בין הגשם הראשון לראש הקטן, הבשר, ומה שביניהם

חוסר שביעות הרצון. הגשם הרציני הראשוןהגשם הרציני הראשון תמיד מגיע במפתיע. ההרגשה היא שהקיץ לא רוצה להיגמר, ואנחנו הולכים לשנה שחונה. ואז מגיע הגשם הראשון ומשכיח את הכל. פתאום כבר לא חם. פתאום המים מפריעים,  וצריך לחשוב על הגשם, ולא תמיד אפשר לצאת לטייל.מה שמוביל למסקנה, שהאדם הוא יצור חסר מנוחה ולא מרוצה בצורה תמידית. לא משנה מה יקרה, הוא לא מרוצה. 

זה נשמע מופרח, אבל זה סלע קיומו של המין האנושי - חוסר שביעות הרצון התמידי. הרצון לשינוי, ולשיפור. הרצון למחר טוב יותר. לפני שנתיים לערך קראתי ספר מצוין של דניאל מילוא - "המצאת המחר". 

הספר מתחלק לשלושה חלקים - בועות, שורשים וגרורות.

בחלק הראשון, מילוא כותב על חוסר הרציונליות שבהתנהלות האדם - התנהלות שלעיתים סותרת את ההגיון האבולוציוני ופוגעת בצורה משמעותית ביכולת ההישרדות שלו. האדם, בהתבסס על הבודהיזם, הוא היצור היחידי שסובל בצורה תמידית מאי-נחת, אי שביעות רצון, והסבל המיוחד רק לאדם שמקורו בצמא והתאווה למה שלא נמצא בהישג יד. סוגיה זאת מטרידה את מילוא, המנסה להבין איך האבולוציה יצרה יצור לא רציונלי, שגדל בצורה בלתי נשלטת וגורם המון נזק. 

בחלק השני מילוא מנסה להבין את המקור. לדעתו הסיבה העיקרית היא גדילת המוח, והסיבה העיקרית לגדילת המוח היא האוכל המבושל. אוכל לא מבושל דורש עיכול ארוך וקשה, אוכל מבושל מפנה את האנרגיה, שהתפנתה מן העיכול, לכיוון המוח. יותר דם זורם, וכתוצאה מכך המוח גדל. יש לכך תופעת לואי - גודל המוח, ובעקבותיו גודל הראש, גרמו לכך ש"גור האדם" נולד מוקדם יחסית ליונקים אחרים, כשגופו אינו בשל, והוא חסר ישע במשך תקופה ארוכה. אותה "עוברות מחוץ לרחם" דרשה משאבים גדולים, ביניהם תזונה עתירת חלבונים וריתוק ממושך של ההורים, הגדילה את תמותת התינוקות והאימהות, וסיכנה את המין כולו. (ותודה לויקיפדיה). 

תכונה אנושית אחרת הביאה את יוצאי אפריקה להגירה ולניצחון. הולדת השפה היא ההסבר היחיד שביולוגים הציעו ליציאת אפריקה האחרונה. ההסבר של מילוא הוא "מוטציה תרבותית" התלויה בשפה: ראיית העתיד והיכולת לתכנן, המתבטאות במשפט "להתראות מחר". היכולות הדרושות לעתידיות, בנוסף למילוליות, הן דמיון והפשטה.

מילוא מראה כי היכולת לתכנן קיימת גם בשפות שאין בהן עתיד דקדוקי, כמו היפנית, אך אינה קיימת בשפתם של ילדים קטנים. סביר, הוא אומר, שהומו סאפיינס דיבר זמן רב ברמה של ילדים בני שנתיים. ייתכן גם שלהומו ארקטוס ולהומו נאנדרטליס הייתה שפה, כי התנאים הפיזיולוגיים הדרושים לכך, נסיגת הלוע ומכסה הגרון, התקיימו אצלם.

למה זה אקטואלי? המגמה לעבור לטבעונות, לאוכל לא מבושל (raw foodism) תביא בדיוק למגמה ההפוכה ולהצטמקות המוח. תזונה לא מבוססת חלבון תביא לפגיעה בילדים. אז בפעם הבאה שאיזה פנאט של אוכל טבעוני מנסה להציג לכם את "הסרט הטוב ביותר שראיתם" ביו-טיוב על החיות האומללות, נסו להסביר לו שהיו-טיוב לא הגיע משמיים, והיכולת הטכנולוגית שהביאה את האנושות עד עלום, מקורה בבישול של החי ובתזונה חלבונית. ברור שיש מה לתקן, וברור שיש זילות קשה במאכל בשר, אבל מכאן ועד ביטולה - הדרך רבה.

