‏הצגת רשומות עם תוויות הרי ירושלים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הרי ירושלים. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 19 באוגוסט 2009

שקט זה רפש?

הגמילה הצליחה. אני כבר שבועיים נטול פורומים/קומונות ושאר עסקי האון-ליין. אחזור לזה בהמשך.

במקום זה חזרתי לנפח פעילות טוב - מה שאומר 3-4 רכיבות בשבוע. קצת מישור החוף, קצת לטייל, וקצת סינגלים של שבת.

זה התחיל במסע מכפר סבא לחורשים, המון סינגלים מדורדרים בחורשים וחזרה הבייתה. סולו.

אח"כ חורשן עם רן בשבת. סיבוב מתון. לרן יש את היכולת למצוא את העליות הכי פחות תלולות באיזור. כשאני מוביל בחורשן, אני אוכל קירות. אצל רן מטפסים בעדינות. לפני הרכיבה, פוגשים את הח`ברה מהסינגל ספיד. נחמד. הפלג המסויים הזה מכיל את היותר נחמדים בעיני. רוכבים לעניין. הם נעלמים מהר מאוד.

אז טיפסנו לכיכר המרכזית, עשינו סיבוב בסינגלי הפיסגה, ירדנו לאורך הגדר, טיפסנו במקביל לגדר, ירדנו בשחור, וקינחנו בג`ונגל. אחלה דרך לפתוח את השבת. הקטע החדש בכביש 6 - פשוט פצצה.

זה המשיך ברכיבה ב-70% לחות של בוקר בתל אביב לאורך הפארק והטיילת. גם עם ריג`יד, גם לא מחובר, גם עייף מן הרכיבה הקודמת. בקיצור, לא משהו להנות ממנו.

מה שכן מאפיין את הרכיבות האחרונות, זה חוסר בהפסקות. לא ממש עומדים לנוח. חם מדי. באים, נותנים שעתיים עבודה, הולכים "הבית".

ולסיום אמצע שבוע יפה - רכיבה בהרי ירושלים. כל ה"קבועים" עסוקים בדברים אחרים (דן מצפה כל יום לבכור, ערן עם צלע שבורה, אלחנן לא במיטבו, לאורי אין חשק, ועוד.) אז אני "נותר" לשמחתי רק עם יובל (שהפך לשותף קבוע) ועם עידית (שמסתמנת ככזאת).

קבענו בסטף התחתון. פעם עליה מן הגיהנום. התחלנו ברכיבה נינוחה לאורך השורק - ככה 2-3 ק"מ להתחמם. מזג האויר היה פשוט נפלא - 21 מעלות מושלמות לתקופה הזאת. חוצים את הכביש ומתחילה עליה כבדה לרכס שורק. אני נשאר בפלטה שניה. ממשיך בנסיון. כבר שבוע שני כמעט נטול פלטה קטנה לחלוטין. קשה, מדורדר אבל עובד.

מסיימים את החלק הקשה ומתחילה עליה ארוכה ארוכה בסגנון כיסלון (אולי מעט יותר משופעת). יחס ההילוכים בסדר, ואפילו נרשמת הנאה מן הנוף הירוק תמיד, ומגלגל שיחה עם יובל. עידית, כבישונית מדופלמת, נעלמת לנו מעבר לסיבוב

.

הקפה של השלוחה, עצירה למנוחה בחרבת סעדים. דגימה של התאנים שעדיין לא בשלות, והתחלת הפאן. סינגל המעיינות - אבל בכיוון הנכון - למטה. סוחבים איתו על העליה לאורה, קצת כביש בתוך אבן ספיר, ועוד סינגל מדורדר מאוד מיוחנן במדבר. קצת מישור וחזרה לרכב.


מסלול מושלם לקיץ - עליה אחת ארוכה, סינגל וירידה. אפשר היה גם לקנח ברחצה בעין אשקף ואז זה היה מושלם

.

9:00 ברכב. טס לעבודה.


תחושת קבס

פתאום הבינה בראשונה מה פשר הביטוי "תחושת קבס". היא עברה מחדר לחדר, ממיטה למיטה ומריח אחד לאחר - ולא מצאה מנוחה. כאילו הוא והבית עשו נגדה יד אחת, שותלים בכל חדר ריח של עובש, ריח של לכלוך, של בגידה – שירי נעמי

למה מאסתי ב"תפוז"? ככה. פשוט נמאס לי. כמות המשתתפים בקומונות/פורומים הללו יחסית קטנה. לאן שלא תזוז - אותם האנשים. הכל נגוע בכבדות בפרסומות. חלק ניכר מהכותבים מעורבים עד צוואר בעסקים - רפרזנטורים של כל מיני מותגים, כתבי מגזינים, מפעילי טיולים. הרוב לא אמיתי - וצריך להכיר את הנפשות הפועלות בשביל להבין עד כמה זה הפך לממוסחר. הוצאתי על זה הרבה יותר מדי אנרגיה ממה שהייתי צריך. זהו. עבר לי.


40שנה לוודסטוק

למי שיספיק - יום חמישי ברמת השרון. שווה בהחלט.

מאוצר הבלוגיה

· רפי כהן – אומנם בלוג מסחרי, אבל יש פנינים מדי פעם

· דינר ראש – בלוג ביקורת המסעדות של טמיר כהן – חבר יקר, וכותב מוכשר.

