שוב מגיע יום רביעי. חם רצח בחוץ. המפלט היחידי – הרי ירושלים המוצלים. ביום ראשון אני שולח הזמנה – טיפוס יפה ממוצא, קצת סינגלים בבית זית, עוד טיפוס להר הרצל, עוד קצת סינגלים, חציה של מערב ירושלים, ליפתא והמעיין ולעבודה.
היום מתחיל בהשכמה בלתי אפשרית ברבע לחמש בבוקר. הצטיידות, התלבשות, כוס קפה ולדרך. קבעתי בשש ועשרים במחלף מוצא. אני לבד ברכב. דן בכוננות חודש תשיעי. על הדרך, חוץ ממני, מכמונות הבטיחות, מספר ניידות, אין אף אחד. שקט של מוקדם בבוקר. אני שם את החדש של אביתר בנאי ונכנס לאוירת השאנטי היהודי. אילו השעות הקסומות ביותר של היום. אני ער, אבל לא לגמרי, מרוכז בכביש ובמילים.
אבא אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב
שכל מה שאני עובר בדרך יהפוך חולשה לעוצמה גדולה (אבא, אביתר בנאי)
הפניה לאלוהים כאב בפניה ישירה נוגעת ללב. תפילה אישית. היד הכבדה של אמיר צורף על ההפקה הקלידים והגיטרות מורגשת מאוד. השמש בחצי גובה ואור של שבת מתחיל, מילים עתיקות של תיקון שבועות מתחילות למלא את הרכב מתוך אורייתא. מה זה אורייתא?
אז אוֹרַיְיתָא בארמית זאת התורה. פתאום השיר מקבל משמעות חדשה –
עד שנפגשנו אני ואת, הייתי צריך את הכאב כדי לרגע להתקרב,
היום אני איתך ואני יודע כמה עומק יש בלי גבול בנחמה (אורייתא, אביתר בנאי)
המילים לקוחות מתוך תיקון ליל שבועות. תיקון ליל שבועות הוא כינוי לסדר לימוד המיועד לליל חג השבועות, הכולל התחלות וסיומים של פרקי התורה ובנוסף משמש לציון לימוד התורה המסורתי בליל חג השבועות הנמשך כל הלילה. על פי המסורת התורה ניתנה לעם ישראל בבוקר חג השבועות והלימוד הוא ההכנה ליום מתן התורה. מקור המנהג בספר הזוהר שפורסם בסוף המאה השלוש עשרה ומאז נפוץ המנהג ברוב קהילות ישראל. (מתוך הויקיפדיה).
אני חופר קצת יותר לעומק. מתברר שמקור המנהג לעשות תיקון הוא בליל שבועות 1533 בסלוניקי. החוגגים היו יוסף קארו, איש ההלכה הידוע, מחבר שולחן ערוך, עם ידיד נפשו, שלמה הלוי אלקבץ, מחבר הפיוט לכה דודי ובני חבורתם. תיקון ליל שבועות של סלוניקי תועד באיגרת מפורטת, שכתב שלמה הלוי אלקבץ, ובה תיאר את ההחלטה לכנס את `החברים` ו`לנדד שינה מעינינו` כל הלילה כדי ללמוד בצוותא. ע"פ מאמר של ד"ר מור אלטשולר, איגרת אלקבץ היא איגרת של סוד ומסתורין: שמות הנמענים, תאריך הכתיבה ומקום הכתיבה נמחקו ממנה. יוסף קארו, גיבור התיקון, אינו נזכר בשמו אלא בכינוי `החסיד`. ולמרבה התסכול, שלמה אלקבץ מתוודה שלא הורשה לכתוב את כל מה שהתרחש באותו לילה, ולכן חלקים מהאיגרת כתובים בצופן. איגרת אלקבץ היא אפוא תיעוד נדיר אך סתום של תיקון ליל שבועות, שערכה חבורת מקובלים במחצית הראשונה של המאה השש-עשרה, ועל פי אורחותיה נוסדו החבורות של מקובלי צפת, ובהן החבורה המפורסמת של האר"י, ר` יצחק לוריא, ותלמידיו.
