משהו שיסגור את הפינה

נַחְס - [סלנג] רע, גרוע; רֹע מזל.מערבית: نَحْس - מזל רע, שמביא צרה.

-- מתוך הויקימילון.

איזו שבת. זה התחיל במיקרוגל בן שנתיים (!!) ששבק חיים לחלוטין. דרופ דאד מה שנקרא. דלת לחדר האמבטיה שננעלה עקב קריסה של הלשונית ואחרי כמה שעות עבודה המנעול נקדח והמנגנון הושחת על מנת לפתוח אותה, והמשיך בדלת שנסגרה לבת שלי על היד (רק כחול...בלי שברים ומעיכות. רק.).

בערב הבת שלי אומרת: אתה יודע מה יכול לסגור את היום הנאחס הזה כמו שצריך לקינוח? שחגית יאסו תזכה בכוכב נולד..

חגית יאסו תזכה בכוכב נולד? למה? בגלל שהיא שוכבת עם הבן של שמש? בגלל שמכרו לנו אותה כאתיופית מסכנה משדרות? בגלל שהיא שרה בספונטניות באודישנים שיר שהיא מתאמנת עליו כבר שנים בלהקה הצבאית? אולי בגלל שההפקה מפמפמת אותה כבר שבועיים? אולי בגלל שניצני האשמאי הזקן מזיל ריר על התחת שלה כבר כמה חודשים? אין סיכוי..

קמתי בבוקר, לשחר של יום חדש. עם חגית יאסו (חגית בראון? חגית מויאל? ישראל יאסו-מויאל?) המנצחת בגדול.

יצאתי ביום ראשון בבוקר לרכיבת אופניים שגרתית למדי בבן שמן עם שיר חדש בלב, ואחרי רבע רכיבה, האופניים מושבתים. 

התוכנית לשאר היום: להיכנס לחדר חשוך, עם חלונות סגורים ודלת נעולה, ולהתפלל שהג'ינקס יחלוף.

הזאטוט, הדיפנדר והנהג השמן

אחה"צ של אמצע שבוע. הלקוח העיקרי שלי בחופשת קיץ אירופאית. האמריקאים עסוקים בצרות שלהם. אני בורח מן העבודה בארבע וחצי. חמש ורבע אני כבר על בגדי ספורט, קסדה על הראש. הזאטוט איתי. אנחנו עושים סיבוב בעיר, נעצרים לכמה דקות בגן משחקים, קצת מתגלשים, שותים מים וממשיכים. 40 דקות שהפכו סתם יום לחגיגה אמיתית.

ואני נזכר בשיר "חמסין" של לאה גולדברג:



אכן אדע, זה יום ללא תמורה
ולא נפל דבר ולא ארע
ולא יבדיל בינו לבין ימים
ציון ואות אשר מטוב עד רע

ורק לשמש ריח של יסמין
ורק לאבן קול של לב פועם
ורק לערב צבע של תפוז
ורק לחול שפתיים מנשקות.

מקסים. 

עליה רצח מאדום לשחור

יום שלישי. רכיבה קבועה. והפעם לקרן הכרמל הידועה בשם "המוחרקה".


שבוע קודם לכן, באמצע הסינגל השחור של פארק קנדה, בשיא העליה אני עוצר אדום כולי ומקיא. נמאס לי מסינגלים. אבל ממש נמאס. בא לי לטייל, בא לי לראות נוף ולא רק אבן קדימה, בא לגוון.

ישיבה על המפות, והאמת אין צורך כל כך לחדש. בתכנון: חניה ביקנעם, טיפוס למוחרקה, רכיבה בסינגל האדום של חירבת כרך, קצת דרך נוף כרמל, ולקינוח גלישה לקניון של נחל רקפת והבייתה. כ-25 ק"מ שאמורים לקחת כ-3 ומשהו שעות בקצב סביר.


אני מאוד אוהב את האיזור הזה. הנוף הוא יחסית בתולי פרוע, תמיד יפה - מרהיב בחורף ויפה בקיץ. המון אלונים, זיתים
קטלבים, ואלות. בקיצור חגיגה.