· בצק אלים – בלוג מתכונים יפהפה עם מתכונים מצויינים וצילומים יפהפיים.

· ODDEE – בלוג למוזרויות. פוסט אחד לדומא מביא צילומים של 12 בובות החתן והכלה הכי הזויות שיש..

· רק ליונים יש כוח לחרבן עליך – יומנה של פרנצ`סקה, ישראלית בלונדון. אחראית לכמה פרצי צחוק רמים ובלתי נשלטים מצידי.

· צפניה שובר מסך – בלוג ביקורת טלוויזיה טוב כמעט כמו של טמיר.

עד כאן להפעם.

יום שני, 27 ביולי 2009

חסר מעצורים בהרי ירושלים

שוב מגיע יום רביעי. חם רצח בחוץ. המפלט היחידי – הרי ירושלים המוצלים. ביום ראשון אני שולח הזמנה – טיפוס יפה ממוצא, קצת סינגלים בבית זית, עוד טיפוס להר הרצל, עוד קצת סינגלים, חציה של מערב ירושלים, ליפתא והמעיין ולעבודה.

היום מתחיל בהשכמה בלתי אפשרית ברבע לחמש בבוקר. הצטיידות, התלבשות, כוס קפה ולדרך. קבעתי בשש ועשרים במחלף מוצא. אני לבד ברכב. דן בכוננות חודש תשיעי. על הדרך, חוץ ממני, מכמונות הבטיחות, מספר ניידות, אין אף אחד. שקט של מוקדם בבוקר. אני שם את החדש של אביתר בנאי ונכנס לאוירת השאנטי היהודי. אילו השעות הקסומות ביותר של היום. אני ער, אבל לא לגמרי, מרוכז בכביש ובמילים.

אבא אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב

שכל מה שאני עובר בדרך יהפוך חולשה לעוצמה גדולה (אבא, אביתר בנאי)

הפניה לאלוהים כאב בפניה ישירה נוגעת ללב. תפילה אישית. היד הכבדה של אמיר צורף על ההפקה הקלידים והגיטרות מורגשת מאוד. השמש בחצי גובה ואור של שבת מתחיל, מילים עתיקות של תיקון שבועות מתחילות למלא את הרכב מתוך אורייתא. מה זה אורייתא?

אז אוֹרַיְיתָא בארמית זאת התורה. פתאום השיר מקבל משמעות חדשה –

עד שנפגשנו אני ואת, הייתי צריך את הכאב כדי לרגע להתקרב,

היום אני איתך ואני יודע כמה עומק יש בלי גבול בנחמה (אורייתא, אביתר בנאי)

המילים לקוחות מתוך תיקון ליל שבועות. תיקון ליל שבועות הוא כינוי לסדר לימוד המיועד לליל חג השבועות, הכולל התחלות וסיומים של פרקי התורה ובנוסף משמש לציון לימוד התורה המסורתי בליל חג השבועות הנמשך כל הלילה. על פי המסורת התורה ניתנה לעם ישראל בבוקר חג השבועות והלימוד הוא ההכנה ליום מתן התורה. מקור המנהג בספר הזוהר שפורסם בסוף המאה השלוש עשרה ומאז נפוץ המנהג ברוב קהילות ישראל. (מתוך הויקיפדיה).

אני חופר קצת יותר לעומק. מתברר שמקור המנהג לעשות תיקון הוא בליל שבועות 1533 בסלוניקי. החוגגים היו יוסף קארו, איש ההלכה הידוע, מחבר שולחן ערוך, עם ידיד נפשו, שלמה הלוי אלקבץ, מחבר הפיוט לכה דודי ובני חבורתם. תיקון ליל שבועות של סלוניקי תועד באיגרת מפורטת, שכתב שלמה הלוי אלקבץ, ובה תיאר את ההחלטה לכנס את `החברים` ו`לנדד שינה מעינינו` כל הלילה כדי ללמוד בצוותא. ע"פ מאמר של ד"ר מור אלטשולר, איגרת אלקבץ היא איגרת של סוד ומסתורין: שמות הנמענים, תאריך הכתיבה ומקום הכתיבה נמחקו ממנה. יוסף קארו, גיבור התיקון, אינו נזכר בשמו אלא בכינוי `החסיד`. ולמרבה התסכול, שלמה אלקבץ מתוודה שלא הורשה לכתוב את כל מה שהתרחש באותו לילה, ולכן חלקים מהאיגרת כתובים בצופן. איגרת אלקבץ היא אפוא תיעוד נדיר אך סתום של תיקון ליל שבועות, שערכה חבורת מקובלים במחצית הראשונה של המאה השש-עשרה, ועל פי אורחותיה נוסדו החבורות של מקובלי צפת, ובהן החבורה המפורסמת של האר"י, ר` יצחק לוריא, ותלמידיו.

שלמה הלוי אלקבץ פתח את האיגרת, המתעדת את תיקון ליל שבועות, בהחלטה לקיים ליל שימורים: `דעו לכם כי הסכמנו החסיד ואני עבדו ועבדיכם [ע]ם החברים לעמוד על נפשנו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו.`שלושה ימים קודם חג שבועות החלו לטבול במקווה ולהיטהר, כמו בני ישראל לקראת מתן תורה. בתיקון ליל שבועות ישמשו החברים כשושבינים, המתקינים ומקשטים את הכלה לקראת כלולותיה בעשרים וארבעה קישוטים, כמספר ספרי התנ"ך וכמספר התכשיטים של בנות ציון: `תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים. הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת. הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים. הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף. הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים. וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים... חֲגוֹרָה... מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה... פְּתִיגִיל.` (ישעיה, ג, 18-24).

