יום רביעי, 30 ביולי 2008

אני תמיד נשאר אני

לפעמים אני גדול, ולפעמים - קטן.
לפעמים אני גיבור, ולפעמים - פחדן.
לפעמים אני ביחד, לפעמים - לבד,
לפעמים אני באמצע
לפעמים - בצד.


אבל אני תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני!


אני תמיד נשאר אני, דתיה בן דור

5:30 בבוקר. כביש 4 לכיוון גנות. מרבית אוכלוסיית גוש דן - לפחות אילו שהבחירה בידם, ישנים.




מראה הזוי. אופני הרים על הגג. בפנים איש לא צעיר שחגג לא מזמן 40, לבוש בחולצה צבעונית ומכנס מוזר. לרגליו נעליים שקשה ללכת בהם ישר מבלי להתנדנד. בפנים dazed and confued של לד זפלין בקולי קולות. האיש מתופף על ההגה. האיש הזה הוא אני.

כביש 1. מחלף לטרון. כביש 3. צומת נחשון. חונה.

יוצא מן המכונית. ניגש ל"מנטה". מזמין קפה חלש מדי ורותח מדי. מסביב מתחילים להתגודד כבישונים מהודרים במיטב מחלצותיהם הצבעוניות היישר מקולקציית פריס ומילאנו האחרונות. הוא מרגיש כמו חקלאי. כמו נטע זר. אבל מה אכפת לו. היום רוכבים.


כך מתחיל בוקר רכיבה טיפוסי שלי. אחד מני רבים בשנים האחרונות.


מתחילה להתאסף החבורה. מגיעים אותם האנשים, אבל בתמהיל אחר בכל פעם. מעגלי הכרויות שונים. חברים. חברים לעבודה. חברים לרכיבה. סתם מכרים. טרמפיסטים מזדמנים. יש אופי מוזר לחברויות לרכיבה. זה מזכיר קצת את החברויות במילואים. ישנם עמיתים למילואים שלא ראיתי קרוב לשנה. מן הרגע שאנחנו נפגשים התחושה היא שלא נפרדנו מעולם. ביום סיום המילואים אנחנו נפרדים שוב תוך הבטחה לשמור על קשר שלא ממש מתקיימת במציאות. כך נוצרים להם מעגלי הכרויות שונים. היום יש את נתן, ומליסה עם אינטנס חבוטים לבחינה, ורפי, ודן, ושי, וטל שחוזר מחופשת הריון על סינגל ספיד, וטמיר עם אופניים חדשים, וגילי.

התארגנות קלה. יוצאים לדרך.

יוצאים דרך השדה שמאחורי תחנת הדלק. אין שבילים מסומנים אבל המגמה היא צפונה בתחילה ואחר כך מזרחה ושוב צפונה. השאיפה, בסיכומו של דבר היא להתחבר לסימון שבילים אדום המוליך מנחשון לכיוון מצפה הראל והידוע בשמו העממי "דרך בורמה". השדות כבויים. צהובים. האביב כאן מדהים. הקיץ לא ממש. נחמה אפשר למצוא בתאנים שליד עינות סוסין ובצל של יער אשתאול. המגמה בדרך העולה לכיוון מצפה הראל היא בשיפוע די קל. אני עדיין עייף וכבוי. קמתי מן השינה אבל לא ממש התעוררתי.


אלמוני: איך, איך לא חשבנו להביא חומר?

חבר של אלמוני: בוא נבקש מהחבר’ה שם.
אלמוני: נראה לך שהם יתנו?
חבר של אלמוני: זה נווה שלום, לא? ערבים הם מכניסי אורחים.


ציטוט מתוך הבלוג "תגביר, רוג’ר, תגביר"

