‏הצגת רשומות עם תוויות סינגלים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סינגלים. הצג את כל הרשומות

יום שני, 27 ביולי 2009

חסר מעצורים בהרי ירושלים

שוב מגיע יום רביעי. חם רצח בחוץ. המפלט היחידי – הרי ירושלים המוצלים. ביום ראשון אני שולח הזמנה – טיפוס יפה ממוצא, קצת סינגלים בבית זית, עוד טיפוס להר הרצל, עוד קצת סינגלים, חציה של מערב ירושלים, ליפתא והמעיין ולעבודה.

היום מתחיל בהשכמה בלתי אפשרית ברבע לחמש בבוקר. הצטיידות, התלבשות, כוס קפה ולדרך. קבעתי בשש ועשרים במחלף מוצא. אני לבד ברכב. דן בכוננות חודש תשיעי. על הדרך, חוץ ממני, מכמונות הבטיחות, מספר ניידות, אין אף אחד. שקט של מוקדם בבוקר. אני שם את החדש של אביתר בנאי ונכנס לאוירת השאנטי היהודי. אילו השעות הקסומות ביותר של היום. אני ער, אבל לא לגמרי, מרוכז בכביש ובמילים.

אבא אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב

שכל מה שאני עובר בדרך יהפוך חולשה לעוצמה גדולה (אבא, אביתר בנאי)

הפניה לאלוהים כאב בפניה ישירה נוגעת ללב. תפילה אישית. היד הכבדה של אמיר צורף על ההפקה הקלידים והגיטרות מורגשת מאוד. השמש בחצי גובה ואור של שבת מתחיל, מילים עתיקות של תיקון שבועות מתחילות למלא את הרכב מתוך אורייתא. מה זה אורייתא?

אז אוֹרַיְיתָא בארמית זאת התורה. פתאום השיר מקבל משמעות חדשה –

עד שנפגשנו אני ואת, הייתי צריך את הכאב כדי לרגע להתקרב,

היום אני איתך ואני יודע כמה עומק יש בלי גבול בנחמה (אורייתא, אביתר בנאי)

המילים לקוחות מתוך תיקון ליל שבועות. תיקון ליל שבועות הוא כינוי לסדר לימוד המיועד לליל חג השבועות, הכולל התחלות וסיומים של פרקי התורה ובנוסף משמש לציון לימוד התורה המסורתי בליל חג השבועות הנמשך כל הלילה. על פי המסורת התורה ניתנה לעם ישראל בבוקר חג השבועות והלימוד הוא ההכנה ליום מתן התורה. מקור המנהג בספר הזוהר שפורסם בסוף המאה השלוש עשרה ומאז נפוץ המנהג ברוב קהילות ישראל. (מתוך הויקיפדיה).

אני חופר קצת יותר לעומק. מתברר שמקור המנהג לעשות תיקון הוא בליל שבועות 1533 בסלוניקי. החוגגים היו יוסף קארו, איש ההלכה הידוע, מחבר שולחן ערוך, עם ידיד נפשו, שלמה הלוי אלקבץ, מחבר הפיוט לכה דודי ובני חבורתם. תיקון ליל שבועות של סלוניקי תועד באיגרת מפורטת, שכתב שלמה הלוי אלקבץ, ובה תיאר את ההחלטה לכנס את `החברים` ו`לנדד שינה מעינינו` כל הלילה כדי ללמוד בצוותא. ע"פ מאמר של ד"ר מור אלטשולר, איגרת אלקבץ היא איגרת של סוד ומסתורין: שמות הנמענים, תאריך הכתיבה ומקום הכתיבה נמחקו ממנה. יוסף קארו, גיבור התיקון, אינו נזכר בשמו אלא בכינוי `החסיד`. ולמרבה התסכול, שלמה אלקבץ מתוודה שלא הורשה לכתוב את כל מה שהתרחש באותו לילה, ולכן חלקים מהאיגרת כתובים בצופן. איגרת אלקבץ היא אפוא תיעוד נדיר אך סתום של תיקון ליל שבועות, שערכה חבורת מקובלים במחצית הראשונה של המאה השש-עשרה, ועל פי אורחותיה נוסדו החבורות של מקובלי צפת, ובהן החבורה המפורסמת של האר"י, ר` יצחק לוריא, ותלמידיו.

שלמה הלוי אלקבץ פתח את האיגרת, המתעדת את תיקון ליל שבועות, בהחלטה לקיים ליל שימורים: `דעו לכם כי הסכמנו החסיד ואני עבדו ועבדיכם [ע]ם החברים לעמוד על נפשנו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו.`שלושה ימים קודם חג שבועות החלו לטבול במקווה ולהיטהר, כמו בני ישראל לקראת מתן תורה. בתיקון ליל שבועות ישמשו החברים כשושבינים, המתקינים ומקשטים את הכלה לקראת כלולותיה בעשרים וארבעה קישוטים, כמספר ספרי התנ"ך וכמספר התכשיטים של בנות ציון: `תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים. הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת. הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים. הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף. הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים. וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים... חֲגוֹרָה... מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה... פְּתִיגִיל.` (ישעיה, ג, 18-24).

ואמנם, סדר הלימוד שקבע אלקבץ לליל שבועות כלל קטעים מהתנ"ך והמשנה וגם לימוד `על דרך האמת` כלומר קבלה. החוט המקשר הוא התוכן: מבריאת העולם ומתן תורה בהר סיני ועד לחתימת התנ"ך בעזרא ונחמיה, החוזרים לירושלים ומשקמים את המקדש. רצף הטקסטים יצר תבנית משולשת – בריאה, התגלות וגאולה – ושחזר את הסדר הפנימי של הזמן היהודי, מגלות לגאולה. אלקבץ מעיד שהחברים למדו את התורה בשירה `באימה וביראה ובניגון ובטעם לא יאמן כי יסופר`. הבל פיהם בקע את הרקיעים `ומלאכים שתקו ושרפים דממו וחיות הקודש עמדו וכל צבא מעלה והקדוש ברוך הוא שומעים את קולם.` אש בלתי נראית חפפה אותם ובחצות הלילה נשמע `קול גדול בחיתוך אותיות... והיה הנעימות רב והקול הולך וחזק ונפלנו על פנינו ולא נשאר רוח באיש.`

קולה של התורה-השכינה בקע מפיו של יוסף קארו. היא פנתה לחברים ובירכה אותם: `ידידי אהובי שלום לכם. אשריכם ואשרי יולדתכם... אשר שמתם על נפשיכם לעטרני בלילה הזה`. קולה נשבר כאשר סיפרה להם על אסונה: `אשר זה כמה שנים נפלה ראשי ואין מנחם לי ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות.` הקדוש ברוך הוא נטש אותה בגלות ובניה `שוכבים על מטות שן וסרוחים על ערסותם`, ישנים וחולמים על `אלילי זהב וחמדת הממון` שבגינם הם מעדיפים להישאר בגלות על פני הדבקות בה: `ואלו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות מהצער אשר שאני שרויה בו לא הייתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר`.

הרושם היה נורא הוד. אלקבץ מעיד: `כולנו געינו בבכייה מרוב השמחה וגם בשמענו צרת השכינה בעוונותינו וקולה כחולה מתחננת אלינו.` ואז התחזקה השכינה והחלה לעודד אותם: `חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים ואל תפסיקו הלימוד כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה.` היא המשיכה וביקשה: `עמדו על רגליכם והעלוני` עד שהשתנה קולה – השכינה פנתה לנוכחים ותבעה מהם לעשות מעשה: `ועלו לארץ ישראל כי לא כל העתים שוות ואין מעצור להושיע בין רב למעט... לכן מהרו ועלו כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם ואתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.` מה הייתה תגובתם של החברים לתביעת השכינה? אלקבץ מפסיק את התיאור ומסכם בקצרה: `ואז נתחזקנו עד אור הבוקר ולא פסק הלימוד מפינו בגילה ורעדה.` תם הלילה הראשון.

בבוקר, לאחר לילה ללא שינה, הלכו החברים לטבול במקווה ולהיטהר. בשלב זה מגלה אלקבץ פרט חשוב, שלא גילה עד כה: מתוך עשרה חברים שהתחייבו להשתתף בתיקון ליל שבועות, רק שבעה הגיעו. וכיון שלא היו מנין, נפגם התיקון. בבוקר, במקווה, נמצאו שלושת העצלים שנעדרו: `ונספר להם את כל הטובה אשר עשה ה` עמנו. וימת לבם בקרבם וסטרו פניהם וגעו בבכייה.` למרבה המזל, אפשר לתקן את הקלקול, שכן בגולה חוגגים שני ימים של חג שבועות. לפיכך, בלילה השני של שבועות התקבצו העשרה כולם. הם התחילו ללמוד והנה `קול דודינו דופק והתחיל: שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים הקיצו ורננו שוכני עפר בסוד עפר העליון.` גם הפעם הופיעה השכינה וכינתה אותם `בני היכל המלך`. וגם הפעם עברה לתוכחה, קראה לחברים `שיכורים`, המכורים לאלילי הזהב ומסרבים להיפרד מהם. ואף הפעם תבעה: `ועלו לארץ ישראל. כי יש לאל ידיכם רק שאתם מוטבעים בטיט חמדת העולם והבליו.`

סיפור נפלא כל כך ראוי לסוף טוב. אבל תחילה באו ימי חושך ואימה. חודשים ספורים לאחר תיקון ליל שבועות, בשנת 1534 (רצ"ד), פרצה בסלוניקי מגפת דבר. בתוך שבועות אחדים איבד יוסף קארו את אשתו, שני בניו, יצחק ויהודה, ואחת משתי בנותיו. המלאך השמימי נעלם וחדל לדבר מפיו. קארו הבין שמשמים מענישים אותו. בתום שנת האבל נישא שוב ועקר בעקבות אשתו השנייה לניקופול, עיר קטנה בבולגריה על גדות נהר הדנובה. אבל מצפונו לא נתן לו מנוח. הוא האמין שאשתו הראשונה וילדיהם מתו מפני שהתרשל בקיום שבועתו. בגיל ארבעים ושש הפך מאדם שיש לו הכול לאדם שאין לו מאומה.