אני אוסף את אלחנן, ומגיעים מוקדם ליקנעם.


בחבורה החשודים הרגילים ועוד בחור חדש שביקש להצטרף. פה זה נהיה מוזר. כשאני מצטרף למשהו חדש, אני מגיע לפני הזמן, מוודא שהכל בסדר, ומראה כוונות טובות ולו רק מפאת הנימוס. 2 דקות לפני זמן היציאה, אני מקבל ממנו טלפון שהוא ״טיפה״ מתעכב ויגיע עוד מעט באיחור קל. אני מתבאס בשקט ומסכים. 10 דקות אחרי אני מקבל ממנו שיחת טלפון. הוא טעה בירידה ל״שפרעם״ והמשיך ישר, ועכשיו הוא בעתלית. אני מציע לו לותר מאחר ואין לנו את החצי הזאת לחכות לו. הפסד שלו.
בשביל להוסיף לאוירה הטובה, אני עושה סיבוב בחניה על האופניים, וכל שמן פורץ לי החוצה ממוט האוכף. המוט הוא בן כמעט 5 שנים, ועבר טיפול אחד. זה עונשו של אדיוט שמזניח. מרימים את המוט, ואני אבלה איתו את היום במצב סגור וגבוה.


במקום לטפס דרך איזור התעשיה, אנחנו חוצים פארק ציבורי ביוקנעם, ואז רוכבים לאורך ואדי מילק עד למעבר תת קרקעי מתחת לכביש 70.


מתחילה העליה למוחרקה. הדבר היחידי שמונע ייאוש מן העליה הזאת, היא העובדה שיש גרועות ממנה. 

אחרי כ-40 דקות טיפוס, אנחנו למעלה, יושבים על המרפסת של המנזר ומשקיפים על העמק. למרות הראות הגרועה, עדיין יפה. כוס התה והעוגה כנראה שלא מזיקים. אני מסתפק באיזוטון וכריך שהכנתי. גם כך אני סוחב כרס בשביל כולם. 

וַיִּשְׁלַח אַחְאָב, בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַנְּבִיאִים, אֶל-הַר הַכַּרְמֶל.  כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם, וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים--אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו; וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ, דָּבָר.  כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ, אֶל-הָעָם, אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה, לְבַדִּי; וּנְבִיאֵי הַבַּעַל, אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ.  כג וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים, וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים, וְאֵשׁ, לֹא יָשִׂימוּ; וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד, וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים, וְאֵשׁ, לֹא אָשִׂים.  כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-יְהוָה, וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ, הוּא הָאֱלֹהִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ, טוֹב הַדָּבָר.  כה וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל, בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה, כִּי אַתֶּם, הָרַבִּים; וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ.  כו וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ, עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה.  כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא--כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ.  כח וַיִּקְרְאוּ, בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם, בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים--עַד-שְׁפָךְ-דָּם, עֲלֵיהֶם.  כט וַיְהִי, כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם, וַיִּתְנַבְּאוּ, עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה; וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה, וְאֵין קָשֶׁב.  ל וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל-הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי, וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו; וַיְרַפֵּא אֶת-מִזְבַּח יְהוָה, הֶהָרוּס.  לא וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, כְּמִסְפַּר, שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב--אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ.  לב וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ, בְּשֵׁם יְהוָה; וַיַּעַשׂ תְּעָלָה, כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע, סָבִיב, לַמִּזְבֵּחַ.  לג וַיַּעֲרֹךְ, אֶת-הָעֵצִים; וַיְנַתַּח, אֶת-הַפָּר, וַיָּשֶׂם, עַל-הָעֵצִים.  לד וַיֹּאמֶר, מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם, וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה, וְעַל-הָעֵצִים; וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ.  לה וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם, סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ; וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה, מִלֵּא-מָיִם.  לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר, יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ; ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  לז עֲנֵנִי יְהוָה, עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם, אֲחֹרַנִּית.  לח וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה, וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים, וְאֶת-הָאֲבָנִים, וְאֶת-הֶעָפָר; וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה, לִחֵכָה.  לט וַיַּרְא, כָּל-הָעָם, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֹּאמְרוּ--יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים.  מ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל, אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם--וַיִּתְפְּשׂוּם; וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן, וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם.  מא וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב, עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה:  כִּי-קוֹל, הֲמוֹן הַגָּשֶׁם.  מב וַיַּעֲלֶה אַחְאָב, לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת; וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל-רֹאשׁ הַכַּרְמֶל, וַיִּגְהַר אַרְצָה, וַיָּשֶׂם פָּנָיו, בֵּין בִּרְכָּו.  מג וַיֹּאמֶר אֶל-נַעֲרוֹ, עֲלֵה-נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ-יָם, וַיַּעַל וַיַּבֵּט, וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה; וַיֹּאמֶר, שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים.  מד וַיְהִי, בַּשְּׁבִעִית, וַיֹּאמֶר הִנֵּה-עָב קְטַנָּה כְּכַף-אִישׁ, עֹלָה מִיָּם; וַיֹּאמֶר, עֲלֵה אֱמֹר אֶל-אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד, וְלֹא יַעֲצָרְכָה, הַגָּשֶׁם.  מה וַיְהִי עַד-כֹּה וְעַד-כֹּה, וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ, וַיְהִי, גֶּשֶׁם גָּדוֹל; וַיִּרְכַּב אַחְאָב, וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה.  מו וְיַד-יְהוָה, הָיְתָה אֶל-אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס, מָתְנָיו; וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב, עַד-בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה.

