טוב אם היו מביאים לכאן גם את אותם אנשים שבאים לכדורגל ולכדורסל ומשתמשים במילה שואה בלי להבין מה המשמעות שלה".
ייני סיפר שהשחקנים בקבוצה, כולל הזרים, התוודעו לראשונה לעובדה שמכבי ת"א משחקת בצבע צהוב בגלל הטלאי הצהוב שענדו היהודים בשואה. המאמן, אוסקר גרסיה, קיבל הסברים מפורטים בספרדית ויצא מהביקור עם רשמים מאוד חזקים. "כואב מאוד לראות את התמונות ואת הסרטים. אני מכיר את ההסטוריה, אבל זה לא אותו דבר כשאתה רואה את התמונות במקום כזה. אני רק יכול להתפלל ששואה כזו לא תקרה שוב בעתיד בשום מקום בעולם".
אפילוג
בשבילי גיבורי האליפות הם 3 אפורים למדי - ג'ורדי קרוייף, אלברמן ויואב זיו.
יואב זיו אכל הרבה מהקהל של מכבי בעונות הקודמות. נמני הביא אותו, והקהל פשוט לא אהב אותו. השנה הוא פשוט השתנה. הוא נראה (כמו כל השחקנים) בכושר גופני מעולה, והמסירה האחרונה שלו השתפרה מאוד. אלברמן עבר ליציע בימי איווניר. השנה, יחד עם רהדי, הוא הציר סביבו הקבוצה סובבת.
ואחרון - קרויף. קרויף הוא בשבילי כמו הרס"פ (וסליחה על הטרמינולוגיה הצבאית). הוא בעצם מנהל את הפלוגה, אבל מאחורה. כשנשרקה שריקת הסיום במשחק האליפות, כולם רצו למרכז. קרויף סחב איתו שקיות עם כובעים וצעיפים לשחקנים. כשהייתי במספר אימונים שלהם השנה, לפחות פעמיים ראיתי את קרויף מסתובב עם מנהל הקבוצה ועם פנקס ומסמן לו ריג'קטים בקרית שלום. היום המקום מלוקק. אפילו כביש סללו. כשהתחיל משברון, ג'ורדי התראיין וכיבה את האש. את פריצה הוא ידע להבין כצריך. המנוע והנשמה האמיתי.