יוסף קארו חלה. מצבו הידרדר, ובראש השנה רצ"ו (1536) היה על סף המוות. שלמה הלוי אלקבץ הגיע בבהילות מסלוניקי כדי להיפרד ממנו. הופעתו חוללה את הנס. בשמחת תורה חלף המשבר וקארו החל להתאושש. הדיבור השמימי חזר לפקוד אותו, לגלות לו סודות עמוקים ולהבטיח כי אשתו החדשה תעניק לו פרי בטן תחת ילדיו המתים. בשבת, כ` באדר א` רצ"ו (12 פברואר 1536) פקד המלאך את יוסף קארו בנוכחות אלקבץ והפציר בשניים לקיים את שבועתם. במוצאי השבת כתב אלקבץ את איגרתו המפורסמת, המתעדת את תיקון ליל שבועות, שהתקיים כמעט שלוש שנים קודם לכן.

על רקע החפירה, הדרך חולפת. באיזור בן שמן – עננים מבשרי טוב. אני מסתכל עליהם בתקווה מייחל שישארו. יום חם – אבל עם שמש מוסתרת זה להיט. בשער הגיא הם נעלמים כאילו כלום. בשורש אני עוצר לתדלק. מתדלק ערבי מסתכל עלי בשילוב של שעמום ועייפות יחד עם פליאה על השעה. אני מוותר על הקפה.

מי אמור להגיע? אמורים להגיע גיל, ועידית, ערן ויובל. שלחתי הזמנות לכולם. אני לא טורח להציק יותר. מי שבא לו בא, אני בכל מקרה רוכב ומקווה להנות.

אני חונה ליד "בלק סטיר". משמן, מנפח, בודק את כל החלקים. הכל נראה בסדר.

מגיעים החברים. עידית שכחה את עוגת שמרים בבית. לא נורא. פחות קלוריות. אני מתחיל לגלוש לכיוון העמק של מאגר בית זית. האופניים בקושי עוצרים. אני ברוב טמטומי מתעלם.

מכאן, מתחילה רכיבה מישורית במגמת עליה. אני מקפיד להישאר על פלטה שניה. זה מנהג חדש שלי מן השבועות האחרונים. יש לי תחושה שיש לי הרבה יותר כוח ממה שנדמה לי, ורכיבה בהילוכים קלים מדי פשוט מאיטה ומתישה אותי. אי לכך החלטתי להישאר כמה שאפשר בפלטה הבינונית ולא לותר.

עדיין חמים והשמש עדיין לא דולקת. יש תחושה שכל זה יעלם עוד חצי שעה. אנחנו מגיעים לקיר. קיר מספר אחת. עליה בשיפוע מטורף עם המון דרדרת וחריצים. זה בשבילנו "שבע אחיות" המיתולוגי.

עברתי את הקטע בשלום, אפילו לא על הילוך "סבתא"...אבל חם. מה זה חם. אני נוטף כמו טל פרידמן כצרפתי טיפוסי בצהרי היום על הטיילת.

מסדיר את הנשימה. קיר מספר 2. הפעם זה קשה לי. אני עובר להליכה קלה של מספר מטרים, ולא מוותר. השנה הדרדרת קשה במיוחד. האדמה פשוט חנוקה מיובש.

אנחנו פונים לשביל דרומי שיוביל אותנו מעל המאגר לאיזור בית הספר בצומת כרם דרך סינגל מקסים. אני לוחץ על הברקס הקדמי ושום דבר לא קורה. הידית נלחצת עד הסוף והתחושה ספוגית. זה לא טוב. אנחנו עוצרים ומסתכלים על הרפידות (למרות שהספוגיות מרמזת על בעיה בלחץ ההידראולי..) הרפידות מלאות שמן, יש גם כתם גדול על החישוק ועל הקליפר. מה שאומר שהלך לי הבלם הקדמי.

אני מחליט לחזור חזרה ולוותר על הרכיבה. קצת לחץ חברתי, ואני מסכים להמשיך איתם עד צומת כרם ומשם לחזור. אני מתחיל לגלוש בסינגל, אללה אסתור! קשה לאללה לוסת את המהירות בלי מעצור קדמי. פתאום אני קולט כמה אני משתמש בו. לדעתי את רוב כוח הבלימה אני מייצר מן הקדמי.

איך שהוא אנחנו מתגלגלים למטה. הם מאוד נהנים, אני די התבאסתי. זה היה כמו לנסוע 40 בכביש של 110.

אני מחליט להישאר. אנחנו מתכנסים בצומת ומתחילים לטפס במעלה נחל רבידה. הטיפוס עצמו נעים לאללה. אני שם לב שבפלטה הבינונית אני עובד קצת יותר קשה, אבל פחות מסובב וזה יותר נעים לי – או לפחות פחות מתיש.

ברגעים כאלה, כשכושל לי משהו ברכיבים, אני כמו איזה לוזר מתחיל לחפור לעצמי על החלפה טוטאלית של החלק. זה סוג של מפונקות מושחתת שאני מנסה להיפטר ממנה. מתייאש מהר מדי ומחליף. לא טורח אפילו לתקן. אז גם פה מתחילה החפירה. אז מה זה יהיה? ברקסים חדשים SLX או XT? או משהו יותר משובח? ובכלל לא הגיע הזמן להגדיל את הרוטור?

בשביל להסיח את הדעת אני מקשקש עם יובל. אנחנו מטפסים בניחותא. שאר הרוכבים, החזקים מאיתנו משמעותית מחכים לנו בצומת. יש פירות יבשים, וגרנולה ואפשר להתכבד. במגבלות כמובן. רכיבה זה לא תירוץ להתפרעות קלורית.

אני שולח חלק מן החבורה בכביש, וקובע להיפגש איתם בכניסה ליער ירושלים, ואת שאר ההרפתקנים לוקח לסיבוב בסינגל חדש שמוליך לבית הכרם. הסינגל עצמו פצצה...אבל בירידה. אנחנו קצת אוכלים קש בטיפוס. חוצים את בית הכרם והנה אנחנו בפתח יער הרצל.

אני מתחיל לרדת את הסינגל הראשון – רעש אימים מהברקס האחורי מספר לי שגם הרפידה שם לקראת סוף חייה. קשה לי מאוד לשלוט במהירות רק עם האחורי, ואני מחליט לותר. ערן ימשיך ויוביל אותם לאורך שביל הארז, ואני אשב ואחכה להם למעלה עד שיסיימו.

אני מתיישב וקולט שלט – "בוסתן אילן חלימי". אני מפשפש בזכרון ונזכר – זה הבחור היהודי שנחטף, עונה והוצא להורג בפריז. אני זוכר שראיתי את אשפת האדם שעינתה, במשפט, אותו עושה פנים של זבל מוסלמי מסכן. כולה אפריקאים ברבריים ודתיים. מסוג האנשים שלא ממש יחסרו לאנושות. ודברים כאלה מעלים אצלך תהיות עד כמה נמוך ירדו הזבלים הללו. כמובן שבביתם נמצא חומר פרו פלסטינאי. כמובן שהמניע לא היה אנטישמי בכלל – הם רק הניחו ש"ליהודים יש כסף" ושהם בעלי תחושה חזקה של סולידריות שתביא לכך שמשפחתו של חלימי תצליח לגייס את הכסף הדרוש לשחרורו של אילן.

אני קורא את זה ומשער שאותם אפריקאים ברבריים היו בטח שמחים לתרום לאותו שירותרום יווני שנערך לא מזמן. אתה קורא על הדברים הללו ומשתומם. מה רוצים מאיתנו אותם יוונים מפגרים? הם סיימו כבר את כל הבעיות שלהם עם קפריסין? יש להם עודף זמן להתעסק בזה?

אני שם לב שחולף על הכביש מתחתי רוכב אופניים על אופני כביש כחולים ויפים של קליין. זאת הפעם השניה בה הוא עובר. בטח יש לו קריטריום על הכביש הזה. בטח תענוג לרכוב כביש בנוף כל כך יפה.

הח`ברה מגיעים ואנחנו חוצים את ירושלים. עוברים בקרית משה החרדית, ליד מאפיית אנג`ל. הריח בלתי נסבל ומביא דודה לחלה או קווארסון. פשוט תחושה שהכנסת את הראש לתוך תנור עם לחם טרי.

אנחנו מטפסים על גשר המיתרים, עוצרים בתחנת הדלק לקנות איזה רד בול וסודה למעיין, וגולשים בגשר הספירלה לכיוון ליפתא.

הסינגל היורד מוזנח לאללה. אני יורד את רובו ברגל מפחד המעצורים. המעיין עצמו די נקי, ושורף כל מיני שאבאבים חרדיים. אוירה לא משהו. אנחנו יושבים כ-20 דקות וממשיכים. גלישה לעמק הארזים, ועוד שביל מהיר אחד, ואנחנו חזרה ברכב.

עוד רכיבה שגרתית של רביעי בבוקר חלפה ועברה לה.

אירוע אבירי הקרנק

מה הקטע, חוץ מהייפ שיווקי, בלארגן אירוע לרוכבי אופני 29" אינץ`? מה הם רוכבים אחרת? הם רוכבים במקומות אחרים? ממתי גודל הגלגל נותן לך איזו שהיא זהות?

"עז הרים" לא בוחלים בשום כסף, וניינר ו-CTC צריכים למצות את תקציב השיווק. עלאק מועדון אקסלוסיבי. אני קורא את האג`נדה וזה נראה כמו קרקס נודד. אותם האנשים רק מה שהם מוכרים הפעם משתנה.

