בין הפרידמנים החיים והמתים

אני מודאג אך תל אביב אינה מודאגת 
אולי זה חג אך תל אביב תמיד חוגגת
-- אהוד מנור

טיטינה, הוי טיטינה! מה רע בפלשתינא? 
אני כלל לא אבינה מה רע בתל אביב
-- חיים חפר

יום שישי בבוקר, אין סידורים, אין התחייבויות, יש חופש עד 12:30. למה לא לנסוע קצת לתל אביב?

אחרי חנות הספרים המגדלור אני עוקב כבר כמה חודשים. מצאה חן בעיני העובדה שזאת חנות עצמאית, אני די מתחבר לפילוסופיה והאידאולוגיה של הבעלים. חוץ מזה שבוע הספר היה לא מזמן, אז באמת למה לא?

חניה באזור גן החשמל זה די גיהינום. סיבוב נוסף ברוטשילד ומצאנו מקום ממש למרגלות מלון רוטשילד.
אם אנחנו כבר פה, למה לא להיכנס למעוז הברנז'ה - הקנטינה?

האווירה במסעדה אירופאית לחלוטין. מעין חדר אוכל של מלון אריסטוקרטי במיוחד. הריצפה מעוטרת בבלטות טראצו מפעם. שולחנות בוהקים מלובן ונקיון, עם קצת פרחים. בקיצור - מעודן.

לא היינו רעבים מדי, אז הזמנו פוקצ'ה שעליה עלי תרד חלוטים ושתי ביצים, היה מצוין. הזמנו גם סלט עגבניות עם פלפלים חריפים כוסברה. מנה מומלצת בבוקר למי שרוצה לרצוח עוברים ושבים בנשימותיו. נדמה לי שאפילו צחצוח שיניים עם אקונומיקה לא מסיר את ענן הכוסברה והשום. לא נורא. הקפה היה משובח.

למקום יצא שם של מקום ברנז'אי עם שירות נורא ואוכל בינוני. האמת - לא מיני ולא מקצתה. האוכל היה מצוין, השירות היה אדיב, והאמת אנחנו שוקלים לבוא לחופש של לפחות לילה אחד במלון רוטשילד.

גם אני הייתי פעם תל אביבי
ולא ידעתי מה קורה מרדינג וצפונה
וגם אני הייתי פעם תל אביבי
ולא ידעתי מה הולך מיפו ודרומה
מי העלה בדעתו שיש עולם ממזרח לרמת גן
ומערבה מן הים

-- אהוד מנור

המגדלור

משם המשכנו לחנות הספרים. לי יש פטיש לספרים ולחנויות ספרים, לאשתי פחות. אבל גם מזגן בלחות איומה שכזאת, מנחם. נכנסנו לחנות קטנה, צפופה ונהדרת מלאה בספרים מקסימים. יחסית המון שירה, יחסית המון ספרי עיצוב וארכיטקטורה, ובעיקר פרוזה משובחת. 

המוכרת מאוד רצתה לעזור, אז איתגרנו אותה בלמצוא לנו ספר ילדים קלאסי שאין לבן שלי. משימה לא פשוט. אחרי חיפוש נרחב, יצאנו עם ספר בסדרת איתמר של גרוסמן, ועם הסיפור של הטרקטור ודוד אהרון של מאיר שלו. אני יצאתי עם המגזין "הו!". יופי של מגזין לשירה ופרוזה מביתו של דורי מנור.

תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה" (משלי, כ 29)

הספר של מאיר שלו פשוט נהדר. הבן שלי, חובב מכניקה מכונאות וציוד מכני כבר בפרט, פשוט אוהב אותו. בעיקר כשמגיעים לקטע עם שימון הציריות והג'פקות. 

כשמאיר שלו מתאר את הפעולות שדוד אהרון והטרקטור עושים, אפשר ממש להרגיש את העושר של העברית בכל מה שקשור לעולם החקלאי. 

הטרקטור ודוד אהרון מובילים, מכסחים, חורשים, משׂדדים (מחליקים את האדמה), מזבלים, קוצרים, וגוררים. תענוג.

הקצה העליון, מבחינת ילדים חובבי צמ"ה, הוא מוזיאון הטרקטורים בעין ורד. כל מי שיש לו בן זכר הקטן מגיל 10, חייב ביקור במקום. 

פה קבורים כל הרחובות של תל אביב

טיטינה, הוי, טיטינה! חזקי והתגברי נא, תקחי דגמא מצינה אשתו של דיזינגוף.
-- חיים חפר

אני אוהב להיכנס לבית הקברות ברחוב טרומפלדור. זה המקום בו "קבורים כל רחובותיה של תל אביב" כמו שאומר גיל. אני רוכב בטיילת, סוטה מעט ומטפס במעלה הרחובץ מחנה בכניסה ומסתובב. לפעמים מצלם, לפעמים מתעניין. 

מה זה מתעניין? מתיישב ליד הקבר, וחופר קצת עם הסמרטפון באינטרנט. 

הבחור הזה למשל, ברוך קוריכמן, אני למד מכאן שהוא נרצח בפרעות ב-1924, ושהיה לו אח שעסק במקורות מים ונרצח על ידי הפאדיון ב-1956 בקיבוץ ארז.

 או הבחור הזה, שהיה מנצח תזמורת מכבי תל אביב.

או למשל המצבות המסקרנות הללו:

מתברר שמשפחת פלמן שתלה את הפרדס הראשון בתל-אביב היכן שנמצא היום המבנה של עירית תל-אביב. הפרדס נקרא על שם אבי המשפחה, "גינת דוד", אשר נפטר שנה אחרי שתילת הפרדס. האלמנה הצעירה החליטה להמשיך במפעלו, פרדס ענקי שהשתרע בריבוע התחום בין אבן גבירול, פרישמן, שלמה המלך וארלוזורוב. את הסיפור המלא והמעניין אפשר למצוא כאן.

קטעים שלמים מבית הקברות כנראה קרסו או שקעו, ולכן נבנה מעין רציף עץ מעניין שאפשר להלך לאורכו. כמו שאמרתי, חוויה סוריאליסטית. אם בית הקברות הזה היה שוכן בפאריס או בלונדון, אני משער שהון אנשים היו פוקדים אותו, אך מאחר והוא כאן, הוא יחסית לא מתוייר.