מדריך למתלבט

למי שמפלגת ביברמן עושה לו להקיא קצת בפה, ש"ס לא מדברת אליו, ואפילו נפתלי בנט - המתנחבל העילוי לא עושה לו את זה, הנה מדריך רציונלי להצבעה - בחירות 2013 – המדריך למצביע השמאלני.

מקבץ קישורים מעניינים מן המרחב הוירטואלי

• לקסיקון ההוגים המודרנים
• מדריך חיסכון בסופר: כך חסכנו 1,700 ש"ח בחודש
• יוסי שריד על הספר הפסימי מאוד של מירון בינבנשתי - חלום הצבר הלבן. 

כיכר ביאליק

הַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי שֶׁל הָאַשְׁכְּנַזִּים

חַיִּים נַחְמָן בְּיָאלִיק שָׂנָא אוֹתָנוּ

אֶת הַשְּׁחֹרִים, אֶת הַסְּפָרַדִּים, אֶת הַמִּזְרָחִים,

וּבְכָבוֹד וְהָדָר הוּרַד הָרָגִישׁ הַזֶּה לַקֶּבֶר.

מַה לַּעֲשׂוֹת, וַאֲנִי אוֹהֵב אֶת שִׁירָיו,

לִבִּי נִשְׂרַף לְמִלּוֹתָיו, וְלֹא סוֹלֵחַ.

הִכְנִיסַנִי תַּחַת כְּנָפְךָ, בֶּן-שַׁרְמוּטָה!

-- מתוך אני סימון נחמיאס

לִי-יֶשׁ-גָּן, וּבַגָּן תַּחַת אוֹג כֶּבֶד צֵל,

הַרְחֵק הַרְחֵק מֵעִיר וּמִמְּתִים, נֶחְבָּא תֵל,

כֻּלּוֹ עָטוּף יְרַקְרַק, כֻּלּוֹ אֹמֵר סוֹד אֵל –

שָׁם נֵחָבֵא, נָנוּחַ, אָח נָעִים!

וּבְהִתְעַנֵּג וּבְרֹךְ שָׁם בַּמַּחֲבֵא הַלָּז

נַמְתִּיק יַחְדָּו בִּדְמִי צָהֳרַיִם הָרָז,

שֶׁיּוֹפִיעַ לִשְׁנֵינוּ מִקֶּרֶן הַפָּז,

הַבֹּקַעַת אֶת-שִׁפְעַת הַצְּלָלִים.

בית ביאליק

יֵשׁ לִי גָן וּבְאֵר יֵשׁ-לִי,

וְעֲלֵי בְאֵרִי תָּלוּי דְּלִי;

מִדֵּי שַׁבָּת בָּא מַחֲמַדִּי,

מַיִם זַכִּים יֵשְׁתְּ מִכַּדִּי.

--- יֵשׁ לִי גָן, ח.נ ביאליק

בית הכנסת של האדמו''ר מהוסיאטין בתל אביב

אַךְ הַבֹּקֶר בְּפָתְחִי תְּרִיס חַלּוֹנִי הַסָּתוּם,

פָּרַץ פִּתְאֹם, כַּעֲזוֹז מַעְיָן נָעוּל גַּל-חָתוּם,

נַחְשׁוֹל אוֹרִים אֶל-חֶדְרִי וַיִּשְׁטֹף וַיִּז –

וְצִיצִיּוֹת הַזֹּהַר טָפְחוּ טָפְחוּ עַל-פָּנָי,

וּבִלְבָבִי הַנֵּעוֹר פָּתְחוּ פִיהֶם מַעְיָנָי

וַיָּקֵרוּ נְגֹהוֹת וָזִיז.

-- עִם פְּתִיחַת הַחַלּוֹן, ח.נ. ביאליק

בוקר בגן העצמאות

בוקר של קיץ לוהט בגן העצמאות המשופץ.