יעקב

יעקב היה אחד המכונופנים שלי. כלומר העוזר של המכונופן שלי. יעקב רכב עם אופני כביש, בלי קסדה כמובן, על גשר צר ליד שדה חמד שאף אחד לא טרח לשים לו מעקה. הוא נאלץ לרכוב בשוליים בגלל רכב שבא ממול וצנח מ-6 מטר על הבטון ונפגע בראש. עכשיו הוא בטיפול נמרץ עם אבי עורקים שנקרע, ומכה בראש, חסר הכרה. עצוב.

שבת בבוקר, יום יפה, חם בחוץ כמו בתוך כוס קפה

בשקט בשקט, נוצרה חבורה קטנה של שבת בבוקר.

זה מתחיל באס.אמ.אסים בשישי אחר הצהריים והערב. משפטים קצרים ומקודדים מספיקים. מצמו"ד 6? קנדה או חרובית?

זה התחיל בנתן ואנוכי. טמיר הצטרף. מדי פעם מצטרף מישהו נוסף. הכללים היחידים בשבת הם – מתחילים ב-6, חייבים לסיים עד 8, לא רוכבים ממוגנים בשביל לא להיפצע ולדפוק את השבת, הקצב מוכתב על ידי האיטי בחבורה (שזה בדרך כלל אני).

זה כבר הפך להרגל. ההשכמה בחמש בבוקר בשבת. קצת לפני שש בחניה. טיסה הבייתה בשמונה לפני שדרי הבית קמים. בריכה בעשר.

אתמול זה היה בן שמן. חמש חמישים בבוקר ומפוצץ באנשים. טמיר מאותת לי ואני חונה על ידו. נתן כדרכו מגיע ברגע האחרון. הפעם ערן מצטרף כאורח. על הדרך פוגשים גם את גד וחבר נוסף. והופה – נהיינו חבורה של שישה.

אני נותן לנתן את תוכנית הדרך ("הלנה ראפ", "יערהארגנטינאית", "מקפצות", "פילו", תל-חדיד) והוא שולט בקצב. אני מעדיף להשתרך עם טמיר מאחור. נוח לי ככה. תוך שעתיים אנחנו עוצרים פעמיים לתקן פנצ`ר. בפעם הראשונה, אני וטמיר ממשיכים לרכוב, בשביל לצבור פער שיסגר ממילא ע"י השאר. בפעם השניה אנחנו יושבים ומחכים שיחליפו את הפנצ`ר. ואז עולה השאלה – מהו זמן האיכות? הרכיבה או הישיבה והקשקוש? הרי מהות הרכיבה היא לא ממש ספורטיבית. את זה עושים בימי חול. בשבת אני מנסה להתענג. אבל איך אפשר להתענג כאשר אתה במירוץ נגד השעון?

אולי הפתרון הוא להסכים מראש להנמיך את הרף. להגיד – אנחנו רוכבים נטו שעה וחצי, וחצי שעה יושבים וטוחנים את הפירות היבשים של טמיר ואת השכל אחד לשני.ככה מקסימום נרוויח עוד חצי שעת רכיבה. רק מה – חסר איזה סניף של אר-קפה בבן שמן לעזור לנו לממש את התוכנית.

לפחות עמדתי בתוכניות וגם השבוע המשכתי ועשיתי את כל הרכיבה בפלטה שניה.

טוב, שבוע הבא נתחיל מליגד סנטר – שם יש בית קפה.

"העוקץ"

העוקץ הוא בלוג חברתי ביקורתי על אי-שיוויון חברתי זכויות אדם וכו. בת`כלס זה בלוג מעניין מאוד שכותבים איציק ספורטא ויוסי דהאן. לא תמיד מסכים עם מה שנאמר שם – אבל תמיד שמח להחכים.

יום ראשון, 11 בינואר 2009

שבת קנדית

אויר שקיעות, ניחוח דק, הגשם זה עתה נפסק.
עלה ושוט והסתכל עד מה יפה היא התבל.
עלה ושוט והסתכל עד מה יפה היא התבל.

- דצמבר, נתן אלתרמן.

לא הייתי בפארק קנדה חודשים. המיעוט היחסי של הגשם, והתקווה לראות רקפות הביאו אותי לשם בשבת.

כבר בחניה נשאלנו ע"י רוכבים – "איפה זה סינגל המגדל?"..אני שעזרתי למפות את הפארק, לא ממש ידעתי על מה הם מדברים. ישנם לפחות 2 סינגלים שאני מכיר שיוצאים מן המגדל – אחד צפונה – ושמו בישראל "מגדל תצפית" (וכנראה אליו הכוונה) והשני "האמבטיות" הידוע לשימצה.

זה התחיל בטיפוס איטי וקפוא לאורך הכביש מן השער עד למשלט הירדני. בחוץ היו משהו כמו 8-9 מעלות. קפוא. משם נסיון רטוב לרכוב על בסינגל המשלט – חלקו המסולע רטוב להפליא, כל השאר סביר. החלטנו לצאת החוצה לשטח הפתוח שכנראה התייבש יותר.

גדר בקר, ואנחנו חוצים ל"פרסה". סינגל חביב מאוד, זורם מאוד למעט נקודה או שתיים טכניות. מסיימים את ההקפה בטיפוס לתל-איילון. אני לא יכול להתאפק, מוציא מצלמה ומצלם את הנוף לכיוון המאגר. יפהפה.

מבקרים את "הדרופ של פיש", וממשיכים הלאה. קצת טיפוס קיר, ואנחנו בתחילת רודי פרוג`קט. עוד אחד מן הטובים. באמצע הסינגל אנו פוגשים חבורת רוכבים מוכרת, כמה מילות נימוסין וממשיכים. עוד קיר אחד ואנחנו במגדל. עכשיו אדע סוף סוף מהו סינגל "המגדל" המפורסם. זה באמת מתחיל בסינגל "מגדל תצפית" וממשיך ב"מאגר עליון" עד מאגר המים, משם "מאגר תחתון" עד השוקת – ומכאן מתחיל קטע חדש – שעושה הקפה לאורך דופן שלוחה, תוך שמירת קו גובה, ומסתיים כמעט בחניון האגם. סבבה. חיבור יפה של הסינגלים. לדעתי ניתן גם לטיפוס בעליה.

לדעתי לופ יפה יכול להיות – גלישה לחניון האגם, להמשיך בכביש עוד מעט צפונה, ולפנות שמאלה לשביל שמתחבר לקצה של סינגל המגדל. בקצה הסינגל, ליד השוקת, לטפס את "מאגר עליון" ובמאגר לקחת שמאלה ל"שביל העמודים" ולזרום משם.

מה שהפתיע אותי זאת העובדה שלא היו בכלל
רקפות. ראינו קצת פרטים בודדים, לא יותר מזה. כנראה שעדיין מוקדם לזה. ברגע שיהיו דיווחים, אני בטח אמצא את עצמי באיזור יער ישעי, ובאיזור אליקים ויער קרן הכרמל (שם גילינו גם תורמוסים שנה שעברה).

הזיקנה הקפצה עלי
כל הגדוד שלי מגוייס בצווי 8 ואני לא. הרגשה מוזרה. פתאום נופל לי האסימון שאני עכשיו נמנה על החלק באוכלוסיה שכבר אינו עושה מילואים. אומנם אחרי 22 שנה בחי"ר, אפשר לסמן וי ולהמשיך, אבל בכל זאת זה צובט.

הקסם בבדידות

חזרנו לרכוב ביחד. אני וה-ipod שלי. יש קסם ברכיבה לבד. אתה לא תלוי באף אחד, יכול לקחת איזה שביל שבא לך.מגבלת הזמן היחידה היא שלך, אף אחד לא קובע איתך ומסמס ביטול באמצע הלילה.

זה התחיל בסיבוב ב"שכונה". משהו סולידי – מכפר סבא לאיזור בית ברל, משם לרעננה, הרצליה, וחזרה דרך הוד השרון. פחות או יותר מיצוי של כל שבילי האופניים והפארקים באיזור. 35 ק"מ איכותיים שנגמעים בשעה וחצי לא מאומצת מדי על הריג`יד. מספיק לדיסק וחצי של מיילס דייויס או לאיזה רצף נחמד של ג`אז לשבת בבוקר.

השבוע זה ימשך בסיבוב באיזור שוהם וברקת. כבר קבעתי יום עם עצמי, שירטטי מסלול אפשרי, חשבתי על מוסיקה וסידרתי את פק"ל התה. עכשיו רק אקווה שלא ירד יותר מדי גשם באיזור – והכל מושלם.

התמדה ופלייליסט
חמישי האחרון. קובעים בירושלים סיבוב. למרות הגשם הצפוי אני מהמר. במחלף שורש, בשעה שש ורבע, מבול נוראי. אני מתקשר לכולם ומבטל. באסה גדולה.

מבלי להתעצל, אני טס הבייתה, מוריד את האופניים, משכים את בני המשפחה, מכין כריכים, מפזר בבית ספר, ורץ לספינינג. לפחות הרווחתי שיעור איכותי עם המדריכה הכי טובה – שירלי גולדשטיין.

אני אוהב את השיעורים שלה בגלל המוסיקה. זה נהיה אופנתי אצל מדריכים להתחכם. אתה מוצא את עצמך מדווש לצלילי ניסים גרמה שר גירסת כיסוי לשיר של בוני-אם, על רקע טרנסי או שאתה מוצא את עצמך בגל רטרו מסריח משנות ה-80.

אצל שירלי אין את זה. לרוב זה טרנס. לפעמים פרוגרסיב. כמעט תמיד ללא מילים. זה מה שצריך – ביט נכון.

יום שני, 9 ביוני 2008

here we go again

למעלה מחודשיים שלא הייתי במענית. הקיבעון של צחי למקום, עשה לי אלרגיה למקום וכנראה לא בצדק.

תכננתי לרכוב בבית אורן והאוניברסיטה, אבל זה לא יצא. צחי היה לחוץ על הזמן, האחרים היו עסוקים בשלהם, אז שיהיה מענית.

רציתי 6:00 להקליק. התפשרנו על 6:15. זה נהיה 6:30. מליסה שחזרה מלגו-דה-גרדה הצטרפה עם כושר משופר, ויצאנו לדרך.