מטפסים למצפה הראל בסינגל אופנועים חביב. חונים לחמש דקות מתחת למגדל התצפית היכן ששכן כפר ערבי . מתחברים לסינגל נוסף שנגלוש עימו חזרה לשביל המסומן אדום. ברקע השחזור של קרב לטרון עם חיילים מברזל. נווה שלום צופה אלינו מלמעלה. אנחנו ממשיכים על האדום לכיוון נווה שלום, ואחרי כמה מאות מטרים פונים ימינה לעינות סוסין. מתרשמים מאמת המים המשוחזרת ונוטשים את האדום לטובת הקפה של הישוב תעוז שתחבר אותנו לבסוף לאיזור ח'רבת שובב וליער אשתאול. אני מקשקש באוזניהם של מי שמוכנים לשמוע את סיפורו של טוביאנסקי האומלל שהוצא כאן להורג על לא עוול בכפו. זאת הנקודה בה צריך כבר להיות ערני. מתחילה העבודה האמיתית. טל, עייף, עם כושר שנבל מעט בחודש הפסקה, על סינגל ספיד שלא ממש עושה לו חסד, מחליט לפרוש. אני לא אוהב כשפורשים באמצע. בטח לא לבד. המכונית יחסית קרובה. משביע אותו לסמסם ברגע שהוא מגיע. נפרדים. חבל. מתחיל טיפוס, לפרקים מתון, שיביא אותנו עד מצפה אשתאול.





פה אני חלש. אני מודה בפה מלא. החולשה שלי גורמת לרוב הקבוצה להעלם במעלה העליה, ולהשאיר אותי עם עצמי. להתמודד. אילו הם רגעי הכפירה. אני יודע שצריך לעשות את העליות באהבה. ואני יודע שצריך לחשוב מחשבות חיוביות בשביל לא להשבר. אני יודע שעליתי עשרות אם לא מאות עליות קשות מזאת, אבל עדיין קשה. ארמסטרונג אומר באחד הספרים שלו שזה לא נהיה יותר קל – זה נהיה יותר מהר.


ברגעים כאלה אני מנסה לנחם את עצמי. נכנס לסאשין של רחמים עצמיים. פתאום חולפת לי בראש מחשבה על פליטי השואה, מוכי הגורל, שנזרקו היישר מן האוניות לשדה הקטל הלא רחוק מכאן, בלטרון. זה נותן קצת פרופורציות. וכך מבלי לשים לב, העליה נגמרת. החברים יושבים בתצפית ומשקיפים על בית שמש ורכס נס-הרים. כמו תמיד, טמיר שולף מגש פירות יבשים מבית "ששון הקולה", בקבוקי איזוטוני נלגמים. אילו הרגעים היותר טובים. ממשיכים.


ירידה תלולה, שכנראה הוחלקה ע"י קק"ל, ומשמעותית פחות מדורדרת מן הפעם הקודמת, מורידה אותנו עד כביש 38. אנחנו חוצים את הכביש. עברנו מיער אשתאול ליער צרעה המוכר למרבית הרוכבים בשם "דרך הפסלים".


רוכבים מעט מערבה עד מגרש הכדורסל, ואז נכנסים לרשת סינגלים לא טכניים המזכירים את בן-שמן באופיים. משום מה הסינגלים ביער צרעה לא מוכרים למרבית האוכלוסיה. הסינגלים פשוט טסים. תענוג צרוף. הסינגל נמשך באורך של כקילומטר וחצי. אפשר להמשיך את הרצף בעוד שניים-שלושה קילומטרים טכניים יותר, אבל הפעם אנחנו מוותרים. מעט לחוצים בזמן. חוזרים לשביל המסומ"ש שחור למרגלות תל-צרעה וקבר שמשון. רכיבה לא ארוכב מדי לאורך השביל הרחב, מביאה אותנו לדובדבן שעל הקצפת – סינגל שורק.

סינגל יפהפה שמשקיך על דיר רפעת ועל כל עמק שורק. לרגעים גורם לך לחשוב שאתה בטוסקנה או בפרובנס. באביב המראה כאן מרהיב עין. גם בקיץ הנוף יפה. לחרדתנו אנחנו מגלים שהגבעה שהסינגל רץ לאורכה נשרפה כולה. נשאר רק קו לבן ומתפתל של הסינגל לאורך קו הגובה. הסינגל, שגם בימים שעדיין הייתה צמחיה, שיפוע הצד שלו היה לא הכי סימפטי בעולם, הפך בן רגע לנא'קב מדברי מפחיד ומפוייח. השילוב של השחור עם הירוק והכחול והצהוב עושה חגיגה בעינים. בקצה הסינגל, לא הייתי מתנגד לכוס יין טוב מדיר-רפאת או מיקב צרעה עם לחם טרי וקצת חמאה. הכל בתוך סל קש עם מפה משובצת. חלומות איטלקיים באספמיה.

