לטפס לתבור

לטפס לפסגת הר תבור זה בשבילי סוג של פנטזיה שהתקשתי להאמין שתתגשם. השילוב המיתולוגי של השיפועים עם הבולטות של המקום ביחס לאיזור השטוח.

בקיצור – זה נראה לי משימה בלתי אפשרית. ואז טיפסנו עם רכב לפני מספר שבועות. ואני בוחן את הדרך – יש שיפוע, ויש הרבה דרך, אבל איך אומר בעדינות, הרי ירושלים אגרסיביים יותר. החלטתי ללכת על זה.

חופש. גשר בין החגים, נתן מגיע, שי מגיע. סבבה. מספיק אנשים. קובעים בשבע בבית קשת. מה שהופך לבערך רבע לשש בתחנת הדלק הצפונית של כביש 6. אספרסו כפול של אילי עם טיפונת חלב וממשיכים. ואדי ערה עמוס מאוד, אבל לא בכיוון שלנו.

בדרך, ע"י שיבלי, אנחנו רואים שלט המפנה למוזיאון למורשת הבדואים. מעניין איך מוזיאון כזה יראה...בטח הסמל שלו יהיה טנדר סובארו. בכניסה, אחרי שתחנה יגנבו לך את הרכב, ימכרו לך פיסת בצק בשם פיתה עם שכבה מילימטרית של לבנה ב-15 שקל, ובכניסה למוזיאון יעמוד נציג העדה יספוק כפיים ויגיד: "אוי, סגור המטבח, רוצה תמונה עם גמל במקום?".

חונים בכניסה לבית קשת ליד "רדיו קול רגע 96FM". בית קשת הוא קיבוץ שהוקם ע"י גרעין פלמ"ח בשנת 1944. במלחמת הקוממיות הקיבוץ עמד במתקפות לא פשוטות של אותם בדואים עם הלבנה משבט ערב-א-זביח.

מתארגנים ויוצאים. גלישה מהירה בכביש, פניה ימינה לסמ"ש שחור שמתחבר לשביל נוף יער בית קשת – או בשמו הפורמלי סמ"ש אדום 3260.

יש בערך 2 ק"מ חימום די מישורי עד שהענינים יתחילו להתחמם. אני למד מקק"ל שיער בית קשת משתרע על פני 25K דונם. היער מכיל בעיקר עצי אלון התבור (או בשמו העממי Quercus ithaburensis) שפיארו פעם שטחים נרחבים של צפון הארץ. האלון הוא עץ בעל קליפה עבה במיוחד, וטולרנט גבוה לשריפות. אני למד מתוך "מדריך צמחי המרפא" שהוא טוב לטיפול בכיב קיבה (אולקוס), בכאבי בטן, בהרטבת לילה של ילדים, בשיעול דמי, לריפוי דלקות עיניים, בפצעים, בשלשול דמי, בלחץ דם גבוה, לחיזוק שורשי השיער ולמניעת נשירה.

מבשלים חופן עפצים בליטר מים כמחצית השעה, מסננים ושותים כתה. יעיל לסובלים מלחץ דם גבוה, מכיב קיבה, מהרטבת לילה אצל ילדים ומשיעול דמי. לריפוי פצעים: טובלים תחבושות במרתח ומניחים על הפצעים כקומפרסים. למניעת נשירת שערות ולחיזוק שורשי השיער: קולים עפצים על מחבת עד שישחימו, כותשים אותם עד דק ומערבבים בשמן זית. טובלים את אצבעות הידיים בעיסה ומעסים את שורשי השיער.

סבבה. הזמן עובר, אנחנו פונים דרומה לשביל ישראל לפאתי שיבלי, עוד פניה מערבה ומגיעים לכביש הגישה לפסגת ההר.

אז מי זה הברק הזה שמעיז לקחת איתו אישה (את דבורה) לקרב? עליה ארוכה לפני. לפחות 4 קפלים. זמן טוב למחשבות.

מוצאו של ברק בן-אבינועם מן העיר קדש נפתלי. ליתר דיוק רק קדש. מאחר והייתה קדש נוספת בשטח יששכר – ספר שופטים ממקם את קדש הזאת כחלק מנחלת נפתלי. ליתר דיוק, מיקומה של קדש זו מזוהה עם ח`ירבת קדיש שלמרגלות רכס פוריה, במדרון הפונה מזרחה, בדרום מזרח נחלת שבט נפתלי, במזרח בקעת יבנאל.

אז מה הסיפור של הברק הזה? ברק היה מנהיג צבאי בנחלת נפתלי. סיסרא, שר הצבא של יבין מלך כנען, תקף את ישראל, ודבורה הנביאה באותה תקופה, החליטה ליזום מלחמה כנגדו.

דבורה, מצווה על ברק:

וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי; וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה ה` אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן... וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה "

- שופטים ד`, ז`-י`

ברק, שכנראה לא היה גיבור גדול מדי, סירב להלחם בלעדיה.

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ.

ובתמורה דבורה מטיחה בו:

וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ- כִּי בְיַד-אִשָּׁה, יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא

דברים אילו, המנבאים בעצם את מות סיסרא בידי יעל הם דו שיח מרתק ומיסתורי בין המנהיג לנביאה. אפשר להתחיל ולנסות ולפענח את הדיאלוג הזה מכמה כיווני פרשנות – הפירוש הרוחני, הפירוש הלוגיסטי, הפירוש החינוכי והפירוש השוביניסטי. הדבר היחיד שמשותף לכל הפרשנויות היא העובדה שברק לא נענש בידי ה` על סירובו הראשוני לצאת לקרב – כך שכנראה יש דברים בגו.

בכיוון הרוחני, אפשר אולי לשער שברק ניסה לחקות את דרכי הכנענים שנהגו לקחת עימם כוהני דת כחיזוק רוחני בשדה הקרב. יתכן שברק חשש מהפסד אפשרי בקרב ולא רצה לקחת את הסיכון.

הפרשנות הלוגיסטית לעומת זאת טוענת שתרומתה העיקרית של דבורה למלחמה היה בגיוס כוח האדם. ע"פ שירת דבורה אנשים העדיפו לעשות לביתם ומקיינם מאשר לטובת העם (""למה ישבת בין המשפתיים לשמוע שריקות עדרים?"). ברק לא הצליח לגייס מספיק מתנדבים למלחמה, ולעומת זאת דברה כן הצליחה ("ותאמר דבורה אל ברק: `קום...`, וירד ברק מהר תבור ועשרת אלפים איש אחריו ").