פתאום קם אדם בבוקר

פתאום קם אדם בבוקר ורואה שהשעה היא רבע לשש. אין לחץ משמעותי להגיע לעבודה כל כך מוקדם. לרכוב כבר רכבתי אתמול. כל בני הבית חורפים חזק. לוקח מצלמה והולך לשתות קפה בנווה צדק בבוקר.

חונה ליד מרכז הטקסטיל ומתחיל לטפס ברגל. ליד סוזאנה מצטרף אלי כלב לבן גדול וידידותי, כנראה דייר של השכונה. לוורדור כנראה, או שלא. בכל מקרה חביב. אנחנו חוצים את שערי סוזן דלל, שם אפשר למצוא קפה פתוח בשעה כזאת.

נווה צדק היא גן עדן לצלמים. בכל שעה, בכל עונה. אם זה מוקדם בבוקר, כמו שאני אוהב, אז אפשר לתפוס צילומי ארכיטקטורה נפלאים (כמו סדרת החלונות היפה הזאת)

אני חוצה את השכונה, ברחוב שבזי אפשר כבר לראות סימנים של אריתראים וסודנים. גם פה כבר פחות נעים, ואני מנסה לחשוב על תושבי הדרום שגרים במרכז של הגטו הזה.

עוד קצת ברחוב, ואני פונה לכיוון מתחם "התחנה". חוצה את הכביש, יושב מול הים קצת לנקות את הראש.
בשמונה בבוקר, כבר הייתי בעבודה.

 שיר בבוקר בבוקר

זה שיר הבוקר שלי לפחות 3-4 בשבוע.. זה לא ממש שיר, יותר בכיוון מנגינה.

 מבצעים אותו ג'ון סקופילד על הגיטרה וג'ון מדסקי על ההמונד. המנגינה הזאת מלווה תוכנית בוקר של גל"צ בין חמש לשש בבוקר, ומשום מה היא לא נמאסת לעולם. הריפים הדקיקים הגבוהים והמתפרצים בליווי האקורדים השמנים של ההמונד יוצרים הרמוניה מושלמת. על פי המילון הסגנון הזה הוא משהו בין בי-בופ (בעיקר יחידת הקצב) לפיוז'ן (הריפים והסולם המעניין) מתובל במעט פאנקי (הגיטרה המלווה). בקיצור ג'אז.

הזכרון הראשון שהקטע הזה מביא לי הוא של האחים בלוז, הזכרון השני הוא קצת פט מתיני. כנראה שלא במקרה. סקופילד ניגן המון זמן עם מתיני. באחים הבלוז כנראה שאני לסגנון הנגינה הדומה לסגנון של פול שפר (שהוא גם האורגניסט של דיוויד לטרמן מ-82. זה הקטע הכי מדהים שאני מכיר לחובבי המונד - החתול. אחד הסטנדרטים הכי כיפיים שיש. טכניקה נדירה של 4 נגנים מהטובים שיש.

אילו היו 5 דקות של הג'אז האהוב עלי. שילוב של בראסים עם המונדים.

קָשֶׁה לִהְיוֹת יָם

נתן אלתרמן

אלתרמן תופס מצויין את הקיץ הזה.

עוֹנַת הָרְחִיצָה בְּתָקְפָּהּ וְהוֹדָהּ.
בָּאִים וּבָאִים וּבָאִים...
הַיָּם מִתְפַּקֵּעַ מֵרֹב עֲבוֹדָה,מֵטִיחַ רֹאשׁוֹ בַּסְּלָעִים!
מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב הָעִיר מִתְקַהֶלֶת,
רוֹעֶשֶׁת, גּוֹעֶשֶׁת, דּוֹרֶשֶׁת: – עֲבֹד!
אַמְבַּטְיָה לָאֵם וְאַמְבַּטְיָה לַיֶּלֶד,
גַּלִּים לִרְכִיבָה לַדּוֹדָה וְלַדּוֹד!


