יום שבת, 25 במאי 2013

טעם של ניצחון קטנטן

אנגלית לא למדתי בבית הספר. האמת שלא למדתי בבית ספר מאום. אולי קצת ללכת מכות.  צלחתי את 12 השנים ללא בגרות.
בניגוד למתמטיקה, אנגלית כן עניינה אותי, ורבים מהספרים שקראתי סיקרנו ומשכו אותי בשפת המקור. וכשלא לומדים בבית הספר, חייבים למצוא דרך ללמוד. חלק מהדרך שלי הייתה לנסות ולקרוא ספרות קלאסית. "חומר של 5 יחידות". זה מתחיל ב"פו הדוב", הנסיך הקטן, עליסה בארץ הפלאות, וממשיך דרך רומיאו ויוליה ובעל זבוב. חומר בהחלט לא קל. לעיתים צלחתי עמודים רבים בהבנה קלושה, אבל כנהניתי, זאת הייתה הנאה כפולה. מן העלילה המקסימה ומההישג.
ואז גיליתי את אדגר אלן פו. בעיני זה היה הקצה. לקרוא את "העורב" בתרגום של ז'בוטינסקי בעברית הייתה משימה לא קלה, בטח באנגלית.
היום "העורב" מונח בשידה ליד המיטה שלי, ממש ליד אגי משעלי, לאה גולדברג, ושימבורסקה. ובכל פעם שאני קורא את העורב או את אנבל-לי או את שיר לאנני, אני מרגיש טעם של ניצחון קטנטן.

For Annie (1849) by Edgar Allan Poe

Thank Heaven! the crisis-
The danger is past,
And the lingering illness
Is over at last-
And the fever called "Living"
Is conquered at last.

Sadly, I know
I am shorn of my strength,
And no muscle I move
As I lie at full length-
But no matter!-I feel
I am better at length.

And I rest so composedly,
Now, in my bed
That any beholder
Might fancy me dead-
Might start at beholding me,
Thinking me dead.

The moaning and groaning,
The sighing and sobbing,
Are quieted now,
With that horrible throbbing
At heart:-ah, that horrible,
Horrible throbbing!

The sickness-the nausea-
The pitiless pain-
Have ceased, with the fever
That maddened my brain-
With the fever called "Living"
That burned in my brain.

And oh! of all tortures
That torture the worst
Has abated-the terrible
Torture of thirst
For the naphthaline river
Of Passion accurst:-
I have drunk of a water
That quenches all thirst:-
Of a water that flows,
With a lullaby sound,
From a spring but a very few
Feet under ground-
From a cavern not very far
Down under ground.

And ah! let it never
Be foolishly said
That my room it is gloomy
And narrow my bed;
For man never slept
In a different bed-
And, to sleep, you must slumber
In just such a bed.

My tantalized spirit
Here blandly reposes,
Forgetting, or never
Regretting its roses-
Its old agitations
Of myrtles and roses:
For now, while so quietly
Lying, it fancies
A holier odor
About it, of pansies-
A rosemary odor,
Commingled with pansies-
With rue and the beautiful
Puritan pansies.

And so it lies happily,
Bathing in many
A dream of the truth
And the beauty of Annie-
Drowned in a bath
Of the tresses of Annie.

She tenderly kissed me,
She fondly caressed,
And then I fell gently
To sleep on her breast-
Deeply to sleep
From the heaven of her breast.
When the light was extinguished,
She covered me warm,
And she prayed to the angels
To keep me from harm-
To the queen of the angels
To shield me from harm.

And I lie so composedly,
Now, in my bed,
(Knowing her love)
That you fancy me dead-
And I rest so contentedly,
Now, in my bed,
(With her love at my breast)
That you fancy me dead-
That you shudder to look at me,
Thinking me dead.

But my heart it is brighter
Than all of the many
Stars in the sky,
For it sparkles with Annie-
It glows with the light
Of the love of my Annie-
With the thought of the light
Of the eyes of my Annie.


יום שני, 22 באפריל 2013

10 שנים

ליטר וחצי 

הרבה משתנה ב-10 שנים. יותר מדי.
נמני עוזב, נמני חוזר, גלקטיקוס, עגלקטיקוס, עונה על סף ירידה (עד היום חבל לי שלא השאירו את קמנן ומסודי), נמני עולה ל-10 שניות פרישה.