פעם אחרונה שהייתי במענית, עדיין הסינגלים היו מהודקים, והיה קצת ירוק. היום הצהוב שולט והדרדרת בכל פינה. אני קצת חושש מן העליות.

מתברר שאנחנו עושים את הסיבוב של הסינגל ספיד. לא יודע מה זה אומר, חוץ מהעובדה שמתחילים במישור ולא בעליה המדורדרת. מתברר שזה עושה לי טוב (או טוא-הב). בכלל בזמן האחרון אני נכנס לאט. לוקח לי כמעט שעה להתחמם. בשעה הראשונה אני המום והלום. חוצים את הכביש, נכנסים לשביל הרחב. שער בקר חדש בשבילי. כנראה שבאמת לא הייתי פה הרבה זמן.

רוכבים בשביל הרחב, מזרחה, ואז נכנסים לסינגל מישורי שלוקח אותנו עד למעבר של כביש 6. בינתיים לא רע. טיפוסון מן המעבר, ומתחיל הסינגל הארוך שרק אלוהים יודע איך קוראים לו - נדמה לי ש"קוקה" או "חריש". אנחנו מחליטים לוותר על גבעת הזאבים הפעם, ומטפסים שוב חזרה ב"חריש" או "קוקה".

חוצים את הגשר ומתחיל טיפוס קצר ואכזר ומלא דרדרת. הפעם זה הולך די קל. אני מופתע. בכלל אני מצליח לשמור על דופק סביר רוב הרכיבה וזה נחמד. חוצים את היער עם הסינגל ויורדים לנחל, מתחילים את רצף הסינגלים הדרומי. עולים יורדים, עולים יורדים. בעליה השניה, אני מנסה לטפס על מדרגת סלע בגובה כחצי מטר - שבעים סנטימטר, אחרי החלפת הילוך חפוזה. זה נגמר בשרשרת קרועה. תיק תיק מחליפי לחוליה מהירה.

עוד סיבוב, עוד ירידה, עליה בסינגל שבדרך כלל אני יורד אותו. עד כה סבבה. מתחילים לחזור חזרה. טיפוס קשה מנחל נרבתה, עוד קצת סינגלים בדרך חזרהץ

8:30 כבר היינו ברכב אחרי 20 ק"מ, 330 מטר מצטבר. 9:00 אני בבית. אני מבסוט, אשתי מרוצה, מה עוד צריך?





יקירתי

על אף הקשיים, נדר הוא נדר. ונצח הוא נצח.

יום שלישי, 29 בינואר 2008

חוויה זה סיוט שנגמר

לפני שנה בערך, רכבנו במסלול שמאוד אהוב על צחי – טיפוס מעין הכרמל לדלית אל כרמל עד המזבלה, ירידה דרך נחל מערות, וקצת יער עופר. הטיפוס למזבלה בחלקו על הכביש, וחלקו בשבילים נוחים. אני לא כל כך אוהב את הטיפוס הזה, והחלטתי לנסות דרך אחרת. במסגרת ה"הסתכלות" על טיפוס אלטרנטיבי, גם נפל לי האסימון, שאולי עדיף בכלל לטפס לכיוון השני – להר שוקף במקום לנחל מערות. ישבתי ושרטטתי את המסלול על מפת הסינגלים, בדקתי שהכל בסדר עם גוגל EARTH, וטענתי למכשיר.

קבעו להגיע נתן, צחי ורפי (מצטרף חדש). 5:30 אני אוסף את נתן, שלמרבה האימה מגיע עם הז"ק. הוא לא היה מודע לכך שאנחנו הולכים לרדת בשוקף. נו, יהיה לו מעניין..





אין לנו מחוייבות ל"ארומה" בית-ינאי, אז אנחנו אוספים את הקפה מ-
Buy-the-way צומת רעננה. הסניף הוא יחסית חדש, והאיכות שלו ניכרת. זה המקום היחיד בארץ, מחוץ לסניף המקורי בבן-יהודה, שמוכר גלידות של אייסברג. יש כאן גם גבינות של " קורנמל " ויינות אמפורה. הם אופים את הלחם לבד במקום, והוא בהחלט מן המשובחים. הקפה הוא של דאנסי. הדוניזם לשמו.

הדוניזם? מה זה הדוניזם? מדי פעם מישהו משחרר לאויר את הקלישאה החבוטה: "הדוניזם לשמו". טוב, בוא ונחפור.

זוהי מילה הנגזרת מן המילה היוונית "הדונה" hedone שפירושה הנאה. שלוש השקפות כונו בשם זה, אף-על-פי שהן שונות זו מזו שוני רב. מן ההכרח איפוא לעמוד על ההבדלים ביניהן, כדי להיחלץ מן הבלבול הרב השורר ביחס למונח זה. ראשית, קיים ההדוניסם בתורת - המידות או האתיקה; זאת השקפה מוסרית הסוברת שהדבר היחיד שהוא בבחינת טוב הוא ההנאה; השקפה זו איננה מבקשת להציע את הרעיון שאין אנו יכולים לשאוף למשהו אחר זולת ההנאה, או שיהיה זה חסר שחר ליחס את ה"טוב" למשהו שאיננו בבחינת הנאה. היא אומרת רק, ששאיפה אל משהו שאיננו הנאה או ייחוס המונח "טוב" למשהו שאיננו הנאה, הם בבחינת טעות בשיפוט. אפיקורוס (Epicurus) ובנת'ם (Bentham) הם שניים מן הפילוסופים המפורסמים ביותר אשר קיבלו את תוקפו של ההדוניסם בתורת - המידות. שנית, ישנו ההדוניסם הפסיכולוגי, היינו, התורה הפסיכולוגית האומרת שאין אנו יכולים להתאוות אלא אל הנאות בלבד; אף-על-פי שלעתים קרובות נוהגים לערבב את ההשקפה הזאת עם ההדוניסם שבתורת-המידות, הרי לאמיתו של דבר אין הן מתיישבות זו עם זו לחלוטין. כיוון שאם אין אנו יכולים להתאוות לשום דבר אחר זולת ההנאה, כי אז אין כל טעם להמליץ לאדם כי יעשה כן, בדיוק כפי שאין כל טעם להמליץ בפני אדם הנעזב באוויר כי ייפול ארצה (שהרי בלאו הכי אין לפניו כל אפשרות אחרת). תורה זו, שהיתה נקוטה לרוב בידי האמפיריציסטים הבריטיים הקדומים, אומצ בחום על ידי מילשלישית, עלינו לציין את ההשקפה הטוענת שאת משמעותה של המילה "טוב" יש להגדיר כשוות - ערך למושג "מהנה", או לפחות במונחים של "הנאה". כך למשל אומר לוק:
מה שמכונה בפינו טוב, הוא זה המסוגל לגרום הנאה או להגבירה בשעה שהיא קיימת, או לרסן את הצער שבנו.

גם את ההשקפה הזאת מערבבים לעתים עם ההדוניסם שבתורת - המידות, למרות העובדה שהפסוק "ההנאה בלבד היא בבחינת טוב", אינו יכול להיות בעל תוכן מוסרי אם הוא נאמר כהגדרה גרידא.

טוב. יוצאים לדרך, אין כמו קפה טוב לגרום להנאה א להגבירה בשעה שהיא קיימת או לרסן את הצער שבנו..האמת שאפשר להגיד את זה גם על סינגלים.

"ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה" (ירמיה ב', ז')

הפעם אני נוסע דרך כביש 4 ולא כביש החוף. הרוחות צד בחורף הזה ממש מפחידות. בפעם הקודמת הרכב ממש התנדנד מצד לצד.

אנחנו חונים בתחנת "פז" לפני צומת אורן. צחי כבר הגיע, גם רפי עם אלפא יפה. מתחילים לזוז. קררר. אני לבוש ב:


  • חולצה טרמית

  • ג'רסי ארוך

  • מעיל רוח מנדף

  • ביב

  • טייץ' ארוך מעל הביב

  • 2 זוגות גרביים

  • כובע כלב של נליני מחומר מנדף (מומלץ מאוד)

  • כפפות עם פליז


וקר לי עדיין. הבאתי טרנינג ריצה להחליף אחרי הרכיבה. אני לובש גם אותו. עד סוף הרכיבה, וזה עוד הרבה שעות, אני לא יוריד אפילו שכבה אחת. אף פעם לא היה קר כל כך.

"נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים" (ירמיה ד',ג')


אנחנו יוצאים מן התחנה, חוצים את גדר ההפרדה לשוליים ונכנסים למטע שיוביל אותנו לבית קברות שיוביל אותנו כביש המוליך לעין הוד. רכיבה קצרצרה בכביש, וממש מול
מפעל המזון של ניר עציון, אנחנו פונים ימינה לסימון שבילים ירוק. ניר עציון הוא מושב מעניין. הגרעין שהקים אותו הגיע משרידי כפר עציון שבגוש עציון. הכפר נפל בד' באייר תש"ח, ומרבית החברים נהרגו על הגנתו. השאר נלקחו בשבי לירדן. עם שחרורם מן השבי, החליטו החברים להמשיך בדרך המשותפת. הם צירפו אליהם גרעין ניצולי שואה (קבוצת "אחדות") מבארות יצחק שבנגב, ועוד חברים מגרעין "מכורה" שישב בכפר יעבץ. הישוב עלה לקרקע בדיוק שנתיים לאחר נפילת הכפר.


פה צריך קצת לשים לב בניווט. קודם כל לא לרדת לגדה השמאלית של נחל הוד. זה סבך קוצני חסר תוחלת. אנחנו מג'עג'עים במקביל לעין הוד. הח'ברה הללו זכו בנוף מדהים. זכו? פחחח...עזרו למזל לעזור להם. שווה לקרוא על כך בויקיפדיה. ולמי חסר קצת רעל כהה על הבוקר מוזמן לקרוא כאן.