שלמה הלוי אלקבץ פתח את האיגרת, המתעדת את תיקון ליל שבועות, בהחלטה לקיים ליל שימורים: `דעו לכם כי הסכמנו החסיד ואני עבדו ועבדיכם [ע]ם החברים לעמוד על נפשנו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו.`שלושה ימים קודם חג שבועות החלו לטבול במקווה ולהיטהר, כמו בני ישראל לקראת מתן תורה. בתיקון ליל שבועות ישמשו החברים כשושבינים, המתקינים ומקשטים את הכלה לקראת כלולותיה בעשרים וארבעה קישוטים, כמספר ספרי התנ"ך וכמספר התכשיטים של בנות ציון: `תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים. הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת. הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים. הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף. הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים. וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים... חֲגוֹרָה... מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה... פְּתִיגִיל.` (ישעיה, ג, 18-24).
ואמנם, סדר הלימוד שקבע אלקבץ לליל שבועות כלל קטעים מהתנ"ך והמשנה וגם לימוד `על דרך האמת` כלומר קבלה. החוט המקשר הוא התוכן: מבריאת העולם ומתן תורה בהר סיני ועד לחתימת התנ"ך בעזרא ונחמיה, החוזרים לירושלים ומשקמים את המקדש. רצף הטקסטים יצר תבנית משולשת – בריאה, התגלות וגאולה – ושחזר את הסדר הפנימי של הזמן היהודי, מגלות לגאולה. אלקבץ מעיד שהחברים למדו את התורה בשירה `באימה וביראה ובניגון ובטעם לא יאמן כי יסופר`. הבל פיהם בקע את הרקיעים `ומלאכים שתקו ושרפים דממו וחיות הקודש עמדו וכל צבא מעלה והקדוש ברוך הוא שומעים את קולם.` אש בלתי נראית חפפה אותם ובחצות הלילה נשמע `קול גדול בחיתוך אותיות... והיה הנעימות רב והקול הולך וחזק ונפלנו על פנינו ולא נשאר רוח באיש.`
קולה של התורה-השכינה בקע מפיו של יוסף קארו. היא פנתה לחברים ובירכה אותם: `ידידי אהובי שלום לכם. אשריכם ואשרי יולדתכם... אשר שמתם על נפשיכם לעטרני בלילה הזה`. קולה נשבר כאשר סיפרה להם על אסונה: `אשר זה כמה שנים נפלה ראשי ואין מנחם לי ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות.` הקדוש ברוך הוא נטש אותה בגלות ובניה `שוכבים על מטות שן וסרוחים על ערסותם`, ישנים וחולמים על `אלילי זהב וחמדת הממון` שבגינם הם מעדיפים להישאר בגלות על פני הדבקות בה: `ואלו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות מהצער אשר שאני שרויה בו לא הייתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר`.
הרושם היה נורא הוד. אלקבץ מעיד: `כולנו געינו בבכייה מרוב השמחה וגם בשמענו צרת השכינה בעוונותינו וקולה כחולה מתחננת אלינו.` ואז התחזקה השכינה והחלה לעודד אותם: `חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים ואל תפסיקו הלימוד כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה.` היא המשיכה וביקשה: `עמדו על רגליכם והעלוני` עד שהשתנה קולה – השכינה פנתה לנוכחים ותבעה מהם לעשות מעשה: `ועלו לארץ ישראל כי לא כל העתים שוות ואין מעצור להושיע בין רב למעט... לכן מהרו ועלו כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם ואתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.` מה הייתה תגובתם של החברים לתביעת השכינה? אלקבץ מפסיק את התיאור ומסכם בקצרה: `ואז נתחזקנו עד אור הבוקר ולא פסק הלימוד מפינו בגילה ורעדה.` תם הלילה הראשון.
