הפנים של הארץ

בין הצפירות בכביש לרחובות המלוכלכים
בין משפחות הפשע לטלוויזיה השטחית
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים

-- כמו רקפות, אריאל הורוביץ

איזה קור.

מגיע יום שני. צריך לרכוב ביום רביעי. מנהג שבועי קדוש שלמעט מקרים חריגים ביותר אין לבטלו. התחזית מדברת על סופה מטורפת עם שלג בירושליים, אתר החיזוי האהוב עלי דווקא אופטימי בקשר לירושלים, הגשם לשיטתו יתחיל בצהריים.

מזג האויר גורם לנו הרוכבים להפוך למיני-חזאים. אתה מתחיל לשמוע ביטויים כמו: "המודל האנגלי" או "המודל האמריקאי". אנשים סומכים על אתר החיזוי האהוב עליהם כמו על הנומרולוג או האסטרולוג החביב עליהם. אז קניתי את המודל שלהם. יותר משקניתי – רציתי לקנות. הפעלתי מנגון מסיבי של שכנוע עצמי עמוק עם שיקולים מורכבים וחכמים ("מקסימום נרטבים רק פעם אחת.."), והתחלתי לחפש רעיון.

מהון והון, אני קורא בעיתון בפינת הטיולים של זכאי במעריב טור בשם "כמו אלף כלות: טיול קטן אל שקדיות ומעיין". כבר באינטרו של המאמר כתוב :"השקדיות המפתות בפרחיהן את החרקים, בריכה קטנה ומעיין, וגם תצפית מרהיבה אל נחל שורק. דובי זכאי עם המלצה לטיול ט"ו בשבט מיוחד במעיין חרת שבדרך לירושלים" או.קי. נפל הפור. עין חרת.

יושב קצת על המפות. מנסה להיות מקורי. כמה אפשר להיות מקורי במקום שאתה מכיר ככף ידך? בדרך כלל אנחנו מטפסים ממוצא דרך העליה הקשה של שבע אחיות לשביל סובב מבשרת, ואז לעין חרת. זה דווקא נראה לי לא אטרקטיבי במיוחד. מסיימים את הטיפוס מהר מדי וכבר אחרי חצי שעה רכיבה לעשות הפסקת תה בעין חרת ולהתבשם מן השקדיות? לא מתאים..

אני מסובב מסובב, ואז נופל האסימון והכל מתחבר. נתחיל בחניון הסטף התחתון, נרכוב קצת לחימום לאורך השורק, נטפס דרך נחל צובה עד לשביל ישראל, נקפוץ לבקר בעין צובה ואז בתל צובה. נחצה את המחצבה ונרד להר חרת ולעין חרת. אחרי הפסקה נסנגל לכיכר הר איתן, עוד 2 סינגלים טכניים בסטף וירידה מהירה דרך שי זלצר והעיזים חזרה לשורק והבייתה. ליגה.

בין הישנים ברחוב לדקירות במועדון
בין מה שבדרך כלל קוראים בעיתון
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים

אני אוסף את דן בשעה חמש וארבעים מתל אביב. ככל שמטפסים לירושלים, המעלות צונחות. התחלנו ב-14 מעלות בתל אביב, במחלף הראל כבר היינו על 8. הירידה עצמה היא בתוך ענן ערפל, אבל השמיים נקיים לחלוטין מעננים. זה אומר שהולך להיות קפוא לחלוטין. אנחנו עוצרים. מד הטמפרטורה ברכב מראה - 0 מעלות עם סימן קטן של קרח.

אני מתבאס לצאת מן הרכב. פה החברתיות באה לידי ביטוי. או תחושת אי-הנעימות הפולנית. הרי ברור שאם הייתי לבד, אפשר היה לראות על הכביש סימני חריכה שחורים מן הצמיגים שלי, בעודי מזנק כמו משוגע הביתה (או לפחות לעמדת השתיה החמה הקרובה הידועה לרוב בשם Yellow, so good, מנטה, או אם ממש הולך אז SI). הלחץ החברתי עושה את שלו

אני עדיין מתבאס לצאת מן הרכב. מורידים את האופניים של דן מן המנשא, ואת שלי מוציאים מן הרכב. בינתיים אורן מגיע ברכיבה מירושלים. הוא נראה מזועזע. מספר לנו שבירידה מעין כרם, כל מאה מטר ירדה מעלה והוא לבש בטעות כפפות פתוחות, ועכשיו הוא לא מרגיש את קצות האצבעות.