ואמנם, סדר הלימוד שקבע אלקבץ לליל שבועות כלל קטעים מהתנ"ך והמשנה וגם לימוד `על דרך האמת` כלומר קבלה. החוט המקשר הוא התוכן: מבריאת העולם ומתן תורה בהר סיני ועד לחתימת התנ"ך בעזרא ונחמיה, החוזרים לירושלים ומשקמים את המקדש. רצף הטקסטים יצר תבנית משולשת – בריאה, התגלות וגאולה – ושחזר את הסדר הפנימי של הזמן היהודי, מגלות לגאולה. אלקבץ מעיד שהחברים למדו את התורה בשירה `באימה וביראה ובניגון ובטעם לא יאמן כי יסופר`. הבל פיהם בקע את הרקיעים `ומלאכים שתקו ושרפים דממו וחיות הקודש עמדו וכל צבא מעלה והקדוש ברוך הוא שומעים את קולם.` אש בלתי נראית חפפה אותם ובחצות הלילה נשמע `קול גדול בחיתוך אותיות... והיה הנעימות רב והקול הולך וחזק ונפלנו על פנינו ולא נשאר רוח באיש.`

קולה של התורה-השכינה בקע מפיו של יוסף קארו. היא פנתה לחברים ובירכה אותם: `ידידי אהובי שלום לכם. אשריכם ואשרי יולדתכם... אשר שמתם על נפשיכם לעטרני בלילה הזה`. קולה נשבר כאשר סיפרה להם על אסונה: `אשר זה כמה שנים נפלה ראשי ואין מנחם לי ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות.` הקדוש ברוך הוא נטש אותה בגלות ובניה `שוכבים על מטות שן וסרוחים על ערסותם`, ישנים וחולמים על `אלילי זהב וחמדת הממון` שבגינם הם מעדיפים להישאר בגלות על פני הדבקות בה: `ואלו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות מהצער אשר שאני שרויה בו לא הייתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר`.

הרושם היה נורא הוד. אלקבץ מעיד: `כולנו געינו בבכייה מרוב השמחה וגם בשמענו צרת השכינה בעוונותינו וקולה כחולה מתחננת אלינו.` ואז התחזקה השכינה והחלה לעודד אותם: `חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים ואל תפסיקו הלימוד כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה.` היא המשיכה וביקשה: `עמדו על רגליכם והעלוני` עד שהשתנה קולה – השכינה פנתה לנוכחים ותבעה מהם לעשות מעשה: `ועלו לארץ ישראל כי לא כל העתים שוות ואין מעצור להושיע בין רב למעט... לכן מהרו ועלו כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם ואתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.` מה הייתה תגובתם של החברים לתביעת השכינה? אלקבץ מפסיק את התיאור ומסכם בקצרה: `ואז נתחזקנו עד אור הבוקר ולא פסק הלימוד מפינו בגילה ורעדה.` תם הלילה הראשון.

בבוקר, לאחר לילה ללא שינה, הלכו החברים לטבול במקווה ולהיטהר. בשלב זה מגלה אלקבץ פרט חשוב, שלא גילה עד כה: מתוך עשרה חברים שהתחייבו להשתתף בתיקון ליל שבועות, רק שבעה הגיעו. וכיון שלא היו מנין, נפגם התיקון. בבוקר, במקווה, נמצאו שלושת העצלים שנעדרו: `ונספר להם את כל הטובה אשר עשה ה` עמנו. וימת לבם בקרבם וסטרו פניהם וגעו בבכייה.` למרבה המזל, אפשר לתקן את הקלקול, שכן בגולה חוגגים שני ימים של חג שבועות. לפיכך, בלילה השני של שבועות התקבצו העשרה כולם. הם התחילו ללמוד והנה `קול דודינו דופק והתחיל: שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים הקיצו ורננו שוכני עפר בסוד עפר העליון.` גם הפעם הופיעה השכינה וכינתה אותם `בני היכל המלך`. וגם הפעם עברה לתוכחה, קראה לחברים `שיכורים`, המכורים לאלילי הזהב ומסרבים להיפרד מהם. ואף הפעם תבעה: `ועלו לארץ ישראל. כי יש לאל ידיכם רק שאתם מוטבעים בטיט חמדת העולם והבליו.`

סיפור נפלא כל כך ראוי לסוף טוב. אבל תחילה באו ימי חושך ואימה. חודשים ספורים לאחר תיקון ליל שבועות, בשנת 1534 (רצ"ד), פרצה בסלוניקי מגפת דבר. בתוך שבועות אחדים איבד יוסף קארו את אשתו, שני בניו, יצחק ויהודה, ואחת משתי בנותיו. המלאך השמימי נעלם וחדל לדבר מפיו. קארו הבין שמשמים מענישים אותו. בתום שנת האבל נישא שוב ועקר בעקבות אשתו השנייה לניקופול, עיר קטנה בבולגריה על גדות נהר הדנובה. אבל מצפונו לא נתן לו מנוח. הוא האמין שאשתו הראשונה וילדיהם מתו מפני שהתרשל בקיום שבועתו. בגיל ארבעים ושש הפך מאדם שיש לו הכול לאדם שאין לו מאומה.