בבוקר, לאחר לילה ללא שינה, הלכו החברים לטבול במקווה ולהיטהר. בשלב זה מגלה אלקבץ פרט חשוב, שלא גילה עד כה: מתוך עשרה חברים שהתחייבו להשתתף בתיקון ליל שבועות, רק שבעה הגיעו. וכיון שלא היו מנין, נפגם התיקון. בבוקר, במקווה, נמצאו שלושת העצלים שנעדרו: `ונספר להם את כל הטובה אשר עשה ה` עמנו. וימת לבם בקרבם וסטרו פניהם וגעו בבכייה.` למרבה המזל, אפשר לתקן את הקלקול, שכן בגולה חוגגים שני ימים של חג שבועות. לפיכך, בלילה השני של שבועות התקבצו העשרה כולם. הם התחילו ללמוד והנה `קול דודינו דופק והתחיל: שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים הקיצו ורננו שוכני עפר בסוד עפר העליון.` גם הפעם הופיעה השכינה וכינתה אותם `בני היכל המלך`. וגם הפעם עברה לתוכחה, קראה לחברים `שיכורים`, המכורים לאלילי הזהב ומסרבים להיפרד מהם. ואף הפעם תבעה: `ועלו לארץ ישראל. כי יש לאל ידיכם רק שאתם מוטבעים בטיט חמדת העולם והבליו.`
סיפור נפלא כל כך ראוי לסוף טוב. אבל תחילה באו ימי חושך ואימה. חודשים ספורים לאחר תיקון ליל שבועות, בשנת 1534 (רצ"ד), פרצה בסלוניקי מגפת דבר. בתוך שבועות אחדים איבד יוסף קארו את אשתו, שני בניו, יצחק ויהודה, ואחת משתי בנותיו. המלאך השמימי נעלם וחדל לדבר מפיו. קארו הבין שמשמים מענישים אותו. בתום שנת האבל נישא שוב ועקר בעקבות אשתו השנייה לניקופול, עיר קטנה בבולגריה על גדות נהר הדנובה. אבל מצפונו לא נתן לו מנוח. הוא האמין שאשתו הראשונה וילדיהם מתו מפני שהתרשל בקיום שבועתו. בגיל ארבעים ושש הפך מאדם שיש לו הכול לאדם שאין לו מאומה.
יוסף קארו חלה. מצבו הידרדר, ובראש השנה רצ"ו (1536) היה על סף המוות. שלמה הלוי אלקבץ הגיע בבהילות מסלוניקי כדי להיפרד ממנו. הופעתו חוללה את הנס. בשמחת תורה חלף המשבר וקארו החל להתאושש. הדיבור השמימי חזר לפקוד אותו, לגלות לו סודות עמוקים ולהבטיח כי אשתו החדשה תעניק לו פרי בטן תחת ילדיו המתים. בשבת, כ` באדר א` רצ"ו (12 פברואר 1536) פקד המלאך את יוסף קארו בנוכחות אלקבץ והפציר בשניים לקיים את שבועתם. במוצאי השבת כתב אלקבץ את איגרתו המפורסמת, המתעדת את תיקון ליל שבועות, שהתקיים כמעט שלוש שנים קודם לכן.
על רקע החפירה, הדרך חולפת. באיזור בן שמן – עננים מבשרי טוב. אני מסתכל עליהם בתקווה מייחל שישארו. יום חם – אבל עם שמש מוסתרת זה להיט. בשער הגיא הם נעלמים כאילו כלום. בשורש אני עוצר לתדלק. מתדלק ערבי מסתכל עלי בשילוב של שעמום ועייפות יחד עם פליאה על השעה. אני מוותר על הקפה.
מי אמור להגיע? אמורים להגיע גיל, ועידית, ערן ויובל. שלחתי הזמנות לכולם. אני לא טורח להציק יותר. מי שבא לו בא, אני בכל מקרה רוכב ומקווה להנות.
אני חונה ליד "בלק סטיר". משמן, מנפח, בודק את כל החלקים. הכל נראה בסדר.
מגיעים החברים. עידית שכחה את עוגת שמרים בבית. לא נורא. פחות קלוריות. אני מתחיל לגלוש לכיוון העמק של מאגר בית זית. האופניים בקושי עוצרים. אני ברוב טמטומי מתעלם.