בטפטוף מגיעים דניאל, ואלחנן, וקובי, וטל. אפשר לזוז. אני עם חולצה טרמית קצרה, ג'רסי חורפי ארוך מעל, ומעל זה מעיל גורטקס. עדיין קר לי. כפפות רכיבה לחורף נהדרות שקניתי בקולורדו באיב סייל כשעדיין טסתי, מכנס רכיבה קצר ועבה מניילון לסינגלים, מתחתיו ביב ושרוולי רגליים, ולקינוח גרבי סקי. ועדיין קר לי.

אני עושה סיבוב להיכרות. הבולם הקדמי באופניים האישיות שלי, שבק ונשלח לטיפול בבית החולים בבית אורן. אורלי, הנשמה הטובה מ"בייק קלאב, נותנת לי למבחן אינטנס טרייסר חלומיים. אני מגיע יום לפני לחנות, אור טל מכוון לי את האופניים ולא מוותר על שום פרט. בחשש אני מעלה אותם הבייתה, ולוקח אותם לרכיבת היכרות למחרת. הנסיון הקודם שהיה לי עם אינטנס הסתכם ברכיבה קצרצרה על 5.5, ורכיבה נחמדה על ה-6.6. את ה - 5.5 קיבלתי לנסיון, ערב לפני הרכיבה אחסנתי אותם במרפסת ליד הסנטה קרוז האהובים כל כך. למחרת ברכיבה, אחרי 20 מטר רכיבה, העליתי פלטה, ונשברה האוזן. פדיחה. קיבלתי את ה- 6.6 לסיבוב, ואותו סיפור, אחסון בלילה ליד הסנטה קרוז, ובבוקר הנפה למנשא הגג ואני חוטף את הטופ-טיוב דוך לתוך המוח. ראיתי כוכבים - ואז הבנתי. זה בגלל הסנטה קרוז. בלילה, מקינאה, הם פשוט קיללו את האינטנס. מאז, אני מקפיד לכסות טוב טוב את הסנטה קרוז לפני שאני מביא משהו אחר. שלא יקנאו. עד עכשיו זה עבד.

הטרייסר כבדים משמעותית מן הסופרלייט, ואני ממתין בחשש לעליה. מקפל את הבולם ל-110 מ"מ, ומקווה לטוב.

בין הדגלים הכתומים לחולצה הכחולה
בין שוק הפשפשים לקריית הממשלה
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים

מתחילים לרכוב, ואיזה קסם, מתחילים להתחמם. השביל לאורך השורק יבש, והאבנים לא מחליקות, ואפשר קצת לרכל עם אורן שלא ראיתי יובלות. שמאלנו, ומעט מעלינו מציץ מבין העננים מנזר "יוחנן במדבר" מימיננו הסטף, ומסביבנו המון שקדיות ורקפות.

קובי שואל אותי על יוחנן. אני זוכר, אבל לא יותר מדי. יוחנן בנצרות היה המבשר המטביל. הוא נולד למשפחת אצולה של כוהנים והתגורר כמו משפחות אצולה ירושלמיות רבות היום, בעין כרם. יוחנן נהג להסתובב בהרים, ולחיות על תפריט מאוזן של פחמימות וחלבונים המורכב מחגבים ודבש בר.היום נזירים חיים על תפריט מעט שונה. באחת ההזדמנויות שביקרנו שם, באמצע שבוע, לי לגלגל שיחה עם אחד הנזירים. רובם צרפתים, והבנתי שהם נוהגים להכין משקה אלכוהולי מדהים בשם "תמד". כוסית אחת, והרגשתי סחרחורת. בחפירה קטנה באינטרנט גיליתי שהמשקה מורכב מדבש, יין, שמרים בליווי תבלינים. היהודים קראו למשקה הזה – "יין דבש". טוב. השכלתי.

בקצה, ממש ליד תחנת טיהור השפכים, אנחנו נאלצים לעלות על הכביש ולרכוב את הקטע הקצר עד נחל צובה עליו. מפחיד.

נכנסים לנחל צובה. אולי העליה הפחות מפורסמת לצובה. לטעמי יפה בסדר גודל מן העליות באיזור הכסלון. בכיסלון יש לך 2 אפשרויות - או עליה/מישור רדוד דרך הנחל ואז קיר בעין לימון לצובה או עליה יחסית משופעת בדרומית. פה העליה הרבה יותר נעימה, שלא לדבר על יפה. הצמחיה ירוקה ירוקה והכל נראה סאב-טרופי, בשילוב עם הרקפות, והשקדיות. פשוט תענוג.

