סוד הדברים הפשוטים

האופניים הללו עלו לי כעשירית מאופני ההרים שלי. אופני עיר פשוטים,עם כסא לתינוק. אני מנסה לחשוב עם איזה אופניים נהניתי יותר. בשנה האחרונה, כל שבוע יצאנו לפחות פעם אחת לסיבוב בפארק או לאורך גני העיר. כשאנחנו עוברים ליד גן המגינים, והקטן מצביע ואומר תותח! בום בום או כשעוברים ליד הקטר שאפשר לטפס עליו והוא מזהה אני מבין שבעצם אני לא רוכב איתו, אלא אני נוטע בו זכרונות ילדות, ובעוד 20 שנה או 30 שנה, כאשר הוא יעבור כאו, הוא יזכר באותם מקומות וטיולים. במשך שנה וחצי אני גדלתי אצל סבא וסבתא שלי בשכונת ביצרון בתל-אביב. עד היום כאשר אני עובר ליד גינת ההשכלה, ממש בא לי לבכות מרוב געגועים. 

הבוקר רכבנו ביחד למעון. בדרך יש לנו ריטואל די קבוע של חיפוש כלים הנדסיים (טרקטורים וכאלה), משאיות, אתרי בניה ומכוניות יפות. על כל חתול הוא מצביע, על כל דבר שאני מצביע, יש לו מה לומר. לפעמים, כאילו בלי כוונה, אני מאריך את הדרך. המעון יכול לחכות. אנחנו מסתכלים על חילופי העונות, העשב שהופך לירוק, המדרכות הרטובות בחורף, והבוהקות מחום בקיץ. החנויות שנפתחות ונסגרות (הוא מזהה יותר מהר ממני עסק חדש). האוטובוסים הרועשים, והכל תוך כדי שירת שירים מורכבים כמו "עוגה עוגה" או "רוץ בן סוסי". לאחרונה, הוא התחיל ללמוד את הספרים שאנו מקריאים לו בעל-פה. אז תוך כדי רכיבה למעון, אני מקשיב לו מספר לי "מי לא מכיר את אופיר..אופיר אוהב לנגן ולשיר". קסם.

על הגבול הדק

אני מת על שופין. מודה באשמה. אני יודע שלרוב אני כותב על מוסיקה אלטרנטיבית או על בלוז/רוק ונגזרותיו,אבל וואלס אחד של שופין ואני נמס.

ביצוע לא מוצלח של שופין, ווואלס מדהים יכול להפוך למוסיקת מעליות בלתי נסבלת (אוסקר פיטרסון סובל מבעיה דומה).הביצוע צריך להיות מאוד מדויק, אחרת אפשר בקלות לחצות את הגבול הדק ולהפוך את זה לקליידרמן בלובי של מלון שקר-כלשהוא.

אם יש מבצע אחד שמנגן שופין כמו ששופין התכוון שינגנו אותו, הוא דאנג טאי סוטן (Dang Thai Son). הבחור זכה בתחרות שופין הבינלאומית שנערכת בווארשה בשנת 1980. הבחור נולד בהאנוי לאמא שניהלה את האקדמיה למוסיקה. הוא התגלה על ידי הפסנתרן הרוסי איזק כץ, שלקח אותו תחת חסותו ללימודים במוסקווה. היום הבחור חי בקנדה, ומלמד באוניברסיטה.

אני אוהב בעיקר את ואלס מס' 1 – גראנד ואלס בריליאנט בלה במול מז'ור שנכתב ב-1835 שתמיד מזכיר לי את פנטזיה 2000 של וולט דיסני. כאן בביצוע של עוד מבצע פנומן של שופין - ארתור רובינשטיין.

עזרת נשים

אגי משעול/עזרת נשים

אוֹי אַחְיוֹתֵינוּ גְּזוּמוֹת הַשֵּׂעָר
בְּתוּלוֹת הָרוֹאִי הַפָּרוֹת
וְרָבוֹת וְיוֹלְדוֹת וְזָנוֹת
אֶת מִי שֶׁיִתְנוֹדֵד כִּמְסֻמָּם מוּל קִירוֹת
יִשְׁתַּטֵּחַ עַל קְבָרִים
יַּסְתִּיר אֶתְכֶן מֵעֵינָיו
בִּמְקוֹם לִכְבּוֹשׁ אֶת יִצְרוֹ שֶׁלּוֹ

שיר אקטואלי מתמיד.

בוקר, 2 פסלים משקיפים לים, גן העצמאות תל אביב

לקחת את מה שהשמיים נותנים

והרותם היה מלבין והולך לאיטו לאורך הדרך
תל אביב עטופה ערפל, ירושלים רחוקה
מישהו אולי לא יגיע לסוף החורף הזה, לשומקום.
דם הולך ודם בא והארץ לעולם עומדת.  

נתן יונתן, והרותם היה מלבין

עוד בוקר לאורך הירקון. מתחילים לרכוב מאוחר יותר אבל עדיין קר לאללה.
אני יושב בארומה בנמל. מסביב אסופה אקלקטית של משכימי קום. רובבי אופניים, אצנים חובבים, קצת זקנים, ואריתראי אחד שמנקה את השולחנות.
ממול האנגר 11 מתאושש מחתונת ליל אמש ושוק הנמל מתחיל להיפתח.
עוד בוקר טוב, בלי מתנחלים, בלי איראנים, בלי הדרת נשים, בלי ליברמן. שרק ימשיך כך.

 

הרגע הכי טוב מגיע במקלחת, אחרי שאתה פושט את כל שלושת השכבות, ונכנס למים החמים. העיקצוץ של מגע המים החמים בעור הקפוא, אין דברים כאלה. כבר קרה לי שכמעט ונרדמתי מרוב הנאה ועייפות. 

הצעד המתבקש הבא הוא להיכנס למיטה וללכת לישון לשעה שעתיים. חבל שבמקום זה צריך להתחיל יום עבודה ארוך.

על הדרך - מתי ימציא מישהו כרית קרירה ושמיכה חמה. השילוב האולטימטיבי. 

נתן זך בן 81

הזדמנות טובה להיזכר בשירים הנפלאים של הדמות הקונטרוסלית הזאת. 'ציפור' הוא אחד החביבים עלי:

הציפור כבר לא מזמרת
והירוק כבר לא ירוק
ומה שאמרנו אמש
רחוק, הו כמה רחוק.

