יום שלישי, 15 בספטמבר 2009

השנה מתחילה באמצע ספטמבר

השנה מתחילה באמצע ספטמבר

השנה מתחילה באמצע ספטמבר בזעם עצור וגובר
רוחות סוערות נלחמות על כל עבר החורף ממית וקוצר

אומרים שסוף העולם מתקרב בלילות החשכה גוברת
כל הקיץ הרקיע היה אדום מכאב מתחתיו האדמה בוערת

- אמצע ספטמבר, אסתר שמיר

השנה באמת מתחילה באמצע ספטמבר ואני נזכר בשיר המקסים והכואב של גלי עטרי. משום מה לא רבים יודעים אך הדיסק המופלא הזה נכתב בעקבות אירועי סברה ושתילה שהתרחשו בין ה-16 ל-18 בספטמבר 1982. אם מסתכלים בפרטים בכלל מזהים סוג של יצירה חריגה בדיסק הזה. על פניו נראה שילוב בלתי אפשרי בין אבירי האינדי המקומי לנסיכת המיינסטרים. את מרבית השירים הלחין ועיבד אילן וירצברג, את המילים כתבו רחל שפירא, אהוד מנור, ויעקב גלעד. והנגנים מגיעים היישר ממעמקי האינדי של שנות השמונים – מיקי שביב, ז`אן-פול זימבריס, קורין אלאל ונגן פסנתר צעיר ומבטיח – רמי קליינשטין.

תל אביב מתנמנמת בחום לשפת הים התיכון
עצלה, לא כל כך יפה מתי כבר אוקטובר יבוא
ורוחות מערב בחובו ונוכל לשוב להתכרבל בשמיכה

הביאו את הסתיו, שלכת וליבנו האטום והקר
יתרחב וינשום הביאו את הסתיו
נתרפק עליו עלים יסתחררו ברחובות
יהיה געגוע
- הביאו את הסתיו, אסף שריג.

עוד שיר סתיו יפה יפה של "איפה הילד". מה יש בסתיו שגורם לכל כך הרבה אנשים להתגעגע? ולמה?

חצבים פורחים וציפורים אין ספור

אני נוסע לאורך כביש 6, ומזהה המון חצבים. בעיני חצב זה האינדיקטור הראשון לסוף הגיהנום של הקיץ. פרח אופטימי. האגדה מספרת שבאחד מביקוריו עבר שר הפרחים בארמון המלך וגילה המון איכרים כועסים וצועקים. כששאל לפשר המהומה, הסבירה לו נערה ענייה כי אין סימני גבול בין חלקות האיכרים, וכל שנה בעונת הקציר פורצות קטטות ביניהם על רקע של הסגת גבול. המלך הציע כד מלא מטבעות זהב למי שימצא פיתרון. אחד האנשים הציע להקיף כל חלקה בחומת לבנים, אך האיכרים דחו אותה כיוון שלא כולם יכלו לממן חומה שכזאת. שאל שר הפרחים את הנערה הענייה מה היתה עושה לו זכתה בכד הזהב, והיא השיבה לו שמשום שהחורף בפתח הייתה קונה נעליים לכל הילדים היחפים כמותה. חייך שר הפרחים וביקש שתאמר למלך כי על האיכרים לשתול חצבים בין חלקה לחלקה. כך הם עשו, ובבוא הגשמים הצמיח החצב עלים ירוקים, וכל איכר ידע את חלקתו. משפסקו המריבות, קיבלה הנערה את מטבעות הזהב שהובטחו לה ובהן קנתה נעליים לכל הילדים היחפים.
אבל זה לא סוף הסיפור. בימות הקיץ היוקד נבלו עלי החצב, ובהגיע הסתו שוב קם שאון גדול. אז הרגיעה הנערה את האיכרים, והבטיחה להם שבקרוב ממש יפריחו החצבים פרחים לבנים וגבולותיהם יחזרו לקדמותם. שמחו האיכרים, ומאז ועד היום מסמלת פריחת החצב אות לאיכרים שמגיע הסתו והזמן לחרוש את שדותיהם.

השיר המפורסם של "תיסלם" – "חצבים פורחים", שוב שם את הסתיו בקונטקסט לבנוני...וממשיל את בנינו הנופלים לחצבים מול כפר הירוק בין עצים וגדרות (קרית שאול למי שעדיין אלא הבין). השיר נכתב במקור כהמנון לתוכנית החסכון "חצב" של בנק לאומי וחולק ללקוחות החדשים עם פוסטר של הלהקה, אך מהר מאוד נפל האסימון.
לבנון, שלא כמו מלחמות קודמות, לא הצמיחה המון שירים. מן המעט שנכתב ישנם כמה מזעזעים למדי.

יש את הסיפור המפורסם על יובל הראל. בשבוע הראשון של מלחמת לבנון נפל בצידון יובל הראל, בנם של יחזקאל ומרים הראל משכונת תלפיות בירושלים. הוא נקבר בהר הרצל בירושלים. השמועה על מותו הגיעה גם לביתם של חיה ויוסי הראל, גם הם משכונת תלפיות, גם להם בן במלחמה ושמו יובל. לאחר בירור נודע כי לא בבנם מדובר, אך עוד באותו יום 10.6.82, יום שישי, דפקו על דלתם בשנית והודיעו להם כי גם בנם נפל בלבנון.
עמנואל צבר, ששמע על כך, ישב וכתב את "ברית דמים" המזעזע שהולחן ע"י יאיר רוזנבלום ואושר ע"י מירי אלוני.

על דעת המקום, ועל דעת הקהל רכבנו סופה וגם סער,
בוטחים, "אל תשלח ידך אל הנער".
ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה
עוד זה מדבר וזה בא

הלילה ההוא, יקחהו האופל,
הלילה ההוא בא.

למודים ושבעים, יודעים את השעה,
שעטו הראלים, יובלים, חילים
לבנון ושריון וקול שובר ארזים.

בלילה ההוא, אמא, הראל לקינות יובל,
עוד זה מדבר וזה בא, אמא,
יובל על במותיך חלל.

בלילה ההוא, אבא, היתה צעקה גדולה.
עוד זה מדבר וזה בא
הראל גם יובל, יובל גם הראל,
ועיר תלפיות שכולה.

השיר רווי ברמזים לתנ"ך ולסידור התפילה. זה מתחיל ב"על דעת המקום" מתוך כל-נדרי, ממשיך בעקדת יצחק ("אל תשלח ידך אל הנער"), איוב ("עוד זה מדבר, וזה בא") ויחזקאל ("בדמייך חיי"). השבוע, כאשר התבשרתי על מותו של סרן אסף רמון, השיר הזה היה הדבר הראשון שעלה בראשי.

בנימה מלנכולית זאת – שתהיה שנה טובה. לפחות מזאת.

יום רביעי, 19 באוגוסט 2009

שקט זה רפש?

הגמילה הצליחה. אני כבר שבועיים נטול פורומים/קומונות ושאר עסקי האון-ליין. אחזור לזה בהמשך.