מלכים א, פרק יח


סיפור נחמד. סוג של תצוגת תכלית של אליהו מול נביאי הבעל. נבנה מזבח, לכל צד. הונח פר, וכל אחד ניסה להדליקו בקריאה לאלוהיו. ל-450 לנביאי הבעל לא הלך כל כך. מכאן מטבע הלשון - אין קול ואין עונה. לאליהו הלך קצת יותר טוב. העסק נגמר בשטיחה של נביאי הבעל. אותי מעניין עניין הפסיחה על הסעיפים "מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים". מבחינה מילולית הפירוש של הביטוי הוא כמשמעות הביטוי המודרני יותר "לרקוד על 2 החתונות" או "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה". מתברר שמרבית המפרשים מסכימים שלפסוח בין שני הסעיפים פירושו להתלבט, לקפוץ ממחשבה למחשבה. בתנ"ך סֵעֵף היא מחשבה.

מכאן מתחיל החלק היפה של הטיול - גלישה לחירבת כרך בסינגל האדום. החלק הראשון שלו מלא באבנים גדולות - מעין בייבי האדס. להדר זה עולה בחייו של המעביר האחורי. החלק השני הוא סינגל מהנה ביותר, שנכנס לנחל וגולש בשביל יפהפה עד למפגש עם דרך נוף כרמל.


קצת על חירבת כרך. ישוב כפרי מן התקופה הרומית והביזנטית. במקום שרידים של בית בד, גת, ומאגרי מים.


הרכיבה בדרך נוף כרמל באיזור הזה, מזכירה קצת את דרך הנוף מעל נחל כיסלון. כמה דקות, ואנחנו בכביש. כק"מ ירידה בכביש, ואנחנו שוב נכנסים לשטח. מכאן ועד כביש 70, אנחנו בירידה תלולה ומדהימה מעל נחל רקפת. אחת הירידות הכי מהנות שאני מכיר.


רכיבה קצרה לאורך כביש 70, ואנחנו חזרה ברכב. 

בעקבות הזמן האבוד

השבוע קיבלתי החלטה גורלית שעשויה להשפיע על עתידי בשבועות, אם לא החודשים הבאים - לקרוא את ״בעקבות הזמן האבוד״ של פרוסט. זה עסק לא פשוט עם 3,200 עמוד מחד,אבל זה אחד מעשרת הספרים הטובים ביותר של המאה העשרים מאידך.