אני מסתכל על דיר ראפאת ומבקש את ברכתה של מריה הקדושה. זה לא קשה. אם היא תתקשה, היא יכולה לקרוא את הברכה באחת מ-343 השפות בהם היא כתובה בכניסה למנזר. ההיסטוריה מספרת שהמנזר הוקם ב-1927 ע"י הכנסיה הקטולית, מאחר והפטריארך היה מעוניין להגן על ארץ ישראל אחרי רעידת האדמה שפקדה אותה. נשלחה בקשה לכל ההגמונים לשלוח תרגום לשפתם של המילים הראשונות בפניית המלאך גבריאל אל מרים אם ישו. התקבלו 404 תרגומים שמתוכם פורסמו 280 על קירות הכנסיה. היום כאמור יש 343 תרגומים, כולל בעברית. כל ברכה רשומה על סרט הנישא בידו של מלאך.


מקצה הסינגל ירידה תלולה מאוד שרובנו יורדים ברגל. דן מתעקש לגלוש, וזה נגמר בגלגול ובטלפון נייד שנופל מן הכיס. דן יחזור יותר מאוחר לחפש ולאסוף אותו. נכנסים לעוד רצף סינגלים עד לפאתי כפר אוריה, עוד ירידה תלולה ומפבה מתחילה טיסה בגובה נמוך לכיוון טל שחר והבייתה. אילו הרגעים הכי טובים. מצד אחד אתה לא לחוץ בזמן, אתה כבר יודע את שעת הסיום הצפויה, ולא צפויות תקלות. מצד שני – אתה משתחרר ומרביץ מהירות. כשאני על 45 קמ"ש, עוקפת אותי מליסה עם האינטנס. אני מוחל על הכבוד ורודף אחריה. מבחינתי הרכיבה הזאת יכולה להמשך לעד. ברגעים הללו אתה שוכח את הכל. העבודה, המחוייבויות, המשפחה. כלום. אתה, המכונה, והנוף החולף במהירות מול העינים.

פחית רד-בול בתחנת הדלק. פרידה מן החברים ואני טס טעון אנרגיה רעננה להמשך יום השישי.


יום שלישי, 29 ביולי 2008

במרחבי הטונדרה הטוסקנית

כתבו עליו בעיתון

טוב, הזכרתי את זה בפוסט קודם, עשו עלי כתבה למגזין "אופניים" גליון יולי 2008. במסגרת הפינה של מנחם במגזין. אני מודה שהכתבה תפסה אותי בהפתעה. קודם כל היא נפרשה לאורך 4 עמודים, עם יחסית המון תמונות. מנחם סיקר פחות או יותר את כל הפעילות שלי..לטוב ולרע. הכתיבה הייתה הוגנת לחלוטין. לא יצאתי מריר יותר או באיזה אופוריה מטורפת מזה. המחמאות שם היו קשות.אני מודה שקשה לי לשמוע מילים טובות. זה מביך אות וגורם לי לתחושה שזה לא מגיע לי. אפשר לראות את זה משתקף מן הכתבה, כאשר מנחם מציין שלא כל כך ברור לי למה כתבה עלי יכולה לעניין מישהו.

קיבלתי המון מחמאות. לא קיבלתי תגובות שליליות, לפחות לא בפני. הפכתי למיקרו-סלב לשתי דקות. זה נחמד כל עוד זה לא עולה לראש.


במרחבי הטונדרה הטוסקנית

בהמשך לשבוע הלא רע בכלל הזה, רכבנו ביום רביעי באיזור שבין בית שמש לנתיב הל"ה. ליתר דיוק מעינות דקלים שמתחת לבית ג'מל לכיוון בית נטיף ומשם ליער הראל.

המסלול הוא מסלול קשה בגלל אופי השטח – גבעתי. בניגוד לטיולי הרי ירושלים הקלאסיים – עליה ארוכה אחת, ירידה ארוכה אחת – פה תפרנו 6 עליות.

שש וחצי התחלנו בעינות דקלים שליד בית שמש. הגיעו רפי, ניר שחוזר מפציעה, דן, רפי, תמיר, וערן.


המסלול הזה הוא המשך ישיר לרצף טיולי הל"ה של הזמן האחרון. המשך ישיר לסנסן ונחל זנוח.

"ראה, הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה. פנינו שונו, המוות נשקף מעינינו, איננו נושמים..."

- הנה מוטלות גופותינו, חיים גורי.