אנחנו פונים ימינה ומוצאים את עצמנו בחצר של אחד הבתים, מחלצים לאחור, ומוצאים את השביל, עוקפים את ניר עציון מדרום ואת עין חוד מצפון ומתחברים לסימון שבילים כחול שיוביל אותנו לסימון שבילים ירוק, שיוביל אותנו עד עין שוקף.

העליות קשות אבל יחסית קצרות. הם מגיעות בפיקים תלולים. עכשיו אני בדילדה – האופניים מטפסים כל כך טוב, או שמא זאת האחיזה המדהימה של הקרקע. עוד עליה קשה קשה (למעלה מ-18%) בכביש, ואנחנו חוצים את הכביש. רצים קצת במדרון, ויורדים בלי כוונה עד עין שוקף. מטע זיתים ציורי, לידו מבנה עם דגל הדרוזים. לדרוזים 2 דגלים – אחד בצורת כוכב מחומש, והשני (כמו זה שראינו) דגל רגיל. הדגל מורכב מחמישה צבעים, כאשר כל צבע סימבולית מציין מאפיין של העדה הדרוזית:
אדום – גבורה, אהבה, אומץ-לב
צהוב – חוכמה, ידע, הארה וחיטה
ירוק – טבע ואדמה
כחול – שמים ומים, סבלנות, רגש ואחווה
לבן – שלום ופיוס.

עוברים ליד המעיין של האמא של שוקף – עין אום א-שוקף, לידו מתקן טיהור ביוב ענקי. משאית עובר ומזהמת את האויר הנקי ברמות שמבאסות ת'תחת. פשוט מסריח. מתחילה עליה בריאה שתהפך לעליה עוד יותר בריאה עד לכניסה לסינגל של שוקף. אנחנו בגובה 497 מטר. התחלנו בגובה פני הים.

מתחילים לגלוש בשוקף. האחרים מורידים אוכפים למטה, אני מחכה לרגע הנכון. את רצף האבנים והסלעים אני עובר בשלום. למעט נקודה אחת בה נפל עץ, אני עובר את השוקף בלי יותר מדי מאמץ. בחלק השני, התלול יותר, אני מתחיל וטיפה מהסס, צחי צועק לי מאחורה "תגלגל", ואני מתגלגל. זה טיפה אוחז פחות מהאופניים הקודמים, אבל עדיין לוקח את הסיבובים בכבוד.

מגיעים למטה, ואז משברון. עשיתי קצת סבטוחה במסלול. הכנסתי גירסא מעט ארוכב יותר שמערבבת במכשיר בגירסא קצרה יותר. בקיצור לוקח לי יותר מדי זמן להתאפס על ההמשך. אנחנו מתחילים לחשוב על הדרך חזרה. על סינגל כרמיה המקסים, שכבר רכבתי בו לפני מספר חודשים, אנחנו מוותרים, ומתחילים לטפס חזרה לכיוון אחוזת יערות הכרמל.

מתחילים בגלישה ארוכב ארוכה שמביאה אותנו לכביש המוליך לעין חוד. מכאן אמור להיות סינגל מקסים – נחל בוסתן עליון. נכנסים לשביל שהופך לסינגל יפה יפה. מזכיר קצת את נחל נריה. קצת רטוב והסלעים עם ירקת ושיפוע צד לא מבוטל. אנחנו חוצים קטע ברגל. השביל פשוט יפהפה. עטופים בצמחיה מסביב, לימיננו הנחל. יפה מאוד.

ואז מגיע הרגע הדרמטי. כמו בסרט "דלתות מסתובבות". יש נקודה מסויימת בה אתה מקבל החלטה שבדיעבד אתה יודע שהיא לא נכונה. אתה משחזר את התסריט בראש עשרות פעמים, ולא מבין. מגיעים לפיצול בין השימון שבילים כחול שעליו אנו נעים, לבין סימון שבילים שחור.
כמו בסרט 2 התסריטים נפגשים באותה נקודה לקראת הסוף – ברכב. בתסריט הראשון, בניגוד לסרט, הסיום היה צריך להיות רכיבה בשחור לעין חמדן, טיפוסון קצר וקטלני, ואז לקחת את השביל במקביל לימין אורד עד הרכב. אבל החיים לא כל כך פשוטים.

אבל קודם לשלב התירוצים. שלא כמו בעדויות בועדת ויניגרד,לי יש תירוצים די חזקים. א. זה לא אני. ב. זה האוזי אקספלורר. ג. מי לימד אותי לשנות דרך הניווט שלי דווקא השבוע.

או.קי, מדריך קצר לאיך אני מנווט עם ה-GPS. אני יודע שזה לא הדרך הנכונה, כמעט ושיכנעו אותי לשנות את הדרך..וזה הכשיל אותי.

אפשר להגדיר "מסלול" למכשיר ב-2 צורות – track או route. כאשר טרק הוא רצף קווי של עשרות/מאות נקודות מחוברות ולכל נקודה אין משמעות בפני עצמה. route לעומת זאת, מכיל סדרה של נקודות ציון עם קו המחבר ביניהם. אני נוהג לעבוד עם track משולב בנקודות ציון. אני משרטט בפרטי פרטים את המסלול כטרק ומוסיך נקודות ציון מיוחדות כמו "שמאלה לירוק", "כניסה לסינגל", "תצפית נוף", "מעיין". שילוב של נקודות עניין והנחיות פרטניות מקומיות. הבעיה במצב הזה, היא שהמכשיר לא תומך בניווט אוטומטי במוד הזה. כלומר – הוא לא מצפצף לי לפני הפניות הפניות, ולא נותן לי מראה עם פרספקטיבה על המסך. מצד שני, אני מנווט בלי קשר למה שמופיע על המסך, ורק נעזר בו – אז זה מתאים לי.

הפעם התפתיתי לשים route, מה שגרם לי להחסיר את ההוראות המדוייקות (כמו פנה שמאלה בשחור), בצירוף מפה לא מכויילת יותר מדי טוב – וזכרון רע שזכר שיש קטע קצר לא רכיב גם בבוסתן עליון (למרות שכבר עברנו אותו). בקיצור המשכנו הלאה בתוך ערוץ לא רכיב. כל זה היה טוב ויפה אם הייתי עולה על זה בזמן. הלכנו כ-1 ק"מ עד שהחשדות התחילו לצוץ.

המזל, שהיינו צוות לא ממש היסטרי. סידרה של טלפונים לסדר איסוף חלופי לילדים, פתיחת מפה וקבלת החלטה אמיצה להמשיך במורד עד חניון אורן. זה לקח לנו קרוב לשעה הליכה. לחלקנו נתפסו השרירים.

כל החלק הפיזי, שלא היה לי קשה מדי במפתיע, היה כלום לעומת הבושה של לאכזב אנשים. אני יודע שזה ספורט לא צפוי, ואם רוצים להרגיש בטוח – אז רוכבים רק במסלולים שמכירים היטב, וזה המחיר של אקספלורציות כאלה. אבל בכל זאת – לא נעים. איך טעות אחת קטנה יכולה לחרבן מסלול נפלא. אני כבר לא יכול לחכות לפעם הבאה.

הפלייליסט השבועי
והפעם כתמונה...לא היה לי חשק ליצא ולהעתיק




יום ראשון, 20 בינואר 2008

לפעמים גם קרוב זה טוב

יום שישי. קבעתי בבת שלמה. תכננתי לחצות את רמות מנשה, לטפס ליער קרן הכרמל, ולחזור דרך שמורת נחל תות.
היו אמורים להגיע כ-10 רוכבים. חמישי בערב התחילו הביטולים מסיבות שונות. זה חולה, ההיא לא יכולה, הוא קר לו. לא חסר תירוצים. בקיצור נשארנו נתן, רון ואנוכי. מספיק בהחלט.

זה עסק די נחמד עם ההזמנות לרכיבות. אני מצד אחד מתחייב להכין את המסלול, להקדיש את זמנו, להוביל ולהיות אחראי להתייצב ולסיים בזמן. והם – מחוייבים מקסימום לבוא. וגם זה מתברר שלא. מעניין איך היו מרגישים אם הייתי מבטל את הרכיבה בשתים עשרה בלילה ערב הטיול, או שולח SMS בשש בבוקר ומודיע שאני לא מגיע כי "לא מסתדר לי". אין לי תלונות, מאחר והבאתי את זה על עצמי, ואתמודד עם זה בעצמי. אין להם ולא צריכה להיות להם מחוייבות אליי, ואל לי לצפות לכך. אני מצפה למחוייבות רק מחברים. הדרך היחידה שלי כרגע להתמודד עם זה היא באמצעות התעלמות. מבחינתי אף אחד מהם לא מגיע.


אין לנו מחוייבות ל"ארומה" ויתקין הפעם, אז אנחנו מחליטים לשתות קפה יותר טוב ב-Buy The Way צומת רעננה. מעין YELLOW מעודן שמחזיק רק את הטוב ביותר (קפה דאנסי, גלידות אייסברג). מבחינת המחיר – אותו הדבר כמו "ארומה". אפילו קוביית השוקולד הבלגי שהם נותנים משובחת מאוד.

על כביש החוף, רוחות צד מטורפות לחלוטין. אני מרגיש את האופניים מתנדנדים על הגג. מפחיד. רק המחשבה עליהם עפים במהירות הזאת. אני מוריד את המהירות, אבל גם זה לא עוזר.

עוצרים ויורדים מן הרכב. בחוץ 4 מעלות עם רוח. שזה בערך מרגיש כמו -1. קור אימים. זה הרגע הכי קשה. אתה מתחרט שיצאת מן המיטה, עדיין חשוך, כולך רועד ולא רוצה לצאת מן הרכב. זה לא עושה סימנים של השתפרות.

