חופש. גשר בין החגים, נתן מגיע, שי מגיע. סבבה. מספיק אנשים. קובעים בשבע בבית קשת. מה שהופך לבערך רבע לשש בתחנת הדלק הצפונית של כביש 6. אספרסו כפול של אילי עם טיפונת חלב וממשיכים. ואדי ערה עמוס מאוד, אבל לא בכיוון שלנו.
בדרך, ע"י שיבלי, אנחנו רואים שלט המפנה למוזיאון למורשת הבדואים. מעניין איך מוזיאון כזה יראה...בטח הסמל שלו יהיה טנדר סובארו. בכניסה, אחרי שתחנה יגנבו לך את הרכב, ימכרו לך פיסת בצק בשם פיתה עם שכבה מילימטרית של לבנה ב-15 שקל, ובכניסה למוזיאון יעמוד נציג העדה יספוק כפיים ויגיד: "אוי, סגור המטבח, רוצה תמונה עם גמל במקום?".
חונים בכניסה לבית קשת ליד "רדיו קול רגע 96FM". בית קשת הוא קיבוץ שהוקם ע"י גרעין פלמ"ח בשנת 1944. במלחמת הקוממיות הקיבוץ עמד במתקפות לא פשוטות של אותם בדואים עם הלבנה משבט ערב-א-זביח.
מתארגנים ויוצאים. גלישה מהירה בכביש, פניה ימינה לסמ"ש שחור שמתחבר לשביל נוף יער בית קשת – או בשמו הפורמלי סמ"ש אדום 3260.
יש בערך 2 ק"מ חימום די מישורי עד שהענינים יתחילו להתחמם. אני למד מקק"ל שיער בית קשת משתרע על פני 25K דונם. היער מכיל בעיקר עצי אלון התבור (או בשמו העממי Quercus ithaburensis) שפיארו פעם שטחים נרחבים של צפון הארץ. האלון הוא עץ בעל קליפה עבה במיוחד, וטולרנט גבוה לשריפות. אני למד מתוך "מדריך צמחי המרפא" שהוא טוב לטיפול בכיב קיבה (אולקוס), בכאבי בטן, בהרטבת לילה של ילדים, בשיעול דמי, לריפוי דלקות עיניים, בפצעים, בשלשול דמי, בלחץ דם גבוה, לחיזוק שורשי השיער ולמניעת נשירה.
מבשלים חופן עפצים בליטר מים כמחצית השעה, מסננים ושותים כתה. יעיל לסובלים מלחץ דם גבוה, מכיב קיבה, מהרטבת לילה אצל ילדים ומשיעול דמי. לריפוי פצעים: טובלים תחבושות במרתח ומניחים על הפצעים כקומפרסים. למניעת נשירת שערות ולחיזוק שורשי השיער: קולים עפצים על מחבת עד שישחימו, כותשים אותם עד דק ומערבבים בשמן זית. טובלים את אצבעות הידיים בעיסה ומעסים את שורשי השיער.
סבבה. הזמן עובר, אנחנו פונים דרומה לשביל ישראל לפאתי שיבלי, עוד פניה מערבה ומגיעים לכביש הגישה לפסגת ההר.
אז מי זה הברק הזה שמעיז לקחת איתו אישה (את דבורה) לקרב? עליה ארוכה לפני. לפחות 4 קפלים. זמן טוב למחשבות.
מוצאו של ברק בן-אבינועם מן העיר קדש נפתלי. ליתר דיוק רק קדש. מאחר והייתה קדש נוספת בשטח יששכר – ספר שופטים ממקם את קדש הזאת כחלק מנחלת נפתלי. ליתר דיוק, מיקומה של קדש זו מזוהה עם ח`ירבת קדיש שלמרגלות רכס פוריה, במדרון הפונה מזרחה, בדרום מזרח נחלת שבט נפתלי, במזרח בקעת יבנאל.