כך מתרגלים ימינו
לחיות בשלום זה עם זה
גם בלי אהבה סוערת
ובלי כאב פולח חזה.

אך הגוף הקרוב, היחד
ושמיים באין כוכבים
מלמדים אותנו לקחת
את מה שהשמיים נותנים 

נפלא. זך חטא גם בכתיבה פוליטית שלמרביתה אני מתקשה להסכים, אך היא מעוררת מחשבות. השבוע נזכרתי בשיר שפורסם במוסף הארץ לפני מספר שנים, והיום אקטואלי מתמיד:

לא בחרב
לפתע ובלא כל רתע
גאתה בי משאלה פרי רוחי:
להיות שוב ליהודי גלותי.
כשעלינו ישראלה
כך כנו אותי בני בלע
שחלילה לא אשכח שזה לא מקומי
כי שירים הרי כבר יש כאן לרב
על בצות, גבורים ומכאב
ואין לנו שום צל של צרך
בעוד פיטן מלא רעד ומרך.

והנה חלפו להן השנים
בלא זיקה לעיר ולשחקים,
לא לליברמן ולא לביבי
ורק משאלה אחת בלבי:
מי יתנני להיות שוב
יהודי גלותי עלוב
שאין לו צרך לא בחרב ולא באש
ובודאי לא בא לכאן
להתיאש.

בבוקר מנגן, בערב הורג ערבים
אם כבר שירה פוליטית שמאלנית, אז קצת הומור עצמי. להקת לא דובים. להקה צעירה ומבטיחה. מי יזהה את השיר הביטלס המנוגן באמצע השיר? חולצה ותקליט לזוכה.הלהקה עצמה, למתעניינים, בהמשך לשירו של זך, היא בינלאומית לחלוטין. חברים בה - אבי תורג'מן שגר באוקספורד, הסולנית קרן דוניץ שחיה בברלין, נגן הבוזוקי ארז קריאלם ניו יורק, הגיטריסט רונן ברטן שמנגן עם תורג'מן עוד מן התיכון בכרמיאל והמתופף נמרוד ליברמן בתל אביב. 

אם כבר "לא דובים ולא יער" מה מקור הביטוי? חיטוט קצר במרשתת מעלה את הממצאים הבאים - הביטוי מבוסס על המסופר בתנ"ך (מלכים ב', ב' 23-25). הנביא אלישע בן-שפט, תלמידו של אליהו הנביא,  עלה בדרך מיריחו לכיוון בית אל, והנה יצאו מן העיר ילדים, לעגו לו ואמרו לו: "עלה קרח עלה קרח" אלישע כעס עליהם וקילל אותם, ואז יצאו מן היער שני דובים והרגו ארבעים ושניים ילדים.
לשניים מחכמי התלמוד היו דעות שונות על הסיפור הזה. (מסכת סוטה מ"ז) חכם אחד אמר, שרק נס אחד היה כאן והוא - יציאת הדובים מן היער, כיוון שהיער היה קיים כבר לפני כן. לעומת זאת, החכם השני אמר, שהיה כאן נס בתוך נס, כיוון שגם היער וגם הדובים לא היו קיימים קודם - לא דובים ולא יער.

 

כששירתתי בצבא, שירת איתי בחור מקסים בשם גל ארוך. אבא שלו, שמוליק ארוך, אגדת בס מקומית שעזב לארצות הברית וניגן פאנקי עם הכי הגדולים.  ההתמחות שלו הייתה "Slap Bass" מעין תיפוף על הבס, סטייל פוואר פאנק. הנגן של "לא דובים" הזכיר לי אותו קצת. הנה וידאו של האיש שהמציא את זה:

איזה קור

איזה קור, אלוהים. לא זוכר חורף כזה מוזר עם הפרשי טמפרטורות של למעלה מ-10 מעלות בין היום והלילה. אנחנו לאט לאט הופכים למדינה מדברית.
אני חוזר ממחלה עם הרבה אנטיביוטיקה וכושר שדי אבד, ומנסה לחזור בהדרגה אחרי חזרה אינטנסיבית מדי בשבוע הקודם. מחליט לרכוב את המסלול הקצרצר - לארומה וחזרה. 20 ק"מ.

ביציאה מקרית עתידים, בקטע של פארק הירקון שמגיע עד גשר מבצע קדש, הטמפרטורה מגיעה ל-4 מעלות. אני עם חולצה טרמית, חולצת רכיבה ארוכה, ווסט ניילון, מכנסי רכיבה, שרוולי רגליים, גרבים טרמיות, וכובע שרק העינים שלי מבצבצות מתוכו - ועדיין קר לי.

אנחנו חולפים על פני עשרות רצים. רובם בני 40++ וצפונה. תופעה. לבושים במיטב המחצלות של מיטב מותגי הספורט רצים להנאתם. ליד גשר רוקח, אני מתחיל להפשיר. עדיין קר. הירקון הוא הדבר הכי לסנטרל פארק שיש לנו או הדבר הכי קרוב לרכיבה לאורך נהר צ'רלס בבוסטון.

אתה רוכב, קפוא, מסתכל על השייטים, הברווזים, ושאר דרי הנחל, ושוכח מן המתנחלים הפרועים, האיראנים המטורפים, הכלכלה המקרטעת, הפערים הנפתחים בחברה, קשיי היום יום. נחמה קטנה.

הרגליים כבדות, ואני סוחב בערך בקצב שג'ו קובק מנגן, כבד ולאט.

אוסטר חדש
פול אוסטר חדש זאת תמיד סיבה לחגיגה. והפעם "סאנסט פארק". מתוך תקציר הספר:
 

סבך של רגשות אשם ודחייה גרם למיילס הלר הצעיר להתנתק מכל בני משפחתו. בפלורידה, שם הוא עובד ב"חיסול" בתים של נפגעי בועת הנדל"ן, הוא מתאהב בנערה צעירה, פילאר שמה, וסוף-סוף מתחיל למצוא משמעות בחייו.
אבל גם מהצד שלה הדברים לא לגמרי פשוטים, והשניים נאלצים להיפרד לתקופה מסויימת, שאותה יבקש להעביר בעיר מוצאו, ניו יורק.
הוא מצטרף לחבר מימי נעוריו ולעוד שתי נשים צעירות שפלשו לבית עזוב בשכונה מוזנחת בברוקלין - סאנסט פארק. אנו מתןןדעים ללבטיהם ולתקוותיהם של שותפיו לבית, וגם של אביו המו"ל המתאמץ לקיים את הוצאת הספרים שלו כנגד כל הסיכויים, של אמו השחקנית המפורסמת ושל אמו החורגת חוקרת הספרות. הן בחזית המשפחה והן בחזית האהבה מסתמנת לפניו הזדמנות חדשה לשוב ולאחות את חייו. 