מתברר שיש אח ל"עומס החום" של הקיץ – והוא "

עומס קור". את עומס הקור קובעות בעיקר טמפרטורת האוויר ועוצמת הרוח – ככל שעוצמת הרוח גוברת, כך גדל עומס הקור. לדוגמה, רוח שמהירותה 30 קמ"ש שוות ערך לירידה של 10 מ"צ בטמפרטורת האוויר. לעומת זאת, קרינת השמש מורידה מעומס הקור בשיעור של כ-5 מ"צ. הצירוף של טמפרטורת אוויר נמוכה, לחות יחסית גבוהה ורוח עזה הוא הגרוע ביותר. וזה בדיוק מה שהיה בשישי.

איך מתמודדים עם זה? שלחתי שאילתה לעמית לעבודה המתגורר בבולדר קולורדו ורוכב כביש בכל מזג אויר. אך קודם בוא ונראה מה אומר על כך פרופ' יורם אפשטיין במאמר "
נוחות אקלימית וכללי התנהגות נכונים בחורף". או.קי, הבנתי ש"נוחות" היא "תחושה גופנית שאינה מופרעת מתנאי חום או קור. במצב זה כמות החום הנפלטת לסביבה זהה לכמות החום הנוצרת בתהליכי חילוף החומרים. הגוף מסוגל לקיים את מאזן החום שלו, טמפרטורה נאותה ויציבה, כלומר 36-37.5 מ"צ (מעלות צלסיוס), בלי שייאלץ להפעיל תהליכים מיוחדים לייצור חום או לפיזורו, כמו צמרמורת או הזעה."

מה אומר העמית מבולדר על חימום רגליים – הוא מפריד את זה לשתי אלמנטים – הרגל, וכף הרגל.
לחימום הרגל אפשר להשתמש ב:: (ע"פ העוצמה)
* מחממי ברכיים – מתאימים בעיקר לימים קרירים באביב.
* מחממי רגליים - כמו אילו שאנחנו משתמשים בארץ. הוא לא משתמש בכאלה.
* טייץ' ארוך – 2 סוגים
* עם פד – ונלבש במקום טייץ' הרכיבה.
* בלי פד – נלבש מעל הביב (הוא אישית מעדיף אותם)

לחימום כף הרגל אפשר להשתמש ב:
* גרבי סקי עבים וחוסמי רוח – טוב כשמזג האויר מתון יותר.
* ערדליים מניאופרן – מולבשים על הנעל ומעלים את הטמפרטורה בכ-10 מעלות
* מחממי רגליים כימיים – מעין רפידות המוכנסות לתוך הנעל, ומחזיקות כ-6 שעות. כאשר הטמפרטורה מתחת ל-0 הוא משתמש במחממי הרגליים. מעניין היכן אפשר להשיג כאלה בארץ



וואלה, צריך לחפש מי מייבא אותם לארץ. או לפחות לארגן שישלחו לי איזו חבילה מארה"ב.

התייעצות קלה ואנחנו מחליטים להצפין. פשוט בלתי נסבל מזג האויר. מחליטים על איזור ראש העין. אחרי 5 דקות נסיעה פתאום בא לנו על איזור כוכב יאיר. לא היינו שם שנים. טלפון לרון ואנחנו קובעים להפגש בתחנת הדלק בכניסה לצור יגאל וכוכב יאיר. וואלה. קל"ב. 5 דקות מהבית. נראה שנתחיל לרכוב באיזור 8. מה שישאיר לנו כשלוש שעות רכיבה. מצויין.


אנחנו מחנים על יד הש"ג של כוכב יאיר, לא לפני שאנחנו מבקשים יפה מהשומר שישים עין בשבילנו. מגיע רון, מרכיב את האופניים, ואנחנו זזים.



כוכב-יאיר-צור-יגאל וצור נתן יושבים על המורדות המערביים של הרי השומרון על פתח עמק המרזבה המזרחי של השרון. מהי "מרזבה"? מתוך ויקיפדיה:

המרזבה היא מישור שטוח בחלקו המזרחי של מישור החוף התיכון והדרומי, לרגלי
הרי יהודה. הכינוי "מרזבה" הוא מן המילה מרזב - צינור לאיסוף וסילוק מים. באזור זה נמצאת קרקע סחף אשר הגיעה מההרים שהיא פוריה ומתאימה לעיבוד חקלאי. אזור זה לא היה ביצתי משום שאף על פי שהוא לרגלי ההרים, הרי מישור החוף משתפל מערבה לכיוון הים התיכון. מצב זה הביא לכך שאזור זה היה מיושב בצפיפות יחסית כבר בימי קדם.

המרזבה עשויה סחף הררי וחוצצת בין הגבעות לבין הרי השומרון. כאן, במרזבה, עברה מאז ומעולם דרך הסחר הבינלאומית, "דרך הים" הקדומה (Via Maris), וכאן צעדו מסעות מלחמה בכל הדורות. דרך הים מוזכרת כבר בישעיהו פרק ח' :

יט וְכִי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם, דִּרְשׁוּ אֶל-הָאֹבוֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים, הַמְצַפְצְפִים, וְהַמַּהְגִּים: הֲלוֹא-עַם אֶל-אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ, בְּעַד הַחַיִּים אֶל-הַמֵּתִים.
כ לְתוֹרָה, וְלִתְעוּדָה; אִם-לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר אֵין-לוֹ שָׁחַר. כא וְעָבַר בָּהּ, נִקְשֶׁה וְרָעֵב; וְהָיָה כִי-יִרְעַב וְהִתְקַצַּף, וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו--וּפָנָה לְמָעְלָה. כב וְאֶל-אֶרֶץ, יַבִּיט; וְהִנֵּה צָרָה וַחֲשֵׁכָה מְעוּף צוּקָה, וַאֲפֵלָה מְנֻדָּח. כג כִּי לֹא מוּעָף, לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ, כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי, וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד--דֶּרֶךְ הַיָּם עֵבֶר הַיַּרְדֵּן, גְּלִיל הַגּוֹיִם.

מטרתה העיקרית של הדרך הייתה לחבר את הקשת הפורייה. הדרך חיברה את מצריים עם מסופוטמיה, דרך ארץ ישראל וסוריה. הדרך יצאה ממזרח הדלתא, חצתה את צפון סיני, עלתה בדרכים רבות מרפיח לאפש (היא ראש-העין בהווה), חצתה את מעיינות הירקון (לפני התרחבותו לנהר) ועברה בקו המגע בין ההר (הר שומרון) לבין מישור החוף. חצתה את רצועת ההר, המחברת את השומרון עם הכרמל, נכנסה לעמק יזרעאל והלכה דרך דמשק, או עלתה צפונה דרך בקעת הלבנון לכרכמיש, דרך בקעת האורונטם ומשם למארי, לאורך הפרת, עד בבל.


בחזרה לכאן. אפיקו הרחב של נחל אלכסנדר חוצה את השטח ממזרח למערב.ההתיישבות בעבר ובהווה הותירה באזור מעט מדי שטחי טבע ונוף, ובהם היער שניטע ע"י קרן קימת לישראל, משולב בשרידי חורש ים תיכוני שכיסה את אזור השרון בעבר. בחלק הצפוני נותרה רצועת השטח לאורך האפיק של נחל אלכסנדר. באזור קיימים עדיין מגוון של חיות בר: צבאים, צבועים, דרבנים, חזירי בר, עופות דורסים ומיני ציפורי שיר.

אנחנו פונים ימינה בסימון השבילים הירוק ונכנסים אל יער ספיר. אין לי תוכנית ניווט משמעותית. אני רוצה לחצות את היער, לטפס לסלעית, ולחזור דרך מה שהיה שהיה שביל-ישראל לכוכב יאיר.אחרי כמה עשרות מטרים, אנחנו רואים סינגל אופנועים משובח חוצה את השביל. ממשיכים לחפש את תחילתו ביער. פונים ומטפסים למצפה ספיר, הוא חורבת חנות. עושים סיבובון, יורדים למטה, מקיפים וחוזרים. פה הכניסה לסינגל. הסינגל הוא סינגל אופנועים טיפוסי – עולה יורד עולה יורד עם שמיניות. רובו ככולו רכיבה, לפחות בכיוון אחד, אולי גם בשתי הכיוונים. למעט 2 נקודות טכניות גבוהות שמחייבות קפיצה, הוא סבבה לחלוטין.


גומרים את כולו ויוצאים החוצה מן היער. מטפסים מעט לכיוון כוכב יאיר. שלט נחמד "שביל האורנים" ואנחנו נכנסים. מתברר שזהו שביל ההליכה של כוכב יאיר. כיף של שביל. אפשר להרביץ בו יופי של מהירות. ממנו אנו פונים לעתיקות של חרבת אל-מזרע'ה. חוצים את המטעים. העצים והשלכת נראים ממש כמו וורמונט בסתיו. עלים אדמדמים יפהפיים של
אלון התבור. מתברר ששרדו כאן מספר אלונים. ארץ ישראל הייתה מלאה באלונים כאלו. התורכים שחטו את העצים הללו על מנת להשתמש בהם לייצור פחם לרכבות. קק"ל מנסה לשקם את יערות האלון בארץ.


אנחנו מתחילים בטיפוס די מתון שאמור להביא אותנו לפאתי צור נתן. בשיא הגובה כל השרון נשקף לרגלינו. האויר נקי יחסית והריאות לא רעה בכלל. אנחנו קולטים סינגל שיורד, אבל ממשיכים לטפס. בקצה העליה, ירידה חדה לואדי. אנחנו יורדים במהירות ופנים לכיוון סלעית. רכיבה קצרה לאורך הקניון של נחל אלכסנדר מביאה אותנו לפתחו של מטע זיתים ומספר בארות מים. זה המקום לעצור. רון שולף את התה הירוק. נתן את הפירות היבשים. מתחיל דיון פילוסופי על ההבדל בין רכיבה ספורטיבית, לבין רכיבה כפעילות OUTDOOR. אני אישית מעדיף את הרכיבה כפעילות פנאי חברתית. לא כל כך מתחבר לאספקטים הספורטיביים של זה. לא עושה לי כלום להתחרות. מצד שני גם לרכוב בקיבעון על אותו מסלול סטייל מכון-כושר לא עושה לי את זה. אני מעדיף להגיע בכל פעם למקום חדש ומעניין, ולספוג את הסביבה.

