במרחבי הטונדרה הטוסקנית

כתבו עליו בעיתון

טוב, הזכרתי את זה בפוסט קודם, עשו עלי כתבה למגזין "אופניים" גליון יולי 2008. במסגרת הפינה של מנחם במגזין. אני מודה שהכתבה תפסה אותי בהפתעה. קודם כל היא נפרשה לאורך 4 עמודים, עם יחסית המון תמונות. מנחם סיקר פחות או יותר את כל הפעילות שלי..לטוב ולרע. הכתיבה הייתה הוגנת לחלוטין. לא יצאתי מריר יותר או באיזה אופוריה מטורפת מזה. המחמאות שם היו קשות.אני מודה שקשה לי לשמוע מילים טובות. זה מביך אות וגורם לי לתחושה שזה לא מגיע לי. אפשר לראות את זה משתקף מן הכתבה, כאשר מנחם מציין שלא כל כך ברור לי למה כתבה עלי יכולה לעניין מישהו.

קיבלתי המון מחמאות. לא קיבלתי תגובות שליליות, לפחות לא בפני. הפכתי למיקרו-סלב לשתי דקות. זה נחמד כל עוד זה לא עולה לראש.

במרחבי הטונדרה הטוסקנית

בהמשך לשבוע הלא רע בכלל הזה, רכבנו ביום רביעי באיזור שבין בית שמש לנתיב הל"ה. ליתר דיוק מעינות דקלים שמתחת לבית ג'מל לכיוון בית נטיף ומשם ליער הראל.

המסלול הוא מסלול קשה בגלל אופי השטח – גבעתי. בניגוד לטיולי הרי ירושלים הקלאסיים – עליה ארוכה אחת, ירידה ארוכה אחת – פה תפרנו 6 עליות.

שש וחצי התחלנו בעינות דקלים שליד בית שמש. הגיעו רפי, ניר שחוזר מפציעה, דן, רפי, תמיר, וערן.

המסלול הזה הוא המשך ישיר לרצף טיולי הל"ה של הזמן האחרון. המשך ישיר לסנסן ונחל זנוח.

"ראה, הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה. פנינו שונו, המוות נשקף מעינינו, איננו נושמים..."

- הנה מוטלות גופותינו, חיים גורי.

הסיפור של הל"ה -14 בינואר 1948, הדף כוח יהודי מצומצם מתקפה ערבית מאסיבית, שהתארגנה לכבוש את ארבעת קיבוצי גוש-עציון: כפר-עציון, משואות-יצחק, עין-צורים ורבדים. בעקבות הקרב זה עוזי נרקיס, מפקד הגוש, דרש תגבורת של לוחמים ואספקה של תחמושת וציוד. נעשה לנסיון להוציא תגבורת עוד באותו הלילה מירושלים, אך נסיון זה נכשל עקב קשיים רבים, והתגבורת שבה כלעומת שבאה. למחרת, יצאו בשעה אחד עשרה בלילה 38 לוחמים מהמושבה הר-טוּב, כשהם נושאים על גבם תחמושת רבה וחומר נפץ.

התכנון המקורי ע"י דני מס, שפיקד על הכוח והופקד על הגוש כולו עד יומיים קודם לכן, היה להתקדם בנתיב מוכר וידוע ולעבור את הקו בין שני כפרים ערביים גדולים, צוּרִיף וגָ'בּעַ, לפני אור ראשון. באזור "עינות דקלים" נקע ישראל גפני את רגלו, והוא חזר להר-טוּב יחד עם שני לוחמים נוספים, אורי גביש ומשה חזן. 35 הלוחמים האחרים, שזכו לימים לכינוי "ל"ה הלוחמים", המשיכו ללכת אל האגדה.

נתיבם של הל"ה לקח אותם הלאה, אל נחל זנוח, עמק האלה וְוואדי גְּ'דוֹר. הם נכנסו לוואדי העולה מזרחה, אל יישובי הגוש, ותכננו להמשיך בו עד שיעברו את צוּרִיף וגָ'בּעַ. ברם, התקדמותם היתה איטית מהמתוכנן, ושתי מקוששות עצים מהכפר צוּרִיף זיהו אותם באור השחר העולה. הן הזעיקו את גברי הכפר ואת כל הלוחמים שנותרו באזור מאז המתקפה הכושלת יומיים קודם לכן, וההמון הסתער במורדות הגבעות על הלוחמים. מס החליט לשנות את המסלול: הוא פנה צפונה, חצה את קו הרכס (שכיום עובר עליו כביש 367, העולה לגוש) והסתתר בוואדי שמצפון לו. משם, כעבור זמן מה, העפיל הכח אל הגבעה שמעליהם, עליה נערך הקרב האחרון בינם ובין ההמון הערבי.