לַשָּׁוְא מִתְחַנֵּן הוּא: – אֲנִי לֹא הִסְכַּנְתִּי...
לַשָּׁוְא יִתְיַפֵּחַ: – אֵין כֹּחַ לִסְבֹּל...
אֲנִי, רַבּוֹתַי, לֹא אוֹקְיָנוֹס אַטְלַנְטִי,
אֲנִי יָם תִּיכוֹן, לֹא קָטָן לֹא גָּדוֹל...
אַךְ מִי זֶה יִשְׁמַע עוֹד וּמִי יִתְבּוֹנֵן עוֹד?
סָבִיב צֶ'מְפִּיּוֹנִים מִכָּל הַגִּילִים.
בְּפִי כָּל מַצִּיל צוֹרְחוֹת עֶשֶׂר סִירֶנוֹת
וּלְכָל בַּחוּרָה עֲשָׂרָה מַצִּילִים...
הָעוֹר מִתְקַלֵּף בִּרְתִיחַת שֶׁמֶן-זַיִת,
תֵּבֵל הֲפַכְפֶּכֶת גּוֹעָה וְהוֹמָה.
דַּיָּר מְטַפֵּס עַל גַּבֵּי בַּעַל-בַּיִת,
"גָזוֹזְנִיק" חוֹתֵר אֶל חַיֵּי אֲדָמָה...


וְאִמָּא צוֹעֶקֶת: – אֲבוֹי, אֵיפֹה אַבָּא?!
וְאַבָּא עוֹלֶה כְּמוֹ וֶנוּס מִתְּהוֹם...
וְקוּרְדִי וְגוּרְגִ'י וְיֶקֶה וְצַבָּרוְ
"אֶסְקִימוֹ קַר רַק הַיּוֹם"!
וְגַל אֱלֵי גַּל מְנַהֵם: – בָּא הַקֵּץ...
אֱחֹז בִּי כַּהֹגֶן, אֱחֹזָה!
כָּשַׁלְתִּי, עָיַפְתִּי, אֲנִי מִתְנַפֵּץ...

הָעִיר נִטְרְפָה בִּפְּסִיכוֹזָה!
בַּלַּיְלָה הַיָּם בִּכְאֵב-רֹאשׁ מִשְׁתַּטֵּחַ,נוֹאֵק,
מִתְהַפֵּךְ מִצַּד שְׂמֹאל אֶל יָמִין...
וּבוֹלֵעַ עוֹד יָרֵחַ
כְּטַבְלַת "קַלְמִין".

ציטוט השבוע

הי, ממשלת אלף השרים, שיהיה כתוב: תחת שלטונכם, אנשים שורפים עצמם למוות

-- רינו צרור

בין הפרידמנים החיים והמתים

אני מודאג אך תל אביב אינה מודאגת 
אולי זה חג אך תל אביב תמיד חוגגת
-- אהוד מנור

טיטינה, הוי טיטינה! מה רע בפלשתינא? 
אני כלל לא אבינה מה רע בתל אביב
-- חיים חפר

יום שישי בבוקר, אין סידורים, אין התחייבויות, יש חופש עד 12:30. למה לא לנסוע קצת לתל אביב?

אחרי חנות הספרים המגדלור אני עוקב כבר כמה חודשים. מצאה חן בעיני העובדה שזאת חנות עצמאית, אני די מתחבר לפילוסופיה והאידאולוגיה של הבעלים. חוץ מזה שבוע הספר היה לא מזמן, אז באמת למה לא?

חניה באזור גן החשמל זה די גיהינום. סיבוב נוסף ברוטשילד ומצאנו מקום ממש למרגלות מלון רוטשילד.
אם אנחנו כבר פה, למה לא להיכנס למעוז הברנז'ה - הקנטינה?

האווירה במסעדה אירופאית לחלוטין. מעין חדר אוכל של מלון אריסטוקרטי במיוחד. הריצפה מעוטרת בבלטות טראצו מפעם. שולחנות בוהקים מלובן ונקיון, עם קצת פרחים. בקיצור - מעודן.

לא היינו רעבים מדי, אז הזמנו פוקצ'ה שעליה עלי תרד חלוטים ושתי ביצים, היה מצוין. הזמנו גם סלט עגבניות עם פלפלים חריפים כוסברה. מנה מומלצת בבוקר למי שרוצה לרצוח עוברים ושבים בנשימותיו. נדמה לי שאפילו צחצוח שיניים עם אקונומיקה לא מסיר את ענן הכוסברה והשום. לא נורא. הקפה היה משובח.

למקום יצא שם של מקום ברנז'אי עם שירות נורא ואוכל בינוני. האמת - לא מיני ולא מקצתה. האוכל היה מצוין, השירות היה אדיב, והאמת אנחנו שוקלים לבוא לחופש של לפחות לילה אחד במלון רוטשילד.