יוסף קארו חלה. מצבו הידרדר, ובראש השנה רצ"ו (1536) היה על סף המוות. שלמה הלוי אלקבץ הגיע בבהילות מסלוניקי כדי להיפרד ממנו. הופעתו חוללה את הנס. בשמחת תורה חלף המשבר וקארו החל להתאושש. הדיבור השמימי חזר לפקוד אותו, לגלות לו סודות עמוקים ולהבטיח כי אשתו החדשה תעניק לו פרי בטן תחת ילדיו המתים. בשבת, כ` באדר א` רצ"ו (12 פברואר 1536) פקד המלאך את יוסף קארו בנוכחות אלקבץ והפציר בשניים לקיים את שבועתם. במוצאי השבת כתב אלקבץ את איגרתו המפורסמת, המתעדת את תיקון ליל שבועות, שהתקיים כמעט שלוש שנים קודם לכן.

על רקע החפירה, הדרך חולפת. באיזור בן שמן – עננים מבשרי טוב. אני מסתכל עליהם בתקווה מייחל שישארו. יום חם – אבל עם שמש מוסתרת זה להיט. בשער הגיא הם נעלמים כאילו כלום. בשורש אני עוצר לתדלק. מתדלק ערבי מסתכל עלי בשילוב של שעמום ועייפות יחד עם פליאה על השעה. אני מוותר על הקפה.

מי אמור להגיע? אמורים להגיע גיל, ועידית, ערן ויובל. שלחתי הזמנות לכולם. אני לא טורח להציק יותר. מי שבא לו בא, אני בכל מקרה רוכב ומקווה להנות.

אני חונה ליד "בלק סטיר". משמן, מנפח, בודק את כל החלקים. הכל נראה בסדר.

מגיעים החברים. עידית שכחה את עוגת שמרים בבית. לא נורא. פחות קלוריות. אני מתחיל לגלוש לכיוון העמק של מאגר בית זית. האופניים בקושי עוצרים. אני ברוב טמטומי מתעלם.

מכאן, מתחילה רכיבה מישורית במגמת עליה. אני מקפיד להישאר על פלטה שניה. זה מנהג חדש שלי מן השבועות האחרונים. יש לי תחושה שיש לי הרבה יותר כוח ממה שנדמה לי, ורכיבה בהילוכים קלים מדי פשוט מאיטה ומתישה אותי. אי לכך החלטתי להישאר כמה שאפשר בפלטה הבינונית ולא לותר.

עדיין חמים והשמש עדיין לא דולקת. יש תחושה שכל זה יעלם עוד חצי שעה. אנחנו מגיעים לקיר. קיר מספר אחת. עליה בשיפוע מטורף עם המון דרדרת וחריצים. זה בשבילנו "שבע אחיות" המיתולוגי.

עברתי את הקטע בשלום, אפילו לא על הילוך "סבתא"...אבל חם. מה זה חם. אני נוטף כמו טל פרידמן כצרפתי טיפוסי בצהרי היום על הטיילת.

מסדיר את הנשימה. קיר מספר 2. הפעם זה קשה לי. אני עובר להליכה קלה של מספר מטרים, ולא מוותר. השנה הדרדרת קשה במיוחד. האדמה פשוט חנוקה מיובש.

אנחנו פונים לשביל דרומי שיוביל אותנו מעל המאגר לאיזור בית הספר בצומת כרם דרך סינגל מקסים. אני לוחץ על הברקס הקדמי ושום דבר לא קורה. הידית נלחצת עד הסוף והתחושה ספוגית. זה לא טוב. אנחנו עוצרים ומסתכלים על הרפידות (למרות שהספוגיות מרמזת על בעיה בלחץ ההידראולי..) הרפידות מלאות שמן, יש גם כתם גדול על החישוק ועל הקליפר. מה שאומר שהלך לי הבלם הקדמי.

אני מחליט לחזור חזרה ולוותר על הרכיבה. קצת לחץ חברתי, ואני מסכים להמשיך איתם עד צומת כרם ומשם לחזור. אני מתחיל לגלוש בסינגל, אללה אסתור! קשה לאללה לוסת את המהירות בלי מעצור קדמי. פתאום אני קולט כמה אני משתמש בו. לדעתי את רוב כוח הבלימה אני מייצר מן הקדמי.

איך שהוא אנחנו מתגלגלים למטה. הם מאוד נהנים, אני די התבאסתי. זה היה כמו לנסוע 40 בכביש של 110.

אני מחליט להישאר. אנחנו מתכנסים בצומת ומתחילים לטפס במעלה נחל רבידה. הטיפוס עצמו נעים לאללה. אני שם לב שבפלטה הבינונית אני עובד קצת יותר קשה, אבל פחות מסובב וזה יותר נעים לי – או לפחות פחות מתיש.

ברגעים כאלה, כשכושל לי משהו ברכיבים, אני כמו איזה לוזר מתחיל לחפור לעצמי על החלפה טוטאלית של החלק. זה סוג של מפונקות מושחתת שאני מנסה להיפטר ממנה. מתייאש מהר מדי ומחליף. לא טורח אפילו לתקן. אז גם פה מתחילה החפירה. אז מה זה יהיה? ברקסים חדשים SLX או XT? או משהו יותר משובח? ובכלל לא הגיע הזמן להגדיל את הרוטור?