מאחר ואני על טנק (תירוץ עלוב) הח'ברה נעלמים לי במעלה הנחל. אלחנן נשאר לשמור עלי. אני ברגשות מעורבים. מחד, קיבלתי באמת יופי של אופניים שרבים חולמים עליהם ולא ממש זוכים. מאידך, אילו אולי האופניים הכי פחות מתאימים למה שאני צריך. קצת מצטער שלא לחצתי לקחת את הספיידר.

אבל למה להתבאס? מסביב כל כך יפה. 

בין מגדלי הפאר למרכז הקליטה
בין פועלים זרים לשדות החיטה
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים

מדי פעם אני עוצר לצלם שקדיה יפה (תרגום: לנשום) או להסתכל על מקבץ יפה של רקפות (תרגום: להתאושש) אבל סה"כ הטיפוס עובר די בסדר. ברגעים כאלה אני מעביר את הזמן בזמזום חרישי של שיר שנתקע במוח, והפעם זה "כמו רקפות". "כמו רקפות" נכתב ע"י אריאל הורוביץ, ביום אחד, לפני הופעה בפני תושבי באר שבע במקלט בזמן עופרת יצוקה. אני מנסה להיזכר איזה שירים נוספים שאני מכיר, נכתבו או הולחנו בזמן מלחמה. יש כמובן את "מי באש ומי במים" של ליאונרד כהן. יש את "שילחי לי תחתונים וגופיות" (או בשמו האמיתי "אין לך מה לדאוג") שנכתב על ידי תלמה אליגון ביום כיפור. במבצע סיני היה זה "לא אגדה רעי" של יחיאל מוהר. מלחמה תמיד היוותה השראה.

אני מגיע לכביש. במקום לטפס בקיר של שביל ישראל, מצאתי פתרון מתון יותר שמוביל אותנו בכיף גדול לכניסה למטעים ולכרמים של קיבוץ צובה. חוצים את הכרם, והח'ברה שוב נעלמים בעליה. על דעת עצמם הם ממשיכים בסינגל המסומ"ש ירוק, ואילו אני ממשיך בחברת אלחנן וקובי לטפס לתל צובה. הרווחתי עוד 20 מטר מצטבר.

חוצים את המחצבה ושם הח'ברה מחכים. בינתיים מתחיל הגשם. מתחת למחסה אנחנו מתלבטים מה לעשות. ברור שהסינגלים הטכניים חלפו. לא מתאים לי להחליק על סלעי הסטף בגשם שוטף. אנחנו מקבלים החלטה לרדת לעין חרת בכל זאת – לעשות שם את ההפסקה, וכשהגשם יחלש, לגלוש בשביל הרחב המקביל לג'ק סמוראי עד לצומת כרם. משם זה כבר קל.

אנחנו חוצים את הכביש היורד לעין כרם וידוע בכינוי החיבה 3965 (או "החור הזה ליד רמי לוי"), ונכנסים לשביל עוטף מבשרת. אני מסתכל מסביב, הכל ירוק ויפה. אפילו מאגר בית זית די מלא. אנחנו מחליטים לעשות את ההפסקה במעיין. אולי הגשם יחלש או יפסק. איזו טעות. 

עוצרים ומחנים. המקום שופע שקדיות. תרמוסי התה נשלפים יחד עם התקרובת ואנחנו מקווים שהגשם יחלש. ואז זה מתחיל – רוח חזקה בשילוב גשם וכל האויר מתמלא בעלים לבנים של שקדיה וטיפות מים. מראה מרהיב – אך אפעס, לא מעים במיוחד. אנחנו מחליטים לזוז. אני והטרייסר המפלצתיות רודפים אחרי אורן. השביל בוצי וחלק, והזנב עף לכל הכיוונים. אני מבועת מן המחשבה לשבור אוזן או מעביר אחורי. רק זה חסר לי. המעיל, גורטקס משובח שנקנה בסייל פרוע מעבר לים, מתחיל לאבד את האפקטיביות שלו ואני מרגיש רטיבות הולכת וגוברת – שילוב של זיעה וגשם. צומת כרם. הגשם הולך ומתגבר. אני כבר בקושי רואה דרך המשקפיים. השביל מוצף במים בגובה מספר סנטימטרים ואנחנו ממש רוכבים בתוך שלולית. אני רואה את הרכב מרחוק, והלב מחסיר פעימה. מעמיסים גם את אורן, שהגיע ברכיבה מן הבית, ועולים לירושלים.

בערך בגינות סחרוף הפסקתי לרעוד.