גם אני הייתי פעם תל אביבי
ולא ידעתי מה קורה מרדינג וצפונה
וגם אני הייתי פעם תל אביבי
ולא ידעתי מה הולך מיפו ודרומה
מי העלה בדעתו שיש עולם ממזרח לרמת גן
ומערבה מן הים

-- אהוד מנור

המגדלור

משם המשכנו לחנות הספרים. לי יש פטיש לספרים ולחנויות ספרים, לאשתי פחות. אבל גם מזגן בלחות איומה שכזאת, מנחם. נכנסנו לחנות קטנה, צפופה ונהדרת מלאה בספרים מקסימים. יחסית המון שירה, יחסית המון ספרי עיצוב וארכיטקטורה, ובעיקר פרוזה משובחת. 

המוכרת מאוד רצתה לעזור, אז איתגרנו אותה בלמצוא לנו ספר ילדים קלאסי שאין לבן שלי. משימה לא פשוט. אחרי חיפוש נרחב, יצאנו עם ספר בסדרת איתמר של גרוסמן, ועם הסיפור של הטרקטור ודוד אהרון של מאיר שלו. אני יצאתי עם המגזין "הו!". יופי של מגזין לשירה ופרוזה מביתו של דורי מנור.

תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה" (משלי, כ 29)

הספר של מאיר שלו פשוט נהדר. הבן שלי, חובב מכניקה מכונאות וציוד מכני כבר בפרט, פשוט אוהב אותו. בעיקר כשמגיעים לקטע עם שימון הציריות והג'פקות. 

כשמאיר שלו מתאר את הפעולות שדוד אהרון והטרקטור עושים, אפשר ממש להרגיש את העושר של העברית בכל מה שקשור לעולם החקלאי. 

הטרקטור ודוד אהרון מובילים, מכסחים, חורשים, משׂדדים (מחליקים את האדמה), מזבלים, קוצרים, וגוררים. תענוג.

הקצה העליון, מבחינת ילדים חובבי צמ"ה, הוא מוזיאון הטרקטורים בעין ורד. כל מי שיש לו בן זכר הקטן מגיל 10, חייב ביקור במקום. 

פה קבורים כל הרחובות של תל אביב

טיטינה, הוי, טיטינה! חזקי והתגברי נא, תקחי דגמא מצינה אשתו של דיזינגוף.
-- חיים חפר

אני אוהב להיכנס לבית הקברות ברחוב טרומפלדור. זה המקום בו "קבורים כל רחובותיה של תל אביב" כמו שאומר גיל. אני רוכב בטיילת, סוטה מעט ומטפס במעלה הרחובץ מחנה בכניסה ומסתובב. לפעמים מצלם, לפעמים מתעניין. 

מה זה מתעניין? מתיישב ליד הקבר, וחופר קצת עם הסמרטפון באינטרנט. 

הבחור הזה למשל, ברוך קוריכמן, אני למד מכאן שהוא נרצח בפרעות ב-1924, ושהיה לו אח שעסק במקורות מים ונרצח על ידי הפאדיון ב-1956 בקיבוץ ארז.

 או הבחור הזה, שהיה מנצח תזמורת מכבי תל אביב.

או למשל המצבות המסקרנות הללו:

מתברר שמשפחת פלמן שתלה את הפרדס הראשון בתל-אביב היכן שנמצא היום המבנה של עירית תל-אביב. הפרדס נקרא על שם אבי המשפחה, "גינת דוד", אשר נפטר שנה אחרי שתילת הפרדס. האלמנה הצעירה החליטה להמשיך במפעלו, פרדס ענקי שהשתרע בריבוע התחום בין אבן גבירול, פרישמן, שלמה המלך וארלוזורוב. את הסיפור המלא והמעניין אפשר למצוא כאן.

קטעים שלמים מבית הקברות כנראה קרסו או שקעו, ולכן נבנה מעין רציף עץ מעניין שאפשר להלך לאורכו. כמו שאמרתי, חוויה סוריאליסטית. אם בית הקברות הזה היה שוכן בפאריס או בלונדון, אני משער שהון אנשים היו פוקדים אותו, אך מאחר והוא כאן, הוא יחסית לא מתוייר.