הפירוש החינוכי אומר שברק רצה פשוט לחנך את העם. הוא רצה להמחיש שנצחונו במלחמה הוא באמצעות ה` (דרך שליחתו דבורה) ולא נצחונו האישי. נניח.

הפירוש הכי פחות מתקבל על הדעת, הוא הפירוש השוביניסטי. דבורה אומרת "לך ומשכת בהר תבור" ו-" ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא... " – כלומר מציעה לברק לבצע תוכנית הסחה לסיסרא. אבל ברק לא סמך על דבורה - הוא לא חשב שאישה יכולה לבצע פעולה צבאית בעצמה. ולכן הוא אמר לה: "זה מסוכן מדי בשבילך ללכת לבד - את באה איתי!" "אם תלכי עימי והלכתי; ואם לא תלכי עימי לא אלך!" . דבורה הסכימה ואמרה: " הלוך אלך עימך", אבל הוסיפה "אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך" " - אתה חושב שאישה אינה יכולה להסתדר בעצמה בשדה-הקרב? אז תדע לך ש" ביד אישה ימכור ה` את סיסרא"...

המשך הסיפור ידוע – יעל הורגת את סיסרא, וברק מנצח במלחמה.

חזרה לטיפוס. אני עוצר לנוח. פחות מן העליה, יותר מאגזוזי המוניות החולפות על פני בדרך למעלה התבור, ונושאות בתוכן תיירים אשר הגיעו באוטובוסים (העליה לפסגת התבור אסורה על אוטובוסים). הכביש די צר, ויש מדרכה. המדרכה עצמה לא רכיבה במיוחד.

עליות כאלה אני מעדיף לקחת בקלות. לא להסתכל על הקצב של האחרים, ולהקשיב במקום זה לשעון הפנימי. זה אולי איטי, אני מעייף, פחות. עקרונית העליה לתבור היא לא מן הקשות שעשיתי. היא מעט ארוכה, אבל לא יותר מזה. אני חולף באחד הסוויצ`בקים, ומשתנה כיוון העליה. אני משקיף על העמק. פשוט נהדר. האויר עדיין קריר ונעים. אין הרבה דרכים לעשות טוב יותר את ערב חג הזה.

הסיפור של התבור עצמו הוא גם מעניין מאוד. התבור מככב בשתי מסורות – היהודית, והנוצרית. בתקופת המקרא, כאמור, צבאו של ברק הסתער על צבא סיסרא שישב בעמק מהר תבור. בימי בית שני, הייתה פסגת התבור חלק מן הפסגות ששימשו להדלקת משואות סימן לקידוש החודש. בימי המרד הגדול, היה התבור חלק מן הערים שביצרו המורדים. יוספוס פלאביוס מספר שפלצידוס בראש 600 לוחמים, לא האמין שיוכל לכבוש את ההר הגבוה, ולכן קרא למורדים לרדת אליו בשלום. המורדים ירדו, אך במקום לשלום הם תקפו את הרומאים. הרומאים נמלטו, אך בשלב מסויים חזרו אחורה והביסו את המורדים.

על פי המסורת הנוצרית, בהר תבור התרחשה השתנותו של ישו, שבמהלכה, לפי הכתוב בברית החדשה, טיפס עם כמה מתלמידיו לראש הר גבוה, ושוחח שם עם משה רבנו ואליהו הנביא אשר בישרו לו על מותו הקרב.

הגעתי למעלה. שי ונתן מחכים לי. לועסים משהו. אנחנו ניגשים לכנסייה. הייתי פה לא מזמן, ואין לי חשק להכנס. גם האחרים מוותרים.

אנחנו יורדים מעט בכביש ופונים שמאלה לסינגל המסומ"ש בשחור ועונה למספר 3250. הסינגל רכיבה מאוד ברובו. הוא מקיף את כל הפיסגה. הנוף הנשקף פשוט מדהים. אנחנו פוגשים בדרך שני חיילים משוחררים לפני תחילת הלימודים באוניברסיטה. הם עושים חלק גדול משביל ישראל ברגל. אם יש טרנד שאני מרוצה ממנו – זה הטרנד הזה. בהמשך נפגוש עוד קבוצת הולכים די גדולה. תענוג לראות אותם. שיחה קצרה ומנומסת ואנחנו ממשיכים.

בצידו המזרחי של ההר, על יד מערה גדולה, אנחנו מתיישבים לנוח. משקיפים על עמק יזראל. לועסים אפרסמון ששי קטף מן הגינה שלו. אני יכול לשבת פה שעות. הדרך לפנינו עוד ארוכה. ממשיכים בסינגל עד לנקודת החיבור של עם הכביש. מפה מתחילה ירידה מהירה ומענגת במיוחד. צריך להזהר לא לקחת את הסיבובים החדים רחב מדי ולהפגש במוניות. המוניות מצידן לא ממש עושות מאמץ, ומדי פעם "מיישרות" את הסיבובים. לא נעים.

תוך דקות מספר אני למטה. מחכה. נתן מגיע דקה שתיים אחריי. שי מגיע אחרי עוד מספר דקות. אנחנו פונים שמאלה וצוללים לתוך דבוריה. איזה ירידות תלולות! לא יאומן. לא נראה לי שמהנדס אזרחי ישראלי היה מאשר אותן. סוף הירידה, אנחנו מוצאים את עצמנו למרגלות הר דבורה. בדיוק במפגש בין שביל ישראל, סימון השבילים האדום, וסימון השבילים השחור. אנחנו לוקחים את השחור. ואז מתחילה עליה מן הגיהנום. כל התבור מתגמד לעומתה. קירות תלולים ומבאסים.אנחנו מקיפים את הר דבורה ומטפסים לפסגתו.

כבר חם. אנחנו מתחילים לגלוש למטה. חוצים מספר מטעי זיתים, ועוד עליה לא קלה ואנחנו ברכב. אפשר לסמן V גם על התבור.

לך תוכיח שאין לך אחות (או 7)

וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל-דָּוִד, לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה--לֵךְ וּבָאתָ-לְּךָ, אֶרֶץ יְהוּדָה; וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיָּבֹא יַעַר חָרֶת.

שמואל א פרק כב

לך תוכיח שאין לך אחות (או שבע)

השנה אצלי היא שנת שבע אחיות. לא יודע למה, אבל אני מוצא את עצמי בפעם החמישית השנה רוכב כאן. שנה שעברה זה היה איזור עין כרם, לפני שנתיים ערד ועכשיו שבע אחיות. נדמה לי שבחניה הכמעט קבועה שלי ליד מסעדת בלאק סטיר אוטוטו ישימו שלט עם מספר הרכב שלי.

