ואיך בלי כאב הזמן

קו 189. עתידים - חולון. מתעשיית העתיד לעיר העתיד. עלאק.

נסעתי באוטובוס, לפחות בארץ, לפני יותר מדי שנים. הפינוק של רכב צמוד השחית אותי לחלוטין והפך גם נסיעה איזוטרית מפרברי תל אביב למרכז העיר, לפרויקט מציאת חניה. החלטתי לעבור לאוטובוס.
מאחורי יושבות שתי בחורות ומשוחחות. לא שמתי לב למראה שלהן כשעליתי לאוטובוס, וזה מוסיף נופך מסתורי לשיחה.

"בהתחלה זה קשה, אבל מתרגלים. הם לא רגילים" אומרת האחת, שמתגלה בהמשך כותיקה.

"את יוצרת איתם קשר חברתי?" שואלת הצעירה
"לא ממש, די קשה להם"
"ואיך הם מוצאים עבודה"
"אני מודעת לכישורים שלהם, ומחפשת מודעות בעיתון שיתאימו להם. לפעמים אני פונה ביוזמתי לחברות שנראה לי שיתאימו"
"איך הגעת לעבודה הזאת?"
"סיימתי תואר שני בחיפה, וחיפשתי עבודה במשאבי אנוש, הקרן הזאת הייתה המקום היחיד שהסכים לקבל אותי, הם משלמים טוב, 5,000 שקל לחודש, זה כולל נסיעות, אבל אין הרבה"
צלצול טלפון. הותיקה עונה. "כן נדב, הם מאוד מרוצים, אתה טוב". מסיימת לשוחח.
"יש ימים שאני מקבלת 7-8 שיחות כאלה בשעה. הם צריכים המון חיזוק"
"אני שמחה שאני מחליפה אותך, זה סוג של שליחות"
"שליחות זה נחמד, אחרי שבוע זה יהפוך לשיגרה לא קלה. לי זה נוח, כי זה מאפשר לי לעסוק בספורט"

ירדתי בתחנה של גן העיר. השיחה נקטעת בשבילי וממשיכה לזרום לכיוון יהודה הלוי.
הגברת עדיין על חליל הקסמים. אני נזכר בסרט של אינגריד ברגמן. שעתיים של אופרה שבפעם הראשונה נשמעה לי מוזרה על גבול הגרוטסקית. ההיא עם הכינור מזייפת، אני שורק، ונזכר בשחקן עם החליל והבגדים הפתטיים רץ באחו. בשפה המוזרה לאללה.

האוטובוס שהקדים، משתלב היטב בנטיה שלי בלאו הכי להקדים، ויש לי עוד חצי שעה לשרוף לפני הפגישה. אני תופס ספסל ומוציא ספרוו לשעת חירום של לאה גולדברג מהתיק. אני מדפדף ונופל על עמוד 85.שם השיר illumenations.

וכך אתה יוצא לרחוב 

העיר שהיא תמיד עירך, 

לראות דברים שאין בהם 

אף שמץ של חידוש 

וכך אתה עובר ברחוב, 

על פני בתים וחנויות, 

על פני פנים וחיוכים 

וקבצנים זקנים 

וכל פרצוף מזכיר לך 

ראית כבר, ראית כבר! 

והקולות אומרים לך: 

שמעת גם אתמול 

אבל פתאום בקצה הרחוב 

עומד פנס אחד כחול 

אשר עמד כאן גם אתמול 

והוא עומד פתאום 

ואין לדעת מה קרה, 

ואין פירוש לאור כחול 

ואין פירוש לחלונות 

בבית הסמוך 

אבל לערב כנף-יונה 

והיא סוככת על העיר, 

על חלונות וחיוכים 

וקבצנים זקנים 

היא ישבה בפתח הקניון על כיסא מתקפל، לבושה במכנסיים וחולצה שחורים מעליהם של או צעיף מפוספס לראשה כובע קסקט אדום לפחות כמו בפאריס، נעלי ספורט לבנים סטייל-גולדה.  

לצידה תיק כינור פתוח מונח על עגלת קניות נגררת،ובתוכו מספר מטבעות. היא אחזה בכינור וניגנה קטע מתוך חליל הקסם של מוצרט. שיר צייד הציפורים ליתר דיוק. השיר לא ממש מתאים לנגינת כינור ככלי מוביל. בקטעי המעבר המהירים, שמנוגנים בדרך כלל בחליל, נכנס זיוף קטן، חינני. כזה שבכל פעם שקרה הוציא ממנה מעין גיחוך קל שנשמע למי שהקשיב. 

כל כך תל-אביב. איזור גן העיר בשבילי הוא שני דברים - גן החיות של ילדותי, ו"זכרון דברים" של יעקב שבתאי. 

אני יכול לשבת על ספסל בגן למעלה ולדמות את ציזאר חולף, רץ, ממהר. סיגריה ביד, דחיפות על הפנים. מיזיזה ליזיזה בקצב של יעקב שבתאי ללא השתאות וללא סימני פיסוק, ממקום למקום כמו הארנב עם השעון. ציזאר שמבין שהחיים כל כך מחורבנים, שכל מה שנותר זה ללגלג עליהם.

לצידי אני יכול לראות את גולדמן. גולדמן האומלל. גולדמן שנטל את חייו בדף הראשון של הספר, ורודף את כל הספר. גולדמן הכל כך תל-אביבי. גולדמן עם הלם הקרב וצלקות המלחמה, שמשחק עם המוות והחיים.

כשהייתי ילד, סבא וסבתא שלי נהגו לקחת אותי לגן החיות. גן החיות המיתולוגי שכן היכן שהיום נמצא גן העיר. במרכז. כמו בברלין. היום כל מה שנשאר ממנו, זה פסל קטן של המייסד, בפיאתו הצפונית. היום הגן כבר איננו, הוא עבר לרמת גן, כמו תל אביבים רבים שאינם יכולים למצוא לעצמם מגורים ראויים במחיר סביר. 

את החיות החליף מגדל שבראשיתו היה סמל הנובו רישיות התל-אביבית, עוד לפני שחולדאי מכר את העיר לתושבי חוץ. אני עדיין זוכר את הרעש שעורר מעברו של מודעי, שהיה שר האוצר, וגד יעקבי לאחת הקומות העליונות במגדל, לאחר שקיבלו הנחת סלאב שמנה, ושימשו כמעין רפרזנטורים לבניין. 

הגן בו אני יושב, שוכן במקום בו שכן פרדס פורטליס, ובריכת השחיה של גן הדסה. הדבר ניכר בעיצוב של תעלות המים, ובעצי ההדר השתולים לאורכו. מקום יפה ונעים באמצע העיר.

טוב. הגיע הזמן לגשת לפגישה. נמשיך בטיול שבוע הבא. אולי לכיכר מסריק.