הסיפור של הל"ה -14 בינואר 1948, הדף כוח יהודי מצומצם מתקפה ערבית מאסיבית, שהתארגנה לכבוש את ארבעת קיבוצי גוש-עציון: כפר-עציון, משואות-יצחק, עין-צורים ורבדים. בעקבות הקרב זה עוזי נרקיס, מפקד הגוש, דרש תגבורת של לוחמים ואספקה של תחמושת וציוד. נעשה לנסיון להוציא תגבורת עוד באותו הלילה מירושלים, אך נסיון זה נכשל עקב קשיים רבים, והתגבורת שבה כלעומת שבאה. למחרת, יצאו בשעה אחד עשרה בלילה 38 לוחמים מהמושבה הר-טוּב, כשהם נושאים על גבם תחמושת רבה וחומר נפץ.

התכנון המקורי ע"י דני מס, שפיקד על הכוח והופקד על הגוש כולו עד יומיים קודם לכן, היה להתקדם בנתיב מוכר וידוע ולעבור את הקו בין שני כפרים ערביים גדולים, צוּרִיף וגָ'בּעַ, לפני אור ראשון. באזור "עינות דקלים" נקע ישראל גפני את רגלו, והוא חזר להר-טוּב יחד עם שני לוחמים נוספים, אורי גביש ומשה חזן. 35 הלוחמים האחרים, שזכו לימים לכינוי "ל"ה הלוחמים", המשיכו ללכת אל האגדה.

נתיבם של הל"ה לקח אותם הלאה, אל נחל זנוח, עמק האלה וְוואדי גְּ'דוֹר. הם נכנסו לוואדי העולה מזרחה, אל יישובי הגוש, ותכננו להמשיך בו עד שיעברו את צוּרִיף וגָ'בּעַ. ברם, התקדמותם היתה איטית מהמתוכנן, ושתי מקוששות עצים מהכפר צוּרִיף זיהו אותם באור השחר העולה. הן הזעיקו את גברי הכפר ואת כל הלוחמים שנותרו באזור מאז המתקפה הכושלת יומיים קודם לכן, וההמון הסתער במורדות הגבעות על הלוחמים. מס החליט לשנות את המסלול: הוא פנה צפונה, חצה את קו הרכס (שכיום עובר עליו כביש 367, העולה לגוש) והסתתר בוואדי שמצפון לו. משם, כעבור זמן מה, העפיל הכח אל הגבעה שמעליהם, עליה נערך הקרב האחרון בינם ובין ההמון הערבי.

היה זה קרב קשה וחסר-סיכוי, ממנו לא שרד איש. בסוף שנות ה-60, כאשר יתוחקרו ערבים שהשתתפו בקרב, יעיד שייח' אחד: הוא סיפר כי הלוחמים ירו עד אשר נגמרו להם הכדורים, המשיכו לזרוק רימונים מטווח קרוב, וכשאלו נגמרו – אחזו באבנים, הפזורות על אדמת הטרשים של גבעת הקרב. "מי שנגזר עליו למות", אמר השייח', "לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי חיל אלה".

אנחנו יוצאים ומתחילים בטיפוס נעים לכיוון בית ג'אמל. הנוף הוא ספק יווני, עם הכנסיה ברקע, ספק איטלקי טוסקני.


האויר מלא באובך, כנראה מחכה לנו המשך יום חם. אנחנו נכנסים לסינגל המסומן באדום. רובו רכיב, חלקו תלול ומדורדר. המחסור במיגון הוא תירוץ טוב לרדת ברגל חלק ניכר ממנו.


חוצים את הכביש ומגיעים לאמ-אמא של כל העליות. הטיפוס לתל ירמות. אני מוריד הילוך למינימלי ומתחיל במסע שכנוע עצמי שמילותיו מבוססות על המנטרות החלולות הבאות:

"זה הכל בראש", "תחלק את הכוח נכון", ועוד קלישאות כאלה. מתחיל להיות קשה, אח"כ קשה מאוד, ומתייצב. אני כבר באמצע העליה. תמיר מתחפר וגם אני. נעצר לחצי דקה וממשיך. זה עובד לא רע. אני צולח את הגיהנום בהצלחה. בפעם הראשונה.

