אוי הבלבול

ריבוי הרשתות החברתיות מבלבל לחלוטין.


בעבר נהגתי לפרסם פוסטים בבלוג, קצת מתכתב עם חברים ומשתתף באתרים כגון "תפוז" או "גרופי". ואז הגיע טוויטר ופייסבוק וטוויטר ועכשיו גוגל+.עכשיו בכל פוסט, אני צריך להחליט היכן לפרסם ומי "קהל היעד". אם זאת אמירה קצרה - אז טוויט. אם זה הכרזה על סטטוס אז פייסבוק. אם זה מקצועי אז LinkedIn.  מה קורה אם זה לינק חביב,שנתקלתי בו במקרה? או זימון לרכיבת אמצע שבוע? מה עם התמונות? היכן מאחסנים אותן? בקיצור גשם של אפליקציות שרק מקשה.


את המחיר שילמה ראשונה הקומונה שננטשה על ידי. קצת מייגע לייצר את אותם תכנים שוב ושוב. אחר כך הפורומים ב"תפוז" שהפכו למשעממים/מסחריים מדי לטעמי. מי הבא בתור? פייסבוק?את הבלוג לפחות אני לא נוטש.


שמחה לאיד?


כשהחנות "בייק פלאנט" נפתחה בפארק הירקון, שמחתי מאוד. קרוב לעבודה, זמין. דיברו על מרכז עם הרצאות, וקריטריום ומה לא. בפעמים שנכנסתי לשם זכיתי לשירות קר ומתנשא במקרה הטוב, או להתנכרות במקרה הרע. כאילו לא בא טוב עניין המכירה. במעט פעמים שיצאתי משם הרגשתי צורך דחוף לרוץ לבית מרקחת ולקנות פוסטינור.


לפני כמה חודשים הם נסגרו ל"שיפוצים". היום ראיתי שהסגירה היא סופית. אתמול הקוטג' היום הם. כנראה שאנחנו פראיירים, אבל עם גבול. 


ג'וני קאש

"A sad soul can kill you quicker, far quicker, than a germ." -- John Steinbeck

Criminal minds לצד Law and Order היא הסדרה החביבה עלי. השבוע בשידור חוזר של העונה השלישית, הוקרן שוב פרק חזק מאוד המספר על נער, שאימו מתה בלידתו, אביו נאלץ לעזוב את הצבא בו שירת ואותו כל כך אהב על מנת לטפל בו והוציא את התסכול עליו, על הילדים בבית הספר שהתעללו בו בגלל הפרעות הקשב שהוא סבל מהם (ובית הספר לא ידע לטפל בהם). הנער יוצא למסע נקם. "איסוף עוולות" החוקרים קוראים לכך. הוא פשוט הולך ומוחק את כל מי שפגע בו. 

"We cross our bridges when we come to them and burn them behind us, with nothing to show for our progress except a memory of the smell of smoke, and a presumption that once our eyes watered." -- Tom Stoppard

לא נעים להגיד, אבל רוב הפרק הזדהיתי עימו. תחושת הקיפוח הפכה לתחושת נקם. זה הזכיר לי סיפורים ששמעתי על אונס אחרי היכרות בפייסבוק והתאבדויות ועוד מיני התעללויות.
בסוף הפרק אחד הפרופיילרים שואל את הפרופיילר הראשי איך הוא אמור להרגיש אם הוא מרגיש הזדהות עם הרע. אנושי הוא עונה לו. אנושי. 
את הפרק מלווה השיר, שלטעמי האישי מאוד, הוא השיר היפה ביותר שאני מכיר (חוץ אולי מ-Sea song של רוברט וייט). Hurt של ג'וני קאש


המילים שלו הולכות כך, בתרגום חופשי מאוד:


פגעתי בעצמי היום, 
לראות אם אני עדיין מרגיש.
התמקדתי בכאב,
הדבר היחיד שאמיתי
המחט ניקבה חור 
העוקץ הישן והמוכר
מנסה להדחיק,
אבל אני זוכר הכל.
למה הפכתי?
חברי הנהדר,
כל מי שאני מכיר הולך בסוף
ואתה תוכל לקבל הכל,
את אימפריית הטינופת שלי.


אני אאכזב אותך,
אני אפגע בך.


מצמרר ממש. ניין אינץ' נייל שרו את זה במקור. זה לא ג'וני קאש. אבל לא רע. ותודה ליובל קשטן על ההארה.

החופש הגדול בפתח, למגדלי הילדים שווה להיכנס לאתר של עמותת "אשנבים" ולעיין.