נמני, מזרחי, לוין, איווניר, לוין, אוסקר. כפרה על אוסקר.

3-4 בעלים (אמורים לספור את רוני מאנה? מישהו זוכר רוני מאנה??) כל ההרכב, כמה פעמים.
מיליונר ישראלי שמתחלף במיליונר קנדי שמתחלף במיליארד קנדי.

גביע בפנדלים, גביע הטוטו, יותר מדי הפסדים בדרבי. הרבה הרבה יותר מדי.

נמני ובנין נזרקים, ברקו מדבר עם תנינים, דגו ושבחון נזרקים מעבר לכביש, בוזגלו אחד שעושה המון רעש (והבן שלו שעושה מעט כדורגל).סחלה. מלא סחלה.
אם סחלה זה הסוף של הבקבוק קולה. אז לנו היתה שישיה שכל בקבוק מלא בליטר וחצי של סחלה.

תודה למכבי על עונה שפשוט עשתה לי טוב. נשאר לי רק לקוות שזה ימשיך.

תודה למיטש גולדהר!



פרולוג

העונה הזאת התחילה בשבילי כמו כניסה הבייתה של אשה מוכה. הריטואל הידוע. קיץ עם המון הבטחות. שופכים כסף, קונים סחורה לא משהו, איפה שהוא לקראת אמצע העונה האליפות הולכת, ובמאי כבר אפשר ללכת לים מזמן.

אני לא אשכח מאמר של העגל משה פרימו בדצמבר. הכותרת הייתה "לא שווה אוסקר: מכבי ת"א צריכה לפטר מיד את גארסיה" ובגוף הידיעה נכתב: "כשל בזרים, נכשל בשיטה. הספרדי הגיע מבית הספר הטוב בעולם, עם ציפיות גבוהות וקשרים ענפים באירופה, אבל הקבוצה לא מספקת את הסחורה. אם איוניר פוטר, למה לא אוסקר?"

אם פעם אפשר היה לעטוף עיתונים, היום האינטרנט קובר את השטויות שנכתבות בו לעד. 

בכל ערב במכונית, בדרך הבייתה, אכלתי את השטויות של מאיר איינשטין ורון קופמן שלא ממש יכלו להסתיר את השינאה שלהם לקבוצה (בעיקר קופמן, נהג משאית עילג שלא ברור איך הגיע לתקשורת). 

מכבי ניצחה. לפעמים בדוחק. ואוסקר שהתראיין באנגלית עילגת כל שבוע, נשמע כמו תקליט חורק ותקוע "לא חושבים על אליפות, חושבים על המשחק הבא". ולנו, עם המנטליות השכונתית, מורגלי הקלישאות, זה נשמע לא אמין לחלוטין. כמה לגלגו על זה שעשו מסיבת עיתונאים מדי שבוע, ולא סיפקו שום נתח בשר עסיסי. 

אבי רצון כתב במעריב: 

"היום יותר מתמיד ברור: אם קרויף ואוסקר לא יביאו למכבי ת"א, הם יארזו ויחזרו למקומות שמהם הגיעו. קרויף לקפריסין ואוסקר לספרד. כי השניים לא הביאו שום בשורה מקצועית חדשה. אנשים טובים באמצע הדרך. יודעים מה צריך, אבל לא גאונים גדולים. גם עמיר תורג'מן היה מביא את התוצאות של השנה"

אבל התהליך החל לחלחל. הנצחונות המשיכו. ראדה פריצה, אולי הרכש הכי אפקטיבי, נחת והרשים. ערן זהבי, חצה את הכביש, והתחלנו להאמין. 

2 טעויות עשה אוסקר השנה - טעות ראשונה היא להתמקד באליפות ולותר על הגביע. זה השאיר צלקת קטנה. והטעות השניה - להאמין למה שמכרו לו על הפועל תל אביב. בדרבי הראשון הוא עלה בהרכב הגנתי לחלוטין. גם את הלקח הזה הוא למד. ושני הדרבים הבאים כבר נראו אחרת לגמרי.