 נשמע מעניין. קניתי. עכשיו מחכה בתור שליד המיטה.

משהו שיסגור את הפינה

נַחְס - [סלנג] רע, גרוע; רֹע מזל.מערבית: نَحْس - מזל רע, שמביא צרה.

-- מתוך הויקימילון.

איזו שבת. זה התחיל במיקרוגל בן שנתיים (!!) ששבק חיים לחלוטין. דרופ דאד מה שנקרא. דלת לחדר האמבטיה שננעלה עקב קריסה של הלשונית ואחרי כמה שעות עבודה המנעול נקדח והמנגנון הושחת על מנת לפתוח אותה, והמשיך בדלת שנסגרה לבת שלי על היד (רק כחול...בלי שברים ומעיכות. רק.).

בערב הבת שלי אומרת: אתה יודע מה יכול לסגור את היום הנאחס הזה כמו שצריך לקינוח? שחגית יאסו תזכה בכוכב נולד..

חגית יאסו תזכה בכוכב נולד? למה? בגלל שהיא שוכבת עם הבן של שמש? בגלל שמכרו לנו אותה כאתיופית מסכנה משדרות? בגלל שהיא שרה בספונטניות באודישנים שיר שהיא מתאמנת עליו כבר שנים בלהקה הצבאית? אולי בגלל שההפקה מפמפמת אותה כבר שבועיים? אולי בגלל שניצני האשמאי הזקן מזיל ריר על התחת שלה כבר כמה חודשים? אין סיכוי..

קמתי בבוקר, לשחר של יום חדש. עם חגית יאסו (חגית בראון? חגית מויאל? ישראל יאסו-מויאל?) המנצחת בגדול.

יצאתי ביום ראשון בבוקר לרכיבת אופניים שגרתית למדי בבן שמן עם שיר חדש בלב, ואחרי רבע רכיבה, האופניים מושבתים. 

התוכנית לשאר היום: להיכנס לחדר חשוך, עם חלונות סגורים ודלת נעולה, ולהתפלל שהג'ינקס יחלוף.

הזאטוט, הדיפנדר והנהג השמן

אחה"צ של אמצע שבוע. הלקוח העיקרי שלי בחופשת קיץ אירופאית. האמריקאים עסוקים בצרות שלהם. אני בורח מן העבודה בארבע וחצי. חמש ורבע אני כבר על בגדי ספורט, קסדה על הראש. הזאטוט איתי. אנחנו עושים סיבוב בעיר, נעצרים לכמה דקות בגן משחקים, קצת מתגלשים, שותים מים וממשיכים. 40 דקות שהפכו סתם יום לחגיגה אמיתית.

ואני נזכר בשיר "חמסין" של לאה גולדברג:



אכן אדע, זה יום ללא תמורה
ולא נפל דבר ולא ארע
ולא יבדיל בינו לבין ימים
ציון ואות אשר מטוב עד רע

ורק לשמש ריח של יסמין
ורק לאבן קול של לב פועם
ורק לערב צבע של תפוז
ורק לחול שפתיים מנשקות.

מקסים. 

עליה רצח מאדום לשחור

יום שלישי. רכיבה קבועה. והפעם לקרן הכרמל הידועה בשם "המוחרקה".


שבוע קודם לכן, באמצע הסינגל השחור של פארק קנדה, בשיא העליה אני עוצר אדום כולי ומקיא. נמאס לי מסינגלים. אבל ממש נמאס. בא לי לטייל, בא לי לראות נוף ולא רק אבן קדימה, בא לגוון.

ישיבה על המפות, והאמת אין צורך כל כך לחדש. בתכנון: חניה ביקנעם, טיפוס למוחרקה, רכיבה בסינגל האדום של חירבת כרך, קצת דרך נוף כרמל, ולקינוח גלישה לקניון של נחל רקפת והבייתה. כ-25 ק"מ שאמורים לקחת כ-3 ומשהו שעות בקצב סביר.


אני מאוד אוהב את האיזור הזה. הנוף הוא יחסית בתולי פרוע, תמיד יפה - מרהיב בחורף ויפה בקיץ. המון אלונים, זיתים
קטלבים, ואלות. בקיצור חגיגה.


אני אוסף את אלחנן, ומגיעים מוקדם ליקנעם.


בחבורה החשודים הרגילים ועוד בחור חדש שביקש להצטרף. פה זה נהיה מוזר. כשאני מצטרף למשהו חדש, אני מגיע לפני הזמן, מוודא שהכל בסדר, ומראה כוונות טובות ולו רק מפאת הנימוס. 2 דקות לפני זמן היציאה, אני מקבל ממנו טלפון שהוא ״טיפה״ מתעכב ויגיע עוד מעט באיחור קל. אני מתבאס בשקט ומסכים. 10 דקות אחרי אני מקבל ממנו שיחת טלפון. הוא טעה בירידה ל״שפרעם״ והמשיך ישר, ועכשיו הוא בעתלית. אני מציע לו לותר מאחר ואין לנו את החצי הזאת לחכות לו. הפסד שלו.
בשביל להוסיף לאוירה הטובה, אני עושה סיבוב בחניה על האופניים, וכל שמן פורץ לי החוצה ממוט האוכף. המוט הוא בן כמעט 5 שנים, ועבר טיפול אחד. זה עונשו של אדיוט שמזניח. מרימים את המוט, ואני אבלה איתו את היום במצב סגור וגבוה.


במקום לטפס דרך איזור התעשיה, אנחנו חוצים פארק ציבורי ביוקנעם, ואז רוכבים לאורך ואדי מילק עד למעבר תת קרקעי מתחת לכביש 70.


מתחילה העליה למוחרקה. הדבר היחידי שמונע ייאוש מן העליה הזאת, היא העובדה שיש גרועות ממנה. 

אחרי כ-40 דקות טיפוס, אנחנו למעלה, יושבים על המרפסת של המנזר ומשקיפים על העמק. למרות הראות הגרועה, עדיין יפה. כוס התה והעוגה כנראה שלא מזיקים. אני מסתפק באיזוטון וכריך שהכנתי. גם כך אני סוחב כרס בשביל כולם. 