אז מה הסיפור של הברק הזה? ברק היה מנהיג צבאי בנחלת נפתלי. סיסרא, שר הצבא של יבין מלך כנען, תקף את ישראל, ודבורה הנביאה באותה תקופה, החליטה ליזום מלחמה כנגדו.
דבורה, מצווה על ברק:
וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי; וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה ה` אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן... וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה "
- שופטים ד`, ז`-י`
ברק, שכנראה לא היה גיבור גדול מדי, סירב להלחם בלעדיה.
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ.
ובתמורה דבורה מטיחה בו:
וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ- כִּי בְיַד-אִשָּׁה, יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא
דברים אילו, המנבאים בעצם את מות סיסרא בידי יעל הם דו שיח מרתק ומיסתורי בין המנהיג לנביאה. אפשר להתחיל ולנסות ולפענח את הדיאלוג הזה מכמה כיווני פרשנות – הפירוש הרוחני, הפירוש הלוגיסטי, הפירוש החינוכי והפירוש השוביניסטי. הדבר היחיד שמשותף לכל הפרשנויות היא העובדה שברק לא נענש בידי ה` על סירובו הראשוני לצאת לקרב – כך שכנראה יש דברים בגו.
בכיוון הרוחני, אפשר אולי לשער שברק ניסה לחקות את דרכי הכנענים שנהגו לקחת עימם כוהני דת כחיזוק רוחני בשדה הקרב. יתכן שברק חשש מהפסד אפשרי בקרב ולא רצה לקחת את הסיכון.
הפרשנות הלוגיסטית לעומת זאת טוענת שתרומתה העיקרית של דבורה למלחמה היה בגיוס כוח האדם. ע"פ שירת דבורה אנשים העדיפו לעשות לביתם ומקיינם מאשר לטובת העם (""למה ישבת בין המשפתיים לשמוע שריקות עדרים?"). ברק לא הצליח לגייס מספיק מתנדבים למלחמה, ולעומת זאת דברה כן הצליחה ("ותאמר דבורה אל ברק: `קום...`, וירד ברק מהר תבור ועשרת אלפים איש אחריו ").
הפירוש החינוכי אומר שברק רצה פשוט לחנך את העם. הוא רצה להמחיש שנצחונו במלחמה הוא באמצעות ה` (דרך שליחתו דבורה) ולא נצחונו האישי. נניח.
הפירוש הכי פחות מתקבל על הדעת, הוא הפירוש השוביניסטי. דבורה אומרת "לך ומשכת בהר תבור" ו-" ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא... " – כלומר מציעה לברק לבצע תוכנית הסחה לסיסרא. אבל ברק לא סמך על דבורה - הוא לא חשב שאישה יכולה לבצע פעולה צבאית בעצמה. ולכן הוא אמר לה: "זה מסוכן מדי בשבילך ללכת לבד - את באה איתי!" "אם תלכי עימי והלכתי; ואם לא תלכי עימי לא אלך!" . דבורה הסכימה ואמרה: " הלוך אלך עימך", אבל הוסיפה "אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך" " - אתה חושב שאישה אינה יכולה להסתדר בעצמה בשדה-הקרב? אז תדע לך ש" ביד אישה ימכור ה` את סיסרא"...
המשך הסיפור ידוע – יעל הורגת את סיסרא, וברק מנצח במלחמה.
חזרה לטיפוס. אני עוצר לנוח. פחות מן העליה, יותר מאגזוזי המוניות החולפות על פני בדרך למעלה התבור, ונושאות בתוכן תיירים אשר הגיעו באוטובוסים (העליה לפסגת התבור אסורה על אוטובוסים). הכביש די צר, ויש מדרכה. המדרכה עצמה לא רכיבה במיוחד.
עליות כאלה אני מעדיף לקחת בקלות. לא להסתכל על הקצב של האחרים, ולהקשיב במקום זה לשעון הפנימי. זה אולי איטי, אני מעייף, פחות. עקרונית העליה לתבור היא לא מן הקשות שעשיתי. היא מעט ארוכה, אבל לא יותר מזה. אני חולף באחד הסוויצ`בקים, ומשתנה כיוון העליה. אני משקיף על העמק. פשוט נהדר. האויר עדיין קריר ונעים. אין הרבה דרכים לעשות טוב יותר את ערב חג הזה.