העיתונאים המשיכו בשלהם: "שרן ייני הוא לא מגן ימני, מונס דאבור לא קיצוני ימני, גונסאלו לא חלוץ מרכזי וגל אלברמן ומהראן ראדי לא ראויים להוביל קבוצה לאליפות." ומכבי המשיכה בשלה. 

תחילת האמונה

דצמבר, קרית שמונה מתלהבת מ"הצוות הספרדי של בילבאו" שבא לצלם את אימוני הקבוצה. מתברר שזה בכלל צוות של מכבי, שמצלם כל קבוצה כ-3 שבועות לפני המשחק ומנתח את צורת המשחק. 

ינואר, ראיון עם שירן ייני בידיעות אחרונות על סגנון החיים שלו. הוא לומד פסיכולוגיה, ובת זוגתו עורכת הדין מספרת שמבאס לאללה לצאת איתו, מפני שהוא לא נוגע בגרגר מזון שלא רשום לו בתפריט. 

ינואר, אני מגיע להחליף בטריה לפולאר. נציג מכבי תל אביב עם שקית ענקית של מכשירים. מתברר שהם רצים עם משדרים קבוע באימונים. כל האימונים. 

פברואר, בעיתון מסופר על סדר היום של השחקנים. את הבוקר הם פותחים בארוחת בוקר שמכין אבא של אלירן עטר, שיש לו מעין קייטרינג. אני נזכר בבוזגלו וחוטף צמרמורת וחלחלה.

השינוי הגדול התחולל אחרי המשחק מול הפועל רמת גן והפנדל הגדול, אחרי הגול האדיר של מושיקו לוגסי נגד בני יהודה, ובמפתיע במשחק הנבחרת מול פורטוגל. 

ואז הגיע הדרבי. לא צריך להוסיף מילה. 

השנה חזרתי לבקר יותר במגרשים. אחרי שנים של מנוי קבוע בשער 4 ו-11, שנות גלות ועגלקטיקוס, ושנות בצורת, היה כיף לחזור. בלומפילד הוא אולי האצטדיון הכי כיפי בארץ. מתקן ברמה גבוהה, נוח לצפיה, יוצר אוירה מצויינת. שנה הבאה, אני חוזר להיות מנוי. 

למה?

הרבה פעמים אני שומע וקורא אנשים שתמהים מדוע גולדהר משקיע פה כל כך הרבה כסף.

עד תחילת שנות ה-40 היו מדיה של מכבי תל אביב צבועים בכחול לבן. בשנת 1942 לאות הזדהות עם יהודי אירופה שנרדפו בידי הנאצים ונאלצו לענוד את הטלאי הצהוב, הציע כדורגלן מכבי, יוסף מירימוביץ ז"ל, שגם קבוצת מכבי תל אביב תילבש חולצות צהובות לצד הצבע הכחול המסורתי.

ביום השואה הבינלאומי, ביקרו השחקנים ביד ושם. הבעלים, מיטש גולדהאר, שאימו היא ניצולת שואה, יזם את הביקור. הקבוצה ערכה סיור במוזיאון והקפטן שרן ייני הקריא שמות של ספורטאים אשר ניספו.

"זה ביקור שמעביר צמרמורת", אמר ייני. "חשוב לבוא לכאן מדי כמה זמן כדי לזכור ולא לשכוח את מה שהעם היהודי עבר. היה יכול להיות טוב אם היו מביאים לכאן גם את אותם אנשים שבאים לכדורגל ולכדורסל ומשתמשים במילה שואה בלי להבין מה המשמעות שלה". 

ייני סיפר שהשחקנים בקבוצה, כולל הזרים, התוודעו לראשונה לעובדה שמכבי ת"א משחקת בצבע צהוב בגלל הטלאי הצהוב שענדו היהודים בשואה. המאמן, אוסקר גרסיה, קיבל הסברים מפורטים בספרדית ויצא מהביקור עם רשמים מאוד חזקים. "כואב מאוד לראות את התמונות ואת הסרטים. אני מכיר את ההסטוריה, אבל זה לא אותו דבר כשאתה רואה את התמונות במקום כזה. אני רק יכול להתפלל ששואה כזו לא תקרה שוב בעתיד בשום מקום בעולם". 