וַיִּשְׁלַח אַחְאָב, בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַנְּבִיאִים, אֶל-הַר הַכַּרְמֶל.  כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם, וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים--אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו; וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ, דָּבָר.  כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ, אֶל-הָעָם, אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה, לְבַדִּי; וּנְבִיאֵי הַבַּעַל, אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ.  כג וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים, וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים, וְאֵשׁ, לֹא יָשִׂימוּ; וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד, וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים, וְאֵשׁ, לֹא אָשִׂים.  כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-יְהוָה, וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ, הוּא הָאֱלֹהִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ, טוֹב הַדָּבָר.  כה וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל, בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה, כִּי אַתֶּם, הָרַבִּים; וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ.  כו וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ, עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה.  כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא--כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ.  כח וַיִּקְרְאוּ, בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם, בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים--עַד-שְׁפָךְ-דָּם, עֲלֵיהֶם.  כט וַיְהִי, כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם, וַיִּתְנַבְּאוּ, עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה; וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה, וְאֵין קָשֶׁב.  ל וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל-הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי, וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו; וַיְרַפֵּא אֶת-מִזְבַּח יְהוָה, הֶהָרוּס.  לא וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, כְּמִסְפַּר, שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב--אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ.  לב וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ, בְּשֵׁם יְהוָה; וַיַּעַשׂ תְּעָלָה, כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע, סָבִיב, לַמִּזְבֵּחַ.  לג וַיַּעֲרֹךְ, אֶת-הָעֵצִים; וַיְנַתַּח, אֶת-הַפָּר, וַיָּשֶׂם, עַל-הָעֵצִים.  לד וַיֹּאמֶר, מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם, וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה, וְעַל-הָעֵצִים; וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ.  לה וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם, סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ; וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה, מִלֵּא-מָיִם.  לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר, יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ; ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  לז עֲנֵנִי יְהוָה, עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם, אֲחֹרַנִּית.  לח וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה, וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים, וְאֶת-הָאֲבָנִים, וְאֶת-הֶעָפָר; וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה, לִחֵכָה.  לט וַיַּרְא, כָּל-הָעָם, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֹּאמְרוּ--יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים.  מ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל, אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם--וַיִּתְפְּשׂוּם; וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן, וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם.  מא וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב, עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה:  כִּי-קוֹל, הֲמוֹן הַגָּשֶׁם.  מב וַיַּעֲלֶה אַחְאָב, לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת; וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל-רֹאשׁ הַכַּרְמֶל, וַיִּגְהַר אַרְצָה, וַיָּשֶׂם פָּנָיו, בֵּין בִּרְכָּו.  מג וַיֹּאמֶר אֶל-נַעֲרוֹ, עֲלֵה-נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ-יָם, וַיַּעַל וַיַּבֵּט, וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה; וַיֹּאמֶר, שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים.  מד וַיְהִי, בַּשְּׁבִעִית, וַיֹּאמֶר הִנֵּה-עָב קְטַנָּה כְּכַף-אִישׁ, עֹלָה מִיָּם; וַיֹּאמֶר, עֲלֵה אֱמֹר אֶל-אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד, וְלֹא יַעֲצָרְכָה, הַגָּשֶׁם.  מה וַיְהִי עַד-כֹּה וְעַד-כֹּה, וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ, וַיְהִי, גֶּשֶׁם גָּדוֹל; וַיִּרְכַּב אַחְאָב, וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה.  מו וְיַד-יְהוָה, הָיְתָה אֶל-אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס, מָתְנָיו; וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב, עַד-בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה.

מלכים א, פרק יח


סיפור נחמד. סוג של תצוגת תכלית של אליהו מול נביאי הבעל. נבנה מזבח, לכל צד. הונח פר, וכל אחד ניסה להדליקו בקריאה לאלוהיו. ל-450 לנביאי הבעל לא הלך כל כך. מכאן מטבע הלשון - אין קול ואין עונה. לאליהו הלך קצת יותר טוב. העסק נגמר בשטיחה של נביאי הבעל. אותי מעניין עניין הפסיחה על הסעיפים "מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים". מבחינה מילולית הפירוש של הביטוי הוא כמשמעות הביטוי המודרני יותר "לרקוד על 2 החתונות" או "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה". מתברר שמרבית המפרשים מסכימים שלפסוח בין שני הסעיפים פירושו להתלבט, לקפוץ ממחשבה למחשבה. בתנ"ך סֵעֵף היא מחשבה.

מכאן מתחיל החלק היפה של הטיול - גלישה לחירבת כרך בסינגל האדום. החלק הראשון שלו מלא באבנים גדולות - מעין בייבי האדס. להדר זה עולה בחייו של המעביר האחורי. החלק השני הוא סינגל מהנה ביותר, שנכנס לנחל וגולש בשביל יפהפה עד למפגש עם דרך נוף כרמל.


קצת על חירבת כרך. ישוב כפרי מן התקופה הרומית והביזנטית. במקום שרידים של בית בד, גת, ומאגרי מים.


הרכיבה בדרך נוף כרמל באיזור הזה, מזכירה קצת את דרך הנוף מעל נחל כיסלון. כמה דקות, ואנחנו בכביש. כק"מ ירידה בכביש, ואנחנו שוב נכנסים לשטח. מכאן ועד כביש 70, אנחנו בירידה תלולה ומדהימה מעל נחל רקפת. אחת הירידות הכי מהנות שאני מכיר.


רכיבה קצרה לאורך כביש 70, ואנחנו חזרה ברכב. 

בעקבות הזמן האבוד

השבוע קיבלתי החלטה גורלית שעשויה להשפיע על עתידי בשבועות, אם לא החודשים הבאים - לקרוא את ״בעקבות הזמן האבוד״ של פרוסט. זה עסק לא פשוט עם 3,200 עמוד מחד,אבל זה אחד מעשרת הספרים הטובים ביותר של המאה העשרים מאידך.

מבטיח לספר יותר עם הזמן. תחזיקו לי אצבעות.

טיבט

בינתיים אני בשלהי ״אל מקום שהרוח הולך״ של חיים באר. ספר שונה ומעניין. באר לא בשיאו, אבל גם זה מספיק.

