יום חמישי, 9 באוקטובר 2008

לך תוכיח שאין לך אחות (או 7)

וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל-דָּוִד, לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה--לֵךְ וּבָאתָ-לְּךָ, אֶרֶץ יְהוּדָה; וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיָּבֹא יַעַר חָרֶת.

שמואל א פרק כב

לך תוכיח שאין לך אחות (או שבע)

השנה אצלי היא שנת שבע אחיות. לא יודע למה, אבל אני מוצא את עצמי בפעם החמישית השנה רוכב כאן. שנה שעברה זה היה איזור עין כרם, לפני שנתיים ערד ועכשיו שבע אחיות. נדמה לי שבחניה הכמעט קבועה שלי ליד מסעדת בלאק סטיר אוטוטו ישימו שלט עם מספר הרכב שלי.

למה שבע? למה כמה?

מה זה ה"שבע אחיות" הזה? למה שבע? למה כמה? למה אחיות? המקור של השם הוא בכביש. זהו הכביש המתפתל ועולה לקסטל. במקור עברה כאן דרך רומית שהתפתלו בה 17 עיקולים.

האגדה מספרת שהשם "שבע אחיות" ניתן על שם מספר הפיתולים, אבל ניתן למצוא סתירה בה במקורות מחקר גיאוגרפיים.

יהודה זיו, חוקר ארץ ישראל ומקים מדור חוי"ה הצה"לי מעלה את הסברה, בספר "רגע של מקום: סיפורים מאחורי שמות מקומות", שמקור השם הוא בפקיד בריטי תושב העיר נית' פורט טאלבוט (Neath Port Talbot) הקרויה גם "שבע האחיות". הכביש הזה הטיל אימה על הנהגים עוד לפני קום המדינה. הנה זיו מצטט קצין הנדסה בריטי בשם יו בראון:

"מראש מעבר ההרים צוללת הדרך אל אחת הדוגמאות יוצאות הדופן ביותר של הנדסת הדרכים שפגשתי מעודי - סדרת עיקולים חדים, הנודעת בשם "שבע האחיות". בפרפורים הללו, קצרים ותלולים עד אימה, צריך לחזות כדי להאמין; בליטה חדה בתחתית העקלתון מדופנת למעשה בלוחות פלדה איתנים, וכלי רכב, המחמיץ כאן מבלי משים את הפניה ומישיר דרכו, עלול למצוא את הקרקע נשמטת מתחת גלגליו ! בחורף עוטה המעבר לרוב עננים, המצמצמים את הראות עד לאפס; אני מתייחס אל נסיעה לילית בתנאים הללו (שעה שנאלצתי פעם לנווט בעיקול, שמשאית תקועה חוסמת אותו) כאל הנועז במעללים שביצעתי אי פעם. עתה מוליכה דרך עורקית חדשה, ומעולה בין ערוציהם של הוואדיות שמתחת , ו"שבע האחיות" המרושעות ניטשו לעד על גבי הרכס עטוי העננים של המעבר, המתנשא אל על."

יוצאים מבלאק סטיר, חוצים את הכביש, ונכנסים בירידונת קצרצרה ל"שביל ירושלים". זאת הירידה האחרונה לזמן הקרוב. מעלתה והלאה רק עליות. המזג אויר סביר. אפילו קצת קריר. נדיר משהו בימים אילו.

ימחק ספטמבר מלוח השנה!

אם יש משהו שאני שונא, זה את חודש ספטמבר. הוא משלב את החום המגעיל של אוגוסט עם לחות בלתי נסבלת. פשוט גועל. אי אפשר לרכוב אחרי השעה 8:30, עת השמש היוקדת מפציעה מבין העננים וקורעת לנו את הראש. אני חושב בערגה על החורף עם הקור הנעים. חכו ודברו איתי עוד חודשיים/שלושה כשהטמפרטורה כאן בבוקר היא בין 0 למינוס-שקר-כלשהוא ותשמעו התבאסות דומה. אבל תמיד כיף להתגעגע למה שאין.