מתחילים לחזור. את הואדי חוצה סינגל ארוך ארוך שלוקח אותנו לשיפולי כוכב יאיר. גלישה במורד שבילי הישוב חזרה לשביל האורנים, רכיבה קצר לכיוון היער ואנחנו ברכב. רבע שעה פרקתי את נתן בצומת רעננה, והייתי ליד הבית. לפעמים אין כמו קל"ב.

יום חמישי, 17 בינואר 2008

זה סוכר טייק שלוש

תחילת השבוע, רן מבקש שאני אסחוב אותם לטיול מדבר. אין לי יותר מדי זמן ביום שישי, ואנחנו מתפשרים על דרך הסוכר. בשבילי זה מספיק מדבר.

תחילת השבוע ואני מקבל את האופניים החדשים. עוד יום יומיים וההרכבה שלהם מסתיימת. רכיבת הבכורה ביום רביעי מסתיימת אחרי כחצי שעה במפח נפש עקב כמויות הבוץ הבלתי נסבלות. אין ברירה את הרכיבה המשמעותית הראשונה אני אעשה במדבר יהודה.


אני יושב חזק על המפה ומשתדל שה"מפלון" הפעם באמת יהיה מפל קטן ולא טיפוס חופשי על שלוחה תלולה.

מגיעים הקורבנות הרגילים, שתמיד באים – נתן, מליסה אורי. נהיה קבוצה מצומצמת שזה טוב.

גשם כיסה את אספלט הכביש
ביום הכי קר בשנה

ומעיני שלי, טפטוף מקומי

כי יש סדק בלב אהבה.

-- נורית גלרון, אתה פה חסר לי


קובעים בשש ארבעים בצומת אלמוג. צפוי להיות היום הכי קר בשנה. אני קובע עם נתן ב-10 לשש במצפה מודיעין.

רבע לשש ואין סימן לנתן. לא אופייני, בדרך כלל הוא מקדים. אני מתקשר אליו, והוא עונה לי מהבית. מתברר שהוא הבין שש ועשרה. טוב. אני מתחיל בסדרת SMSים להודיע לוכלם שאנחנו נאחר בחצי שעה.

שש וחמישה והוא מתייצב. אנחנו טסים על 443 לכיוון ירושלים. חוצים את מחסום מכבים רעות וטסים למעלה. בפארפרזה על אריק איינשטין אני חושב עוד מעט כבר רמאללה, ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל.

מגיעים למחסום ואני שוב עם איינשטין – איזה מסכנים החיילים ששוכבים בבוץ. הפעם אילו מגב"ניקים בלי חרמוניות. לא יאומן. צה"ל 2008. חיילים/שוטרים עומדים ב-2 מעלות צלזיוס בלי מספיק אמצעים לחימום. אחרי 20 שנה בצבע אני יודע לזהות מתי קר לחייל. הם לא ממש מתפקדים. אני משתדל להיות נחמד אליהם. איזה הגיון מחורבן של מפקד קטן. המפקדים פוחדים שהחייל ינקר בתוך החרמונית. אולי זה נכון. אבל בלי, הוא עסוק רק באיך לעבור את הקור הזה בשלום, ולא ממש חושב על המחסום. אחת השוטרות עם פנים אדומות מקור. עברה שנה וחצי וכנראה כלום לא השתנה. בסוף איזה חייל יגמור עם היפותרמיה, ועדת חקירה וכל הבולשיט הזה.

אנחנו מגיעים אחרונים. רן ודניאלה כבר מחכים יחד עם אורי ומליסה. פריקה מהירה, הדלקה של ה-GPS ויוצאים לדרך.

אני מהסס קצת על האופניים. לא כל כך יודע איך לאכול אותם. הלעיטו אותי בהפחדות מ- 4" ברכיבת מדבר. מצד שני אילן כרמל עשה את המסלול הזה על הארד טייל בקלילות.


מגששים בכניסה לנחל. העליה הקצרה והעצבנית והמיותרת מהפעם הקודמת. אורי זוכר ועולה מסביב, אני נאלץ לעלות אותה ברגל שוב. מתחילים לרכב בתוך הנחל. תענוג. קצת שיפועי צד אבל חוץ מזה כלום.

אני מנצל את השטח הנוח יחסית להתרגל. יורד מדרגות בכל מיני מהירויות וגבהים. מנסה לטפס בכל מיני תנוחות. בסוף משאיר את הבולם הקדמי על 120 מ"מ ומתחיל להנות. הניווט יחסית פשוט. אני כמעט ולא זורק מבט למכשיר.

מליסה מתלוננת על קליטים מציקים. אנחנו מגיעים לכביש של נבי מוסא ועוצרים למנוחה קצרה. רן מסדר לה את הקליטים. תמיד יש את האחר שסוחב את כל הכלים. הפעם זה אורי שמפתיע עם הלדרמן.


ממשיכים. עוד 2 מעברים עם עליות תלולות, ואנחנו נכנסים לנחל ללא שם. הפעם הנחל נעים יותר לרכיבה. הדשדש מהודק מהגשם הטרי. בין הסלעים נקוו מעין גבים עם מים. אין בוץ. הטמפרטורה עולה, או שמא התחממתי. ביציאה התלבטתי אם לקחת מעיל או לא. בסוף החלטתי לרכוב עם חולצה טרמית קצרה, חולצת רכיבה ארוכה ויחסית עבה, וווסט ניילון עוצר רוח. החלטה טובה.

הרכיבה בנחל היא החלק הכיפי. הדשדש מהודק, הנחל קניוני וצר. מגיעים למדרגה שלא יכולנו לה בפעם הקודמת, וגם הפעם. מכאן אני מתחיל לנווט שוב. צריך לתקן את הטעות מפעם קודמת שגרמה לנו לתפור רכס.

לוקחים מעט צפונה, ומנסים. זה עולה לי בתפירה של שלוחה יחסית קצרה, וירידה. זה עולה רק לי ולרן, כלקח מהפעם הקודמת, השארתי את השאר למטה. עוד נסיון, וזה מצליח. הפעם התפירה קשה פחות. מלמעלה אני פותח מפה, ומסתכל על התבליט בפועל. אפשר וצריך היה למשוך עם הנחל עוד קצת, ואז זה היה מסתדר. תירוץ טוב לפעם הבאה. הבנות ונתן מגיעות. בזמן שאני טיפסתי אורי, ורן ירדו להביא אותן. כל רכיבה והאבירים שלה.


עושים הפסקה. נוף מדהים מקידר ומעלה אדומים עד ים מלח. בפראפרזה על נעמי שמר אפשר להגיד ש"שוב נרד אל ים המלח, בדרך הסוכר".

בדרך ראיתי שלט כניסה ל"דרך אלון". כמעריץ של יגאל אלון, אני מסתקרן. ב"אביב חלדו" ד"ר שפירא מסיימת את הספר בהדחת אלון מזירת דרום. הקריירה של אלון ג'יעג'עה מכאן. תרומה אחת גדולה הייתה לו, ולטעמי כנראה שזה הפתרון השפוי לסכסוך כאן, והיא "תוכנית אלון".


תכנית אלון התגבשה זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, ומטרתה הייתה ליצור הפרדה בין האזור המאוכלס בצפיפות יחסית על ידי יישובים ערביים בגב ההר ביהודה ושומרון, לבין האזור המאוכלס ביישובים יהודיים הנמצאים מחוץ לאזור זה, כשבקעת הירדן ומורדות ההר המזרחיים תוכננו להיות בשליטת מדינת ישראל. התכנית קרויה על שמו של יגאל אלון ז"ל, מי שהיה סגן ראש הממשלה, שר הקליטה ושר העבודה בממשלת לוי אשכול וסגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות בממשלת גולדה מאיר. אלון הגיש לראשונה את תכניתו לעיון הממשלה מיד לאחר תום הקרבות ביולי 1967, והכניס בה שינויים מסוימים עד לספטמבר 1970. עיקרי התכנית היו הגבולות האלה:

א. הגבול המזרחי: נהר הירדן והקו החוצה את ים המלח לכל אורכו והגבול המנדטורי לאורך הערבה.

ב. לאורך הירדן: רצועה ברוחב חמש עשרה קילומטר לאורך הירדן תצורף לישראל, ובאזור הדרום רצועה זו תגיע לרוחב של כ 25 ק"מ.

ג. אזור יריחו: באזור יריחו יהיה פרוזדור כניסה בן מספר קילומטרים מהגדה המזרחית של הירדן לגדה המערבית, שיהיה בריבונות של מדינת ירדן.

תכנית זו הוצעה תוך התייחסות לשיקולים טופוגרפיים, דמוגרפיים ואיסטרטגיים. אלון ראה בתכנית זו שילוב של הגשמת חלום שלמות הארץ מבחינה איסטרטגית, מחד גיסא, ושמירת אופיה היהודי של מדינת ישראל, מאידך גיסא. הוא אמר שעל ידי כך ארץ ישראל שלמה, מבחינה איסטרטגית, היא נשמרת כמדינה יהודית, מבחינה דמוגרפית.

מסיבות של מדיניות חוץ ופנים כאחד, לא אושרה התכנית מעולם על ידי מליאת הממשלה, עם זאת היא שימשה כבסיס הבלעדי לגבי פריסת ההתיישבות היהודית מ 1967 ועד 1977. תכנית זו הובאה לידיעת ממשלות זרות וגם לידיעת שליטי ירדן, כמבטאת את כוונותיה של ממשלת ישראל.

במציאות הפוליטית רק חלקו הצפוני של דרך אלון באה לידי ביטוי. כיום מוגשות תוכניות מתאר ליישום תכנית אלון במלואה, כלומר סלילת המשכו של כביש אלון שיחצה את מדבר יהודה דרומה עד אזור ערד. כביש זה ייקרא כביש שמונים, 'חוצה מדבר יהודה'. מה שיהרוס לנו את דרך הסוכר.