היה זה קרב קשה וחסר-סיכוי, ממנו לא שרד איש. בסוף שנות ה-60, כאשר יתוחקרו ערבים שהשתתפו בקרב, יעיד שייח' אחד: הוא סיפר כי הלוחמים ירו עד אשר נגמרו להם הכדורים, המשיכו לזרוק רימונים מטווח קרוב, וכשאלו נגמרו – אחזו באבנים, הפזורות על אדמת הטרשים של גבעת הקרב. "מי שנגזר עליו למות", אמר השייח', "לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי חיל אלה".

אנחנו יוצאים ומתחילים בטיפוס נעים לכיוון בית ג'אמל. הנוף הוא ספק יווני, עם הכנסיה ברקע, ספק איטלקי טוסקני.

האויר מלא באובך, כנראה מחכה לנו המשך יום חם. אנחנו נכנסים לסינגל המסומן באדום. רובו רכיב, חלקו תלול ומדורדר. המחסור במיגון הוא תירוץ טוב לרדת ברגל חלק ניכר ממנו.

חוצים את הכביש ומגיעים לאמ-אמא של כל העליות. הטיפוס לתל ירמות. אני מוריד הילוך למינימלי ומתחיל במסע שכנוע עצמי שמילותיו מבוססות על המנטרות החלולות הבאות:

"זה הכל בראש", "תחלק את הכוח נכון", ועוד קלישאות כאלה. מתחיל להיות קשה, אח"כ קשה מאוד, ומתייצב. אני כבר באמצע העליה. תמיר מתחפר וגם אני. נעצר לחצי דקה וממשיך. זה עובד לא רע. אני צולח את הגיהנום בהצלחה. בפעם הראשונה.

חוצים את עתיקות תל ירמות ומתחילים להתגלגל לכיוון בית נטיף. הנוף מתחלף מגבעות טוסקניות עגלגלות לטונדרה הררית דרום אמריקאית. אנחנו עולים וירדים חליפות עד לירידה מהירה מאוד שבקצה השביל שלה עומד חרדי ומתפלל. ממנה מתחיל טיפוס לא ארוך אך קשה שנצלח גם הוא בשלום ומביא אותנו למנוחה בחורבות בית נטיף ולשיחה על 48'.

מתברר שתושבי בית נטיף נמלטו מן המקום במסגרת "מבצע יואב". בשנים הראשונות איכלס את המקום הגרעין שהקים את נתיב הל"ה. כמו כן שכן במקום בסיס אימונים צבאי (סימנים לכך ניכרים עד היום). מקור הישוב בית נטיף בימי הבית השני, עת שימש כמרכז מחוזי. בתחומי הכפר נמצאו פסיפסים ופסלים מן המאה השלישית לספירה.

השיחה מתגלגלת לדיון על הנרטיב הפלסטיני. החרטיטיונר הקשקשן בני מוריס משום עמד על אופיו התבוסתני של הנרטיב. בעצם לא התבצע תיעוד מסודר של מה שקרה ב-48. מדוע בעצם נטשו הפלסטינים את הארץ? מדוע הם נמלטו בחלק גדול מן המקרים מבלי אפילו להיאבק? נדמה לי שמקור העניין הוא בבושה בה הם חשים. אבל יש משהו יותר עמוק מזה, והוא חסימת השיבה.

בין 36 ל-39 בזמן המרד הגדול, אלפי פלסטינים נטשו את הישובים. בתום המרד הבריטים אישרו להם לחזור. נדמה לי שזאת הייתה התחושה של רבים גם ב-48 אך התוכניות של ישראל היו שונות, והיא מנעה את השיבה בכוח (למעט מספר מצומצם של מקרים כמו ביפו ובחיפה). אפשר למצוא לכך אזכורים בתוכנית ד' המפורסמת של "ההגנה" (שהתייחסתי לחלקים אופרטיביים שלה בפוסט על דיר יאסין למשל). התוצאות של התוכנית הביאו לעזיבתם של 300,000 ערבים את בתיהם וליצירת רצף טריטוריאלי כמעט מלא בתוך הארץ.

עוד סוגיה מעניינת היא יחס הכוחות בין הערבים לבין הכוח הישראלי. צה"ל ושלוחותיו מנו כ-65 אלף לוחמים. הערבים המקומיים מנו כ-2,500 בתוספת "צבא ההצלה הערבי" של עוד כ-3,200 לוחמים, כ-28,000 מצריים, 4,500 ירדנים, סוריה עוד כ-2,000, לבנון כ-700, ערב הסעודית כ-1,000 וסודן כ-1,600. ישנם היסטוריונים, ולא בהכרח שרלטנים כמו "ההיסטוריונים החדשים" המדברים על יחס של 1:4 לטובתנו בחלק ניכר מן הקרבות.