הסיפור של התבור עצמו הוא גם מעניין מאוד. התבור מככב בשתי מסורות – היהודית, והנוצרית. בתקופת המקרא, כאמור, צבאו של ברק הסתער על צבא סיסרא שישב בעמק מהר תבור. בימי בית שני, הייתה פסגת התבור חלק מן הפסגות ששימשו להדלקת משואות סימן לקידוש החודש. בימי המרד הגדול, היה התבור חלק מן הערים שביצרו המורדים. יוספוס פלאביוס מספר שפלצידוס בראש 600 לוחמים, לא האמין שיוכל לכבוש את ההר הגבוה, ולכן קרא למורדים לרדת אליו בשלום. המורדים ירדו, אך במקום לשלום הם תקפו את הרומאים. הרומאים נמלטו, אך בשלב מסויים חזרו אחורה והביסו את המורדים.
על פי המסורת הנוצרית, בהר תבור התרחשה השתנותו של ישו, שבמהלכה, לפי הכתוב בברית החדשה, טיפס עם כמה מתלמידיו לראש הר גבוה, ושוחח שם עם משה רבנו ואליהו הנביא אשר בישרו לו על מותו הקרב.
הגעתי למעלה. שי ונתן מחכים לי. לועסים משהו. אנחנו ניגשים לכנסייה. הייתי פה לא מזמן, ואין לי חשק להכנס. גם האחרים מוותרים.
אנחנו יורדים מעט בכביש ופונים שמאלה לסינגל המסומ"ש בשחור ועונה למספר 3250. הסינגל רכיבה מאוד ברובו. הוא מקיף את כל הפיסגה. הנוף הנשקף פשוט מדהים. אנחנו פוגשים בדרך שני חיילים משוחררים לפני תחילת הלימודים באוניברסיטה. הם עושים חלק גדול משביל ישראל ברגל. אם יש טרנד שאני מרוצה ממנו – זה הטרנד הזה. בהמשך נפגוש עוד קבוצת הולכים די גדולה. תענוג לראות אותם. שיחה קצרה ומנומסת ואנחנו ממשיכים.
בצידו המזרחי של ההר, על יד מערה גדולה, אנחנו מתיישבים לנוח. משקיפים על עמק יזראל. לועסים אפרסמון ששי קטף מן הגינה שלו. אני יכול לשבת פה שעות. הדרך לפנינו עוד ארוכה. ממשיכים בסינגל עד לנקודת החיבור של עם הכביש. מפה מתחילה ירידה מהירה ומענגת במיוחד. צריך להזהר לא לקחת את הסיבובים החדים רחב מדי ולהפגש במוניות. המוניות מצידן לא ממש עושות מאמץ, ומדי פעם "מיישרות" את הסיבובים. לא נעים.
תוך דקות מספר אני למטה. מחכה. נתן מגיע דקה שתיים אחריי. שי מגיע אחרי עוד מספר דקות. אנחנו פונים שמאלה וצוללים לתוך דבוריה. איזה ירידות תלולות! לא יאומן. לא נראה לי שמהנדס אזרחי ישראלי היה מאשר אותן. סוף הירידה, אנחנו מוצאים את עצמנו למרגלות הר דבורה. בדיוק במפגש בין שביל ישראל, סימון השבילים האדום, וסימון השבילים השחור. אנחנו לוקחים את השחור. ואז מתחילה עליה מן הגיהנום. כל התבור מתגמד לעומתה. קירות תלולים ומבאסים.אנחנו מקיפים את הר דבורה ומטפסים לפסגתו.
כבר חם. אנחנו מתחילים לגלוש למטה. חוצים מספר מטעי זיתים, ועוד עליה לא קלה ואנחנו ברכב. אפשר לסמן V גם על התבור.