מתה אשתו של

לפני כשנתיים, בעקבות ראיון שנתן המשורר נתן זך ובו הוא השמיץ את "האח הגדול" החליטו בהפקה לשים אותו ללעג, ובשיעור ספרות כחלק ממשימה, לימדו את השיר "מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי". השיר מורכב מ-2 חלקים. החלק הראשון, רובו סתום ומתמקד במשחקי מילים:


מתה אשתו של המורה למתימתיקה שלי.
אבוי לאשתו של המורה למתימתיקה שלי.
אבוי למורה למתימתיקה שלי עצמו.


מתה אשתו של המורה שלי למתימתיקה.
אבוי לאשתו של המורה שלי למתימתיקה.
אבוי למורה שלי למתימתיקה עצמו.


מתה אשתו
של המורה שלי למתימתיקה
אבוי לאשתו 
של המורה שלי למתימתיקה
אבוי למורה שלי למתימתיקה
עצמו


החלק השני, שנכתב 40 שנה אחרי, מטיל אור על השיר:


מתה אשתו של המורה שלי למתימתיקה 
מת גם המורה למתמטיקה עצמו
מתה המורה לטבע
מת המורה לספרות
מת המורה להסטוריה
מתה המורה לאנגלית
מת המורה לכמיה
מת המורה להתעמלות
מתו מנהל ומנהלת בית-הספר,
אלן ויאיר כ"ץ,
אסור להסתכל לאחור. 


מאוד קל לשים את השיר ללעג, אבל במבט שני ושלישי, זה מתחיל לסקרן. מי הם אלן ויאיר כ"ץ? 


ד"ר יאיר כ"ץ הקים באמצע שנות השלושים את "ה"בית הספר של היקים בחיפה - "תיכון חוגים". בית ספר זה, שהורכב מכיתות קטנטנות, ומכאן השם "חוגים", של עולים חדשים מגרמניה, גידל את מלח הארץ לעתיד. העולים, שהבינו שבמסגרות הקיימות של כיתות גדולות, ילדיהם לא יקבלו את החינוך הראוי ויתקשו בלימוד העברית, בנו מסגרת של "חוגי העשרה" קטנים, שבמסגרתה יכלו הילדים ללמוד. בבית הספר לימדו אושיות כמו ד"ר ברוך קורצווייל, חוקר עגנון הנודע. על תלמידי בית נמנתה גם דליה רביקוביץ המשוררת, ואישים כמו פרופ' יוסף קוסטינר, השופטת יהודית צור, והמשורר אברהם זיגמן. 


אחרי מותה של אלן כ"ץ, שניהלה את בית הספר לאחר מותו של יאיר, בית הספר הפך לתיכון עירוני.
מי שרוצה להבין על מה נתן זך מלין, מספיק לקרוא את כותרת הכתבה הזאת או זאת.

חוץ מזה נראה לי שהחורף והאח הגדול מיצו את עצמם. זמן טוב לעזוב.

ואם כבר בענייני "האח הגדול", אז הנה דוד אבידן מקריא את השיר הנפלא שסער סקלי צוטט. "יפוי כוח".

בוקר בארץ הכלניות

אתמול החלטתי לצאת לבדי לסיבוב בבארי. ממש בא לי לראות את הפריחה, הכושר הגופני שלי די הידרדר ולרכוב עם אחרים ממילא מסתכם בלפגוש אותם בהפסקות, וממש בא לי לצלם, אז מה רע בלבד?




זה התחיל בקור נוראי של 6 מעלות. השמש השקרנית בקושי הציצה. היחידים שראיתי היו חיילים בבט״ש והכלניות.




פריחה כל כך יפה לא ראיתי מעולם בבארי. מלא פרחים סגולים וצהובים וורודים, שלא לדבר על רצף הכלניות. יפהפה.




הסינגל עצמו מהודק כמו שצריך, המסביב מוכן לקלוט את אלפי המבקרים בסוף השבוע.




את הסיבוב קינחתי ביער שוקדה שליד קיבוץ עלומים, ובקפה טוב בסגפרדו שבצומת סעד.
הנגב עכשיו בשיאו, שווה לרוץ ולהנות.

המלצה חמה
הכתבות של איתי ורד בערוץ 1. הכתבה שלו על עמק יזרעאל, פשוט מרהיבה. עושה חשק לקום ולנסוע לגליל התחתון.