שביל ירושלים מתפתל לאורך מאגר בית זית, ואז פונה צפונה בחדות. עוד עליה מתונה, והנה מתחיל הסיוט ושמו "העליה של שבע אחיות". עליה תלולה, מדודרת ברובה בקיץ, שמחייבת אותך לא רק להפעיל את הלב והשרירים שעות נוספות, אלא לשמור על קו נכון, כך שהגלגלים לא יחליקו או תאבד את האחיזה. מימיננו מוצא ו"ארזה" משמאלנו גבעת האוניברסיטה.

אני מנסה לחשוב על דברים אחרים. חושב על הביקור של הרצל בדיוק כאן לפני 110 שנים. הרצל כתב ביומנו שהדרך הציורית למוצא מירושלים, אחרי ביקור אצל הקיסר, הזכירה לו את הפירינאים. וואלה, איזה דמיון היה לאיש הזה. מה הוא לקח לעזאזל?

מד הדופק במכשיר הג'י.פי.אס. מראה מספרים ספק חוקיים. לדעתי אם הוא יכל לדבר, הוא היה מבקש תוספת שכר בגין תוספת מאמץ. הטיפוס הוא מעין משחק עדין בין הכוח ברגליים, השיפוע התלול אותו אני מבקש לקזז באמצעות השענות קדימה וישיבה על אף האוכף, לבין האחיזה המתערערת כתוצאה מהעברת המשקל קדימה.

אילו הרגעים בהן היאוש מתחיל לתת אותותיו. מתחילות לנקר במוח שאלות כמו: "למה הייתי צריך את זה? מה היה לי רע בלהשאר במיטה בבוקר?" או "זה הכל בגלל המשקל העודף שלי!" ואז זה עובר לשלב האופרטיבי – ממחר אני אעשה ספינינג 8 פעמים בשבוע. אכנס לדיאטה בסגנון "צום הראמדן" רק בלי הארוחה המפסקת. אני חותם חוזים עם אלוהים ומקווה שהוא יעמוד בדיברתו. מהון להון זה נגמר. הדבר היחידי שאני מרוצה ממנו, הם האופניים. נדבקים כמו אופני זנב קשיח למרות הרכיבה בעמידה, ופשוט לא מתנדנדים. פשוט חיות מירוצים.

בשלב הזה, אחרי שהנשימה חוזרת כמובן, המוח מעביר אותי תהליך איפוס והדחקה מהירים. אני משכנע את עצמי שזאת בעצם הייתה חוויה. בעצם כל סיוט שנגמר הוא חוויה רטרואקטיבית אמר פעם פיש וצדק.

פתאום אני קולט. אני למעלה במבשרת, וכל זה מבלי להפסיק. הצלחתי לטפס את שבע אחיות רצוף. מסדרים את הנשימה, לוגמים משהו וממשיכים.

מחליטים ל"טפס קומה" לשביל גבוה יותר. אחרי מספר דקות מתחברים לעליה המסומנת בסמ"ש שחור. זהו סינגל למיטיבי לכת. אנחנו, שזה אני ואלחנן, בניגוד לאחרים מפספסים את הפניה, ומיד חוזרים אלחורה וממשיכים לטפס. בקצה השביל המעט טכני והתלול מאוד, יער אורנים מן היפים שיש וסדרה של מספר שומרות, אני ספרתי 2 לפחות, המשקיפות על הטרסות העתיקות.

הגענו למעלה לפסגה. גובה 780 מטרים ליתר דיוק. רכיבה לאורך הגדר של המחצבה הסגורה, ואנחנו גולשים מטה בשביל המסומן בירוק. ראשיתו שביל רחב, ואז הופך לסינגל פתלתל המביא אותנו עד כיכר הר איתן שבכניסה לסטף.

אנחנו חוצים את הכיכר, וליד העגלה עם הבייגלה, נכנסים לסינגל המסומן ירוק. מתחילים שוב לטפס לכיוון עין צובה. אלחנן נשכר בפעמים הראשונות שהוא רכב כאן, כמה קשה הייתה העליה הזאת עבורו. האמת שגם עבורי.היום זאת סתם עוד עליה שצריך לעבוד בה. גיל מדרבן אותי בצעקות, ובעצמו מוריד רגל. אני לעומת ממשיך לדווש ומפגין דבקות ראויה במטרה. הגענו.