בשביל להסיח את הדעת אני מקשקש עם יובל. אנחנו מטפסים בניחותא. שאר הרוכבים, החזקים מאיתנו משמעותית מחכים לנו בצומת. יש פירות יבשים, וגרנולה ואפשר להתכבד. במגבלות כמובן. רכיבה זה לא תירוץ להתפרעות קלורית.

אני שולח חלק מן החבורה בכביש, וקובע להיפגש איתם בכניסה ליער ירושלים, ואת שאר ההרפתקנים לוקח לסיבוב בסינגל חדש שמוליך לבית הכרם. הסינגל עצמו פצצה...אבל בירידה. אנחנו קצת אוכלים קש בטיפוס. חוצים את בית הכרם והנה אנחנו בפתח יער הרצל.

אני מתחיל לרדת את הסינגל הראשון – רעש אימים מהברקס האחורי מספר לי שגם הרפידה שם לקראת סוף חייה. קשה לי מאוד לשלוט במהירות רק עם האחורי, ואני מחליט לותר. ערן ימשיך ויוביל אותם לאורך שביל הארז, ואני אשב ואחכה להם למעלה עד שיסיימו.

אני מתיישב וקולט שלט – "בוסתן אילן חלימי". אני מפשפש בזכרון ונזכר – זה הבחור היהודי שנחטף, עונה והוצא להורג בפריז. אני זוכר שראיתי את אשפת האדם שעינתה, במשפט, אותו עושה פנים של זבל מוסלמי מסכן. כולה אפריקאים ברבריים ודתיים. מסוג האנשים שלא ממש יחסרו לאנושות. ודברים כאלה מעלים אצלך תהיות עד כמה נמוך ירדו הזבלים הללו. כמובן שבביתם נמצא חומר פרו פלסטינאי. כמובן שהמניע לא היה אנטישמי בכלל – הם רק הניחו ש"ליהודים יש כסף" ושהם בעלי תחושה חזקה של סולידריות שתביא לכך שמשפחתו של חלימי תצליח לגייס את הכסף הדרוש לשחרורו של אילן.

אני קורא את זה ומשער שאותם אפריקאים ברבריים היו בטח שמחים לתרום לאותו שירותרום יווני שנערך לא מזמן. אתה קורא על הדברים הללו ומשתומם. מה רוצים מאיתנו אותם יוונים מפגרים? הם סיימו כבר את כל הבעיות שלהם עם קפריסין? יש להם עודף זמן להתעסק בזה?

אני שם לב שחולף על הכביש מתחתי רוכב אופניים על אופני כביש כחולים ויפים של קליין. זאת הפעם השניה בה הוא עובר. בטח יש לו קריטריום על הכביש הזה. בטח תענוג לרכוב כביש בנוף כל כך יפה.

הח`ברה מגיעים ואנחנו חוצים את ירושלים. עוברים בקרית משה החרדית, ליד מאפיית אנג`ל. הריח בלתי נסבל ומביא דודה לחלה או קווארסון. פשוט תחושה שהכנסת את הראש לתוך תנור עם לחם טרי.

אנחנו מטפסים על גשר המיתרים, עוצרים בתחנת הדלק לקנות איזה רד בול וסודה למעיין, וגולשים בגשר הספירלה לכיוון ליפתא.

הסינגל היורד מוזנח לאללה. אני יורד את רובו ברגל מפחד המעצורים. המעיין עצמו די נקי, ושורף כל מיני שאבאבים חרדיים. אוירה לא משהו. אנחנו יושבים כ-20 דקות וממשיכים. גלישה לעמק הארזים, ועוד שביל מהיר אחד, ואנחנו חזרה ברכב.

עוד רכיבה שגרתית של רביעי בבוקר חלפה ועברה לה.

אירוע אבירי הקרנק

מה הקטע, חוץ מהייפ שיווקי, בלארגן אירוע לרוכבי אופני 29" אינץ`? מה הם רוכבים אחרת? הם רוכבים במקומות אחרים? ממתי גודל הגלגל נותן לך איזו שהיא זהות?

"עז הרים" לא בוחלים בשום כסף, וניינר ו-CTC צריכים למצות את תקציב השיווק. עלאק מועדון אקסלוסיבי. אני קורא את האג`נדה וזה נראה כמו קרקס נודד. אותם האנשים רק מה שהם מוכרים הפעם משתנה.

יעקב

יעקב היה אחד המכונופנים שלי. כלומר העוזר של המכונופן שלי. יעקב רכב עם אופני כביש, בלי קסדה כמובן, על גשר צר ליד שדה חמד שאף אחד לא טרח לשים לו מעקה. הוא נאלץ לרכוב בשוליים בגלל רכב שבא ממול וצנח מ-6 מטר על הבטון ונפגע בראש. עכשיו הוא בטיפול נמרץ עם אבי עורקים שנקרע, ומכה בראש, חסר הכרה. עצוב.

יום חמישי, 9 באוקטובר 2008

לך תוכיח שאין לך אחות (או 7)

וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל-דָּוִד, לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה--לֵךְ וּבָאתָ-לְּךָ, אֶרֶץ יְהוּדָה; וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיָּבֹא יַעַר חָרֶת.