- Posted using BlogPress from my iPa

שלום נעורים

לפני כחודשיים, אני מקבל sms לחוץ מבן דוד שלי. על המסך כתוב: ״יש איחוד של מינימל קומפקט,רוצה כרטיסים״. רוצה זה understatement. חושק, מתהווה, חולם על, נשמע יותר טוב.

הזמן עובר, אני חורש את הדיסקים שלהם, מנסה להבין האם האהבה עדיין כאן. היא בהחלט כאן.
הקול העמוק של סמי, הזיוף העדין של מלכה, ובעיקר חפירות הגיטרה של סחרוף.

תהליך מוזר עובר עלי בחודשים האחרונים. התייאשתי ממוסיקה חדשה. הרדיו מלא ב-  R&B מסריח, שזה כמו מוסיקה מזרחית בהפקה יותר יקרה. כשאין את זה, אז משדרים מוסיקה מזרחית. כמו שאין סיכוי שבעולם שמישהו יעלה בדעתו לכפות על מסעודה משדרות לאכול גפילטא-פיש (כאילו שאנחנו אוכלים את זה), אין סיכוי שיכפו עלי את השיט הזה. אז נטשתי את הרדיו. שומע רק יומני חדשות ותוכניות ספורט. על המוסיקה החדשה לומד מהרשת. בלוגים, בייסקמפ, טוויטר ופייסבוק. בטוח רצים עכשיו להיטים שמעולם לא שמעתי.

בגיל 43 אני חושב שאני מכיר מספיק חומר בשביל להנות ממנו עד סוף חיי. לד זפלין 1, וואלסים של שופין, או נירוונה לעולם לא נמאסים עלי.

מינימל קומפקט בשבילי זאת אגדה. החבורה הזאת של סמי, ברי, רמי, ומלכה הייתה הפינה האפלה של הילדות שלי. השאחרים רקדו ליונל ריצ'י, הזילו ריר על הזמרת הצעירה מדונה, וריירו על חברות שלהם תוך כדי הצמדה ב"לחישה זהירה" של ג'ורג' מייקל. אני לעומת זאת לא למדתי, התחלתי לעשן, ושמעתי את one by one שוב, ושוב, ושוב, ושוב. מיזוג גלויות בשבילי היה Babylon tower, אנגלית למדתי מ-"It Takes a Lifetime. ואז יצא Next One Is Real שפשוט שרף את כל המועדונים בתל-אביב. את כל דמי החנוכה שלי שרפתי ב"בית התקליט" על ה-12" הצהוב עם To Get Inside. בקיצור, אפשר להגיד שבמידה מסויימת אהבתי אותם בלשון המעטה.

יבשו אותנו שעה חצי. אי אפשר היה לחמם ברבעק?

אנחנו מגיעים להופעה. קודם כל פתחו את הדלתות ב-9:00, אבל ההופעה עצמה התחילה ב-10:45. שעה ארבעים וחמש זה המון זמן למנגלינג. בעיקר כשאין הופעת חימום. מה זה המון זמן? התייבשנו. במקום לעמוד עם ההמון, הלכנו לאכול המבורגר ב"אגדיר". הזדקנו, כאמור.

עשרא ורבע אנחנו בפנים. הקהל מורכב מבני 20-30 ששמעו עליהם, ומבני 40-60 שזוכרים אותם. הציפיה הארוכה, הבירה במחיר מופקע, החולצות היקרות, והצפיפות נשכחים בשניה שהבס של מלכה עם האקורדים המפורקים של ברי מתחילים את to get inside. סמי נראה כמו סבא שלי, מלכה עדיין מזייפת, פורטיס כבר לא משוגע ויותר מזכיר במראה את אביו פקיד העיריה, ורק סחרוב נשאר אותו דבר. ברי מנגן על איזה מקלדת עתיקה, אבל כל כך יפה. הפריטה של פורטיס ושלו נשארה מדהימה. ואפילו פורטיס מתחיל קצת להתנדנד. בצד, קולין, בעלה של מלכה משחרר לופים על אפליקציה של קורג לאייפד. מה עוד צריך בחיים?

מינימל קומפקט באייפון. והיו עשרות כאלה

הלואי והסאונד היה באיכות של התאורה. קצת ביאס