עצוב

עצוב שכאשר צעירים הרוצים לחיות בסביבה תרבותית, קצת יותר מנסיעה של רבע שעה לסניף הארומה האיזורי, מוחים על יוקר הדיור, הם מואשמים בפינוק. חבל. עוד מדרגה בדרך הסיום הסאגה שלנו כאן. רצף של חוקים פשיסטיים, ועדות חקירה מקרטיניות, קפיטליזם חזירי וניכור תרבותי. העיקר שארץ ישראל שלמה.

מי שרוצה להבין לאן זה הולך, מספיק לקרוא ציוץ בטוויטר כגון:

מה הקשר בין המדינה הזו לביני, או לחזון שלה? מה בין נשיא אנס, חוקים פשיסטיים, דורסנות קפיטליסטית ורדיפת הליברליזם לבין משהו ממני או דעותי?

ישראל ביתנו תשאר בסוף אולי ביתם, אבל ללא ישראלים. כל מי שיש לו יכולת ושכל נעלם. כמות המכרים שעזבו את הארץ בשנים האחרונות, והם מן הטובים ביותר, מעוררת חלחלה. אבל מה שחשוב זה לחקור את עדאללה ואת "שוברים שתיקה". 

על כל שאלה תשובה

המלצונת למי שסקרן - האתר Quora. רשת חברתית של שאלות ותשובות. מי שצריך הזמנה - אשמח לספק.

אופני ה"דיפנדר" שלי

את האופניים המוזרים הללו קניתי לכבוד הרכיבות עם הבן שלי. אני יודע שהם נראים קצת פטתיים, אבל את האושר שהם מביאים לו ולי, אף זוג אופני בוטיק מפונפנים לא הביאו לי מעולם.

- Posted using BlogPress from my iPad

בוץ בעינים

גליון 72 יולי 2011 - MBA. תמונת מראה של שוק האופניים הישראלי.

כבר בפיסקה השניה אני קורא : "השנה רצינו לצאת לחופש...שיטוט באתר של החברים מ"בוץ" הוביל אותנו לאוסטריה"...עמוד 72, כתבה מאת ניסים צוק רן (שעובד איתי באותה חברה. איש נהדר) על טיול לאוסטריה.
ניסים הוא מדריך בחברת "בוץ" לטיולי אופניים. מדריך. לא לקוח, לא חבר. מדריך.

ובסוף לא שוכחים לציין: "וכמובן תודה לחברת "בוץ" על הארגון המוקפד."


לא האמנתי שאני אכתוב אי-פעם משפט כזה, אבל התוכן השיווקי כנראה שמעולם לא היה שקוף כל כך מחד, ומעורר געגועים לג. יפית שלפחות טרחה לכתוב בקטן בתחילת המאמר "פרסומת".


מסרסים את פארק קנדה עלאק


ביום שלישי האחרון, רכבתי בפארק קנדה. מרבית הרכיבה הייתה על הסינגל הנפלא של קק"ל. לא יכולתי שלא להיזכר בהיסטריה שאחזה במספר רוכבים.

"סירסו לנו את קנדה!" 
"הענן השחור שאנחנו כבר עדים לו מתקרב ומוריד חושך על אומת האופניים."
"פארק קנדה היה אחד המקומות האהובים עלי ביותר והיום התחושה היא של "מי אנס את הפארק שלי?""


לקרוא. ולצחוק.

אוי הבלבול

ריבוי הרשתות החברתיות מבלבל לחלוטין.


בעבר נהגתי לפרסם פוסטים בבלוג, קצת מתכתב עם חברים ומשתתף באתרים כגון "תפוז" או "גרופי". ואז הגיע טוויטר ופייסבוק וטוויטר ועכשיו גוגל+.עכשיו בכל פוסט, אני צריך להחליט היכן לפרסם ומי "קהל היעד". אם זאת אמירה קצרה - אז טוויט. אם זה הכרזה על סטטוס אז פייסבוק. אם זה מקצועי אז LinkedIn.  מה קורה אם זה לינק חביב,שנתקלתי בו במקרה? או זימון לרכיבת אמצע שבוע? מה עם התמונות? היכן מאחסנים אותן? בקיצור גשם של אפליקציות שרק מקשה.


את המחיר שילמה ראשונה הקומונה שננטשה על ידי. קצת מייגע לייצר את אותם תכנים שוב ושוב. אחר כך הפורומים ב"תפוז" שהפכו למשעממים/מסחריים מדי לטעמי. מי הבא בתור? פייסבוק?את הבלוג לפחות אני לא נוטש.


שמחה לאיד?


כשהחנות "בייק פלאנט" נפתחה בפארק הירקון, שמחתי מאוד. קרוב לעבודה, זמין. דיברו על מרכז עם הרצאות, וקריטריום ומה לא. בפעמים שנכנסתי לשם זכיתי לשירות קר ומתנשא במקרה הטוב, או להתנכרות במקרה הרע. כאילו לא בא טוב עניין המכירה. במעט פעמים שיצאתי משם הרגשתי צורך דחוף לרוץ לבית מרקחת ולקנות פוסטינור.


לפני כמה חודשים הם נסגרו ל"שיפוצים". היום ראיתי שהסגירה היא סופית. אתמול הקוטג' היום הם. כנראה שאנחנו פראיירים, אבל עם גבול. 


ג'וני קאש

"A sad soul can kill you quicker, far quicker, than a germ." -- John Steinbeck

Criminal minds לצד Law and Order היא הסדרה החביבה עלי. השבוע בשידור חוזר של העונה השלישית, הוקרן שוב פרק חזק מאוד המספר על נער, שאימו מתה בלידתו, אביו נאלץ לעזוב את הצבא בו שירת ואותו כל כך אהב על מנת לטפל בו והוציא את התסכול עליו, על הילדים בבית הספר שהתעללו בו בגלל הפרעות הקשב שהוא סבל מהם (ובית הספר לא ידע לטפל בהם). הנער יוצא למסע נקם. "איסוף עוולות" החוקרים קוראים לכך. הוא פשוט הולך ומוחק את כל מי שפגע בו. 