דרך אלון היא דרך אורך המתפרסת לאורך ספר ה'מדבר המזרחי', ולמעשה היא עוברת בגבול המערבי של המדבר המזרחי. דרך זו כונתה בעבר 'דרך ארץ המרדפים'. יש המכנים אזור זה מדבר שומרון, ויש הרואים בו דווקא אזור ספר ולא מדבר ממש. זהו האזור שבו שולט בצורה ברורה גידול הדגנים. בגלל התנאים הטופוגרפיים הדרך נפתלת במעלות ובמורדות, תוך כדי חציית נחלים היורדים מגב ההר לכיוון בקעת הירדן. דרך אלון מתחילה בדרום במפגש עם כביש ירושלים יריחו לכיוון ים המלח באזור מעלה אדומים. בצפון - הדרך עוברת באזור היישוב מעלה אפרים. אורך קטע זה הוא כ 45 ק"מ. מאזור מעלה אדומים הדרך עולה צפונה, עוברת בסמוך ליישוב אלון, יורדת לכיוון ערוץ נחל פרת באזור מעין פועם. הדרך חוצה את הנחל ומטפסת לכיוון היישוב מעלה מכמש.

מהיישוב מעלה מכמש הדרך ממשיכה צפונה, ויורדת תוך כדי כך לכיוון הכביש המגיע ממערב מירושלים. כאן אנחנו נמצאים באגן הניקוז של נחל מכוך. משם הדרך ממשיכה לכיוון צפון. טיפוס של עוד שלושה קילומטרים תוך חציית נחל מכוך מביאה אותנו לצומת רימונים. כשני קילומטר צפונה מצומת רימונים אנחנו בכניסה ליישוב רימונים, היושב על קו פרשת מים בין שני נחלים בשם וחיתה הנמצאים מצפון ומדרום ליישוב. עיקול של הכביש במורדות נחל וחיתה ונסיעה של עוד קילומטר וחצי מביאה אותנו להצטלבות דרכים. מערבה (שמאלה) עולה דרך חדשה לכיוון הר בעל חצור. דרך זו נסללה לצורך נסיעה לכיוון הר בעל חצור מבלי להיכנס לכפרים דיר ג'ריר וטייבה, זאת במסגרת ההסכמים עם הרשות הפלשתינאית במהלך סוף שנות התשעים. נסיעה של קילומטר נוסף צפונה, ואנחנו בכניסה ליישוב כוכב השחר ולקובת א-נג'מה. שלושה קילומטר צפונה לכוכב השחר בירידה מתונה מגיעים לבקעה פוריה, היא בקעת סמיה ונחל ייטב (עוג'א). מאזור בקעת סמיה הדרך ממשיכה בעלייה מתונה בנחל אל-קבון, שבסופה בקעה חקלאית רחבה הנמצאת ממזרח לכפר אל-מע'יר. כפר זה היה מהכפרים הנידחים ביותר במזרח השומרון טרם נסללה דרך אלון.

קילומטר צפונה - אנחנו עוברים בסמוך לפנייה מזרחה (ימינה) בדרך לבסיס צבאי ולאתר חרבת ג'בעית. קילומטר נוסף צפונה, ואנו חולפים על פני פנייה מערבה (שמאלה) - דרך זו מובילה לכיוון גוש הישובים שבות רחל ועלי הנמצאים באזור שילה. המשך הדרך צפונה עובר ממערב לכפר דומא וליובלים העליונים של נחל רשאש היורדים לכיוון עינות ובקעת פצאל. שלושה קילומטרים נוספים צפונה נפגשים עם כביש חוצה שומרון הממשיך מכאן בכיוון צפון מערב. עוד כארבעה קילומטרים צפונה יביאו אותנו לצומת מעלה אפרים, כשבדרך אנו חולפים בסמוך למרפסת תצפית, המכונה 'תצפית אלון', וממנה תצפית מרהיבה לכיוון הבקעה והסרטבא. מנקודה זו דרך אלון ממשיכה צפונה לעבר גיתית ומכורה, ומשם צפונה עד לנחל תרצה.


אורי הביא שערות חלבה, בהשראת שמאי. דניאלה שולפת קרקרים נטולי חיטה שמרחוק נראים כמו חתיכות עץ בלזה, אבל במפתיע הטעם שלהם יותר דומה לדיקט. הצירוף של הקרקר עם שערות החלבה והתה נותן איזו שהיא קומבינציה סבירה. הנוף ממש מרגש. מרחבים עצומים. ברקע, על הסינגל, חבורה ארוכה ארוכה של רוכבים חולפת מולנו. נפגוש בהם מאוחר יותר.

מסיימים לאכול, לנוח, לצלם, וממשיכים. עכשיו מתחילה העבודה המעט יותר טכנית. יש לי סוף סוף הזדמנות להתרשם מן האופניים החדשים. תובנה ראשונה – הם ממש קצרים יחסית לקודמים. זה נותן לי אפשרות ללכת ממש ממש אחורה די בקלילות. לחיצה על הידית בכידון שמנמיכה את האוכף, ותחת אחורה על הגלגל. קלאסי. תובנה שניה – הם ממש קלים. לרוב זה טוב, מאפשר להרים את הכידון במעברים טכניים יותר בקלות. מצד שני, הם לא "דורסות" כמו הקודמות. צריך לבחור קו ולעבוד.

אנחנו בסינגל שיחבר אותנו לדרך הסוכר. בכניסה – הפתעה. ארז טל, סער ועוד כמות לא קטנה של רוכבים מגיעים ממעלה אדומים. כנראה שזה הפאלוטון הארוך שראינו באופק. מחליפים ברכות, נותנים להם לרוץ קדימה וממשיכים.


הפעם, הכל זרם לי ממש יפה. הסינגלים רצים שם במהירות ובנעימות כמו האצבעות של אוסקר פיטרסון על הפסנתר. חוץ מ-2 קטעי מעבר, עם טראומה מן העבר, הסינגל זורם מאוד. אני מקפיד לא לפספס בניווט, כמו בפעם שעברה, והפעם אנחנו עושים את כל הסינגל עד נבי מוסא. בנבי מוסא אנחנו מתכנסים וחוצים ביחד את המקום. על הגג יושבת חבורת פלסטינאים משועממים ומתבוננת בנו בחוסר עניין.


קצת עליה. כיף לגוון. רן ונתן לא נראים מרוצים מן העליה ומתלוננים. הם ציפו שהכל יהיה בירידה. לי זה דווקא קל. כיף קצת להאמץ אירובית אחרי מאמץ פיזי די נמוך. מחליטים לקפוץ לנקודת התצפית על קניון נחל אוג. הם ממשיכים להתלונן על העליה הנוספת. תצפית יפה. אנחנו רואים את הח'ברה של ארז וסער למטה משתעשעים בירידה במדרון. אני מעדיף לרדת דרך הד'רג. ההתחלה קצת טכנית ומלאה באבנים, אבל אח"כ זה נפתח לסינגל מקסים. חוצים את השביל הרחב למטה, וממשיכים למגרש המשחקים בדרך לאלמוג. מגרש המשחקים הוא קבוצה של גבעות קצרות יחסית שאפשר לטוס עליהם בסגנון הסינגל ליד קיבוץ בארי.


מגיעים למטה. זהו סיימנו. ברקע אנחנו רואים את החבורה השניה מקפלת את הציוד להקפצה. רכיבת כביש של ק"מ וקצת לפנינו. רוכבים נתן משמאל, מליסה מימין, ואני באמצע. לקראת המכונית, אני רוכב בעמידה. אני מרגיש פתאום שמשהו תופס לי את הכידון ולא משתחרר. ופתאום במכה אחת זה משתחרר ואני טס במהירות לשולי הדרך ומשם לשדה. נתן דופק את ההפכה של הלייף על הכביש. כנראה שידית הברקס שלי נתפסה בכידון שלו וזרקה אותו. הוא פותח את המצח מן המכה של הוייזור בקסדה, וחוטף המון מכות יבשות בצד. פדיחה גדולה. מכלום להפצע ככה באמצע שום מקום, 50 מטר מהמכונית. כל הכיף של הרכיבה מתחרבן.

בערב אני מרים טלפון, עדיין כואב לו והוא במיטה. לפחות שום דבר לא נשבר.

Balkan Beat Box

להקה ישראלית ברובה שיושבת בניו יורק. את הלהקה מובילים תמיר מוסקט (אקס איזבו) ואורי קפלן. המוסיקה שלהם משלבת טכנו, ג'אז, היפ-הופ ו...מוסיקה צוענית. השילוב פשוט מופלא.

הנה ביקורת וראיון של טל גורדון איתם, כתבה של אסף הראל, וכתבה בתרבות תל אביב. האלבום השני שלהם - Nu-Med, לטעמי מגניב לחלוטין. שווה לקנות או להוריד.

נועה בביוף

עוד זמרת/יוצרת שכדאי לשים עליה עין. הפעם מתחום הפולק. נועה בביוף. הנה ביקורת על ההופעה שלה. תורידו את השיר שלה (מספר 17) מן השרת העיוור. איזה קול יפהפה. וזה עוד בהופעה בטייק אחד.

אם אתם שם, אז שימו לב לביצוע היפה של חלאס לאינתא אומ'רי. שיר מספר 18.

הפלייליסט השבועי

  • Senior - Willie Nelson and Calexico
  • גג - הג'ירפות
  • The Night They Drove Old Dixie Down - Joan Baez
  • Afro Blue – Lizz Wright
  • Hey there Delilah - Plain white T’s
  • Easy - Groove Armada
  • Come Rain or Come Shine - Dexter Gordon
  • Liverpool - Ringo Star
  • She Caught The Katy And Left Me A Mule To Ride - Albert King
  • אייכה – שולי רנד
  • Soul Vibration – J Walk
  • Strange Fruit (Tricky Remix)
  • בחצר של אלינור - יובל בנאי
  • Jumpin' At The Woodside - Al Cohn w/Scott Hamilton & Buddy Tate
  • Archive - Fold

יאללה, ביי.