חוצים את עתיקות תל ירמות ומתחילים להתגלגל לכיוון בית נטיף. הנוף מתחלף מגבעות טוסקניות עגלגלות לטונדרה הררית דרום אמריקאית. אנחנו עולים וירדים חליפות עד לירידה מהירה מאוד שבקצה השביל שלה עומד חרדי ומתפלל. ממנה מתחיל טיפוס לא ארוך אך קשה שנצלח גם הוא בשלום ומביא אותנו למנוחה בחורבות בית נטיף ולשיחה על 48'.

מתברר שתושבי בית נטיף נמלטו מן המקום במסגרת "מבצע יואב". בשנים הראשונות איכלס את המקום הגרעין שהקים את נתיב הל"ה. כמו כן שכן במקום בסיס אימונים צבאי (סימנים לכך ניכרים עד היום). מקור הישוב בית נטיף בימי הבית השני, עת שימש כמרכז מחוזי. בתחומי הכפר נמצאו פסיפסים ופסלים מן המאה השלישית לספירה.

השיחה מתגלגלת לדיון על הנרטיב הפלסטיני. החרטיטיונר הקשקשן בני מוריס משום עמד על אופיו התבוסתני של הנרטיב. בעצם לא התבצע תיעוד מסודר של מה שקרה ב-48. מדוע בעצם נטשו הפלסטינים את הארץ? מדוע הם נמלטו בחלק גדול מן המקרים מבלי אפילו להיאבק? נדמה לי שמקור העניין הוא בבושה בה הם חשים. אבל יש משהו יותר עמוק מזה, והוא חסימת השיבה.



בין 36 ל-39 בזמן המרד הגדול, אלפי פלסטינים נטשו את הישובים. בתום המרד הבריטים אישרו להם לחזור. נדמה לי שזאת הייתה התחושה של רבים גם ב-48 אך התוכניות של ישראל היו שונות, והיא מנעה את השיבה בכוח (למעט מספר מצומצם של מקרים כמו ביפו ובחיפה). אפשר למצוא לכך אזכורים בתוכנית ד' המפורסמת של "ההגנה" (שהתייחסתי לחלקים אופרטיביים שלה בפוסט על דיר יאסין למשל). התוצאות של התוכנית הביאו לעזיבתם של 300,000 ערבים את בתיהם וליצירת רצף טריטוריאלי כמעט מלא בתוך הארץ.

עוד סוגיה מעניינת היא יחס הכוחות בין הערבים לבין הכוח הישראלי. צה"ל ושלוחותיו מנו כ-65 אלף לוחמים. הערבים המקומיים מנו כ-2,500 בתוספת "צבא ההצלה הערבי" של עוד כ-3,200 לוחמים, כ-28,000 מצריים, 4,500 ירדנים, סוריה עוד כ-2,000, לבנון כ-700, ערב הסעודית כ-1,000 וסודן כ-1,600. ישנם היסטוריונים, ולא בהכרח שרלטנים כמו "ההיסטוריונים החדשים" המדברים על יחס של 1:4 לטובתנו בחלק ניכר מן הקרבות.

קמים ומתאוששים. מתחילים לגלוש בשביל ישראל לכיוון נתיב הל"ה. אנחנו חולפים ליד כרמי הישוב. עד כמה שידיעתי משגת, אילו הכרמים של יקב עמק האלה. זהו יקב עם סיפור מעניין. הילה של משקיע יהודי עשיר ומסתורי מחו"ל אופפת את היקב שבקיבוץ נתיב הל"ה. הכרמים נמצאים במרחק קצר מהיקב (במושב אדרת, בנס הרים ובשטח הקיבוץ) וניטעו ב־1998 בעקבות חזון של המשקיע המסתורי שרתם לרעיון הציוני שלו כמה בעלי מקצוע נלהבים. אחרי שנערכו בדיקות בכל הארץ, הוחלט שאזור עמק האלה הוא הטרואר המתאים ביותר לגידול גפנים ולעשיית יין, והגתות העתיקות שפזורות בסביבה מעידות על כך. הכרם עצמו נמצא בגובה 350 מטר, ושטחו כ-45 דונם. מעדות אישית אני יכול לספר שהיין שלהם פשוט מצויין. אני זיהיתי ענבי מרלו..אבל יכול להיות שאני טועה. היקב, דרך אגב נחשב איכותי מאוד. אינדיקציה לאיכות הזאת אפשר למצוא בתפוקה שלו. הם מייצרים כ-200 אלף בקבוקים מ-700 דונם כרם. מה שאומר שבהערכה גסה רק כשליש מן היבול הולך ליין. לא רע בכלל. סתם לידיעה – שתי השליש הנותרים לא נזרקים לפח, אלא נמכרים ליקבים אחרים לשימושים שונים. אני אישית הייתי מנסה את הלבנים שלהם שזכו לביקורות מעולות. אישית רק טעמתי מן המוסקט קינוח והוא היה מצויין.