שמואל א פרק כב

לך תוכיח שאין לך אחות (או שבע)

השנה אצלי היא שנת שבע אחיות. לא יודע למה, אבל אני מוצא את עצמי בפעם החמישית השנה רוכב כאן. שנה שעברה זה היה איזור עין כרם, לפני שנתיים ערד ועכשיו שבע אחיות. נדמה לי שבחניה הכמעט קבועה שלי ליד מסעדת בלאק סטיר אוטוטו ישימו שלט עם מספר הרכב שלי.

למה שבע? למה כמה?

מה זה ה"שבע אחיות" הזה? למה שבע? למה כמה? למה אחיות? המקור של השם הוא בכביש. זהו הכביש המתפתל ועולה לקסטל. במקור עברה כאן דרך רומית שהתפתלו בה 17 עיקולים.

האגדה מספרת שהשם "שבע אחיות" ניתן על שם מספר הפיתולים, אבל ניתן למצוא סתירה בה במקורות מחקר גיאוגרפיים.

יהודה זיו, חוקר ארץ ישראל ומקים מדור חוי"ה הצה"לי מעלה את הסברה, בספר "רגע של מקום: סיפורים מאחורי שמות מקומות", שמקור השם הוא בפקיד בריטי תושב העיר נית' פורט טאלבוט (Neath Port Talbot) הקרויה גם "שבע האחיות". הכביש הזה הטיל אימה על הנהגים עוד לפני קום המדינה. הנה זיו מצטט קצין הנדסה בריטי בשם יו בראון:

"מראש מעבר ההרים צוללת הדרך אל אחת הדוגמאות יוצאות הדופן ביותר של הנדסת הדרכים שפגשתי מעודי - סדרת עיקולים חדים, הנודעת בשם "שבע האחיות". בפרפורים הללו, קצרים ותלולים עד אימה, צריך לחזות כדי להאמין; בליטה חדה בתחתית העקלתון מדופנת למעשה בלוחות פלדה איתנים, וכלי רכב, המחמיץ כאן מבלי משים את הפניה ומישיר דרכו, עלול למצוא את הקרקע נשמטת מתחת גלגליו ! בחורף עוטה המעבר לרוב עננים, המצמצמים את הראות עד לאפס; אני מתייחס אל נסיעה לילית בתנאים הללו (שעה שנאלצתי פעם לנווט בעיקול, שמשאית תקועה חוסמת אותו) כאל הנועז במעללים שביצעתי אי פעם. עתה מוליכה דרך עורקית חדשה, ומעולה בין ערוציהם של הוואדיות שמתחת , ו"שבע האחיות" המרושעות ניטשו לעד על גבי הרכס עטוי העננים של המעבר, המתנשא אל על."

יוצאים מבלאק סטיר, חוצים את הכביש, ונכנסים בירידונת קצרצרה ל"שביל ירושלים". זאת הירידה האחרונה לזמן הקרוב. מעלתה והלאה רק עליות. המזג אויר סביר. אפילו קצת קריר. נדיר משהו בימים אילו.

ימחק ספטמבר מלוח השנה!

אם יש משהו שאני שונא, זה את חודש ספטמבר. הוא משלב את החום המגעיל של אוגוסט עם לחות בלתי נסבלת. פשוט גועל. אי אפשר לרכוב אחרי השעה 8:30, עת השמש היוקדת מפציעה מבין העננים וקורעת לנו את הראש. אני חושב בערגה על החורף עם הקור הנעים. חכו ודברו איתי עוד חודשיים/שלושה כשהטמפרטורה כאן בבוקר היא בין 0 למינוס-שקר-כלשהוא ותשמעו התבאסות דומה. אבל תמיד כיף להתגעגע למה שאין.

שביל ירושלים מתפתל לאורך מאגר בית זית, ואז פונה צפונה בחדות. עוד עליה מתונה, והנה מתחיל הסיוט ושמו "העליה של שבע אחיות". עליה תלולה, מדודרת ברובה בקיץ, שמחייבת אותך לא רק להפעיל את הלב והשרירים שעות נוספות, אלא לשמור על קו נכון, כך שהגלגלים לא יחליקו או תאבד את האחיזה. מימיננו מוצא ו"ארזה" משמאלנו גבעת האוניברסיטה.

אני מנסה לחשוב על דברים אחרים. חושב על הביקור של הרצל בדיוק כאן לפני 110 שנים. הרצל כתב ביומנו שהדרך הציורית למוצא מירושלים, אחרי ביקור אצל הקיסר, הזכירה לו את הפירינאים. וואלה, איזה דמיון היה לאיש הזה. מה הוא לקח לעזאזל?

מד הדופק במכשיר הג'י.פי.אס. מראה מספרים ספק חוקיים. לדעתי אם הוא יכל לדבר, הוא היה מבקש תוספת שכר בגין תוספת מאמץ. הטיפוס הוא מעין משחק עדין בין הכוח ברגליים, השיפוע התלול אותו אני מבקש לקזז באמצעות השענות קדימה וישיבה על אף האוכף, לבין האחיזה המתערערת כתוצאה מהעברת המשקל קדימה.

אילו הרגעים בהן היאוש מתחיל לתת אותותיו. מתחילות לנקר במוח שאלות כמו: "למה הייתי צריך את זה? מה היה לי רע בלהשאר במיטה בבוקר?" או "זה הכל בגלל המשקל העודף שלי!" ואז זה עובר לשלב האופרטיבי – ממחר אני אעשה ספינינג 8 פעמים בשבוע. אכנס לדיאטה בסגנון "צום הראמדן" רק בלי הארוחה המפסקת. אני חותם חוזים עם אלוהים ומקווה שהוא יעמוד בדיברתו. מהון להון זה נגמר. הדבר היחידי שאני מרוצה ממנו, הם האופניים. נדבקים כמו אופני זנב קשיח למרות הרכיבה בעמידה, ופשוט לא מתנדנדים. פשוט חיות מירוצים.

