לפני כחודשיים, אני מקבל sms לחוץ מבן דוד שלי. על המסך כתוב: ״יש איחוד של מינימל קומפקט,רוצה כרטיסים״. רוצה זה understatement. חושק, מתהווה, חולם על, נשמע יותר טוב.
הזמן עובר, אני חורש את הדיסקים שלהם, מנסה להבין האם האהבה עדיין כאן. היא בהחלט כאן.
הקול העמוק של סמי, הזיוף העדין של מלכה, ובעיקר חפירות הגיטרה של סחרוף.
תהליך מוזר עובר עלי בחודשים האחרונים. התייאשתי ממוסיקה חדשה. הרדיו מלא ב- R&B מסריח, שזה כמו מוסיקה מזרחית בהפקה יותר יקרה. כשאין את זה, אז משדרים מוסיקה מזרחית. כמו שאין סיכוי שבעולם שמישהו יעלה בדעתו לכפות על מסעודה משדרות לאכול גפילטא-פיש (כאילו שאנחנו אוכלים את זה), אין סיכוי שיכפו עלי את השיט הזה. אז נטשתי את הרדיו. שומע רק יומני חדשות ותוכניות ספורט. על המוסיקה החדשה לומד מהרשת. בלוגים, בייסקמפ, טוויטר ופייסבוק. בטוח רצים עכשיו להיטים שמעולם לא שמעתי.
בגיל 43 אני חושב שאני מכיר מספיק חומר בשביל להנות ממנו עד סוף חיי. לד זפלין 1, וואלסים של שופין, או נירוונה לעולם לא נמאסים עלי.
מינימל קומפקט בשבילי זאת אגדה. החבורה הזאת של סמי, ברי, רמי, ומלכה הייתה הפינה האפלה של הילדות שלי. השאחרים רקדו ליונל ריצ'י, הזילו ריר על הזמרת הצעירה מדונה, וריירו על חברות שלהם תוך כדי הצמדה ב"לחישה זהירה" של ג'ורג' מייקל. אני לעומת זאת לא למדתי, התחלתי לעשן, ושמעתי את one by one שוב, ושוב, ושוב, ושוב. מיזוג גלויות בשבילי היה Babylon tower, אנגלית למדתי מ-"It Takes a Lifetime. ואז יצא Next One Is Real שפשוט שרף את כל המועדונים בתל-אביב. את כל דמי החנוכה שלי שרפתי ב"בית התקליט" על ה-12" הצהוב עם To Get Inside. בקיצור, אפשר להגיד שבמידה מסויימת אהבתי אותם בלשון המעטה.
אנחנו מגיעים להופעה. קודם כל פתחו את הדלתות ב-9:00, אבל ההופעה עצמה התחילה ב-10:45. שעה ארבעים וחמש זה המון זמן למנגלינג. בעיקר כשאין הופעת חימום. מה זה המון זמן? התייבשנו. במקום לעמוד עם ההמון, הלכנו לאכול המבורגר ב"אגדיר". הזדקנו, כאמור.
עשרא ורבע אנחנו בפנים. הקהל מורכב מבני 20-30 ששמעו עליהם, ומבני 40-60 שזוכרים אותם. הציפיה הארוכה, הבירה במחיר מופקע, החולצות היקרות, והצפיפות נשכחים בשניה שהבס של מלכה עם האקורדים המפורקים של ברי מתחילים את to get inside. סמי נראה כמו סבא שלי, מלכה עדיין מזייפת, פורטיס כבר לא משוגע ויותר מזכיר במראה את אביו פקיד העיריה, ורק סחרוב נשאר אותו דבר. ברי מנגן על איזה מקלדת עתיקה, אבל כל כך יפה. הפריטה של פורטיס ושלו נשארה מדהימה. ואפילו פורטיס מתחיל קצת להתנדנד. בצד, קולין, בעלה של מלכה משחרר לופים על אפליקציה של קורג לאייפד. מה עוד צריך בחיים?