למה שבע? למה כמה?

מה זה ה"שבע אחיות" הזה? למה שבע? למה כמה? למה אחיות? המקור של השם הוא בכביש. זהו הכביש המתפתל ועולה לקסטל. במקור עברה כאן דרך רומית שהתפתלו בה 17 עיקולים.

האגדה מספרת שהשם "שבע אחיות" ניתן על שם מספר הפיתולים, אבל ניתן למצוא סתירה בה במקורות מחקר גיאוגרפיים.

יהודה זיו, חוקר ארץ ישראל ומקים מדור חוי"ה הצה"לי מעלה את הסברה, בספר "רגע של מקום: סיפורים מאחורי שמות מקומות", שמקור השם הוא בפקיד בריטי תושב העיר נית' פורט טאלבוט (Neath Port Talbot) הקרויה גם "שבע האחיות". הכביש הזה הטיל אימה על הנהגים עוד לפני קום המדינה. הנה זיו מצטט קצין הנדסה בריטי בשם יו בראון:

"מראש מעבר ההרים צוללת הדרך אל אחת הדוגמאות יוצאות הדופן ביותר של הנדסת הדרכים שפגשתי מעודי - סדרת עיקולים חדים, הנודעת בשם "שבע האחיות". בפרפורים הללו, קצרים ותלולים עד אימה, צריך לחזות כדי להאמין; בליטה חדה בתחתית העקלתון מדופנת למעשה בלוחות פלדה איתנים, וכלי רכב, המחמיץ כאן מבלי משים את הפניה ומישיר דרכו, עלול למצוא את הקרקע נשמטת מתחת גלגליו ! בחורף עוטה המעבר לרוב עננים, המצמצמים את הראות עד לאפס; אני מתייחס אל נסיעה לילית בתנאים הללו (שעה שנאלצתי פעם לנווט בעיקול, שמשאית תקועה חוסמת אותו) כאל הנועז במעללים שביצעתי אי פעם. עתה מוליכה דרך עורקית חדשה, ומעולה בין ערוציהם של הוואדיות שמתחת , ו"שבע האחיות" המרושעות ניטשו לעד על גבי הרכס עטוי העננים של המעבר, המתנשא אל על."

יוצאים מבלאק סטיר, חוצים את הכביש, ונכנסים בירידונת קצרצרה ל"שביל ירושלים". זאת הירידה האחרונה לזמן הקרוב. מעלתה והלאה רק עליות. המזג אויר סביר. אפילו קצת קריר. נדיר משהו בימים אילו.

ימחק ספטמבר מלוח השנה!

אם יש משהו שאני שונא, זה את חודש ספטמבר. הוא משלב את החום המגעיל של אוגוסט עם לחות בלתי נסבלת. פשוט גועל. אי אפשר לרכוב אחרי השעה 8:30, עת השמש היוקדת מפציעה מבין העננים וקורעת לנו את הראש. אני חושב בערגה על החורף עם הקור הנעים. חכו ודברו איתי עוד חודשיים/שלושה כשהטמפרטורה כאן בבוקר היא בין 0 למינוס-שקר-כלשהוא ותשמעו התבאסות דומה. אבל תמיד כיף להתגעגע למה שאין.

שביל ירושלים מתפתל לאורך מאגר בית זית, ואז פונה צפונה בחדות. עוד עליה מתונה, והנה מתחיל הסיוט ושמו "העליה של שבע אחיות". עליה תלולה, מדודרת ברובה בקיץ, שמחייבת אותך לא רק להפעיל את הלב והשרירים שעות נוספות, אלא לשמור על קו נכון, כך שהגלגלים לא יחליקו או תאבד את האחיזה. מימיננו מוצא ו"ארזה" משמאלנו גבעת האוניברסיטה.

אני מנסה לחשוב על דברים אחרים. חושב על הביקור של הרצל בדיוק כאן לפני 110 שנים. הרצל כתב ביומנו שהדרך הציורית למוצא מירושלים, אחרי ביקור אצל הקיסר, הזכירה לו את הפירינאים. וואלה, איזה דמיון היה לאיש הזה. מה הוא לקח לעזאזל?

מד הדופק במכשיר הג'י.פי.אס. מראה מספרים ספק חוקיים. לדעתי אם הוא יכל לדבר, הוא היה מבקש תוספת שכר בגין תוספת מאמץ. הטיפוס הוא מעין משחק עדין בין הכוח ברגליים, השיפוע התלול אותו אני מבקש לקזז באמצעות השענות קדימה וישיבה על אף האוכף, לבין האחיזה המתערערת כתוצאה מהעברת המשקל קדימה.

אילו הרגעים בהן היאוש מתחיל לתת אותותיו. מתחילות לנקר במוח שאלות כמו: "למה הייתי צריך את זה? מה היה לי רע בלהשאר במיטה בבוקר?" או "זה הכל בגלל המשקל העודף שלי!" ואז זה עובר לשלב האופרטיבי – ממחר אני אעשה ספינינג 8 פעמים בשבוע. אכנס לדיאטה בסגנון "צום הראמדן" רק בלי הארוחה המפסקת. אני חותם חוזים עם אלוהים ומקווה שהוא יעמוד בדיברתו. מהון להון זה נגמר. הדבר היחידי שאני מרוצה ממנו, הם האופניים. נדבקים כמו אופני זנב קשיח למרות הרכיבה בעמידה, ופשוט לא מתנדנדים. פשוט חיות מירוצים.

בשלב הזה, אחרי שהנשימה חוזרת כמובן, המוח מעביר אותי תהליך איפוס והדחקה מהירים. אני משכנע את עצמי שזאת בעצם הייתה חוויה. בעצם כל סיוט שנגמר הוא חוויה רטרואקטיבית אמר פעם פיש וצדק.

פתאום אני קולט. אני למעלה במבשרת, וכל זה מבלי להפסיק. הצלחתי לטפס את שבע אחיות רצוף. מסדרים את הנשימה, לוגמים משהו וממשיכים.

מחליטים ל"טפס קומה" לשביל גבוה יותר. אחרי מספר דקות מתחברים לעליה המסומנת בסמ"ש שחור. זהו סינגל למיטיבי לכת. אנחנו, שזה אני ואלחנן, בניגוד לאחרים מפספסים את הפניה, ומיד חוזרים אלחורה וממשיכים לטפס. בקצה השביל המעט טכני והתלול מאוד, יער אורנים מן היפים שיש וסדרה של מספר שומרות, אני ספרתי 2 לפחות, המשקיפות על הטרסות העתיקות.