במקום זה חזרתי לנפח פעילות טוב - מה שאומר 3-4 רכיבות בשבוע. קצת מישור החוף, קצת לטייל, וקצת סינגלים של שבת.

זה התחיל במסע מכפר סבא לחורשים, המון סינגלים מדורדרים בחורשים וחזרה הבייתה. סולו.

אח"כ חורשן עם רן בשבת. סיבוב מתון. לרן יש את היכולת למצוא את העליות הכי פחות תלולות באיזור. כשאני מוביל בחורשן, אני אוכל קירות. אצל רן מטפסים בעדינות. לפני הרכיבה, פוגשים את הח`ברה מהסינגל ספיד. נחמד. הפלג המסויים הזה מכיל את היותר נחמדים בעיני. רוכבים לעניין. הם נעלמים מהר מאוד.

אז טיפסנו לכיכר המרכזית, עשינו סיבוב בסינגלי הפיסגה, ירדנו לאורך הגדר, טיפסנו במקביל לגדר, ירדנו בשחור, וקינחנו בג`ונגל. אחלה דרך לפתוח את השבת. הקטע החדש בכביש 6 - פשוט פצצה.

זה המשיך ברכיבה ב-70% לחות של בוקר בתל אביב לאורך הפארק והטיילת. גם עם ריג`יד, גם לא מחובר, גם עייף מן הרכיבה הקודמת. בקיצור, לא משהו להנות ממנו.

מה שכן מאפיין את הרכיבות האחרונות, זה חוסר בהפסקות. לא ממש עומדים לנוח. חם מדי. באים, נותנים שעתיים עבודה, הולכים "הבית".

ולסיום אמצע שבוע יפה - רכיבה בהרי ירושלים. כל ה"קבועים" עסוקים בדברים אחרים (דן מצפה כל יום לבכור, ערן עם צלע שבורה, אלחנן לא במיטבו, לאורי אין חשק, ועוד.) אז אני "נותר" לשמחתי רק עם יובל (שהפך לשותף קבוע) ועם עידית (שמסתמנת ככזאת).

קבענו בסטף התחתון. פעם עליה מן הגיהנום. התחלנו ברכיבה נינוחה לאורך השורק - ככה 2-3 ק"מ להתחמם. מזג האויר היה פשוט נפלא - 21 מעלות מושלמות לתקופה הזאת. חוצים את הכביש ומתחילה עליה כבדה לרכס שורק. אני נשאר בפלטה שניה. ממשיך בנסיון. כבר שבוע שני כמעט נטול פלטה קטנה לחלוטין. קשה, מדורדר אבל עובד.

מסיימים את החלק הקשה ומתחילה עליה ארוכה ארוכה בסגנון כיסלון (אולי מעט יותר משופעת). יחס ההילוכים בסדר, ואפילו נרשמת הנאה מן הנוף הירוק תמיד, ומגלגל שיחה עם יובל. עידית, כבישונית מדופלמת, נעלמת לנו מעבר לסיבוב

.

הקפה של השלוחה, עצירה למנוחה בחרבת סעדים. דגימה של התאנים שעדיין לא בשלות, והתחלת הפאן. סינגל המעיינות - אבל בכיוון הנכון - למטה. סוחבים איתו על העליה לאורה, קצת כביש בתוך אבן ספיר, ועוד סינגל מדורדר מאוד מיוחנן במדבר. קצת מישור וחזרה לרכב.


מסלול מושלם לקיץ - עליה אחת ארוכה, סינגל וירידה. אפשר היה גם לקנח ברחצה בעין אשקף ואז זה היה מושלם

.

9:00 ברכב. טס לעבודה.


תחושת קבס

פתאום הבינה בראשונה מה פשר הביטוי "תחושת קבס". היא עברה מחדר לחדר, ממיטה למיטה ומריח אחד לאחר - ולא מצאה מנוחה. כאילו הוא והבית עשו נגדה יד אחת, שותלים בכל חדר ריח של עובש, ריח של לכלוך, של בגידה – שירי נעמי

למה מאסתי ב"תפוז"? ככה. פשוט נמאס לי. כמות המשתתפים בקומונות/פורומים הללו יחסית קטנה. לאן שלא תזוז - אותם האנשים. הכל נגוע בכבדות בפרסומות. חלק ניכר מהכותבים מעורבים עד צוואר בעסקים - רפרזנטורים של כל מיני מותגים, כתבי מגזינים, מפעילי טיולים. הרוב לא אמיתי - וצריך להכיר את הנפשות הפועלות בשביל להבין עד כמה זה הפך לממוסחר. הוצאתי על זה הרבה יותר מדי אנרגיה ממה שהייתי צריך. זהו. עבר לי.


40שנה לוודסטוק

למי שיספיק - יום חמישי ברמת השרון. שווה בהחלט.

מאוצר הבלוגיה

· רפי כהן – אומנם בלוג מסחרי, אבל יש פנינים מדי פעם

· דינר ראש – בלוג ביקורת המסעדות של טמיר כהן – חבר יקר, וכותב מוכשר.

· בצק אלים – בלוג מתכונים יפהפה עם מתכונים מצויינים וצילומים יפהפיים.

· ODDEE – בלוג למוזרויות. פוסט אחד לדומא מביא צילומים של 12 בובות החתן והכלה הכי הזויות שיש..

· רק ליונים יש כוח לחרבן עליך – יומנה של פרנצ`סקה, ישראלית בלונדון. אחראית לכמה פרצי צחוק רמים ובלתי נשלטים מצידי.

· צפניה שובר מסך – בלוג ביקורת טלוויזיה טוב כמעט כמו של טמיר.

עד כאן להפעם.

יום שני, 27 ביולי 2009

חסר מעצורים בהרי ירושלים

שוב מגיע יום רביעי. חם רצח בחוץ. המפלט היחידי – הרי ירושלים המוצלים. ביום ראשון אני שולח הזמנה – טיפוס יפה ממוצא, קצת סינגלים בבית זית, עוד טיפוס להר הרצל, עוד קצת סינגלים, חציה של מערב ירושלים, ליפתא והמעיין ולעבודה.

היום מתחיל בהשכמה בלתי אפשרית ברבע לחמש בבוקר. הצטיידות, התלבשות, כוס קפה ולדרך. קבעתי בשש ועשרים במחלף מוצא. אני לבד ברכב. דן בכוננות חודש תשיעי. על הדרך, חוץ ממני, מכמונות הבטיחות, מספר ניידות, אין אף אחד. שקט של מוקדם בבוקר. אני שם את החדש של אביתר בנאי ונכנס לאוירת השאנטי היהודי. אילו השעות הקסומות ביותר של היום. אני ער, אבל לא לגמרי, מרוכז בכביש ובמילים.

אבא אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב

שכל מה שאני עובר בדרך יהפוך חולשה לעוצמה גדולה (אבא, אביתר בנאי)

הפניה לאלוהים כאב בפניה ישירה נוגעת ללב. תפילה אישית. היד הכבדה של אמיר צורף על ההפקה הקלידים והגיטרות מורגשת מאוד. השמש בחצי גובה ואור של שבת מתחיל, מילים עתיקות של תיקון שבועות מתחילות למלא את הרכב מתוך אורייתא. מה זה אורייתא?