"We cross our bridges when we come to them and burn them behind us, with nothing to show for our progress except a memory of the smell of smoke, and a presumption that once our eyes watered." -- Tom Stoppard

לא נעים להגיד, אבל רוב הפרק הזדהיתי עימו. תחושת הקיפוח הפכה לתחושת נקם. זה הזכיר לי סיפורים ששמעתי על אונס אחרי היכרות בפייסבוק והתאבדויות ועוד מיני התעללויות.
בסוף הפרק אחד הפרופיילרים שואל את הפרופיילר הראשי איך הוא אמור להרגיש אם הוא מרגיש הזדהות עם הרע. אנושי הוא עונה לו. אנושי. 
את הפרק מלווה השיר, שלטעמי האישי מאוד, הוא השיר היפה ביותר שאני מכיר (חוץ אולי מ-Sea song של רוברט וייט). Hurt של ג'וני קאש


המילים שלו הולכות כך, בתרגום חופשי מאוד:


פגעתי בעצמי היום, 
לראות אם אני עדיין מרגיש.
התמקדתי בכאב,
הדבר היחיד שאמיתי
המחט ניקבה חור 
העוקץ הישן והמוכר
מנסה להדחיק,
אבל אני זוכר הכל.
למה הפכתי?
חברי הנהדר,
כל מי שאני מכיר הולך בסוף
ואתה תוכל לקבל הכל,
את אימפריית הטינופת שלי.


אני אאכזב אותך,
אני אפגע בך.


מצמרר ממש. ניין אינץ' נייל שרו את זה במקור. זה לא ג'וני קאש. אבל לא רע. ותודה ליובל קשטן על ההארה.

החופש הגדול בפתח, למגדלי הילדים שווה להיכנס לאתר של עמותת "אשנבים" ולעיין.

בעיטה לפנים

מזמן לא ריגש אותי ספר, כמו שריגש אותי הספר "אנה לא" של אוגוסטין גומז-ארקוס.

הכל התחיל ערב יום הזכרון, עת קראתי את "אחרי זה" המופלא של גיורא פישר (המוזכר בפוסט הקודם). ספר שירים מטלטל שנכתב בעקבות מות בנו מרום במבצע "חומת מגן". זה ספר שלא מניח לרגע. כל שיר קורע את הלב יותר ממשנהו ולא מניח. 

שיר אחד טלטל אותי במיוחד, והוקדש למורה לספרות המנוחה של מרום ז"ל - רוני חיימסון

רֹנִּי הַמּוֹרָה קוֹרֵאת לַכִּתָּה

אֶת הַסֵּפֶר "אָנָה לֹא"

(כִּי הַיְלָדִים שֶׁל הַיּוֹם לֹא

עוֹשִׂים שׁוּם דָּבָר בַּבַּיִת).

לַמְרוֹת הָרַעַשׁ רֹנִּי נֶחְפֶּזֶת

כִּי צָרִיךְ לַעֲזֹר לְאָנָה

לִמְצֹא אֶת בְּנָהּ הַחַיָּל.

רֹנִּי מְקַוָּה שֶׁאוּלַי הַשָּׁנָה

הַסֶּפֶר יִסְתַּיֵּם בְּדֶרֶךְ שׁוֹנָה

וְאָנָה לֹא, תִּהְיֶה אָנָה כֵּן!

לָכֵן, יֵשׁ לְמַהֵר

הַדֶּרֶךְ קָשָׁה

רַבַּת מִכְשׁוֹלִים

וְהַשִּׁעוּר מִסְתַּיֵּם עוֹד שְׁעָתַיִם.

רֹנִּי קוֹרֵאת בַּכִּתָּה, הִיא רוֹעֶדֶת.

אָנָה וְהִיא קְרוֹבוֹת

לְסוֹף הַמַּסָּע.

וּכְשֶׁרֹנִי כְּבָר לֹא מְסֻגֶּלֶת

לְהַבִּיט לְאָנָה בָּעֵינַיִם

שֶׁקֶט נוֹרֶה וְנוֹפֵל בַּכִּתָּה

אֲפִילוּ יוֹאָב הַמֻּפְרָע מִשְׁתַּתֵּק,

כִּי רֹנִּי הַמּוֹרָה בּוֹכָה

וּבוֹכֶה גַּם מֵרוֹם הַיָּפֶה

המַקְשִׁיב מוּלָהּ וְחוֹזֶה

בְּמַסָּעָהּ שֶׁל אִמּוֹ

וְסוֹפוֹ בְּעוֹד שְׁנָתַיִם

קודם כל, אני בוש ונכלם, לא הכרתי את הספר "אנה לא" לפני כן. רצתי וקניתי לי עותק. ספר כל כך מרגש, נוגע ללב וקשה לא קראתי הרבה זמן. הספר מספר את קורותיה של אנה פאוצ'ה הקשישה ששכלה את בעלה ובניה במלחמת האזרחים בספרד, ויוצאת למסע רגלי קשה במטרה למצוא את אחרון בניה בקצה המדינה עד למרגלות הפרינאים, בכלא. היא נושאת עימה לחם שקדים מתוק עבורו, וכל זה בשביל לגלות בסוף הספר שגם הוא מת. המסע אותו היא עורכת "צפונה" הוא בעצם מסע אל מותה עצמה. 

בגיל 75  עוזבת "אנה לא" את ביתה על חוף הים ופותחת במסע רגלי צפונה דרך ספרד כולה, עד להרי הפירנאים - אל בית הסוהר שבו כלוא צעיר בניה, ישו, היחיד ששליטי ספרד הפאשיסטים הותירוהו בחיים. בידיה היא נושאת לו מאפה - "לחם שקדים שניסוך בשמן ותובל בשבת והומתק יפה יפה.

העלילה מתרחשת בימי שלטון פרנקו לאחר מלחמת האזרחים. אנה איבדה את בעלה האהוב ואת שני בניה, והצעיר (שהוא כבר בן למעלה מ-50 ) נמצא בבית הסוהר בצפון המדינה.

המשפחה שהתגוררה לחוף ים בדרום ספרד, התפרנסה מן הים. בזמן קצר חרב עליה.  אנה מעידה על עצמה שהיתה ילדה צחקנית נערת שירים, אישה צעירה ,שבטנה מלאה. היא נוצרה לחיים.  עד שנתה הארבעים היא חיתה בראש זקוף, היום שבו השפילו אותה לראשונה  הוא יום המוות.

מאז שמתו יקיריה, שלושים שנים של בדידות, של שתיקה, של עוני, של חרם מצד שכניה בגלל דיעותיה הפוליטיות. אנה מחליטה לצאת לדרך ברגל עד הרי הפירנאים.  שתי מטרות לה, , שם מחכים לה בנה והמוות.

היא צועדת לאורך מסילות הברזל. יוצאת באביב ומגיעה ליעדה לאחר תלאות בחורף בשלג בקור המקפיא.