מכאן, מתחילה רכיבה מישורית במגמת עליה. אני מקפיד להישאר על פלטה שניה. זה מנהג חדש שלי מן השבועות האחרונים. יש לי תחושה שיש לי הרבה יותר כוח ממה שנדמה לי, ורכיבה בהילוכים קלים מדי פשוט מאיטה ומתישה אותי. אי לכך החלטתי להישאר כמה שאפשר בפלטה הבינונית ולא לותר.
עדיין חמים והשמש עדיין לא דולקת. יש תחושה שכל זה יעלם עוד חצי שעה. אנחנו מגיעים לקיר. קיר מספר אחת. עליה בשיפוע מטורף עם המון דרדרת וחריצים. זה בשבילנו "שבע אחיות" המיתולוגי.
עברתי את הקטע בשלום, אפילו לא על הילוך "סבתא"...אבל חם. מה זה חם. אני נוטף כמו טל פרידמן כצרפתי טיפוסי בצהרי היום על הטיילת.
מסדיר את הנשימה. קיר מספר 2. הפעם זה קשה לי. אני עובר להליכה קלה של מספר מטרים, ולא מוותר. השנה הדרדרת קשה במיוחד. האדמה פשוט חנוקה מיובש.
אנחנו פונים לשביל דרומי שיוביל אותנו מעל המאגר לאיזור בית הספר בצומת כרם דרך סינגל מקסים. אני לוחץ על הברקס הקדמי ושום דבר לא קורה. הידית נלחצת עד הסוף והתחושה ספוגית. זה לא טוב. אנחנו עוצרים ומסתכלים על הרפידות (למרות שהספוגיות מרמזת על בעיה בלחץ ההידראולי..) הרפידות מלאות שמן, יש גם כתם גדול על החישוק ועל הקליפר. מה שאומר שהלך לי הבלם הקדמי.
אני מחליט לחזור חזרה ולוותר על הרכיבה. קצת לחץ חברתי, ואני מסכים להמשיך איתם עד צומת כרם ומשם לחזור. אני מתחיל לגלוש בסינגל, אללה אסתור! קשה לאללה לוסת את המהירות בלי מעצור קדמי. פתאום אני קולט כמה אני משתמש בו. לדעתי את רוב כוח הבלימה אני מייצר מן הקדמי.
איך שהוא אנחנו מתגלגלים למטה. הם מאוד נהנים, אני די התבאסתי. זה היה כמו לנסוע 40 בכביש של 110.
אני מחליט להישאר. אנחנו מתכנסים בצומת ומתחילים לטפס במעלה נחל רבידה. הטיפוס עצמו נעים לאללה. אני שם לב שבפלטה הבינונית אני עובד קצת יותר קשה, אבל פחות מסובב וזה יותר נעים לי – או לפחות פחות מתיש.
ברגעים כאלה, כשכושל לי משהו ברכיבים, אני כמו איזה לוזר מתחיל לחפור לעצמי על החלפה טוטאלית של החלק. זה סוג של מפונקות מושחתת שאני מנסה להיפטר ממנה. מתייאש מהר מדי ומחליף. לא טורח אפילו לתקן. אז גם פה מתחילה החפירה. אז מה זה יהיה? ברקסים חדשים SLX או XT? או משהו יותר משובח? ובכלל לא הגיע הזמן להגדיל את הרוטור?
בשביל להסיח את הדעת אני מקשקש עם יובל. אנחנו מטפסים בניחותא. שאר הרוכבים, החזקים מאיתנו משמעותית מחכים לנו בצומת. יש פירות יבשים, וגרנולה ואפשר להתכבד. במגבלות כמובן. רכיבה זה לא תירוץ להתפרעות קלורית.
אני שולח חלק מן החבורה בכביש, וקובע להיפגש איתם בכניסה ליער ירושלים, ואת שאר ההרפתקנים לוקח לסיבוב בסינגל חדש שמוליך לבית הכרם. הסינגל עצמו פצצה...אבל בירידה. אנחנו קצת אוכלים קש בטיפוס. חוצים את בית הכרם והנה אנחנו בפתח יער הרצל.