הגענו למעלה לפסגה. גובה 780 מטרים ליתר דיוק. רכיבה לאורך הגדר של המחצבה הסגורה, ואנחנו גולשים מטה בשביל המסומן בירוק. ראשיתו שביל רחב, ואז הופך לסינגל פתלתל המביא אותנו עד כיכר הר איתן שבכניסה לסטף.

אנחנו חוצים את הכיכר, וליד העגלה עם הבייגלה, נכנסים לסינגל המסומן ירוק. מתחילים שוב לטפס לכיוון עין צובה. אלחנן נשכר בפעמים הראשונות שהוא רכב כאן, כמה קשה הייתה העליה הזאת עבורו. האמת שגם עבורי.היום זאת סתם עוד עליה שצריך לעבוד בה. גיל מדרבן אותי בצעקות, ובעצמו מוריד רגל. אני לעומת ממשיך לדווש ומפגין דבקות ראויה במטרה. הגענו.

תופסים שולחן עץ קק"לי על יד חירבה נטושה, וכל אחד מוציא את מרכולתו. אחד הביא דבלים, השני אננסים מיובשים, השלישי סתם חטיף אנרגיה ארוז. רק קפה חסר לנו. שיגיע כבר החורף! אני מתגעגע לתה בתרמוס, לאדים שיוצאים מן הפה, לקור המתפשט בעצמות אחרי העליה החמה. ברקע נשקף אלינו תל-צובה. אני נזכר איך לפני שנתיים באמצע החורף, ירד שלג די כבד בירושלים. כולם רצוט לטפס בפקקים לבירה. אני שי ואלחנן התעטפנו במיטב שכבותינו, וטיפסנו מיער הקדושים לצובה. אפילו בובה בשלג בנינו בתל צובה. בינתיים הזמן עבר. במקום שלג עכשיו חמסין, שי רוכב עם אחרים, ורק אלחנן נשאר כסלע של יציבות.

יום צלבני היום. תל צובה, או בלמונט כפי שכינוה הצלבנים, הייתה מבצר צלבני קטן. המבצר נכבש ע"י כוחותיו של צלאח-א-דין. עוד חווה צלבנית לפנינו בהמשך. המבצר, שהפך לכפר הערבי א-סובא נכבש בתום ההפוגה הראשונה בשנת 1948 במבצע שנקרא בתחילה מבצע לר"לר (על שם יעדיו – לוד, רמלה, לטרון ורמאללה) והפך למבצע דני על שם דני מט מפקד הל"ה.

עוד טיפוסון קצר בכביש, ואנחנו במחצבה. רכיבה קצרה לאורך דרך 3965 , חציה של מוצא, מחלף הראל, ואנחנו חוצים את מבשרת ציון. הקניון מימיננו, ופנינו צפונה – לנחל חלילים.

הניחו לנחל חלילים

נחל חלילים הוא אחד הסינגלים היותר אהובים עלי באיזור. רכבתי בו למעלה מעשר פעמים, בכל סוגי מזג האויר, ואפשר לומר במידה רבה שאני מכיר אותו לא רע. מסתדרים לסדר תנועה בטור, מתמגנים, מורידים אוכפים, וגולשים. בפעם האחרונה שהיינו כאן נתקעתי מאחורי כיתת ילדים חרדית בטיול שנתי. אני מתפלל שהפעם זה לא יקרה. הנחל ריק תודה לאל.

כניסה לסינגל מלווה תמיד בשינוי מנטלי. אני הופך דרוך יותר, מרוכז יותר, פחות מביט בנוף ומתמקד 2-3 מטר קדימה במכשול הבא. הראש מתכנן את הקו המהיר או העביר יותר. יש לזה קסם רב. יש מספר גדול של רוכבים שרק זה מדבר אליהם. אני מעדיף את הגיוון. להנות מכל העולמות – גם הטכני וגם הטיולי. יש לפנינו 2.5 ק"מ של סינגל איכותי, ואני מתכונן למצות אותו עד הסוף. הנה הטרסה המוכרת, עם הצ'יקן ליין, הנה הירידה המדורדרת, הסלע האלכסוני. אני עובר ומברך לשלום את כל האלמנטים המוכרים. מגלגל אותם בראש כמו חברים ותיקים. יודע שהדינמיקה של המפגש ביננו תלויה בשנינו. מצד אחד, אני מעט עייף, קצת חם, חוסר ריכוז – ומפגש שלי פנים אל פנים עם האלמנט יהיה מתבקש. מצד שני האלמנט מותש, צמא לגשם. חום הקיץ התיש אותו והוא מגיר דרדרת ואבק. אני נזהר לא להתגרות בסיבובים, לא ללחוץ חזק על הבלמים, לא לחרוץ את השביל האהוב, מה שיהפך לנתיב מים הרסני בחורף. עוד מעבר אחד קשה, ואני בחוץ. את שארית הסינגל אני יורד במהירות רבה עד העץ. העץ האהוב בקצה. הסמל של נחל חלילים בעיני, שוכן בפתחו של "עמק הארזים", משקיף לעבר עינות תלם צפונה, והר המנוחות מעל עם אלפי הקברים. אני נזכר בזעם במאבק של החברה להגנת הטבע להצלת הנחל. בשדה שבפתח הנחל, מתכונן להבנות מרכז מסחרי. בפרקטיקה, זה יחסום את הכניסה לנחל, ויהרוס את הנוף לחלוטין.

אנחנו נפרדים מיאיר שממהר לעבודה, וממשיכים צפונה. חוצים את עינות תלם הנמצאים בשיקום כבר שנים ולא זז שם בהם כלום, פונים צפונה ונכנסים לואדי של נחל לוז.

הבלוז של נחל לוז

אנחנו נכנסים לערוץ הרחב של נחל לוז. המון עצי זית. השביל הופך לצר, ולא מאפשר מעבר של רכב, לנו אין בעיה. ממשיכים כ-750 מטר קדימה, ומגיעים לעין לוז (או לוזה). קראתי היכן שהוא באינטרנט שהמעיין אומץ ע"י לוחמים של פלס"ר יעל והוא נקרא עכשיו "עין יעלים". למה צריך לשנות שם של מעיין? מה רע בעין לוז? בכל מקרה, העבודה שלהם ניכרת. המקום נקי ומטופח, בריכת האגירה מצוחצחת, ורק חבל שאין הרבה מים.