אפילוג

בשבילי גיבורי האליפות הם 3 אפורים למדי - ג'ורדי קרוייף, אלברמן ויואב זיו. 

יואב זיו אכל הרבה מהקהל של מכבי בעונות הקודמות. נמני הביא אותו, והקהל פשוט לא אהב אותו. השנה הוא פשוט השתנה. הוא נראה (כמו כל השחקנים) בכושר גופני מעולה, והמסירה האחרונה שלו השתפרה מאוד. אלברמן עבר ליציע בימי איווניר. השנה, יחד עם רהדי,  הוא הציר סביבו הקבוצה סובבת.

ואחרון - קרויף. קרויף הוא בשבילי כמו הרס"פ (וסליחה על הטרמינולוגיה הצבאית). הוא בעצם מנהל את הפלוגה, אבל מאחורה. כשנשרקה שריקת הסיום במשחק האליפות, כולם רצו למרכז. קרויף סחב איתו שקיות עם כובעים וצעיפים לשחקנים. כשהייתי במספר אימונים שלהם השנה, לפחות פעמיים ראיתי את קרויף מסתובב עם מנהל הקבוצה ועם פנקס ומסמן לו ריג'קטים בקרית שלום. היום המקום מלוקק. אפילו כביש סללו. כשהתחיל משברון, ג'ורדי התראיין וכיבה את האש. את פריצה הוא ידע להבין כצריך. המנוע והנשמה האמיתי. 





יום שני, 21 בינואר 2013

ואיך בלי כאב הזמן

קו 189. עתידים - חולון. מתעשיית העתיד לעיר העתיד. עלאק.

נסעתי באוטובוס, לפחות בארץ, לפני יותר מדי שנים. הפינוק של רכב צמוד השחית אותי לחלוטין והפך גם נסיעה איזוטרית מפרברי תל אביב למרכז העיר, לפרויקט מציאת חניה. החלטתי לעבור לאוטובוס.
מאחורי יושבות שתי בחורות ומשוחחות. לא שמתי לב למראה שלהן כשעליתי לאוטובוס, וזה מוסיף נופך מסתורי לשיחה.

"בהתחלה זה קשה, אבל מתרגלים. הם לא רגילים" אומרת האחת, שמתגלה בהמשך כותיקה.
"את יוצרת איתם קשר חברתי?" שואלת הצעירה
"לא ממש, די קשה להם"
"ואיך הם מוצאים עבודה"
"אני מודעת לכישורים שלהם, ומחפשת מודעות בעיתון שיתאימו להם. לפעמים אני פונה ביוזמתי לחברות שנראה לי שיתאימו"
"איך הגעת לעבודה הזאת?"
"סיימתי תואר שני בחיפה, וחיפשתי עבודה במשאבי אנוש, הקרן הזאת הייתה המקום היחיד שהסכים לקבל אותי, הם משלמים טוב, 5,000 שקל לחודש, זה כולל נסיעות, אבל אין הרבה"
צלצול טלפון. הותיקה עונה. "כן נדב, הם מאוד מרוצים, אתה טוב". מסיימת לשוחח.
"יש ימים שאני מקבלת 7-8 שיחות כאלה בשעה. הם צריכים המון חיזוק"
"אני שמחה שאני מחליפה אותך, זה סוג של שליחות"
"שליחות זה נחמד, אחרי שבוע זה יהפוך לשיגרה לא קלה. לי זה נוח, כי זה מאפשר לי לעסוק בספורט"

ירדתי בתחנה של גן העיר. השיחה נקטעת בשבילי וממשיכה לזרום לכיוון יהודה הלוי.
הגברת עדיין על חליל הקסמים. אני נזכר בסרט של אינגריד ברגמן. שעתיים של אופרה שבפעם הראשונה נשמעה לי מוזרה על גבול הגרוטסקית. ההיא עם הכינור מזייפת، אני שורק، ונזכר בשחקן עם החליל והבגדים הפתטיים רץ באחו. בשפה המוזרה לאללה.