תופסים שולחן עץ קק"לי על יד חירבה נטושה, וכל אחד מוציא את מרכולתו. אחד הביא דבלים, השני אננסים מיובשים, השלישי סתם חטיף אנרגיה ארוז. רק קפה חסר לנו. שיגיע כבר החורף! אני מתגעגע לתה בתרמוס, לאדים שיוצאים מן הפה, לקור המתפשט בעצמות אחרי העליה החמה. ברקע נשקף אלינו תל-צובה. אני נזכר איך לפני שנתיים באמצע החורף, ירד שלג די כבד בירושלים. כולם רצוט לטפס בפקקים לבירה. אני שי ואלחנן התעטפנו במיטב שכבותינו, וטיפסנו מיער הקדושים לצובה. אפילו בובה בשלג בנינו בתל צובה. בינתיים הזמן עבר. במקום שלג עכשיו חמסין, שי רוכב עם אחרים, ורק אלחנן נשאר כסלע של יציבות.

יום צלבני היום. תל צובה, או בלמונט כפי שכינוה הצלבנים, הייתה מבצר צלבני קטן. המבצר נכבש ע"י כוחותיו של צלאח-א-דין. עוד חווה צלבנית לפנינו בהמשך. המבצר, שהפך לכפר הערבי א-סובא נכבש בתום ההפוגה הראשונה בשנת 1948 במבצע שנקרא בתחילה מבצע לר"לר (על שם יעדיו – לוד, רמלה, לטרון ורמאללה) והפך למבצע דני על שם דני מט מפקד הל"ה.

עוד טיפוסון קצר בכביש, ואנחנו במחצבה. רכיבה קצרה לאורך דרך 3965 , חציה של מוצא, מחלף הראל, ואנחנו חוצים את מבשרת ציון. הקניון מימיננו, ופנינו צפונה – לנחל חלילים.

הניחו לנחל חלילים

נחל חלילים הוא אחד הסינגלים היותר אהובים עלי באיזור. רכבתי בו למעלה מעשר פעמים, בכל סוגי מזג האויר, ואפשר לומר במידה רבה שאני מכיר אותו לא רע. מסתדרים לסדר תנועה בטור, מתמגנים, מורידים אוכפים, וגולשים. בפעם האחרונה שהיינו כאן נתקעתי מאחורי כיתת ילדים חרדית בטיול שנתי. אני מתפלל שהפעם זה לא יקרה. הנחל ריק תודה לאל.

כניסה לסינגל מלווה תמיד בשינוי מנטלי. אני הופך דרוך יותר, מרוכז יותר, פחות מביט בנוף ומתמקד 2-3 מטר קדימה במכשול הבא. הראש מתכנן את הקו המהיר או העביר יותר. יש לזה קסם רב. יש מספר גדול של רוכבים שרק זה מדבר אליהם. אני מעדיף את הגיוון. להנות מכל העולמות – גם הטכני וגם הטיולי. יש לפנינו 2.5 ק"מ של סינגל איכותי, ואני מתכונן למצות אותו עד הסוף. הנה הטרסה המוכרת, עם הצ'יקן ליין, הנה הירידה המדורדרת, הסלע האלכסוני. אני עובר ומברך לשלום את כל האלמנטים המוכרים. מגלגל אותם בראש כמו חברים ותיקים. יודע שהדינמיקה של המפגש ביננו תלויה בשנינו. מצד אחד, אני מעט עייף, קצת חם, חוסר ריכוז – ומפגש שלי פנים אל פנים עם האלמנט יהיה מתבקש. מצד שני האלמנט מותש, צמא לגשם. חום הקיץ התיש אותו והוא מגיר דרדרת ואבק. אני נזהר לא להתגרות בסיבובים, לא ללחוץ חזק על הבלמים, לא לחרוץ את השביל האהוב, מה שיהפך לנתיב מים הרסני בחורף. עוד מעבר אחד קשה, ואני בחוץ. את שארית הסינגל אני יורד במהירות רבה עד העץ. העץ האהוב בקצה. הסמל של נחל חלילים בעיני, שוכן בפתחו של "עמק הארזים", משקיף לעבר עינות תלם צפונה, והר המנוחות מעל עם אלפי הקברים. אני נזכר בזעם במאבק של החברה להגנת הטבע להצלת הנחל. בשדה שבפתח הנחל, מתכונן להבנות מרכז מסחרי. בפרקטיקה, זה יחסום את הכניסה לנחל, ויהרוס את הנוף לחלוטין.