אז אוֹרַיְיתָא בארמית זאת התורה. פתאום השיר מקבל משמעות חדשה –

עד שנפגשנו אני ואת, הייתי צריך את הכאב כדי לרגע להתקרב,

היום אני איתך ואני יודע כמה עומק יש בלי גבול בנחמה (אורייתא, אביתר בנאי)

המילים לקוחות מתוך תיקון ליל שבועות. תיקון ליל שבועות הוא כינוי לסדר לימוד המיועד לליל חג השבועות, הכולל התחלות וסיומים של פרקי התורה ובנוסף משמש לציון לימוד התורה המסורתי בליל חג השבועות הנמשך כל הלילה. על פי המסורת התורה ניתנה לעם ישראל בבוקר חג השבועות והלימוד הוא ההכנה ליום מתן התורה. מקור המנהג בספר הזוהר שפורסם בסוף המאה השלוש עשרה ומאז נפוץ המנהג ברוב קהילות ישראל. (מתוך הויקיפדיה).

אני חופר קצת יותר לעומק. מתברר שמקור המנהג לעשות תיקון הוא בליל שבועות 1533 בסלוניקי. החוגגים היו יוסף קארו, איש ההלכה הידוע, מחבר שולחן ערוך, עם ידיד נפשו, שלמה הלוי אלקבץ, מחבר הפיוט לכה דודי ובני חבורתם. תיקון ליל שבועות של סלוניקי תועד באיגרת מפורטת, שכתב שלמה הלוי אלקבץ, ובה תיאר את ההחלטה לכנס את `החברים` ו`לנדד שינה מעינינו` כל הלילה כדי ללמוד בצוותא. ע"פ מאמר של ד"ר מור אלטשולר, איגרת אלקבץ היא איגרת של סוד ומסתורין: שמות הנמענים, תאריך הכתיבה ומקום הכתיבה נמחקו ממנה. יוסף קארו, גיבור התיקון, אינו נזכר בשמו אלא בכינוי `החסיד`. ולמרבה התסכול, שלמה אלקבץ מתוודה שלא הורשה לכתוב את כל מה שהתרחש באותו לילה, ולכן חלקים מהאיגרת כתובים בצופן. איגרת אלקבץ היא אפוא תיעוד נדיר אך סתום של תיקון ליל שבועות, שערכה חבורת מקובלים במחצית הראשונה של המאה השש-עשרה, ועל פי אורחותיה נוסדו החבורות של מקובלי צפת, ובהן החבורה המפורסמת של האר"י, ר` יצחק לוריא, ותלמידיו.

שלמה הלוי אלקבץ פתח את האיגרת, המתעדת את תיקון ליל שבועות, בהחלטה לקיים ליל שימורים: `דעו לכם כי הסכמנו החסיד ואני עבדו ועבדיכם [ע]ם החברים לעמוד על נפשנו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו.`שלושה ימים קודם חג שבועות החלו לטבול במקווה ולהיטהר, כמו בני ישראל לקראת מתן תורה. בתיקון ליל שבועות ישמשו החברים כשושבינים, המתקינים ומקשטים את הכלה לקראת כלולותיה בעשרים וארבעה קישוטים, כמספר ספרי התנ"ך וכמספר התכשיטים של בנות ציון: `תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים. הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת. הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים. הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף. הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים. וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים... חֲגוֹרָה... מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה... פְּתִיגִיל.` (ישעיה, ג, 18-24).

ואמנם, סדר הלימוד שקבע אלקבץ לליל שבועות כלל קטעים מהתנ"ך והמשנה וגם לימוד `על דרך האמת` כלומר קבלה. החוט המקשר הוא התוכן: מבריאת העולם ומתן תורה בהר סיני ועד לחתימת התנ"ך בעזרא ונחמיה, החוזרים לירושלים ומשקמים את המקדש. רצף הטקסטים יצר תבנית משולשת – בריאה, התגלות וגאולה – ושחזר את הסדר הפנימי של הזמן היהודי, מגלות לגאולה. אלקבץ מעיד שהחברים למדו את התורה בשירה `באימה וביראה ובניגון ובטעם לא יאמן כי יסופר`. הבל פיהם בקע את הרקיעים `ומלאכים שתקו ושרפים דממו וחיות הקודש עמדו וכל צבא מעלה והקדוש ברוך הוא שומעים את קולם.` אש בלתי נראית חפפה אותם ובחצות הלילה נשמע `קול גדול בחיתוך אותיות... והיה הנעימות רב והקול הולך וחזק ונפלנו על פנינו ולא נשאר רוח באיש.`

קולה של התורה-השכינה בקע מפיו של יוסף קארו. היא פנתה לחברים ובירכה אותם: `ידידי אהובי שלום לכם. אשריכם ואשרי יולדתכם... אשר שמתם על נפשיכם לעטרני בלילה הזה`. קולה נשבר כאשר סיפרה להם על אסונה: `אשר זה כמה שנים נפלה ראשי ואין מנחם לי ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות.` הקדוש ברוך הוא נטש אותה בגלות ובניה `שוכבים על מטות שן וסרוחים על ערסותם`, ישנים וחולמים על `אלילי זהב וחמדת הממון` שבגינם הם מעדיפים להישאר בגלות על פני הדבקות בה: `ואלו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות מהצער אשר שאני שרויה בו לא הייתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר`.

הרושם היה נורא הוד. אלקבץ מעיד: `כולנו געינו בבכייה מרוב השמחה וגם בשמענו צרת השכינה בעוונותינו וקולה כחולה מתחננת אלינו.` ואז התחזקה השכינה והחלה לעודד אותם: `חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים ואל תפסיקו הלימוד כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה.` היא המשיכה וביקשה: `עמדו על רגליכם והעלוני` עד שהשתנה קולה – השכינה פנתה לנוכחים ותבעה מהם לעשות מעשה: `ועלו לארץ ישראל כי לא כל העתים שוות ואין מעצור להושיע בין רב למעט... לכן מהרו ועלו כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם ואתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.` מה הייתה תגובתם של החברים לתביעת השכינה? אלקבץ מפסיק את התיאור ומסכם בקצרה: `ואז נתחזקנו עד אור הבוקר ולא פסק הלימוד מפינו בגילה ורעדה.` תם הלילה הראשון.