דרך אגב, זאת לא הפגישה הראשונה שלי עם הכרמים הנפלאים של היקב הזה. בכרם הראשון נתקלתי בעליה לנס הרים. רובו מיועד ליינות לבנים. הכרם השני פרוש יפהפה כמו בצרפת, וזכה להמון צילומים של טמיר, בפאתי אדרת. ממש לפני תחילת הסינגל לגבעת ישעיהו. איזה איזור נפלא זה. העידית שבעידית. נוף, היסטוריה, יין משובח, מחלבות טובות. ממש הטוסקנה והלואר של ישראל.

ממשיכים משם בפארק של עליות וירידות לכיוון כביש 38. כבר חם. אנחנו תופרים עוד עליה מעט מעיקה לכיוון האוכף שבן נ.ג 349 ונ.ג 342. אוטו בכביש. חציה של הכביש, כניסה ליער הראל. מזג האויר משתנה באחת. מוצל, קריר ונעים. היער עצמו, שחדש לי, נראה כמו יער אשתאול או צרעה. קרי, יער מעשה ידי אדם.

אבל רגע, משהו פה לא מסתדר. יער הראל הוא לא יער אשתאול? הרי זה שמו של יער אשתאול...אבל במפה כתוב יער הראל. בשטח נתקלתי בשלט "יער שדואן" – מה השם הנכון? ומה זה בכלל שדואן? ואיך זה מתקשר לאירועי השבוע האחרון והחזרת גופות השבויים?

קצת חפירות ברשת ומתברר ששדואן הוא שם של מקום במצרים. אבל קודם קצת רקע. אחרי מלחמת ששת הימים פתח נשיא מצרים, נאצר, במלחמת התשה כדי להטריד את צה'ל ולשנות את דעת הקהל בישראל. מאחר שהמצב לא אפשר להגיע להכרעה, החליטו המצרים לכתוש ולהתיש את צה'ל. נהוג לכנות תקופה זו 'מלחמת ההתשה'. בפעולות המצריות שהיו ממזרח לתעלת סואץ נפלו בשבי מצרים כמה חיילים ישראלים. היה צורך לתפוס שבויים מצרים כדי שישמשו קלף מיקוח במשא ומתן לשחרור חיילינו.סיירת צנחנים קיבלה משימה שיעדיה היו: המשך התשת הצבא המצרי במקומות לא צפויים, הנחתת מהלומה על הקומנדו המצרי, תפיסת שבויים מצרים כקלף מיקוח במשא ומתן לשחרור השבויים שלנו. האי שדואן הוא אי הבנוי מאלמוגים בשטח גבעי צחיח ונמצא דרומית לשארם-א-שיח', במפרץ סואץ. צורתו כצורת בננה. בחלקו הדרומי של האי יש מגדלור, שתפקידו לכוון את התנועה הימית והאזרחית. על האי והמגדלור שמרה פלוגת קומנדו מצרית, מבודדת, שלא ניתן היה לתגבר אותה בכוחות נוספים, דבר אשר הקל על פעילות צה'ל במקום. הכוח מנה חיילים וקצינים מ-202 בפיקוד יעקב חסדאי שאמור היה לבצע את המשימה העיקרית – השתלטות על המוצבים המזרחיים והמכ"ם ותפיסת שבויים. כוח של פלס"ר 35 בפיקודו של מוטי פז טיפל במוצב מבודד ובקומנדו המצרי, וכוח מבא"ח 35 בפיקודו של עמוס ירון, שימש כעתודה. המבצע עצמו היה מוסק. על המבצע פיקדו בר-לב חיים נדל, ורפול. למצרים נגרמו 30 אבידות הנה סיפור הקרב מתוך מורשת הצנחנים:

"הכיבוש הוטל על חטיבת הצנחנים הסדירה 35, בסיוע חיל האוויר וחיל הים. הצנחנים הונחתו על האי במסוקים והכוחות יצאו למשימותיהם. תוך כדי לחימה ניסו כוחותינו 'לשכנע' את המצרים להיכנע, תוך כדי ניסיון לקחת כמה שיותר שבויים. במהלך הקרב נפצעו סגן איקי קוטלר והקצין המצרי שירה בו. בתנאים קשים נחת לידם מסוק ופינה את שניהם, קוטלר נפטר מפצעיו בעוד שהקצין המצרי נותח וניצל. למחרת הועמס ציוד שלל רב על רכבת אווירית, המבנים פוצצו (פרט למגדלור) ובשעה 17:40, לאחר שהייה של 32 שעות, המריא המח'ט, אל'מ חיים נדל, במסוק האחרון ועזב את האי. לכוחותינו היו שלושה הרוגים: איקי קוטלר, חיים איסרוביץ וישראל בר-לב וכן שבעה פצועים. למצרים היו 30 הרוגים ו-62 שבויים. המח'ט סיכם את הפעולה כמוצלחת ביותר, אשר בוצעה בדיוק לפי התכנון, פעולה שהוכיחה שניתן לבצע פעילות משולבת של חי'ר, חיל האוויר וחיל הים. מהלומה זו ונוספות אחרות הכריחו את המצרים לצמצם את יזמתם, לגרום למפנה בדעת הקהל המצרי ולסלול את הדרך להפסקת אש באוגוסט 1970."

"יער הראל" הוא בעצם יער לזכרם של הנופלים בקרב – קוטלר, איסרוביץ, ובר-לב.

אז איך זה מתחבר בדרך עקלקלה לאירועי התקופה האחרונה? חיים נדל הוא התשובה. נדל היה חבר ועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השניה. נדל, היום דוקטור להיסטוריה היה מי שזיכה את איציק מרדכי בפרשת קו 300. נדל היה שותף ל-2 הרפתקאות של צה"ל בנסיון ליצר קלפי מיקוח – מבצע רודוס שהזכרתי, ופעולת כארמה הידועה לשימצה. בפעולת כארמה נעשה נסיון לחטוף ירדנים.

במבצע זה נהרגו 28 חיילי צה"ל, מתוכם 16 צנחנים: אלתרמן זאב, ארזי ישראל, ארנצוויג פיליפ, דקל יוסף, זמיר חגי, חפץ גיורא, חרמוני עופר, מאיר יוסף, פולק ישראל, פנסו יצחק, פרגר חיים, עוזר יוסף, שוברט יהושע, שוהם יוסף, שמשוני אבינועם, שרוני גדי.

שלושה חיילים הוכרזו כנעדרים, אחד מהם הוחזר לאחר יומיים. שבעה לוחמים צוינו לשבח, מהם שני צנחנים: אמנון שחק וגד מנלה (אותו גדי שעל שמו נקרא מחנה "גדי").

לצה"ל נפגעו טנקים, שריוניות, זחל"מים וציוד אחר, מספר כלים הושארו בשטח ירדן והוצגו לראווה ברבת-עמון. המחבלים הציגו את תוצאות המבצע כניצחון וראו בו הישג גדול למרות אבדותיהם הכבדות. המבצע לא מנע ואפילו עודד מגייסים רבים להצטרף לשורות המחבלים.

בארץ התעורר ויכוח ציבורי קשה על נחיצות המבצע המיותר, המזכיר מאוד את השגיאות במלחמת לבנון השניה.

בינתיים אנחנו מסיימים לחצות את היער. חלק מאיתנו רץ מהר קדימה לרכב, חלק ממשיך לרכוב בנינוחות. פיתה עם שקשוקה חריפה, סלט עגבניות טריות וחריפות וכמה כוסות לימונדה בצומת שמשון ואנחנו בחזרה לעבודה.

יום חמישי, 3 ביולי 2008

נצחון הרצון

חזרתי לרוץ. המון זמן שלא רצתי בצורה מסודרת. זה הרבה יותר קשה ופחות מפנק מרכיבה.
כבר שבוע וחצי ללא רכיבה. חייב לעשות פעילות גופנית כל שהיא. ריצה נשמע לי טוב. זכרתי את הכיף שזה עשה לי.

מה ששכחתי זה שלוקח זמן עד שמתרגלים לריצה ומתחילים להנות. הבעיה לא הייתה בלב-ריאה. כושר אירובי שמספיק לריצה של 5-10 ק"מ יש לי בשקט. הדופק שלי בעליות לא עבר את ה-80%. וזה בסדר. זה אומר שיש לי כושר גופני טוב.