אנחנו מנצלים את המים הקרים, ושוטפים את הפנים המיוזעות. לא יאומן כמה שזה מרענן.

אנחנו ממשיכים עוד כ-100 מטרים, ומגיעים לבית החווה הצלבני.

דן מגלה עץ תאנים ענק ועמוס בפרי, טארסה מתחת לחווה. הוא יורד אליו, מתחיל לקטוף פירות, וזורק אותם אלינו. העץ עמוס לדעתי במאות פירות. הפירות בשלים מאוד ומתוקים ממש כמו דבש. אף פרי לא מפוספס, ואין שום ביצי צרעה בתוכם.

אנחנו מפרקים את התאנים כאילו אין מחר. פשוט דבש אמיתי.

מנוחה קצרה ואנחנו בדרך חזרה. אני מתלבש על סינגל מקסים שרץ לאורך הואדי בחצי גובה. חוצים את מטע הזיתים המרשים וממשיכים הלאה. גיל קולט גבעה תלולה. כמו ילדים קטנים שלא יכולים להתאפק מתחילים לנסות לטפס עליה. האמת שהירידה יותר מפחידה מן העליה. גיל ואורי מצליחים לטפס. אלחנן מצליח רק לרדת. דן עייף בצד, ואני מצלם.

נכנסים לשבילון החוצה את העמק בעינות תלם, סינגל זורם ומהיר, עוד 10 דקות ואנחנו ברכב. אין ספק שנחזור לעוד סיבוב כשהשקדיות, הרקפות והכלניות יחזרו.

יום כיפור בשבילי

קטע שפורסם כבר בקומונה.

בשבילי יום כיפור מורכב מ-2 קטבים. מצד אחד תפילת "נתנה תוקף" עם הלחן המדהים של יאיר רוזנבלום:

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן
וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטֹּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יַעֲנִי וּמִי יַעֲשִׁיר
מִי יֻשְׁפַּל וּמִי יָרוּם

ומצד שני ליאונרד כהן בשיר "מי באש" שהוא אינטרפרטציה אישית לתפילה המקסימה הזאת:

ומי באש, מי במים
מי לאור חמה, מי בליל אפלה
מי בסבל רב, מי סתם כך
מי ביום פריחה אביבית, מי בגסיסה איטית
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש?

ומי בנפילה, מי בתרופות הרגעה
מי בממלכת האהבה, מי באיבחה מהירה
מי במפולת שלגים, מי באבקת סמים
מי בתאוות בִּצְעוֹ, מי בגלל רעבונו
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש?

ומי בהשלמה אמיצה, מי בתאונה
מי גלמוד בבדידותו, מי אל מול מראתו
מי בפקודת גבירתו, מי בידיו שלו
מי אסור בכבלים, מי בכוחות רבים
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש

הנה ליאונרד כהן בביצוע יפהפה לשיר.

הגשרים של מחוז מודיעין

בשבועיים האחרונים אני רוכב באיזור מודיעין. יחסית זה נוח לי. תוך חצי שעה אני מגיע, בחזרה יחסית אין לחץ בתנועה (בגלל החופש) ומסיימים מוקדם. הסבב הראשון היה משהו שתכננתי לעשות הרבה זמן – לקשר בין בן-שמן לכרמי יוסף. התחלנו בליגד סנטר ומשם חצינו את הגבעות של חירבת רגב לכיוון ישפארו סנטר, חציה מתחת לכביש 1, משמר איילון. קצת סינגלים בכרמי יוסף וחזרה דרך שעלביים לכיוון ליגד סנטר. על הנייר סבבה. משהו כמו 32-33 ק"מ. בפועל יצא מסיבה לא ברורה 39.5. התכנון היה להתחיל בשש. קבעתי עם מליסה לצאת מצומת רעננה בחמש וחצי. היא רק הגיעה בחמש וחצי. עוד עיכוב באיסוף של דן, ומתחילים כמעט בשש וחצי. מוסיפים לזה את הצמיג הקדמי במצב לא טוב של ניר שהצריך הרבה עצירות וניפוחים, ומקבלים עיכוב. במקום בתשע וחצי זה הסתיים בעשר ועשרים.מילא הזמן – אבל נכנסנו לשעות החום והיה קטע קצר ובהחלט לא נעים. אני פותח את הקומונה, וקורא את התגובות. אין תגובה אחת חיובית. כולם מתלוננים על החום. יומיים עבדתי להנדס את המסלול שיהיה זורם ומבלי שאתרי הבנייה יפריעו. הנוף היה מדהים והסינגלים של כרמי יוסף משובחים כתמיד. ובסוף מזכירים רק את החום. עבר שבוע, תכננתי לרכוב בשוכה עם דן ושי. ערב לפני שניהם מבריזים – אחד פצוע, השני בעיות בניה בבית. אני מחליט להצטרף לגיא באיזור הבית שלו – עמק איילון בין מודיעין לפארק קנדה. אני אוסף שוב את מליסה, היא שוב מאחרת, אבל הפעם לקחתי שולי בטחון רחבים. יוצאים מן הכניסה לישוב רעות וגולשים לכיוון מבוא חורון. הנוף מדהים. הכרמים עכשיו נראים הכי טוב שאפשר. מין נוף טוסקאני כזה. מתחיל להיות חם ולח מאוד. מחליטים להכנס לפארק קנדה ולא לטפס לנוטף. חם לי מאוד בעליה. מה זה חם אני נוטף. מתחברים ל"רודי פרוג'קט" ומשם בעליה האכזרית, עוד 2 סינגלים ואנחנו במגדל. רוכבים בסינגל הטראומטי "אמבטיות", גיא ממשיך ל"רכס תותחים" ואני מוותר עליו, אני לא במיטבי. נפגשים בכניסה ל"פרסה". פה קצת יותר נעים לי. כרגיל גיא מחבר מעולה את המסלול ולמרות החום הכבד, אני נהנה מאוד. הכל פשוט זורם. גולשים חזרה לכיוון המאגר ומתחילים בטיפוס חזרה. בקטע האחרון, אני מותש וחוזר דרך הכביש, הם לוקחים עוד סינגל. רק אחרי ליטר וחצי שתיה קרה דיאטטית, אני מתאושש. לדעתי צריך להעביר הצעת חוק לביטול אוגוסט/ספטמבר. חודשים חמים מדי ולא מועילים לאף אחד בכלום.
אינסטינקט שלילי