אנחנו נפרדים מיאיר שממהר לעבודה, וממשיכים צפונה. חוצים את עינות תלם הנמצאים בשיקום כבר שנים ולא זז שם בהם כלום, פונים צפונה ונכנסים לואדי של נחל לוז.

הבלוז של נחל לוז



אנחנו נכנסים לערוץ הרחב של נחל לוז. המון עצי זית. השביל הופך לצר, ולא מאפשר מעבר של רכב, לנו אין בעיה. ממשיכים כ-750 מטר קדימה, ומגיעים לעין לוז (או לוזה). קראתי היכן שהוא באינטרנט שהמעיין אומץ ע"י לוחמים של פלס"ר יעל והוא נקרא עכשיו "עין יעלים". למה צריך לשנות שם של מעיין? מה רע בעין לוז? בכל מקרה, העבודה שלהם ניכרת. המקום נקי ומטופח, בריכת האגירה מצוחצחת, ורק חבל שאין הרבה מים.


אנחנו מנצלים את המים הקרים, ושוטפים את הפנים המיוזעות. לא יאומן כמה שזה מרענן.

אנחנו ממשיכים עוד כ-100 מטרים, ומגיעים לבית החווה הצלבני.

דן מגלה עץ תאנים ענק ועמוס בפרי, טארסה מתחת לחווה. הוא יורד אליו, מתחיל לקטוף פירות, וזורק אותם אלינו. העץ עמוס לדעתי במאות פירות. הפירות בשלים מאוד ומתוקים ממש כמו דבש. אף פרי לא מפוספס, ואין שום ביצי צרעה בתוכם.

אנחנו מפרקים את התאנים כאילו אין מחר. פשוט דבש אמיתי.


מנוחה קצרה ואנחנו בדרך חזרה. אני מתלבש על סינגל מקסים שרץ לאורך הואדי בחצי גובה. חוצים את מטע הזיתים המרשים וממשיכים הלאה. גיל קולט גבעה תלולה. כמו ילדים קטנים שלא יכולים להתאפק מתחילים לנסות לטפס עליה. האמת שהירידה יותר מפחידה מן העליה. גיל ואורי מצליחים לטפס. אלחנן מצליח רק לרדת. דן עייף בצד, ואני מצלם.
נכנסים לשבילון החוצה את העמק בעינות תלם, סינגל זורם ומהיר, עוד 10 דקות ואנחנו ברכב. אין ספק שנחזור לעוד סיבוב כשהשקדיות, הרקפות והכלניות יחזרו.

יום כיפור בשבילי

קטע שפורסם כבר בקומונה.

בשבילי יום כיפור מורכב מ-2 קטבים. מצד אחד תפילת "נתנה תוקף" עם הלחן המדהים של יאיר רוזנבלום:

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן
וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטֹּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יַעֲנִי וּמִי יַעֲשִׁיר
מִי יֻשְׁפַּל וּמִי יָרוּם

ומצד שני ליאונרד כהן בשיר "מי באש" שהוא אינטרפרטציה אישית לתפילה המקסימה הזאת:

ומי באש, מי במים
מי לאור חמה, מי בליל אפלה
מי בסבל רב, מי סתם כך
מי ביום פריחה אביבית, מי בגסיסה איטית
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש?

ומי בנפילה, מי בתרופות הרגעה
מי בממלכת האהבה, מי באיבחה מהירה
מי במפולת שלגים, מי באבקת סמים
מי בתאוות בִּצְעוֹ, מי בגלל רעבונו
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש?

ומי בהשלמה אמיצה, מי בתאונה
מי גלמוד בבדידותו, מי אל מול מראתו
מי בפקודת גבירתו, מי בידיו שלו
מי אסור בכבלים, מי בכוחות רבים
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש

הנה ליאונרד כהן בביצוע יפהפה לשיר.