אבל המשקל. המשקל לא עושה טוב לרגליים. השרירים הם אחרים. חזרתי אחרי 40 דקות של ריצה בקצב מתון מאוד עם רגליים דואבות.

מצד שני, יש בזה משהו ממכר. לנעול נעליים, לשים טייץ' וגופיה, מקסימום רצועה לפולאר, ולצאת מן הבית. לראות אנשים שקמים מוקדם בבוקר עוד לפני השמש שיוצאת. לא להיות מחוייב לשעות של אף אחד אחר. לרוץ לבד. להתחרות נגד כוח הרצון של עצמך לחזור למיטה.

מה זה כוח רצון בעצם?

על פי אמונות מזרחי-אסיתיות הרצון הוא הכוח לבחור. בחירה פירושה הן הביטחון לפעול בדרך מסוימת והן המחויבות ללכת בה עד הסוף. כאשר אתה מתחייב לפעול, אתה יוצר את היכולת להשתנות בעצמך כמו גם את זו של אחרים ושל סביבתך. הרצון הינו מקור עוצמה בתוכנו והוא מקושר לנשמה שלנו, לאותו עיקרון מרכזי מארגן ואינטגרטיבי שלנו. כל פעולה של רצון, של נחישות מחייבת משמעת עצמית, החלטיות ואומץ.

על מנת להפוך כוונה לפעולה, נחוצה נחישות או התלהבות. אלא שרצון חזק בפני עצמו איננו מספיק. עליך להיטיב ולאבחן את הדברים ולעשות בחירות שקולות ונבונות, מה שמצריך רצון או נחישות מיומנים וטובים. רצון, התלהבות טובים, שמים את הדגש על שיתוף פעולה ועל הרמוניה ופועלים למטרת הטוב העליון של כלם. רצון, נחישות מיומנים מוגדרים כיכולת לפתח אסטרטגיה או תכנית אפקטיבית ולהוציא אותה אל הפועל במיומנות ובמסירות.

השימוש האקטיבי ברצון הוא אחד מן הכלים החשובים באחד מן הענפים של הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית שנקרא - הפסיכוסינתיזה.

כל פעולה שהיא תוצר של רצון ניתנת לפירוק למספר שלבים. כאשר מדובר בפרויקט גדול צריך לבצע את השלבים הללו כל אחד בנפרד ובפרטי פרטים. כאשר עוסקים במשהו קטן יותר, עשויים אותם השלבים להתבצע במהירות שלב אחר שלב.

מטרה. נחוץ להגדיר בבירור את שצריך לעשות, ובאם זה מתאים, יש לכתוב זאת ולהיוועץ באנשים אחרים.

שיקול דעת, מתינות. יש לשקול את כל הדרכים המגוונות על פיהן תוכל להוציא לפועל את רצונך, הנשען על רצון מיומן, ויש לשקול בזהירות את ההשפעה של כל אחת מן הדרכים על האחרות, על הסביבה ועל עצמך, תוך שאתה בוחר להכניס רצון טוב לפעולה.

בחירה. נחוץ לעשות בחירה מתוכננת כשכל האינפורמציה בידך באשר לאותו כיוון פעולה שצריך לקחת.

אישרור. פירושו איסוף כל האלמנטים של רצון מיומן, ואיחוד הדמיון שלך, הרגשות, המחשבות, החלומות הגבוהים ביותר והשאיפות תוך הפנייתם לכיוון אותה מטרה משותפת.

פעולה. פירושה לזמן את כוח הרצון שלך להוציא אל הפועל את המעשה שלך, תוך שאתה כל הזמן מבקר ומשקיף על ההתקדמות, המכשלות והדאגות ככל שאתה מתקדם.

החלק הכי קשה בריצה, זאת היציאה מן המיטה וההחלטה לצאת. בשבילי זאת ממש מלחמה. אני מעדיף לקרוא ידיעות איזוטריות באינטרנט, לנגן על הקלידים, לעשות אוריגמי..רק לא לצאת. קשה לי מאוד לדמיין מטרת טווח בינוני כאשר הטווח קצר לא נעים במיוחד.

אין כל כך פאנץ' היום. אבל אני אחרי שבוע קשה מאוד. זה יחכה לימים טובים יותר.