מבטיח לספר יותר עם הזמן. תחזיקו לי אצבעות.

טיבט

בינתיים אני בשלהי ״אל מקום שהרוח הולך״ של חיים באר. ספר שונה ומעניין. באר לא בשיאו, אבל גם זה מספיק.

עצוב

עצוב שכאשר צעירים הרוצים לחיות בסביבה תרבותית, קצת יותר מנסיעה של רבע שעה לסניף הארומה האיזורי, מוחים על יוקר הדיור, הם מואשמים בפינוק. חבל. עוד מדרגה בדרך הסיום הסאגה שלנו כאן. רצף של חוקים פשיסטיים, ועדות חקירה מקרטיניות, קפיטליזם חזירי וניכור תרבותי. העיקר שארץ ישראל שלמה.

מי שרוצה להבין לאן זה הולך, מספיק לקרוא ציוץ בטוויטר כגון:

מה הקשר בין המדינה הזו לביני, או לחזון שלה? מה בין נשיא אנס, חוקים פשיסטיים, דורסנות קפיטליסטית ורדיפת הליברליזם לבין משהו ממני או דעותי?

ישראל ביתנו תשאר בסוף אולי ביתם, אבל ללא ישראלים. כל מי שיש לו יכולת ושכל נעלם. כמות המכרים שעזבו את הארץ בשנים האחרונות, והם מן הטובים ביותר, מעוררת חלחלה. אבל מה שחשוב זה לחקור את עדאללה ואת "שוברים שתיקה". 

על כל שאלה תשובה

המלצונת למי שסקרן - האתר Quora. רשת חברתית של שאלות ותשובות. מי שצריך הזמנה - אשמח לספק.

אופני ה"דיפנדר" שלי

את האופניים המוזרים הללו קניתי לכבוד הרכיבות עם הבן שלי. אני יודע שהם נראים קצת פטתיים, אבל את האושר שהם מביאים לו ולי, אף זוג אופני בוטיק מפונפנים לא הביאו לי מעולם.

- Posted using BlogPress from my iPad

בוץ בעינים

גליון 72 יולי 2011 - MBA. תמונת מראה של שוק האופניים הישראלי.

כבר בפיסקה השניה אני קורא : "השנה רצינו לצאת לחופש...שיטוט באתר של החברים מ"בוץ" הוביל אותנו לאוסטריה"...עמוד 72, כתבה מאת ניסים צוק רן (שעובד איתי באותה חברה. איש נהדר) על טיול לאוסטריה.
ניסים הוא מדריך בחברת "בוץ" לטיולי אופניים. מדריך. לא לקוח, לא חבר. מדריך.

ובסוף לא שוכחים לציין: "וכמובן תודה לחברת "בוץ" על הארגון המוקפד."


לא האמנתי שאני אכתוב אי-פעם משפט כזה, אבל התוכן השיווקי כנראה שמעולם לא היה שקוף כל כך מחד, ומעורר געגועים לג. יפית שלפחות טרחה לכתוב בקטן בתחילת המאמר "פרסומת".


מסרסים את פארק קנדה עלאק


ביום שלישי האחרון, רכבתי בפארק קנדה. מרבית הרכיבה הייתה על הסינגל הנפלא של קק"ל. לא יכולתי שלא להיזכר בהיסטריה שאחזה במספר רוכבים.

"סירסו לנו את קנדה!" 
"הענן השחור שאנחנו כבר עדים לו מתקרב ומוריד חושך על אומת האופניים."
"פארק קנדה היה אחד המקומות האהובים עלי ביותר והיום התחושה היא של "מי אנס את הפארק שלי?""


לקרוא. ולצחוק.

אוי הבלבול

ריבוי הרשתות החברתיות מבלבל לחלוטין.