בדרך מספרת לי מליסה שהם מתכננים לפתוח קומונה משל עצמם שתהיה "פתוחה" ובה "כל אחד" יוכל להזמין לרכיבה. אני תוהה מה ההבדל בין זה למה שקיים היום. ההבדל הוא שהקומונה זה אתה ושם זה לכולם. אבל אני לא מגביל אף אחד, ולהפך, אני מעודד עוד אנשים לפתוח. לא נראה ככה היא אומרת. אבל בדקתי סטטיסטית לפני כמה שבועות – יש יותר הזמנות רכיבה אצלנו מבכל מקום אחר. אני מבין את מקור הבעיה. היא רוכבת עם צחי שהחליט שהוא רב איתי ושאני מחרים אותו, והוא מחפש מקום לפתוח רכיבות לשישי שאליהם יצטרף הגרעין של הקומונה שלנו. די שקוף. התגובה הראשונה שלי, היא באינסטינקט מלא רגשי נחיתות, רצון לצאת מכל העסק הזה. פשוט מביא לי את הבחילה. אני זה שחוסם את האנשים? אני זה שמונע מאנשים ליזום רכיבות? סה"כ רציתי מקום אינטימי לחברים, קיבלתי פורום טיולי אופניים בהיקף, אנשים קוראים יופי את השרשורים אבל קשר אמיתי לא ממש נוצר, ובסוף אני האיש הרע. אני מגיע הבייתה, מתוסכל, מחליט שאם זה האופי של הקומונה, אולי עדיף לא להיות שם. אני כותב מכתב פרידה מיותר ומחליט לקחת צעד אחורה. נראה אותה מארגנת את הרכיבות ולא רק במענית. זה כל כך מעליב אותי. לפני שנה היא הצטרפה אלינו מ"גרופי" ולא הכירה אף אחד, עכשיו מה שמעניין אותה זה לאסוף את מי שאני ליקטתי כחברים לאורך הזמן ולהעביר אותם למקום אחד. את כל זה, כשהיא ברכב שלי, כשאני אוסף אותה. התגובה שלי כמובן לא חכמה, מפני שאני בעצם מעניש את עצמי. במקום להגיד לה שמבחינתי כל הפעילות הזאת על הזין שלי. שבזכותה ובזכות חבריה לא הגיע אפילו רוכב נוסף אחד. במקום זה אני מגרש את עצמי. ממש גאוני. אני מקבל טלפונים בערב. אנשים מתבאסים מזה. גם אני. אני משקיע בזה את הנשמה ובסוף מקבל את החרא הזה לפנים. אני קם בבוקר ומחליט לא לותר. זה הבית שלי. שהם יצאו ממנו. ההפסד הוא רק שלהם. אני אשנה את האופי של המקום במקום לנטוש. העובדה שהמקום מזוהה איתי צריכה להיות סיבה לגאווה ולא לשום דבר אחר. ההצלחה של המקום היא ההצלחה שלי, ולא של אף אחד אחר. גם לי מותר פעם להתגאות מבלי להתבייש. אנשים באים בגללי לקומונה. לא בגלל מליסה ולא בגלל אף אחד אחר. אני יוצא לשבוע חופש באיטליה קצת להירגע. אני חוזר לעומס כבד בעבודה. חוץ מזה אני משתתף באיזו הפקה של סידרת טלויזיה לערוץ 10 ולערוץ "החיים הטובים" על טיולי אופניים לכוזרים נהנתנים :-). אוטוטו מגיע החורף והחום ירד, והכל ירגע.

מינימום זה המקסימום החדש

הכל התחיל במודעה תמימה בקומונת סינגל ספיד. גיא מרמת אביב מוכר טרק 800 כרומולי. התקשרתי. 300 ₪. וואלה שווה. בדרך ניסיתי לחשוב אם יש לי חלקים בסנטה קרוז שעולים 300 שקל. יש, לא הרבה. הרוב יותר. מכניס קצת פרופורציות.

האופניים מופשטים מכל הרכיבים ונשלחים לצביעה. צבעי רכב. עבודה סבירה. לא בדיוק הצבע שרציתי, אבל גם בסדר. עם מספיק מדבקות זה יראה טוב. מבצע איסוף חלקים מן המחסן, קצת הלוואות מחברים וזה מה שיצא. לא רע בכלל. אפילו התאמת הצבעים.

רכיבה ראשונה לעבודה. אני מזועזע. כל מדרכה אני חוטף בובמה כאילו זרקו אותי על הריצפה. מתחיל להתרגל לאט לאט. זורם עם הכידון, מתגמש. הצמיגים בלחץ אויר גבוה, מה שלא ממש מוסיף שיכוך אבל רץ מהר. אני מותש אבל מרוצה.
רכיבה שניה, יותר ארוכה. 80 ק"מ בשרון. אני כבר יותר נינוח. מתרגל לדינמיקה הלא סלחנית. רכיבה שלישית – אני מאוהב. הם כנראה כבר לא ילכו לשום מקום.

עכשיו אני אמור לקבל מדבקות מקוריות מ-CTC, לרכוב עליהם עוד חודש בשביל לדעת מהו יחס ההילוכים הנכון, ואז הם גם יהפכו לסינגל ספיד.

בעבודה, לפני הרכיבה, רואה אותי עמית לעבודה ושואל אותי עליהם. הוא מתפלא מה טוב בהם. אין להם בולמים, לא בלמי דיסק ום לא הכי קלים בעולם. אהבה אני אומר לו, לא נשקלת בקילוגרמים על השילדה אלא ברגש וחוץ מזה, לא שמעת שמינימום זה המקסימום החדש?

אני תמיד נשאר אני

לפעמים אני גדול, ולפעמים - קטן.
לפעמים אני גיבור, ולפעמים - פחדן.
לפעמים אני ביחד, לפעמים - לבד,
לפעמים אני באמצע
לפעמים - בצד.

אבל אני תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני!

אני תמיד נשאר אני, דתיה בן דור

5:30 בבוקר. כביש 4 לכיוון גנות. מרבית אוכלוסיית גוש דן - לפחות אילו שהבחירה בידם, ישנים.

מראה הזוי. אופני הרים על הגג. בפנים איש לא צעיר שחגג לא מזמן 40, לבוש בחולצה צבעונית ומכנס מוזר. לרגליו נעליים שקשה ללכת בהם ישר מבלי להתנדנד. בפנים dazed and confued של לד זפלין בקולי קולות. האיש מתופף על ההגה. האיש הזה הוא אני.

כביש 1. מחלף לטרון. כביש 3. צומת נחשון. חונה.