האוטובוס שהקדים، משתלב היטב בנטיה שלי בלאו הכי להקדים، ויש לי עוד חצי שעה לשרוף לפני הפגישה. אני תופס ספסל ומוציא ספרוו לשעת חירום של לאה גולדברג מהתיק. אני מדפדף ונופל על עמוד 85.שם השיר illumenations.


וכך אתה יוצא לרחוב 
העיר שהיא תמיד עירך, 
לראות דברים שאין בהם 
אף שמץ של חידוש 
וכך אתה עובר ברחוב, 
על פני בתים וחנויות, 
על פני פנים וחיוכים 
וקבצנים זקנים 
וכל פרצוף מזכיר לך 
ראית כבר, ראית כבר! 
והקולות אומרים לך: 
שמעת גם אתמול 
אבל פתאום בקצה הרחוב 
עומד פנס אחד כחול 
אשר עמד כאן גם אתמול 
והוא עומד פתאום 
ואין לדעת מה קרה, 
ואין פירוש לאור כחול 
ואין פירוש לחלונות 
בבית הסמוך 
אבל לערב כנף-יונה 
והיא סוככת על העיר, 
על חלונות וחיוכים 
וקבצנים זקנים 




היא ישבה בפתח הקניון על כיסא מתקפל، לבושה במכנסיים וחולצה שחורים מעליהם של או צעיף מפוספס לראשה כובע קסקט אדום לפחות כמו בפאריס، נעלי ספורט לבנים סטייל-גולדה.  


לצידה תיק כינור פתוח מונח על עגלת קניות נגררת،ובתוכו מספר מטבעות. היא אחזה בכינור וניגנה קטע מתוך חליל הקסם של מוצרט. שיר צייד הציפורים ליתר דיוק. השיר לא ממש מתאים לנגינת כינור ככלי מוביל. בקטעי המעבר המהירים, שמנוגנים בדרך כלל בחליל, נכנס זיוף קטן، חינני. כזה שבכל פעם שקרה הוציא ממנה מעין גיחוך קל שנשמע למי שהקשיב. 




כל כך תל-אביב. איזור גן העיר בשבילי הוא שני דברים - גן החיות של ילדותי, ו"זכרון דברים" של יעקב שבתאי. 

אני יכול לשבת על ספסל בגן למעלה ולדמות את ציזאר חולף, רץ, ממהר. סיגריה ביד, דחיפות על הפנים. מיזיזה ליזיזה בקצב של יעקב שבתאי ללא השתאות וללא סימני פיסוק, ממקום למקום כמו הארנב עם השעון. ציזאר שמבין שהחיים כל כך מחורבנים, שכל מה שנותר זה ללגלג עליהם.
לצידי אני יכול לראות את גולדמן. גולדמן האומלל. גולדמן שנטל את חייו בדף הראשון של הספר, ורודף את כל הספר. גולדמן הכל כך תל-אביבי. גולדמן עם הלם הקרב וצלקות המלחמה, שמשחק עם המוות והחיים.

כשהייתי ילד, סבא וסבתא שלי נהגו לקחת אותי לגן החיות. גן החיות המיתולוגי שכן היכן שהיום נמצא גן העיר. במרכז. כמו בברלין. היום כל מה שנשאר ממנו, זה פסל קטן של המייסד, בפיאתו הצפונית. היום הגן כבר איננו, הוא עבר לרמת גן, כמו תל אביבים רבים שאינם יכולים למצוא לעצמם מגורים ראויים במחיר סביר. 
את החיות החליף מגדל שבראשיתו היה סמל הנובו רישיות התל-אביבית, עוד לפני שחולדאי מכר את העיר לתושבי חוץ. אני עדיין זוכר את הרעש שעורר מעברו של מודעי, שהיה שר האוצר, וגד יעקבי לאחת הקומות העליונות במגדל, לאחר שקיבלו הנחת סלאב שמנה, ושימשו כמעין רפרזנטורים לבניין. 

הגן בו אני יושב, שוכן במקום בו שכן פרדס פורטליס, ובריכת השחיה של גן הדסה. הדבר ניכר בעיצוב של תעלות המים, ובעצי ההדר השתולים לאורכו. מקום יפה ונעים באמצע העיר.

טוב. הגיע הזמן לגשת לפגישה. נמשיך בטיול שבוע הבא. אולי לכיכר מסריק.