בשלב הזה, אחרי שהנשימה חוזרת כמובן, המוח מעביר אותי תהליך איפוס והדחקה מהירים. אני משכנע את עצמי שזאת בעצם הייתה חוויה. בעצם כל סיוט שנגמר הוא חוויה רטרואקטיבית אמר פעם פיש וצדק.

פתאום אני קולט. אני למעלה במבשרת, וכל זה מבלי להפסיק. הצלחתי לטפס את שבע אחיות רצוף. מסדרים את הנשימה, לוגמים משהו וממשיכים.

מחליטים ל"טפס קומה" לשביל גבוה יותר. אחרי מספר דקות מתחברים לעליה המסומנת בסמ"ש שחור. זהו סינגל למיטיבי לכת. אנחנו, שזה אני ואלחנן, בניגוד לאחרים מפספסים את הפניה, ומיד חוזרים אלחורה וממשיכים לטפס. בקצה השביל המעט טכני והתלול מאוד, יער אורנים מן היפים שיש וסדרה של מספר שומרות, אני ספרתי 2 לפחות, המשקיפות על הטרסות העתיקות.

הגענו למעלה לפסגה. גובה 780 מטרים ליתר דיוק. רכיבה לאורך הגדר של המחצבה הסגורה, ואנחנו גולשים מטה בשביל המסומן בירוק. ראשיתו שביל רחב, ואז הופך לסינגל פתלתל המביא אותנו עד כיכר הר איתן שבכניסה לסטף.

אנחנו חוצים את הכיכר, וליד העגלה עם הבייגלה, נכנסים לסינגל המסומן ירוק. מתחילים שוב לטפס לכיוון עין צובה. אלחנן נשכר בפעמים הראשונות שהוא רכב כאן, כמה קשה הייתה העליה הזאת עבורו. האמת שגם עבורי.היום זאת סתם עוד עליה שצריך לעבוד בה. גיל מדרבן אותי בצעקות, ובעצמו מוריד רגל. אני לעומת ממשיך לדווש ומפגין דבקות ראויה במטרה. הגענו.

תופסים שולחן עץ קק"לי על יד חירבה נטושה, וכל אחד מוציא את מרכולתו. אחד הביא דבלים, השני אננסים מיובשים, השלישי סתם חטיף אנרגיה ארוז. רק קפה חסר לנו. שיגיע כבר החורף! אני מתגעגע לתה בתרמוס, לאדים שיוצאים מן הפה, לקור המתפשט בעצמות אחרי העליה החמה. ברקע נשקף אלינו תל-צובה. אני נזכר איך לפני שנתיים באמצע החורף, ירד שלג די כבד בירושלים. כולם רצוט לטפס בפקקים לבירה. אני שי ואלחנן התעטפנו במיטב שכבותינו, וטיפסנו מיער הקדושים לצובה. אפילו בובה בשלג בנינו בתל צובה. בינתיים הזמן עבר. במקום שלג עכשיו חמסין, שי רוכב עם אחרים, ורק אלחנן נשאר כסלע של יציבות.

יום צלבני היום. תל צובה, או בלמונט כפי שכינוה הצלבנים, הייתה מבצר צלבני קטן. המבצר נכבש ע"י כוחותיו של צלאח-א-דין. עוד חווה צלבנית לפנינו בהמשך. המבצר, שהפך לכפר הערבי א-סובא נכבש בתום ההפוגה הראשונה בשנת 1948 במבצע שנקרא בתחילה מבצע לר"לר (על שם יעדיו – לוד, רמלה, לטרון ורמאללה) והפך למבצע דני על שם דני מט מפקד הל"ה.

עוד טיפוסון קצר בכביש, ואנחנו במחצבה. רכיבה קצרה לאורך דרך 3965 , חציה של מוצא, מחלף הראל, ואנחנו חוצים את מבשרת ציון. הקניון מימיננו, ופנינו צפונה – לנחל חלילים.

הניחו לנחל חלילים

נחל חלילים הוא אחד הסינגלים היותר אהובים עלי באיזור. רכבתי בו למעלה מעשר פעמים, בכל סוגי מזג האויר, ואפשר לומר במידה רבה שאני מכיר אותו לא רע. מסתדרים לסדר תנועה בטור, מתמגנים, מורידים אוכפים, וגולשים. בפעם האחרונה שהיינו כאן נתקעתי מאחורי כיתת ילדים חרדית בטיול שנתי. אני מתפלל שהפעם זה לא יקרה. הנחל ריק תודה לאל.