קמים ומתאוששים. מתחילים לגלוש בשביל ישראל לכיוון נתיב הל"ה. אנחנו חולפים ליד כרמי הישוב. עד כמה שידיעתי משגת, אילו הכרמים של יקב עמק האלה. זהו יקב עם סיפור מעניין. הילה של משקיע יהודי עשיר ומסתורי מחו"ל אופפת את היקב שבקיבוץ נתיב הל"ה. הכרמים נמצאים במרחק קצר מהיקב (במושב אדרת, בנס הרים ובשטח הקיבוץ) וניטעו ב־1998 בעקבות חזון של המשקיע המסתורי שרתם לרעיון הציוני שלו כמה בעלי מקצוע נלהבים. אחרי שנערכו בדיקות בכל הארץ, הוחלט שאזור עמק האלה הוא הטרואר המתאים ביותר לגידול גפנים ולעשיית יין, והגתות העתיקות שפזורות בסביבה מעידות על כך. הכרם עצמו נמצא בגובה 350 מטר, ושטחו כ-45 דונם. מעדות אישית אני יכול לספר שהיין שלהם פשוט מצויין. אני זיהיתי ענבי מרלו..אבל יכול להיות שאני טועה. היקב, דרך אגב נחשב איכותי מאוד. אינדיקציה לאיכות הזאת אפשר למצוא בתפוקה שלו. הם מייצרים כ-200 אלף בקבוקים מ-700 דונם כרם. מה שאומר שבהערכה גסה רק כשליש מן היבול הולך ליין. לא רע בכלל. סתם לידיעה – שתי השליש הנותרים לא נזרקים לפח, אלא נמכרים ליקבים אחרים לשימושים שונים. אני אישית הייתי מנסה את הלבנים שלהם שזכו לביקורות מעולות. אישית רק טעמתי מן המוסקט קינוח והוא היה מצויין.

דרך אגב, זאת לא הפגישה הראשונה שלי עם הכרמים הנפלאים של היקב הזה. בכרם הראשון נתקלתי בעליה לנס הרים. רובו מיועד ליינות לבנים. הכרם השני פרוש יפהפה כמו בצרפת, וזכה להמון צילומים של טמיר, בפאתי אדרת. ממש לפני תחילת הסינגל לגבעת ישעיהו. איזה איזור נפלא זה. העידית שבעידית. נוף, היסטוריה, יין משובח, מחלבות טובות. ממש הטוסקנה והלואר של ישראל.

ממשיכים משם בפארק של עליות וירידות לכיוון כביש 38. כבר חם. אנחנו תופרים עוד עליה מעט מעיקה לכיוון האוכף שבן נ.ג 349 ונ.ג 342. אוטו בכביש. חציה של הכביש, כניסה ליער הראל. מזג האויר משתנה באחת. מוצל, קריר ונעים. היער עצמו, שחדש לי, נראה כמו יער אשתאול או צרעה. קרי, יער מעשה ידי אדם.

אבל רגע, משהו פה לא מסתדר. יער הראל הוא לא יער אשתאול? הרי זה שמו של יער אשתאול...אבל במפה כתוב יער הראל. בשטח נתקלתי בשלט "יער שדואן" – מה השם הנכון? ומה זה בכלל שדואן? ואיך זה מתקשר לאירועי השבוע האחרון והחזרת גופות השבויים?

קצת חפירות ברשת ומתברר ששדואן הוא שם של מקום במצרים. אבל קודם קצת רקע. אחרי מלחמת ששת הימים פתח נשיא מצרים, נאצר, במלחמת התשה כדי להטריד את צה'ל ולשנות את דעת הקהל בישראל. מאחר שהמצב לא אפשר להגיע להכרעה, החליטו המצרים לכתוש ולהתיש את צה'ל. נהוג לכנות תקופה זו 'מלחמת ההתשה'. בפעולות המצריות שהיו ממזרח לתעלת סואץ נפלו בשבי מצרים כמה חיילים ישראלים. היה צורך לתפוס שבויים מצרים כדי שישמשו קלף מיקוח במשא ומתן לשחרור חיילינו.סיירת צנחנים קיבלה משימה שיעדיה היו: המשך התשת הצבא המצרי במקומות לא צפויים, הנחתת מהלומה על הקומנדו המצרי, תפיסת שבויים מצרים כקלף מיקוח במשא ומתן לשחרור השבויים שלנו. האי שדואן הוא אי הבנוי מאלמוגים בשטח גבעי צחיח ונמצא דרומית לשארם-א-שיח', במפרץ סואץ. צורתו כצורת בננה. בחלקו הדרומי של האי יש מגדלור, שתפקידו לכוון את התנועה הימית והאזרחית. על האי והמגדלור שמרה פלוגת קומנדו מצרית, מבודדת, שלא ניתן היה לתגבר אותה בכוחות נוספים, דבר אשר הקל על פעילות צה'ל במקום. הכוח מנה חיילים וקצינים מ-202 בפיקוד יעקב חסדאי שאמור היה לבצע את המשימה העיקרית – השתלטות על המוצבים המזרחיים והמכ"ם ותפיסת שבויים. כוח של פלס"ר 35 בפיקודו של מוטי פז טיפל במוצב מבודד ובקומנדו המצרי, וכוח מבא"ח 35 בפיקודו של עמוס ירון, שימש כעתודה. המבצע עצמו היה מוסק. על המבצע פיקדו בר-לב חיים נדל, ורפול. למצרים נגרמו 30 אבידות הנה סיפור הקרב מתוך מורשת הצנחנים:

"הכיבוש הוטל על חטיבת הצנחנים הסדירה 35, בסיוע חיל האוויר וחיל הים. הצנחנים הונחתו על האי במסוקים והכוחות יצאו למשימותיהם. תוך כדי לחימה ניסו כוחותינו 'לשכנע' את המצרים להיכנע, תוך כדי ניסיון לקחת כמה שיותר שבויים. במהלך הקרב נפצעו סגן איקי קוטלר והקצין המצרי שירה בו. בתנאים קשים נחת לידם מסוק ופינה את שניהם, קוטלר נפטר מפצעיו בעוד שהקצין המצרי נותח וניצל. למחרת הועמס ציוד שלל רב על רכבת אווירית, המבנים פוצצו (פרט למגדלור) ובשעה 17:40, לאחר שהייה של 32 שעות, המריא המח'ט, אל'מ חיים נדל, במסוק האחרון ועזב את האי. לכוחותינו היו שלושה הרוגים: איקי קוטלר, חיים איסרוביץ וישראל בר-לב וכן שבעה פצועים. למצרים היו 30 הרוגים ו-62 שבויים. המח'ט סיכם את הפעולה כמוצלחת ביותר, אשר בוצעה בדיוק לפי התכנון, פעולה שהוכיחה שניתן לבצע פעילות משולבת של חי'ר, חיל האוויר וחיל הים. מהלומה זו ונוספות אחרות הכריחו את המצרים לצמצם את יזמתם, לגרום למפנה בדעת הקהל המצרי ולסלול את הדרך להפסקת אש באוגוסט 1970."

"יער הראל" הוא בעצם יער לזכרם של הנופלים בקרב – קוטלר, איסרוביץ, ובר-לב.

אז איך זה מתחבר בדרך עקלקלה לאירועי התקופה האחרונה? חיים נדל הוא התשובה. נדל היה חבר ועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השניה. נדל, היום דוקטור להיסטוריה היה מי שזיכה את איציק מרדכי בפרשת קו 300. נדל היה שותף ל-2 הרפתקאות של צה"ל בנסיון ליצר קלפי מיקוח – מבצע רודוס שהזכרתי, ופעולת כארמה הידועה לשימצה. בפעולת כארמה נעשה נסיון לחטוף ירדנים.

במבצע זה נהרגו 28 חיילי צה"ל, מתוכם 16 צנחנים: אלתרמן זאב, ארזי ישראל, ארנצוויג פיליפ, דקל יוסף, זמיר חגי, חפץ גיורא, חרמוני עופר, מאיר יוסף, פולק ישראל, פנסו יצחק, פרגר חיים, עוזר יוסף, שוברט יהושע, שוהם יוסף, שמשוני אבינועם, שרוני גדי.

שלושה חיילים הוכרזו כנעדרים, אחד מהם הוחזר לאחר יומיים. שבעה לוחמים צוינו לשבח, מהם שני צנחנים: אמנון שחק וגד מנלה (אותו גדי שעל שמו נקרא מחנה "גדי").

לצה"ל נפגעו טנקים, שריוניות, זחל"מים וציוד אחר, מספר כלים הושארו בשטח ירדן והוצגו לראווה ברבת-עמון. המחבלים הציגו את תוצאות המבצע כניצחון וראו בו הישג גדול למרות אבדותיהם הכבדות. המבצע לא מנע ואפילו עודד מגייסים רבים להצטרף לשורות המחבלים.

בארץ התעורר ויכוח ציבורי קשה על נחיצות המבצע המיותר, המזכיר מאוד את השגיאות במלחמת לבנון השניה.

בינתיים אנחנו מסיימים לחצות את היער. חלק מאיתנו רץ מהר קדימה לרכב, חלק ממשיך לרכוב בנינוחות. פיתה עם שקשוקה חריפה, סלט עגבניות טריות וחריפות וכמה כוסות לימונדה בצומת שמשון ואנחנו בחזרה לעבודה.