את הדרך הארוכה היא מנצלת לעלות זכרונות מביתה, מאושרה, מבעלה האהוב פדרו, הבנים המקסימים בשלבי גדילתם.

היא מתרחקת מבני אדם, מוצאת כלב חולה ומדובלל, ושניהם חולקים את מנת מזונם הדל עד שכספה אוזל.

"הדבר שבו היא רוצה היא לעבור את הארץ מהדרום עד לצפון, צעד אחר צעד, כדי שאדמה נבזית זו, שהביאה לעולם את רוצחי הגברים שלה, תדע סוף סוף שהיא קיימת, שעזבה את החור שהתחפרה בו, והיא צועדת, כתם שחור לעבר המוות, בעמידה על שתי רגליה"

היא מקללת את המלחמה, שהנשים שילמו בה מחיר יקר "היא לוקחת ממך את המלאות ומחזירה לך את האין".

היא מאשימה גם את הגברים "הגברים היא חושבת לעצמה , מעולם לא ידעו לארגן את החיים, הם מסוגלים למות או להמית, אין הם מסוגלים לחיות, לתת חיים"

היא חייבת להישאר בחיים עד תום המסע, קורע לב תיאורה כיצד הרגישה כשפשטה ידיה בפעם הראשונה לקבל נדבות.

"כאשר מטבע הכסף הראשונה, קפואה רטובת מים קדושים נושרת על ידה, מצטמרר עורה למגע הזה הקר, כמו סטירה על לחיו של ילד ישן באגרופים קמוצים, כמו אונס"......

בקיצור - אם יצא לכם לשים יד עותק. מומלץ ביותר.

האין הוא

תפילה/גיורא פישר

מִי יִתֵּן
וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן
מְבֻלְבָּל.
אִם אָז אֶשְׁאַל:
לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר?
אַל תֹּאמְרוּ:
אֲבָל, הוּא נָפַל
לִפְנֵי הֲמוֹן זְמָן.
אִמְרוּ:
הוּא הָיָה פֹּה אֶתְמוֹל
וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר.

יום זכרון הוא יום קשה להכלה. די קל ליפול במלכודת המספרים הגדולים והקלישאות ולפספס את האבל. בשנים האחרונות אני מנסה להתמקד באבל ספסיפי אישי, אחד, של משפחה אחת, ודרכו לנסות להבין. השנה משך את תשומת ליבי גיורא פישר.

האין הוא/גיורא פישר

הַתְּשׁוּבָה הִיא לֹא.
וְהִיא לֹא תִּשְׁתַּנֶּה
גַּם אִם תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי
בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית וְהָרְבִיעִית.

לֹא,בְּנִי הַמֵּת
לֹא כָּל הַזְּמַן אִתִּי
גַּם לֹא רֹב הַזְּמַן.

כֵּן,

אֲנִי מֵבִין
שֶׁהַשְּׁאֵלָה מֶטָפוֹרִית
וְאַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת שֶׁהוּא
בַּנֶּפֶש הוֹמִיָּה שֶׁלִּי,
אַךְ צַר לִי לְאַכְזֵב, הוּא
לֹא.

צָרִיךְ הַרְבֵּה כֹּחַ
סֵבֶל לִשְׁמֹר אוֹתוֹ
בְּתוֹכִי
וְלֹא רָאִיתִי אֶת הַתּוֹעֶלֶת
שֶׁהַשְּׁמִירָה שֶׁלִּי הֵבִיאָה
בְּחַיָּיו
וּמַה הִיא תּוֹעִיל עַכְשָׁיו?

וְהַסִּימָנִים שֶׁאַתְּ מַצְבִּיעָה
עֲלֵיהֶם
לֹא קְשׁוּרִים לָעִנְיָן:
קְמָטִים יֵשׁ גַּם לַאֲחֵרִים
וְקָרַחַת הָיְתָה לִי בְּגִיל
שְׁלֹשִׁים.

אֲנִי מַסְכִּים
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת
מַשֶּׁהוּ בַּכְּתֵפַיִם
הַשְּׁחוּחוֹת כְּלַפֵּי
הָאֲדָמָה,
עֲלֵיהֶן אֲנִי מַרְגִּישׁ
מַשָּׂא כָּבֵד

אַךְ בְּבִטָּחוֹן
אֲנִי יָכוֹל לוֹמַר לָךְ
שֶׁזֶּה לֹא הוּא,
אוּלַי, זֶה
הָאֵין הוּא.

שיר קורע לב שכתב המשורר גיורא פישר לזכר בנו סמל מרום פישר (19) אשר היה לוחם בפלוגה המסייעת של גולני. הוא היה בדרכו לחופשת סוף שבוע אך בדרך נקרא לשוב ליחידה לקראת כניסת צה"ל לג'נין. הוא הספיק להגיע הביתה להוציא את הכביסה מהתיק לקחת אוכל ולצאת. לאחר מותו התברר כי מרום יצא מהבית בתחושה שמותו קרב.

גיורא פישר נולד ב-1951 במושב אביגדור, שבו הוא מחזיק משק חקלאי וגר עם משפחתו. הוא היה בעבר רפתן וכל השנים, גם כיום, עוסק בחינוך ומשמש כמורה בתיכון האזורי באר טוביה. שיריו ככלל, לא רק השירים על בנו שנפל, מתאפיינים בישירות פשוטה עד כאב, בקיצור ובחסכנות, כלומר ברגש מאופק המתפרץ אליך בעת קריאת השיר.

ראיון עימו

ראיון נוסף

יהי זכרו של מרום ברוך.

גיורא על משוואת השואה היום:

משוואה יהודית-ישראלית / גיורא פישר

שלושה שבועות לפני שמרום בני נפל בג'נין במבצע ,חומת מגן", כשבוע לפני פסח צלצלה אלינו ידידת משפחה ובקשה לברכנו בברכת "חג שמח". לאחר ששאלה לשלומו של מרום שאלתי גם אני לשלום בנה בן גילו של מרום. היא ענתה לי:

- הוא בסדר, אבל אני מודאגת בגלל אחיו הצעיר. את אחיו הבכור הצלחתי "לסדר" בחייל לא קרבי, אבל הוא הצעיר מתעקש להיות לוחם.

- מה רע בכך? שאלתי, הרי מישהו חייב לעשות זאת.

והיא ענתה לי:

- שמישהו אחר ילך לשם…!