בבוקר, לאחר לילה ללא שינה, הלכו החברים לטבול במקווה ולהיטהר. בשלב זה מגלה אלקבץ פרט חשוב, שלא גילה עד כה: מתוך עשרה חברים שהתחייבו להשתתף בתיקון ליל שבועות, רק שבעה הגיעו. וכיון שלא היו מנין, נפגם התיקון. בבוקר, במקווה, נמצאו שלושת העצלים שנעדרו: `ונספר להם את כל הטובה אשר עשה ה` עמנו. וימת לבם בקרבם וסטרו פניהם וגעו בבכייה.` למרבה המזל, אפשר לתקן את הקלקול, שכן בגולה חוגגים שני ימים של חג שבועות. לפיכך, בלילה השני של שבועות התקבצו העשרה כולם. הם התחילו ללמוד והנה `קול דודינו דופק והתחיל: שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים הקיצו ורננו שוכני עפר בסוד עפר העליון.` גם הפעם הופיעה השכינה וכינתה אותם `בני היכל המלך`. וגם הפעם עברה לתוכחה, קראה לחברים `שיכורים`, המכורים לאלילי הזהב ומסרבים להיפרד מהם. ואף הפעם תבעה: `ועלו לארץ ישראל. כי יש לאל ידיכם רק שאתם מוטבעים בטיט חמדת העולם והבליו.`

סיפור נפלא כל כך ראוי לסוף טוב. אבל תחילה באו ימי חושך ואימה. חודשים ספורים לאחר תיקון ליל שבועות, בשנת 1534 (רצ"ד), פרצה בסלוניקי מגפת דבר. בתוך שבועות אחדים איבד יוסף קארו את אשתו, שני בניו, יצחק ויהודה, ואחת משתי בנותיו. המלאך השמימי נעלם וחדל לדבר מפיו. קארו הבין שמשמים מענישים אותו. בתום שנת האבל נישא שוב ועקר בעקבות אשתו השנייה לניקופול, עיר קטנה בבולגריה על גדות נהר הדנובה. אבל מצפונו לא נתן לו מנוח. הוא האמין שאשתו הראשונה וילדיהם מתו מפני שהתרשל בקיום שבועתו. בגיל ארבעים ושש הפך מאדם שיש לו הכול לאדם שאין לו מאומה.

יוסף קארו חלה. מצבו הידרדר, ובראש השנה רצ"ו (1536) היה על סף המוות. שלמה הלוי אלקבץ הגיע בבהילות מסלוניקי כדי להיפרד ממנו. הופעתו חוללה את הנס. בשמחת תורה חלף המשבר וקארו החל להתאושש. הדיבור השמימי חזר לפקוד אותו, לגלות לו סודות עמוקים ולהבטיח כי אשתו החדשה תעניק לו פרי בטן תחת ילדיו המתים. בשבת, כ` באדר א` רצ"ו (12 פברואר 1536) פקד המלאך את יוסף קארו בנוכחות אלקבץ והפציר בשניים לקיים את שבועתם. במוצאי השבת כתב אלקבץ את איגרתו המפורסמת, המתעדת את תיקון ליל שבועות, שהתקיים כמעט שלוש שנים קודם לכן.

על רקע החפירה, הדרך חולפת. באיזור בן שמן – עננים מבשרי טוב. אני מסתכל עליהם בתקווה מייחל שישארו. יום חם – אבל עם שמש מוסתרת זה להיט. בשער הגיא הם נעלמים כאילו כלום. בשורש אני עוצר לתדלק. מתדלק ערבי מסתכל עלי בשילוב של שעמום ועייפות יחד עם פליאה על השעה. אני מוותר על הקפה.

מי אמור להגיע? אמורים להגיע גיל, ועידית, ערן ויובל. שלחתי הזמנות לכולם. אני לא טורח להציק יותר. מי שבא לו בא, אני בכל מקרה רוכב ומקווה להנות.

אני חונה ליד "בלק סטיר". משמן, מנפח, בודק את כל החלקים. הכל נראה בסדר.

מגיעים החברים. עידית שכחה את עוגת שמרים בבית. לא נורא. פחות קלוריות. אני מתחיל לגלוש לכיוון העמק של מאגר בית זית. האופניים בקושי עוצרים. אני ברוב טמטומי מתעלם.

מכאן, מתחילה רכיבה מישורית במגמת עליה. אני מקפיד להישאר על פלטה שניה. זה מנהג חדש שלי מן השבועות האחרונים. יש לי תחושה שיש לי הרבה יותר כוח ממה שנדמה לי, ורכיבה בהילוכים קלים מדי פשוט מאיטה ומתישה אותי. אי לכך החלטתי להישאר כמה שאפשר בפלטה הבינונית ולא לותר.

עדיין חמים והשמש עדיין לא דולקת. יש תחושה שכל זה יעלם עוד חצי שעה. אנחנו מגיעים לקיר. קיר מספר אחת. עליה בשיפוע מטורף עם המון דרדרת וחריצים. זה בשבילנו "שבע אחיות" המיתולוגי.

עברתי את הקטע בשלום, אפילו לא על הילוך "סבתא"...אבל חם. מה זה חם. אני נוטף כמו טל פרידמן כצרפתי טיפוסי בצהרי היום על הטיילת.

מסדיר את הנשימה. קיר מספר 2. הפעם זה קשה לי. אני עובר להליכה קלה של מספר מטרים, ולא מוותר. השנה הדרדרת קשה במיוחד. האדמה פשוט חנוקה מיובש.

אנחנו פונים לשביל דרומי שיוביל אותנו מעל המאגר לאיזור בית הספר בצומת כרם דרך סינגל מקסים. אני לוחץ על הברקס הקדמי ושום דבר לא קורה. הידית נלחצת עד הסוף והתחושה ספוגית. זה לא טוב. אנחנו עוצרים ומסתכלים על הרפידות (למרות שהספוגיות מרמזת על בעיה בלחץ ההידראולי..) הרפידות מלאות שמן, יש גם כתם גדול על החישוק ועל הקליפר. מה שאומר שהלך לי הבלם הקדמי.

אני מחליט לחזור חזרה ולוותר על הרכיבה. קצת לחץ חברתי, ואני מסכים להמשיך איתם עד צומת כרם ומשם לחזור. אני מתחיל לגלוש בסינגל, אללה אסתור! קשה לאללה לוסת את המהירות בלי מעצור קדמי. פתאום אני קולט כמה אני משתמש בו. לדעתי את רוב כוח הבלימה אני מייצר מן הקדמי.

איך שהוא אנחנו מתגלגלים למטה. הם מאוד נהנים, אני די התבאסתי. זה היה כמו לנסוע 40 בכביש של 110.

אני מחליט להישאר. אנחנו מתכנסים בצומת ומתחילים לטפס במעלה נחל רבידה. הטיפוס עצמו נעים לאללה. אני שם לב שבפלטה הבינונית אני עובד קצת יותר קשה, אבל פחות מסובב וזה יותר נעים לי – או לפחות פחות מתיש.

ברגעים כאלה, כשכושל לי משהו ברכיבים, אני כמו איזה לוזר מתחיל לחפור לעצמי על החלפה טוטאלית של החלק. זה סוג של מפונקות מושחתת שאני מנסה להיפטר ממנה. מתייאש מהר מדי ומחליף. לא טורח אפילו לתקן. אז גם פה מתחילה החפירה. אז מה זה יהיה? ברקסים חדשים SLX או XT? או משהו יותר משובח? ובכלל לא הגיע הזמן להגדיל את הרוטור?