יוצא מן המכונית. ניגש ל"מנטה". מזמין קפה חלש מדי ורותח מדי. מסביב מתחילים להתגודד כבישונים מהודרים במיטב מחלצותיהם הצבעוניות היישר מקולקציית פריס ומילאנו האחרונות. הוא מרגיש כמו חקלאי. כמו נטע זר. אבל מה אכפת לו. היום רוכבים.

כך מתחיל בוקר רכיבה טיפוסי שלי. אחד מני רבים בשנים האחרונות.

מתחילה להתאסף החבורה. מגיעים אותם האנשים, אבל בתמהיל אחר בכל פעם. מעגלי הכרויות שונים. חברים. חברים לעבודה. חברים לרכיבה. סתם מכרים. טרמפיסטים מזדמנים. יש אופי מוזר לחברויות לרכיבה. זה מזכיר קצת את החברויות במילואים. ישנם עמיתים למילואים שלא ראיתי קרוב לשנה. מן הרגע שאנחנו נפגשים התחושה היא שלא נפרדנו מעולם. ביום סיום המילואים אנחנו נפרדים שוב תוך הבטחה לשמור על קשר שלא ממש מתקיימת במציאות. כך נוצרים להם מעגלי הכרויות שונים. היום יש את נתן, ומליסה עם אינטנס חבוטים לבחינה, ורפי, ודן, ושי, וטל שחוזר מחופשת הריון על סינגל ספיד, וטמיר עם אופניים חדשים, וגילי.

התארגנות קלה. יוצאים לדרך.

יוצאים דרך השדה שמאחורי תחנת הדלק. אין שבילים מסומנים אבל המגמה היא צפונה בתחילה ואחר כך מזרחה ושוב צפונה. השאיפה, בסיכומו של דבר היא להתחבר לסימון שבילים אדום המוליך מנחשון לכיוון מצפה הראל והידוע בשמו העממי "דרך בורמה". השדות כבויים. צהובים. האביב כאן מדהים. הקיץ לא ממש. נחמה אפשר למצוא בתאנים שליד עינות סוסין ובצל של יער אשתאול. המגמה בדרך העולה לכיוון מצפה הראל היא בשיפוע די קל. אני עדיין עייף וכבוי. קמתי מן השינה אבל לא ממש התעוררתי.

אלמוני: איך, איך לא חשבנו להביא חומר?

חבר של אלמוני: בוא נבקש מהחבר’ה שם.
אלמוני: נראה לך שהם יתנו?
חבר של אלמוני: זה נווה שלום, לא? ערבים הם מכניסי אורחים.

ציטוט מתוך הבלוג "תגביר, רוג’ר, תגביר"

מטפסים למצפה הראל בסינגל אופנועים חביב. חונים לחמש דקות מתחת למגדל התצפית היכן ששכן כפר ערבי . מתחברים לסינגל נוסף שנגלוש עימו חזרה לשביל המסומן אדום. ברקע השחזור של קרב לטרון עם חיילים מברזל. נווה שלום צופה אלינו מלמעלה. אנחנו ממשיכים על האדום לכיוון נווה שלום, ואחרי כמה מאות מטרים פונים ימינה לעינות סוסין. מתרשמים מאמת המים המשוחזרת ונוטשים את האדום לטובת הקפה של הישוב תעוז שתחבר אותנו לבסוף לאיזור ח'רבת שובב וליער אשתאול. אני מקשקש באוזניהם של מי שמוכנים לשמוע את סיפורו של טוביאנסקי האומלל שהוצא כאן להורג על לא עוול בכפו. זאת הנקודה בה צריך כבר להיות ערני. מתחילה העבודה האמיתית. טל, עייף, עם כושר שנבל מעט בחודש הפסקה, על סינגל ספיד שלא ממש עושה לו חסד, מחליט לפרוש. אני לא אוהב כשפורשים באמצע. בטח לא לבד. המכונית יחסית קרובה. משביע אותו לסמסם ברגע שהוא מגיע. נפרדים. חבל. מתחיל טיפוס, לפרקים מתון, שיביא אותנו עד מצפה אשתאול.

פה אני חלש. אני מודה בפה מלא. החולשה שלי גורמת לרוב הקבוצה להעלם במעלה העליה, ולהשאיר אותי עם עצמי. להתמודד. אילו הם רגעי הכפירה. אני יודע שצריך לעשות את העליות באהבה. ואני יודע שצריך לחשוב מחשבות חיוביות בשביל לא להשבר. אני יודע שעליתי עשרות אם לא מאות עליות קשות מזאת, אבל עדיין קשה. ארמסטרונג אומר באחד הספרים שלו שזה לא נהיה יותר קל – זה נהיה יותר מהר.

ברגעים כאלה אני מנסה לנחם את עצמי. נכנס לסאשין של רחמים עצמיים. פתאום חולפת לי בראש מחשבה על פליטי השואה, מוכי הגורל, שנזרקו היישר מן האוניות לשדה הקטל הלא רחוק מכאן, בלטרון. זה נותן קצת פרופורציות. וכך מבלי לשים לב, העליה נגמרת. החברים יושבים בתצפית ומשקיפים על בית שמש ורכס נס-הרים. כמו תמיד, טמיר שולף מגש פירות יבשים מבית "ששון הקולה", בקבוקי איזוטוני נלגמים. אילו הרגעים היותר טובים. ממשיכים.

ירידה תלולה, שכנראה הוחלקה ע"י קק"ל, ומשמעותית פחות מדורדרת מן הפעם הקודמת, מורידה אותנו עד כביש 38. אנחנו חוצים את הכביש. עברנו מיער אשתאול ליער צרעה המוכר למרבית הרוכבים בשם "דרך הפסלים".

רוכבים מעט מערבה עד מגרש הכדורסל, ואז נכנסים לרשת סינגלים לא טכניים המזכירים את בן-שמן באופיים. משום מה הסינגלים ביער צרעה לא מוכרים למרבית האוכלוסיה. הסינגלים פשוט טסים. תענוג צרוף. הסינגל נמשך באורך של כקילומטר וחצי. אפשר להמשיך את הרצף בעוד שניים-שלושה קילומטרים טכניים יותר, אבל הפעם אנחנו מוותרים. מעט לחוצים בזמן. חוזרים לשביל המסומ"ש שחור למרגלות תל-צרעה וקבר שמשון. רכיבה לא ארוכב מדי לאורך השביל הרחב, מביאה אותנו לדובדבן שעל הקצפת – סינגל שורק.