כניסה לסינגל מלווה תמיד בשינוי מנטלי. אני הופך דרוך יותר, מרוכז יותר, פחות מביט בנוף ומתמקד 2-3 מטר קדימה במכשול הבא. הראש מתכנן את הקו המהיר או העביר יותר. יש לזה קסם רב. יש מספר גדול של רוכבים שרק זה מדבר אליהם. אני מעדיף את הגיוון. להנות מכל העולמות – גם הטכני וגם הטיולי. יש לפנינו 2.5 ק"מ של סינגל איכותי, ואני מתכונן למצות אותו עד הסוף. הנה הטרסה המוכרת, עם הצ'יקן ליין, הנה הירידה המדורדרת, הסלע האלכסוני. אני עובר ומברך לשלום את כל האלמנטים המוכרים. מגלגל אותם בראש כמו חברים ותיקים. יודע שהדינמיקה של המפגש ביננו תלויה בשנינו. מצד אחד, אני מעט עייף, קצת חם, חוסר ריכוז – ומפגש שלי פנים אל פנים עם האלמנט יהיה מתבקש. מצד שני האלמנט מותש, צמא לגשם. חום הקיץ התיש אותו והוא מגיר דרדרת ואבק. אני נזהר לא להתגרות בסיבובים, לא ללחוץ חזק על הבלמים, לא לחרוץ את השביל האהוב, מה שיהפך לנתיב מים הרסני בחורף. עוד מעבר אחד קשה, ואני בחוץ. את שארית הסינגל אני יורד במהירות רבה עד העץ. העץ האהוב בקצה. הסמל של נחל חלילים בעיני, שוכן בפתחו של "עמק הארזים", משקיף לעבר עינות תלם צפונה, והר המנוחות מעל עם אלפי הקברים. אני נזכר בזעם במאבק של החברה להגנת הטבע להצלת הנחל. בשדה שבפתח הנחל, מתכונן להבנות מרכז מסחרי. בפרקטיקה, זה יחסום את הכניסה לנחל, ויהרוס את הנוף לחלוטין.

אנחנו נפרדים מיאיר שממהר לעבודה, וממשיכים צפונה. חוצים את עינות תלם הנמצאים בשיקום כבר שנים ולא זז שם בהם כלום, פונים צפונה ונכנסים לואדי של נחל לוז.

הבלוז של נחל לוז



אנחנו נכנסים לערוץ הרחב של נחל לוז. המון עצי זית. השביל הופך לצר, ולא מאפשר מעבר של רכב, לנו אין בעיה. ממשיכים כ-750 מטר קדימה, ומגיעים לעין לוז (או לוזה). קראתי היכן שהוא באינטרנט שהמעיין אומץ ע"י לוחמים של פלס"ר יעל והוא נקרא עכשיו "עין יעלים". למה צריך לשנות שם של מעיין? מה רע בעין לוז? בכל מקרה, העבודה שלהם ניכרת. המקום נקי ומטופח, בריכת האגירה מצוחצחת, ורק חבל שאין הרבה מים.


אנחנו מנצלים את המים הקרים, ושוטפים את הפנים המיוזעות. לא יאומן כמה שזה מרענן.

אנחנו ממשיכים עוד כ-100 מטרים, ומגיעים לבית החווה הצלבני.

דן מגלה עץ תאנים ענק ועמוס בפרי, טארסה מתחת לחווה. הוא יורד אליו, מתחיל לקטוף פירות, וזורק אותם אלינו. העץ עמוס לדעתי במאות פירות. הפירות בשלים מאוד ומתוקים ממש כמו דבש. אף פרי לא מפוספס, ואין שום ביצי צרעה בתוכם.

אנחנו מפרקים את התאנים כאילו אין מחר. פשוט דבש אמיתי.


מנוחה קצרה ואנחנו בדרך חזרה. אני מתלבש על סינגל מקסים שרץ לאורך הואדי בחצי גובה. חוצים את מטע הזיתים המרשים וממשיכים הלאה. גיל קולט גבעה תלולה. כמו ילדים קטנים שלא יכולים להתאפק מתחילים לנסות לטפס עליה. האמת שהירידה יותר מפחידה מן העליה. גיל ואורי מצליחים לטפס. אלחנן מצליח רק לרדת. דן עייף בצד, ואני מצלם.
נכנסים לשבילון החוצה את העמק בעינות תלם, סינגל זורם ומהיר, עוד 10 דקות ואנחנו ברכב. אין ספק שנחזור לעוד סיבוב כשהשקדיות, הרקפות והכלניות יחזרו.

יום כיפור בשבילי

קטע שפורסם כבר בקומונה.

בשבילי יום כיפור מורכב מ-2 קטבים. מצד אחד תפילת "נתנה תוקף" עם הלחן המדהים של יאיר רוזנבלום:

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן
וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטֹּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יַעֲנִי וּמִי יַעֲשִׁיר
מִי יֻשְׁפַּל וּמִי יָרוּם

ומצד שני ליאונרד כהן בשיר "מי באש" שהוא אינטרפרטציה אישית לתפילה המקסימה הזאת:

ומי באש, מי במים
מי לאור חמה, מי בליל אפלה
מי בסבל רב, מי סתם כך
מי ביום פריחה אביבית, מי בגסיסה איטית
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש?

ומי בנפילה, מי בתרופות הרגעה
מי בממלכת האהבה, מי באיבחה מהירה
מי במפולת שלגים, מי באבקת סמים
מי בתאוות בִּצְעוֹ, מי בגלל רעבונו
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש?

ומי בהשלמה אמיצה, מי בתאונה
מי גלמוד בבדידותו, מי אל מול מראתו
מי בפקודת גבירתו, מי בידיו שלו
מי אסור בכבלים, מי בכוחות רבים
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש

הנה ליאונרד כהן בביצוע יפהפה לשיר.