בשביל להסיח את הדעת אני מקשקש עם יובל. אנחנו מטפסים בניחותא. שאר הרוכבים, החזקים מאיתנו משמעותית מחכים לנו בצומת. יש פירות יבשים, וגרנולה ואפשר להתכבד. במגבלות כמובן. רכיבה זה לא תירוץ להתפרעות קלורית.

אני שולח חלק מן החבורה בכביש, וקובע להיפגש איתם בכניסה ליער ירושלים, ואת שאר ההרפתקנים לוקח לסיבוב בסינגל חדש שמוליך לבית הכרם. הסינגל עצמו פצצה...אבל בירידה. אנחנו קצת אוכלים קש בטיפוס. חוצים את בית הכרם והנה אנחנו בפתח יער הרצל.

אני מתחיל לרדת את הסינגל הראשון – רעש אימים מהברקס האחורי מספר לי שגם הרפידה שם לקראת סוף חייה. קשה לי מאוד לשלוט במהירות רק עם האחורי, ואני מחליט לותר. ערן ימשיך ויוביל אותם לאורך שביל הארז, ואני אשב ואחכה להם למעלה עד שיסיימו.

אני מתיישב וקולט שלט – "בוסתן אילן חלימי". אני מפשפש בזכרון ונזכר – זה הבחור היהודי שנחטף, עונה והוצא להורג בפריז. אני זוכר שראיתי את אשפת האדם שעינתה, במשפט, אותו עושה פנים של זבל מוסלמי מסכן. כולה אפריקאים ברבריים ודתיים. מסוג האנשים שלא ממש יחסרו לאנושות. ודברים כאלה מעלים אצלך תהיות עד כמה נמוך ירדו הזבלים הללו. כמובן שבביתם נמצא חומר פרו פלסטינאי. כמובן שהמניע לא היה אנטישמי בכלל – הם רק הניחו ש"ליהודים יש כסף" ושהם בעלי תחושה חזקה של סולידריות שתביא לכך שמשפחתו של חלימי תצליח לגייס את הכסף הדרוש לשחרורו של אילן.

אני קורא את זה ומשער שאותם אפריקאים ברבריים היו בטח שמחים לתרום לאותו שירותרום יווני שנערך לא מזמן. אתה קורא על הדברים הללו ומשתומם. מה רוצים מאיתנו אותם יוונים מפגרים? הם סיימו כבר את כל הבעיות שלהם עם קפריסין? יש להם עודף זמן להתעסק בזה?

אני שם לב שחולף על הכביש מתחתי רוכב אופניים על אופני כביש כחולים ויפים של קליין. זאת הפעם השניה בה הוא עובר. בטח יש לו קריטריום על הכביש הזה. בטח תענוג לרכוב כביש בנוף כל כך יפה.

הח`ברה מגיעים ואנחנו חוצים את ירושלים. עוברים בקרית משה החרדית, ליד מאפיית אנג`ל. הריח בלתי נסבל ומביא דודה לחלה או קווארסון. פשוט תחושה שהכנסת את הראש לתוך תנור עם לחם טרי.

אנחנו מטפסים על גשר המיתרים, עוצרים בתחנת הדלק לקנות איזה רד בול וסודה למעיין, וגולשים בגשר הספירלה לכיוון ליפתא.

הסינגל היורד מוזנח לאללה. אני יורד את רובו ברגל מפחד המעצורים. המעיין עצמו די נקי, ושורף כל מיני שאבאבים חרדיים. אוירה לא משהו. אנחנו יושבים כ-20 דקות וממשיכים. גלישה לעמק הארזים, ועוד שביל מהיר אחד, ואנחנו חזרה ברכב.

עוד רכיבה שגרתית של רביעי בבוקר חלפה ועברה לה.

אירוע אבירי הקרנק

מה הקטע, חוץ מהייפ שיווקי, בלארגן אירוע לרוכבי אופני 29" אינץ`? מה הם רוכבים אחרת? הם רוכבים במקומות אחרים? ממתי גודל הגלגל נותן לך איזו שהיא זהות?

"עז הרים" לא בוחלים בשום כסף, וניינר ו-CTC צריכים למצות את תקציב השיווק. עלאק מועדון אקסלוסיבי. אני קורא את האג`נדה וזה נראה כמו קרקס נודד. אותם האנשים רק מה שהם מוכרים הפעם משתנה.

יעקב

יעקב היה אחד המכונופנים שלי. כלומר העוזר של המכונופן שלי. יעקב רכב עם אופני כביש, בלי קסדה כמובן, על גשר צר ליד שדה חמד שאף אחד לא טרח לשים לו מעקה. הוא נאלץ לרכוב בשוליים בגלל רכב שבא ממול וצנח מ-6 מטר על הבטון ונפגע בראש. עכשיו הוא בטיפול נמרץ עם אבי עורקים שנקרע, ומכה בראש, חסר הכרה. עצוב.

שבת בבוקר, יום יפה, חם בחוץ כמו בתוך כוס קפה

בשקט בשקט, נוצרה חבורה קטנה של שבת בבוקר.

זה מתחיל באס.אמ.אסים בשישי אחר הצהריים והערב. משפטים קצרים ומקודדים מספיקים. מצמו"ד 6? קנדה או חרובית?

זה התחיל בנתן ואנוכי. טמיר הצטרף. מדי פעם מצטרף מישהו נוסף. הכללים היחידים בשבת הם – מתחילים ב-6, חייבים לסיים עד 8, לא רוכבים ממוגנים בשביל לא להיפצע ולדפוק את השבת, הקצב מוכתב על ידי האיטי בחבורה (שזה בדרך כלל אני).

זה כבר הפך להרגל. ההשכמה בחמש בבוקר בשבת. קצת לפני שש בחניה. טיסה הבייתה בשמונה לפני שדרי הבית קמים. בריכה בעשר.

אתמול זה היה בן שמן. חמש חמישים בבוקר ומפוצץ באנשים. טמיר מאותת לי ואני חונה על ידו. נתן כדרכו מגיע ברגע האחרון. הפעם ערן מצטרף כאורח. על הדרך פוגשים גם את גד וחבר נוסף. והופה – נהיינו חבורה של שישה.

אני נותן לנתן את תוכנית הדרך ("הלנה ראפ", "יערהארגנטינאית", "מקפצות", "פילו", תל-חדיד) והוא שולט בקצב. אני מעדיף להשתרך עם טמיר מאחור. נוח לי ככה. תוך שעתיים אנחנו עוצרים פעמיים לתקן פנצ`ר. בפעם הראשונה, אני וטמיר ממשיכים לרכוב, בשביל לצבור פער שיסגר ממילא ע"י השאר. בפעם השניה אנחנו יושבים ומחכים שיחליפו את הפנצ`ר. ואז עולה השאלה – מהו זמן האיכות? הרכיבה או הישיבה והקשקוש? הרי מהות הרכיבה היא לא ממש ספורטיבית. את זה עושים בימי חול. בשבת אני מנסה להתענג. אבל איך אפשר להתענג כאשר אתה במירוץ נגד השעון?