הזמן עובר, אני חורש את הדיסקים שלהם, מנסה להבין האם האהבה עדיין כאן. היא בהחלט כאן.
הקול העמוק של סמי, הזיוף העדין של מלכה, ובעיקר חפירות הגיטרה של סחרוף.
תהליך מוזר עובר עלי בחודשים האחרונים. התייאשתי ממוסיקה חדשה. הרדיו מלא ב- R&B מסריח, שזה כמו מוסיקה מזרחית בהפקה יותר יקרה. כשאין את זה, אז משדרים מוסיקה מזרחית. כמו שאין סיכוי שבעולם שמישהו יעלה בדעתו לכפות על מסעודה משדרות לאכול גפילטא-פיש (כאילו שאנחנו אוכלים את זה), אין סיכוי שיכפו עלי את השיט הזה. אז נטשתי את הרדיו. שומע רק יומני חדשות ותוכניות ספורט. על המוסיקה החדשה לומד מהרשת. בלוגים, בייסקמפ, טוויטר ופייסבוק. בטוח רצים עכשיו להיטים שמעולם לא שמעתי.
בגיל 43 אני חושב שאני מכיר מספיק חומר בשביל להנות ממנו עד סוף חיי. לד זפלין 1, וואלסים של שופין, או נירוונה לעולם לא נמאסים עלי.
מינימל קומפקט בשבילי זאת אגדה. החבורה הזאת של סמי, ברי, רמי, ומלכה הייתה הפינה האפלה של הילדות שלי. השאחרים רקדו ליונל ריצ'י, הזילו ריר על הזמרת הצעירה מדונה, וריירו על חברות שלהם תוך כדי הצמדה ב"לחישה זהירה" של ג'ורג' מייקל. אני לעומת זאת לא למדתי, התחלתי לעשן, ושמעתי את one by one שוב, ושוב, ושוב, ושוב. מיזוג גלויות בשבילי היה Babylon tower, אנגלית למדתי מ-"It Takes a Lifetime. ואז יצא Next One Is Real שפשוט שרף את כל המועדונים בתל-אביב. את כל דמי החנוכה שלי שרפתי ב"בית התקליט" על ה-12" הצהוב עם To Get Inside. בקיצור, אפשר להגיד שבמידה מסויימת אהבתי אותם בלשון המעטה.
 |
| יבשו אותנו שעה חצי. אי אפשר היה לחמם ברבעק? |
אנחנו מגיעים להופעה. קודם כל פתחו את הדלתות ב-9:00, אבל ההופעה עצמה התחילה ב-10:45. שעה ארבעים וחמש זה המון זמן למנגלינג. בעיקר כשאין הופעת חימום. מה זה המון זמן? התייבשנו. במקום לעמוד עם ההמון, הלכנו לאכול המבורגר ב"אגדיר". הזדקנו, כאמור.
עשרא ורבע אנחנו בפנים. הקהל מורכב מבני 20-30 ששמעו עליהם, ומבני 40-60 שזוכרים אותם. הציפיה הארוכה, הבירה במחיר מופקע, החולצות היקרות, והצפיפות נשכחים בשניה שהבס של מלכה עם האקורדים המפורקים של ברי מתחילים את to get inside. סמי נראה כמו סבא שלי, מלכה עדיין מזייפת, פורטיס כבר לא משוגע ויותר מזכיר במראה את אביו פקיד העיריה, ורק סחרוב נשאר אותו דבר. ברי מנגן על איזה מקלדת עתיקה, אבל כל כך יפה. הפריטה של פורטיס ושלו נשארה מדהימה. ואפילו פורטיס מתחיל קצת להתנדנד. בצד, קולין, בעלה של מלכה משחרר לופים על אפליקציה של קורג לאייפד. מה עוד צריך בחיים?
 |
| מינימל קומפקט באייפון. והיו עשרות כאלה |
 |
| הלואי והסאונד היה באיכות של התאורה. קצת ביאס |