תשובתה הכתה בי באגרוף בשיפולי הבטן. ומאותו רגע עלו וטפסו בי הפחד והאימה. לתחושת הפחד התלוותה תחושת אשמה כבדה.

שאלתי את עצמי: איזה מין אבא אני? אבא טוב היה מחנך את בניו אחרת, אבא אחר היה אולי מנסה "לסדר" את בניו בחיל לא קרבי, כפי שנהגה אותה אמא.

יומיים לאחר מכן הוזמנו לארוחת צהריים בבית חברים קרובים. ושם בעת הארוחה החגיגית העליתי את תחושותיי הקשות וחזרתי ושאלתי והפעם בקול רם: האם נהגתי נכון? האם לא נכשלתי בתפקיד הבסיסי של אב והוא להגן על בנו?

אותה חברה ואתה הקשישה הביטו בי וענו לי ביחד ובפסקנות: לא טעית! וכך הנחנו לנושא…

לאחר כחמישה ימים הן באו אלינו ל"שבעה", ואז שאלתי אותן: "האם גם היום הייתן עונות את אותה תשובה?" וענת לי חברתי: "לא היית יכול לנהוג ולחנך אחרת".

והבנתי את כוונתה.

לכאורה זו הפעם הראשונה שרגליי דורכות על אדמה ארורה זו. אני משתמש במילה "לכאורה" שכן בנשמתי כבר הייתי כאן פעמים רבות. כמו רבים מילידי הארץ שלנו שגדלו בשנות החמישים והשישים היינו אנחנו בני ניצולים או בני אלו שמילטו נפשם זמן קצר לפני המלחמה והשאירו אחריהם משפחות אהובות. השואה הייתה באוויר, היא זרמה בדמנו והופיעה בסיוטי היום והלילה שלנו. אני זוכר את עצמי כילד קטן ומפוחד המרים בלילה את השמיכה מעל הראש, כדי שלא יראו אותי, כדי שלא ייקחו אותי לאותן רכבות איומות.

ולכן, מי שגדל אז בארץ לא יכול היה שלא לחוש בר מזל ולהכיר תודה למדינה שלו. וכך, בלי הנפת דגלים והפרחת סיסמאות חיינו את חיינו מתוך אהבה לעם הפצוע שהתאסף פה ולארץ שעטפה את הפליטים שבאו מכל הארצות בעטיפת פרדסים, כבישים ובניינים שבנו בני העם העברי שחזר לאדמתו. הכרת התודה והאהבה לעם ולארץ עברה, חלחלה ונספגה בדמם של ילדינו.

צדקה חברתי, לא הייתי יכול לנהוג ולחנך אחרת.

אחד ההיבטים האירוניים, האיומים של השואה היא היותה זרז להקמת מדינת ישראל. לשבריר שניה היסטורית הכה העולם על חטא, נתקף רגשי אשמה והרשה לבני העם היהודי להקים מדינה במולדתו ההיסטורית. זוועה כזו הייתה צריכה להתרחש כדי שנזכה להכרה מדינית מאומות העולם. זכות זו נתנה לנו בעירבון מוגבל, חלק מעמי האזור לא מכירים בזכות קיומנו, ואנו בני המשפחות השכולות מהווים עדות לכך. ואנו בני משפחות ניצולי השואה שאבדו גם את בניהם בהגנה על הארץ לא יכולים שלא לשאול את עצמנו את השאלה האיומה: "היה כדאי?" שאלה זו מציבה אותנו בסתירה בלתי אפשרית ולא נסבלת.

האם הורה יכול להוציא מפיו את המילים "היה כדאי!" ומצד שני גם ההורים ובייחוד ילדיהם הלכו לאן שהלכו כי חשבו שכדאי, ראוי ונכון להגן על מדינת היהודים. ואנחנו כדי לשרוד מרדימים את המשוואה הזו, שמצידה האחד מדינת ישראל ומצידה השני השואה והשכול.

אך משוואה זו מתעוררת ומייסרת כשאני צופה בטלוויזיה או קורא בעיתון על מעשיהם ומחדליהם של חלק מנכבדי הציבור שלנו, את אלו שדיבורם דל ועילג ודבריהם צעקניים ומתלהמים, וגרועים מהם והפוגעים יותר מכל הם אלו המחשיבים עצמם מעל החוק ומפירים כל נורמה ציבורית ואפילו לא מרגישים צורך לדבר ולהסביר מעשיהם.

כאשר הפערים החברתיים גדלים, כאשר פועלים זרים ממלאים את רחובנו וכפרינו, כשאני רואה זאת אני שואל את עצמי: להיכן נעלם החזון של עם יהודי העובד ובונה את ארצו, לאן נעלמה מידת החסד והרחמים של אותו עם שראה את הולדתו בבית עבדים, והתחייב לדאוג ליתום ולאלמנה, לגר ולנכרי כדי שהם לא יסבלו כפי שעם ישראל סבל?

ברגעים כאלו הכאב הפרטי הופך להיות בלתי נסבל. ואני מבקש מכם, אם תחפצו להקל מעט את יסורינו תנסו לאזן במעט את אותה משוואה שהזכרתי, שבצדה האחד נמצאת מדינת ישראל ומצדה האחר- השואה והשכול. אתם תטפטפו את מעשיכם הטובים בצד שלנו, בצד הכואב, וכשתעשו כך ותחשבו עלי, על מרום ועל משפחתו שנספתה בשואה, אז תקלו עלי מאוד.

ואם לא ברורה לכם הדרך הנכונה קראו את דברי מיכה הנביא שחי במאה השמינית לפני הספירה, ולאורם בדקו את מנהיגיכם, את עצמכם ואת פיקודיכם.

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב

וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ

כִּי אִם  עֲשׂוֹת   מִשְׁפָּט

וְאַהֲבַת חֶסֶד

וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ

מיכה פרק ו ח

ואתם, שבחרתם בעשייה, אל תבחרו בזכות השתיקה, הרימו קול והפכו את ארצנו לטובה יותר ולמוסרית יותר. בשביל קורבנות השואה, בשבילנו המשפחות השכולות ובעיקר למענכם ולמען משפחותיכם.\אני מבקש לסיים את דברי ולתת את גרסתי שלי לאמרתו המפורסמת של יוסף טרומפלדור: אם אין ברירה- אז צריך למות למען ארצנו. אבל טוב לחיות בעד ארצנו.

- Posted using BlogPress from my iPad