בעבר נהגתי לפרסם פוסטים בבלוג, קצת מתכתב עם חברים ומשתתף באתרים כגון "תפוז" או "גרופי". ואז הגיע טוויטר ופייסבוק וטוויטר ועכשיו גוגל+.עכשיו בכל פוסט, אני צריך להחליט היכן לפרסם ומי "קהל היעד". אם זאת אמירה קצרה - אז טוויט. אם זה הכרזה על סטטוס אז פייסבוק. אם זה מקצועי אז LinkedIn.  מה קורה אם זה לינק חביב,שנתקלתי בו במקרה? או זימון לרכיבת אמצע שבוע? מה עם התמונות? היכן מאחסנים אותן? בקיצור גשם של אפליקציות שרק מקשה.


את המחיר שילמה ראשונה הקומונה שננטשה על ידי. קצת מייגע לייצר את אותם תכנים שוב ושוב. אחר כך הפורומים ב"תפוז" שהפכו למשעממים/מסחריים מדי לטעמי. מי הבא בתור? פייסבוק?את הבלוג לפחות אני לא נוטש.


שמחה לאיד?


כשהחנות "בייק פלאנט" נפתחה בפארק הירקון, שמחתי מאוד. קרוב לעבודה, זמין. דיברו על מרכז עם הרצאות, וקריטריום ומה לא. בפעמים שנכנסתי לשם זכיתי לשירות קר ומתנשא במקרה הטוב, או להתנכרות במקרה הרע. כאילו לא בא טוב עניין המכירה. במעט פעמים שיצאתי משם הרגשתי צורך דחוף לרוץ לבית מרקחת ולקנות פוסטינור.


לפני כמה חודשים הם נסגרו ל"שיפוצים". היום ראיתי שהסגירה היא סופית. אתמול הקוטג' היום הם. כנראה שאנחנו פראיירים, אבל עם גבול. 


ג'וני קאש

"A sad soul can kill you quicker, far quicker, than a germ." -- John Steinbeck

Criminal minds לצד Law and Order היא הסדרה החביבה עלי. השבוע בשידור חוזר של העונה השלישית, הוקרן שוב פרק חזק מאוד המספר על נער, שאימו מתה בלידתו, אביו נאלץ לעזוב את הצבא בו שירת ואותו כל כך אהב על מנת לטפל בו והוציא את התסכול עליו, על הילדים בבית הספר שהתעללו בו בגלל הפרעות הקשב שהוא סבל מהם (ובית הספר לא ידע לטפל בהם). הנער יוצא למסע נקם. "איסוף עוולות" החוקרים קוראים לכך. הוא פשוט הולך ומוחק את כל מי שפגע בו. 

"We cross our bridges when we come to them and burn them behind us, with nothing to show for our progress except a memory of the smell of smoke, and a presumption that once our eyes watered." -- Tom Stoppard

לא נעים להגיד, אבל רוב הפרק הזדהיתי עימו. תחושת הקיפוח הפכה לתחושת נקם. זה הזכיר לי סיפורים ששמעתי על אונס אחרי היכרות בפייסבוק והתאבדויות ועוד מיני התעללויות.
בסוף הפרק אחד הפרופיילרים שואל את הפרופיילר הראשי איך הוא אמור להרגיש אם הוא מרגיש הזדהות עם הרע. אנושי הוא עונה לו. אנושי. 
את הפרק מלווה השיר, שלטעמי האישי מאוד, הוא השיר היפה ביותר שאני מכיר (חוץ אולי מ-Sea song של רוברט וייט). Hurt של ג'וני קאש


המילים שלו הולכות כך, בתרגום חופשי מאוד:


פגעתי בעצמי היום, 
לראות אם אני עדיין מרגיש.
התמקדתי בכאב,
הדבר היחיד שאמיתי
המחט ניקבה חור 
העוקץ הישן והמוכר
מנסה להדחיק,
אבל אני זוכר הכל.
למה הפכתי?
חברי הנהדר,
כל מי שאני מכיר הולך בסוף
ואתה תוכל לקבל הכל,
את אימפריית הטינופת שלי.


אני אאכזב אותך,
אני אפגע בך.


מצמרר ממש. ניין אינץ' נייל שרו את זה במקור. זה לא ג'וני קאש. אבל לא רע. ותודה ליובל קשטן על ההארה.

החופש הגדול בפתח, למגדלי הילדים שווה להיכנס לאתר של עמותת "אשנבים" ולעיין.