אולי הפתרון הוא להסכים מראש להנמיך את הרף. להגיד – אנחנו רוכבים נטו שעה וחצי, וחצי שעה יושבים וטוחנים את הפירות היבשים של טמיר ואת השכל אחד לשני.ככה מקסימום נרוויח עוד חצי שעת רכיבה. רק מה – חסר איזה סניף של אר-קפה בבן שמן לעזור לנו לממש את התוכנית.

לפחות עמדתי בתוכניות וגם השבוע המשכתי ועשיתי את כל הרכיבה בפלטה שניה.

טוב, שבוע הבא נתחיל מליגד סנטר – שם יש בית קפה.

"העוקץ"

העוקץ הוא בלוג חברתי ביקורתי על אי-שיוויון חברתי זכויות אדם וכו. בת`כלס זה בלוג מעניין מאוד שכותבים איציק ספורטא ויוסי דהאן. לא תמיד מסכים עם מה שנאמר שם – אבל תמיד שמח להחכים.

יום ראשון, 1 בפברואר 2009

בלדה לקיבוץ עוזב

איזו תקופה יפה לרכיבה וטיול. מצד אחד אין גשם, מצד שני מזג האויר נעים להחריד. לבזבז את זה זאת פשוט טעות.

לפני שנתיים טחנתי בחורף את איזור ערד, השנה החלטתי לטחון קצת את הנגב המערבי.זה התחיל בבארי-רעים – מסע ארוך של 54 ק"מ שרובם מסונגלים. זה נמשך בקטיעה בעקבות "עופרת יצוקה" ועכשיו זה מתחדש. את החידוש חגגתי ברכיבה באיזור רוחמה.


איזור רוחמה מלא באלמנטים אטרקטיביים. מצפון יש את איזור שמורת פורה וקניון נחלסד. מדרום יש את מה שמכונה בעגת הרוכבים "סינגל הכבש". שביל צר ומעט (מהז ה מעט? מעט מאוד...) טכני שנוצר ע"י אופנוענים ומקיף את איזור שמורת בתרונות רוחמה. ממערב באיזור נחל רוחמה יש כמה חירבות מרשימות ונוף יפהפה.בקיצור מקום שווה בהחלט, בעיקר בתקופת פריחת הכלניות.


התחלנו ברוחמה, שבע בבוקר. קור אימים. הקפנו את הקיבוץ מבחוץ וחתכנו דרך השמורה מזרחה וצפונה לכיוון תל נג`ילה ושמורת פורה. כל הדרך ליוו אותנו שדות עצומים של חומוס. מה שעורר מחשבות נוגות, שלא התממשו על חומוס לאחר הרכיבה.

קוריצה היל

לפניה עליה לתל נג`ילה והביקור בגשר התורכי המרשים על מסילת הרכבת, רכבנו בתוך קניון נחל סד. תופעה די יחודית באיזור. הנחל עצמו הוא יובל של נחל השיקמה.הקניון מורכב מכורכר מעל קירטון עם נוף וצומח די יחודי. אנחנו רוכבים בסינגל טרק העובר לאורכו. קצת שיפועי צד, אבל בסה"כ כיף גדול.


יוצאים מן הקניון ופונים לכיוון תל נג`ילה.

תל נג`ילה (הקרוי גם גבעת התרנגולות על שם עץ האשל הגדול שבראשו שבמראהומזכיר תרנגולת הנוברת בחול). התל היה מיושב מאז התקופה הכלקוליתית ועד התקופה הביזנטית.


אנחנו פחות מתעניינים בהיסטוריה, ויותר משתדלים לטפס עליו במכה אחת. בנסיון הראשון אני מצליח לעלות 2/3 מן השביל..ומתייאש. השאר, חוץ מאיציק שמנסה שלוש פעמים, וכמעט מצליח בשלישית, מתייאשים ורוכבים מסביב.


בפסגת התל, נבנה מעין דאק עץ ועליו ספסל. מה שמאפשר לשבת שעות ולבהות בנוף. אנחנו שותים תה משובח שגדי הכין, וממשיכים.

גולשים מן התל, רוכבים קצת בסינגל על שביל ישראל, וחוצים את ה"אין-מאגר" של שמורת פורה. חרב לחלוטין. יבש. מת. מייאש.

מגיעים לבאר מים שמשמשת את ההולכים בשביל ישראל. הבאר מבטון, וכנראה מתקופת המנדט. מכאן אנו חוצים את איזור חרבת כלך והשדות הרחבים, מגיעים לכביש המחבר בין צומת שדה צבי לצומת דורות, חוצים ונכנסים לשמורה.

מכאן הכל הופך לסינגל אחד ארוך. תענוג. הקרקע החולית מהודקת, והשביל שברובו עובר בתוך הנחלים מצויין. עוד שעה של משחקים כאלה ואנחנו חותכים הבייתה,בחזרה לרוחמה.


אני מסתקרן והולך מעט לחפור על הקיבוץ הזה הידוע בכלניות ובמברשות. מתברר שהוא הוקם ע"י חברי "שארית ישראל" ממוסקבה (לא לבלבל עם "שארית ישראל" של הרבש"ך) ב-1911. במלחמת העולם הראשונה הוא ננטש ויושב מחדש, במאורעות תרפ"ט הוא ננטש שוב, וב-1936 הוקם מחדש וננטש בשלישית. רק ב-1943 עלה לקרקע גרעין של "השומר הצעיר" וישב מחדש את המקום. היום הישוב מונה כ-200 משפחות, כאשר הגיל הממוצע (הגבוה מאוד לטעמי) הוא 40-60. בקיצור – עוד קיבוץ מזדקן שמחפש את דרכו.

בלדה לקיבוץ עוזב

לפני חמש שנים עזב את הקיבוץ

עם מזוודה אחת ובלוריתו המתנפנפת

אמרו עליו: "נראה איך יסתדר בחוץ,

תראו שעוד יחזור על ארבע אל הרפת".


בלדה לעוזב קיבוץ, יעקב רוטבליט


רוחמה נזכרת שוב כמודל לשבר הקיבוצי. בשנת 1998 הוכרז הקיבוץ כפושט רגל. וזה מה שמספר על כך אתר הקיבוץ:

בשנת 1998 הגיע המשק למצב של "על סף פשיטת רגל" וחברי האגודה החליטו להביאניהול חיצוני עם סמכויות רחבות ביותר ( "כשל ועד ממונה"). מאז ועד עצם היום הזה מנוהל הקיבוץ ע"י גורם חיצוני עם סמכויות אלו. בתקופה האמורה בוצעה תוכנית התייעלות והבראה שיצבה את המצב באופן יחסי תוך גבית מחירים קשים בתחומים החברתיים, האישיים והבין אישיים. המשק עבר מהפסד הפעלה של כ-3 מליון ₪ לרווח הפעלה בשיעור דומה. חלק ארי מההתייעלות בוצע באמצעות הורדת הוצאות הקהילה שעמדו על 9 מליון ₪ וצומצמו ל-5.7 מליון ₪. כחלק מההתאמה המבנית עבר הקיבוץ למודל "המשולב" ב-1999. ב- 2002 החליט הקיבוץ,ברוב של מעל 80%, לעבור למודל "רשת הביטחון" (הפרטה כמעט מוחלטת, חוץ מחלק מהוצאות החינוך והבריאות שהקהילה ממשיכה לספק ) כהשלמה של תהליך הרה-ארגון.