אני מתחיל לרדת את הסינגל הראשון – רעש אימים מהברקס האחורי מספר לי שגם הרפידה שם לקראת סוף חייה. קשה לי מאוד לשלוט במהירות רק עם האחורי, ואני מחליט לותר. ערן ימשיך ויוביל אותם לאורך שביל הארז, ואני אשב ואחכה להם למעלה עד שיסיימו.
אני מתיישב וקולט שלט – "בוסתן אילן חלימי". אני מפשפש בזכרון ונזכר – זה הבחור היהודי שנחטף, עונה והוצא להורג בפריז. אני זוכר שראיתי את אשפת האדם שעינתה, במשפט, אותו עושה פנים של זבל מוסלמי מסכן. כולה אפריקאים ברבריים ודתיים. מסוג האנשים שלא ממש יחסרו לאנושות. ודברים כאלה מעלים אצלך תהיות עד כמה נמוך ירדו הזבלים הללו. כמובן שבביתם נמצא חומר פרו פלסטינאי. כמובן שהמניע לא היה אנטישמי בכלל – הם רק הניחו ש"ליהודים יש כסף" ושהם בעלי תחושה חזקה של סולידריות שתביא לכך שמשפחתו של חלימי תצליח לגייס את הכסף הדרוש לשחרורו של אילן.
אני קורא את זה ומשער שאותם אפריקאים ברבריים היו בטח שמחים לתרום לאותו שירותרום יווני שנערך לא מזמן. אתה קורא על הדברים הללו ומשתומם. מה רוצים מאיתנו אותם יוונים מפגרים? הם סיימו כבר את כל הבעיות שלהם עם קפריסין? יש להם עודף זמן להתעסק בזה?
אני שם לב שחולף על הכביש מתחתי רוכב אופניים על אופני כביש כחולים ויפים של קליין. זאת הפעם השניה בה הוא עובר. בטח יש לו קריטריום על הכביש הזה. בטח תענוג לרכוב כביש בנוף כל כך יפה.
הח`ברה מגיעים ואנחנו חוצים את ירושלים. עוברים בקרית משה החרדית, ליד מאפיית אנג`ל. הריח בלתי נסבל ומביא דודה לחלה או קווארסון. פשוט תחושה שהכנסת את הראש לתוך תנור עם לחם טרי.
אנחנו מטפסים על גשר המיתרים, עוצרים בתחנת הדלק לקנות איזה רד בול וסודה למעיין, וגולשים בגשר הספירלה לכיוון ליפתא.
הסינגל היורד מוזנח לאללה. אני יורד את רובו ברגל מפחד המעצורים. המעיין עצמו די נקי, ושורף כל מיני שאבאבים חרדיים. אוירה לא משהו. אנחנו יושבים כ-20 דקות וממשיכים. גלישה לעמק הארזים, ועוד שביל מהיר אחד, ואנחנו חזרה ברכב.
עוד רכיבה שגרתית של רביעי בבוקר חלפה ועברה לה.
אירוע אבירי הקרנק
מה הקטע, חוץ מהייפ שיווקי, בלארגן אירוע לרוכבי אופני 29" אינץ`? מה הם רוכבים אחרת? הם רוכבים במקומות אחרים? ממתי גודל הגלגל נותן לך איזו שהיא זהות?
"עז הרים" לא בוחלים בשום כסף, וניינר ו-CTC צריכים למצות את תקציב השיווק. עלאק מועדון אקסלוסיבי. אני קורא את האג`נדה וזה נראה כמו קרקס נודד. אותם האנשים רק מה שהם מוכרים הפעם משתנה.
יעקב
יעקב היה אחד המכונופנים שלי. כלומר העוזר של המכונופן שלי. יעקב רכב עם אופני כביש, בלי קסדה כמובן, על גשר צר ליד שדה חמד שאף אחד לא טרח לשים לו מעקה. הוא נאלץ לרכוב בשוליים בגלל רכב שבא ממול וצנח מ-6 מטר על הבטון ונפגע בראש. עכשיו הוא בטיפול נמרץ עם אבי עורקים שנקרע, ומכה בראש, חסר הכרה. עצוב.