אני קורא את המשפט השני בפיסקה: "...תוך גבית מחירים קשים בתחומים החברתיים, האישיים והבין אישיים." ורק אלוהים יודע מה עבר עליהם שם. איזו טראומה זאת הייתה שגרמה להם לרשום את זה באתר הרשמי של הקיבוץ המספר על הקיבוץ למבקר החיצוני. או אולי זאת לא הטראומה כמו הנסיון להצדיק את השינוי ולספר על המחיר הכבד – כשבין המילים אפשר לקרוא כמה קשה היה המצב שהוביל אותם לוויתור על העקרונות אותם הם כל כך קידשו.

אני מנסה לחפור עוד קצת, ומנסה להבין מה קרה שם. מתברר שבסוף שנות התשעים נחתו על האיזור 3 מכות קשות מאוד. המכה הראשונה – ירידת הרווחיות מחקלאות. הקיבוצים באיזור מתקשים להתמודד עם הסחורה הזולה מרצועת עזה והאוטונומיה.המכה השניה – שלוש שנות בצורת שהביאו ליקור מחיר המים והפיכת החקלאות לבלתי כלכלית. והמכה השלישית – ב-1995 אימצה הממשלה מדד סוציו-אקונומי ועל פיו מקצים משאבים לטיפול באוכלוסיות חלשות. הדירוג הזה הביא לירידה חדהבכל התקציבים לקיבוצים, החל מסל החינוך וכלה בתקציבי מפעל הפיס. הקיבוצים ניסו להתמודד עם הגזירות באמצעות בניית שכונות הרחבה – אך גם מהלך זה נבלם על ידי היועץ הממשלתי לממשלה. מספרים שיוסי קוצ`יק, שעבד כמנהל לשכת ראש הממשלה, הגיע לביקור בקיבוץ רוחמה, המשופע באוכלוסיה קשישה ובמיעוט הכנסות, ובתום הביקור עמדו לו דמעות בעינים.עצוב.

בין רוחמה לדורות או בן רוחמה או בן בארי?

הקיבוץ נקרא על שם מתוך הפסוק "וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רוחמה" ספר הושע ב,כה. וזה כבר מסקרן. מי היה הושע? משום מה אני לא זוכר אותו מלימודי ביתה ספר.

לימודי התנ"ך בבית הספר היו כל כך עלובים. אף אחד לא ניסה לחבר אותנו באמת לטקסט. אף אחד לא לקח אותנו, כשלמדנו על שמשון לביקור בצרעה או כשלמדנו על דבורה לתבור. הפיכת התנ"ך למקצוע טכני שמתבסס ברובו על שינון וציטוט פרשנויות, הפך את הטקסט הויטאלי הזה למילה מתה בעיננו. וזה חבל. היום אני חוזר לטקסטים תנ"כיים ומתמוגג מן העושר והחיות.

אז, קודם כל הושע הנביא הוא לא בן רוחמה, אלא בן בארי .הוא פעל בממלכת ישראל בתקופת בית ראשון, לקראת החורבן. מרבית נבואותיו היו תוכחות לאנשי ישראל אך גם פניות לאנשי יהודה. עד פה הכל נשמע סביר. וכאן מגיע הטוויסט.

הספר מכיל שני סיפורים ובהם מתוארים נישואיו של הושע לזונה. מה שגרם להמון פרשנים להרים גבה ולנסות להבין את המשל. ספר הושע עצמו הוא הראשון בקובץ התרי עשר, ואחריו ספר יואל. הוא מתחלק לארבעה-עשר פרקים, המורכבים מ- 197 פסוקים, או משלושה סדרים וחמישה פסוקים (הסדר הרביעי מתחיל בי"ד, ו,וממשיך אל מעבר לגבולות הספר).

הספר מתחלק לשני חלקים – מעשי הושע בחלק הראשון, והנבואות בחלק השני.

ע"פ התלמוד הבבלי, מסכת פסחים בתקופתו של הושע פעלו במקביל עוד שלושה נביאים ישעיהו, עמוס ומיכה. הושע נחשב לגדול מביניהם.

"וַיֹּאמֶר ה` אֶל-הוֹשֵׁעַ: `לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים, כִּי-זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה`. וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח אֶת-גֹּמֶר בַּת-דִּבְלָיִם" (הושע א` ב-ג)

הרבה פרשנים נדרשו לכך, ורובם מנסים לפרש את הדברים כמשל ליחסי עם ישראל ואלוהים. להושע נולדו שלושה ילדים – בן, בת ובן. הוא נותן להם שמות סמליים לתוצאות "המצב": יִזְרְעֶאל, לֹא רֻחָמָה ולֹא עַמִּי".."יִזְרְעֶאל- כִּי-עוֹד מְעַט, וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא,וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (הושע א` ד), "לֹא רֻחָמָה -כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל" (הושע א` ו) ו-"לֹאעַמִּי - כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם" (הושע א`ט).

בתחילת הספר הושע פותח נבואות כעס ותוכחה, תוך הבעת ועוינות עויינות ורצון לניתוק. הוא פונה לילדים: "רִיבוּבְאִמְּכֶם, רִיבוּ, כִּי-הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ;וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ, וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ", (הושעב` ד).

אח"כ הוא עובר לנבואת פורענות:

"וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת-נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ - וְאִישׁ לֹא-יַצִּילֶנָּהמִיָּדִי; וְהִשְׁבַּתִּי כָּל-מְשׂוֹשָׂהּ, חַגָּהּ, חָדְשָׁהּוְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל, מוֹעֲדָהּ. וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ -אֲשֶׁר אָמְרָה: `אֶתְנָה הֵמָּה לִי, אֲשֶׁר נָתְנוּ-לִי מְאַהֲבָי` -וְשַׂמְתִּים לְיַעַר, וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה", יב-יד

פרשנים ניסו לבחון את מעשי הושע בפרספקטיבה רחבה יותר של מעשים תמוהים של נביאיםבאותה תקופה – ישעיהו שהילך עירום ויחף שלוש שנים, ויחזקאל שנצטווה לעשות כל מיני דברים מוזרים עם לבנים, מחבתות, ולחמים משעורים, חיטה, פול, ועדשים. הדיעות נחלקות בין הפרשנים. חלקם מעלים את הסברה שמדובר במשל מופשט לחלוטין ליחסים שבין אלוהים ועם ישראל. חלקם מעלים את הסברה שזהו חלום. מןהצד השני פרשנים אחרים, ובראשם רש"י, טוענים שיש לקבל את הסיפור כפשוטו.

הושע מתגלה בעיקר בחטיבת הפרקים הראשונה, אך גם בשניה, כפרשן פוליטי חד ומבריק. גורדון מפרש: " רעיונותיו גדולים ועמוקים, מבטאיו חדים ושנונים. במשפט אחד הוא חודר ונוקב עד התהום.במאמר אחד הוא מפיץ לפעמים אור כברק פתאם על כל המצב... רעיונותיו (...)יש שהם בודדים וקטועים, חסרים הקשר ההגיוני. יש שהוא עובר פתאם מרעיוןל רעיון, עובר כמו בקפיצה מרוגז לרחמים, ממוסר קשה לתחנונים רכים. איזו עצבנות קדחתנית תוקפת אותו תמיד, איזו התרגשות בלתי פוסקת, איזו התרגזות מכאיבה גלים ברוחו הסוער ואינה מניחה אותו להרצות את מחשבותיו בסדר ובהדרגה ולתת להן צורה הרמונית"













יום ראשון, 11 בינואר 2009

שבת קנדית

אויר שקיעות, ניחוח דק, הגשם זה עתה נפסק.
עלה ושוט והסתכל עד מה יפה היא התבל.
עלה ושוט והסתכל עד מה יפה היא התבל.

- דצמבר, נתן אלתרמן.

לא הייתי בפארק קנדה חודשים. המיעוט היחסי של הגשם, והתקווה לראות רקפות הביאו אותי לשם בשבת.

כבר בחניה נשאלנו ע"י רוכבים – "איפה זה סינגל המגדל?"..אני שעזרתי למפות את הפארק, לא ממש ידעתי על מה הם מדברים. ישנם לפחות 2 סינגלים שאני מכיר שיוצאים מן המגדל – אחד צפונה – ושמו בישראל "מגדל תצפית" (וכנראה אליו הכוונה) והשני "האמבטיות" הידוע לשימצה.

זה התחיל בטיפוס איטי וקפוא לאורך הכביש מן השער עד למשלט הירדני. בחוץ היו משהו כמו 8-9 מעלות. קפוא. משם נסיון רטוב לרכוב על בסינגל המשלט – חלקו המסולע רטוב להפליא, כל השאר סביר. החלטנו לצאת החוצה לשטח הפתוח שכנראה התייבש יותר.

גדר בקר, ואנחנו חוצים ל"פרסה". סינגל חביב מאוד, זורם מאוד למעט נקודה או שתיים טכניות. מסיימים את ההקפה בטיפוס לתל-איילון. אני לא יכול להתאפק, מוציא מצלמה ומצלם את הנוף לכיוון המאגר. יפהפה.

מבקרים את "הדרופ של פיש", וממשיכים הלאה. קצת טיפוס קיר, ואנחנו בתחילת רודי פרוג`קט. עוד אחד מן הטובים. באמצע הסינגל אנו פוגשים חבורת רוכבים מוכרת, כמה מילות נימוסין וממשיכים. עוד קיר אחד ואנחנו במגדל. עכשיו אדע סוף סוף מהו סינגל "המגדל" המפורסם. זה באמת מתחיל בסינגל "מגדל תצפית" וממשיך ב"מאגר עליון" עד מאגר המים, משם "מאגר תחתון" עד השוקת – ומכאן מתחיל קטע חדש – שעושה הקפה לאורך דופן שלוחה, תוך שמירת קו גובה, ומסתיים כמעט בחניון האגם. סבבה. חיבור יפה של הסינגלים. לדעתי ניתן גם לטיפוס בעליה.

לדעתי לופ יפה יכול להיות – גלישה לחניון האגם, להמשיך בכביש עוד מעט צפונה, ולפנות שמאלה לשביל שמתחבר לקצה של סינגל המגדל. בקצה הסינגל, ליד השוקת, לטפס את "מאגר עליון" ובמאגר לקחת שמאלה ל"שביל העמודים" ולזרום משם.

מה שהפתיע אותי זאת העובדה שלא היו בכלל
רקפות. ראינו קצת פרטים בודדים, לא יותר מזה. כנראה שעדיין מוקדם לזה. ברגע שיהיו דיווחים, אני בטח אמצא את עצמי באיזור יער ישעי, ובאיזור אליקים ויער קרן הכרמל (שם גילינו גם תורמוסים שנה שעברה).

הזיקנה הקפצה עלי
כל הגדוד שלי מגוייס בצווי 8 ואני לא. הרגשה מוזרה. פתאום נופל לי האסימון שאני עכשיו נמנה על החלק באוכלוסיה שכבר אינו עושה מילואים. אומנם אחרי 22 שנה בחי"ר, אפשר לסמן וי ולהמשיך, אבל בכל זאת זה צובט.

הקסם בבדידות

חזרנו לרכוב ביחד. אני וה-ipod שלי. יש קסם ברכיבה לבד. אתה לא תלוי באף אחד, יכול לקחת איזה שביל שבא לך.מגבלת הזמן היחידה היא שלך, אף אחד לא קובע איתך ומסמס ביטול באמצע הלילה.

זה התחיל בסיבוב ב"שכונה". משהו סולידי – מכפר סבא לאיזור בית ברל, משם לרעננה, הרצליה, וחזרה דרך הוד השרון. פחות או יותר מיצוי של כל שבילי האופניים והפארקים באיזור. 35 ק"מ איכותיים שנגמעים בשעה וחצי לא מאומצת מדי על הריג`יד. מספיק לדיסק וחצי של מיילס דייויס או לאיזה רצף נחמד של ג`אז לשבת בבוקר.

השבוע זה ימשך בסיבוב באיזור שוהם וברקת. כבר קבעתי יום עם עצמי, שירטטי מסלול אפשרי, חשבתי על מוסיקה וסידרתי את פק"ל התה. עכשיו רק אקווה שלא ירד יותר מדי גשם באיזור – והכל מושלם.

התמדה ופלייליסט
חמישי האחרון. קובעים בירושלים סיבוב. למרות הגשם הצפוי אני מהמר. במחלף שורש, בשעה שש ורבע, מבול נוראי. אני מתקשר לכולם ומבטל. באסה גדולה.

מבלי להתעצל, אני טס הבייתה, מוריד את האופניים, משכים את בני המשפחה, מכין כריכים, מפזר בבית ספר, ורץ לספינינג. לפחות הרווחתי שיעור איכותי עם המדריכה הכי טובה – שירלי גולדשטיין.

אני אוהב את השיעורים שלה בגלל המוסיקה. זה נהיה אופנתי אצל מדריכים להתחכם. אתה מוצא את עצמך מדווש לצלילי ניסים גרמה שר גירסת כיסוי לשיר של בוני-אם, על רקע טרנסי או שאתה מוצא את עצמך בגל רטרו מסריח משנות ה-80.

אצל שירלי אין את זה. לרוב זה טרנס. לפעמים פרוגרסיב. כמעט תמיד ללא מילים. זה מה שצריך – ביט נכון.