סינגל יפהפה שמשקיך על דיר רפעת ועל כל עמק שורק. לרגעים גורם לך לחשוב שאתה בטוסקנה או בפרובנס. באביב המראה כאן מרהיב עין. גם בקיץ הנוף יפה. לחרדתנו אנחנו מגלים שהגבעה שהסינגל רץ לאורכה נשרפה כולה. נשאר רק קו לבן ומתפתל של הסינגל לאורך קו הגובה. הסינגל, שגם בימים שעדיין הייתה צמחיה, שיפוע הצד שלו היה לא הכי סימפטי בעולם, הפך בן רגע לנא'קב מדברי מפחיד ומפוייח. השילוב של השחור עם הירוק והכחול והצהוב עושה חגיגה בעינים. בקצה הסינגל, לא הייתי מתנגד לכוס יין טוב מדיר-רפאת או מיקב צרעה עם לחם טרי וקצת חמאה. הכל בתוך סל קש עם מפה משובצת. חלומות איטלקיים באספמיה.

אני מסתכל על דיר ראפאת ומבקש את ברכתה של מריה הקדושה. זה לא קשה. אם היא תתקשה, היא יכולה לקרוא את הברכה באחת מ-343 השפות בהם היא כתובה בכניסה למנזר. ההיסטוריה מספרת שהמנזר הוקם ב-1927 ע"י הכנסיה הקטולית, מאחר והפטריארך היה מעוניין להגן על ארץ ישראל אחרי רעידת האדמה שפקדה אותה. נשלחה בקשה לכל ההגמונים לשלוח תרגום לשפתם של המילים הראשונות בפניית המלאך גבריאל אל מרים אם ישו. התקבלו 404 תרגומים שמתוכם פורסמו 280 על קירות הכנסיה. היום כאמור יש 343 תרגומים, כולל בעברית. כל ברכה רשומה על סרט הנישא בידו של מלאך.

מקצה הסינגל ירידה תלולה מאוד שרובנו יורדים ברגל. דן מתעקש לגלוש, וזה נגמר בגלגול ובטלפון נייד שנופל מן הכיס. דן יחזור יותר מאוחר לחפש ולאסוף אותו. נכנסים לעוד רצף סינגלים עד לפאתי כפר אוריה, עוד ירידה תלולה ומפבה מתחילה טיסה בגובה נמוך לכיוון טל שחר והבייתה. אילו הרגעים הכי טובים. מצד אחד אתה לא לחוץ בזמן, אתה כבר יודע את שעת הסיום הצפויה, ולא צפויות תקלות. מצד שני – אתה משתחרר ומרביץ מהירות. כשאני על 45 קמ"ש, עוקפת אותי מליסה עם האינטנס. אני מוחל על הכבוד ורודף אחריה. מבחינתי הרכיבה הזאת יכולה להמשך לעד. ברגעים הללו אתה שוכח את הכל. העבודה, המחוייבויות, המשפחה. כלום. אתה, המכונה, והנוף החולף במהירות מול העינים.

פחית רד-בול בתחנת הדלק. פרידה מן החברים ואני טס טעון אנרגיה רעננה להמשך יום השישי.

במרחבי הטונדרה הטוסקנית

כתבו עליו בעיתון

טוב, הזכרתי את זה בפוסט קודם, עשו עלי כתבה למגזין "אופניים" גליון יולי 2008. במסגרת הפינה של מנחם במגזין. אני מודה שהכתבה תפסה אותי בהפתעה. קודם כל היא נפרשה לאורך 4 עמודים, עם יחסית המון תמונות. מנחם סיקר פחות או יותר את כל הפעילות שלי..לטוב ולרע. הכתיבה הייתה הוגנת לחלוטין. לא יצאתי מריר יותר או באיזה אופוריה מטורפת מזה. המחמאות שם היו קשות.אני מודה שקשה לי לשמוע מילים טובות. זה מביך אות וגורם לי לתחושה שזה לא מגיע לי. אפשר לראות את זה משתקף מן הכתבה, כאשר מנחם מציין שלא כל כך ברור לי למה כתבה עלי יכולה לעניין מישהו.

קיבלתי המון מחמאות. לא קיבלתי תגובות שליליות, לפחות לא בפני. הפכתי למיקרו-סלב לשתי דקות. זה נחמד כל עוד זה לא עולה לראש.

במרחבי הטונדרה הטוסקנית

בהמשך לשבוע הלא רע בכלל הזה, רכבנו ביום רביעי באיזור שבין בית שמש לנתיב הל"ה. ליתר דיוק מעינות דקלים שמתחת לבית ג'מל לכיוון בית נטיף ומשם ליער הראל.

המסלול הוא מסלול קשה בגלל אופי השטח – גבעתי. בניגוד לטיולי הרי ירושלים הקלאסיים – עליה ארוכה אחת, ירידה ארוכה אחת – פה תפרנו 6 עליות.

שש וחצי התחלנו בעינות דקלים שליד בית שמש. הגיעו רפי, ניר שחוזר מפציעה, דן, רפי, תמיר, וערן.

המסלול הזה הוא המשך ישיר לרצף טיולי הל"ה של הזמן האחרון. המשך ישיר לסנסן ונחל זנוח.

"ראה, הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה. פנינו שונו, המוות נשקף מעינינו, איננו נושמים..."

- הנה מוטלות גופותינו, חיים גורי.

הסיפור של הל"ה -14 בינואר 1948, הדף כוח יהודי מצומצם מתקפה ערבית מאסיבית, שהתארגנה לכבוש את ארבעת קיבוצי גוש-עציון: כפר-עציון, משואות-יצחק, עין-צורים ורבדים. בעקבות הקרב זה עוזי נרקיס, מפקד הגוש, דרש תגבורת של לוחמים ואספקה של תחמושת וציוד. נעשה לנסיון להוציא תגבורת עוד באותו הלילה מירושלים, אך נסיון זה נכשל עקב קשיים רבים, והתגבורת שבה כלעומת שבאה. למחרת, יצאו בשעה אחד עשרה בלילה 38 לוחמים מהמושבה הר-טוּב, כשהם נושאים על גבם תחמושת רבה וחומר נפץ.

התכנון המקורי ע"י דני מס, שפיקד על הכוח והופקד על הגוש כולו עד יומיים קודם לכן, היה להתקדם בנתיב מוכר וידוע ולעבור את הקו בין שני כפרים ערביים גדולים, צוּרִיף וגָ'בּעַ, לפני אור ראשון. באזור "עינות דקלים" נקע ישראל גפני את רגלו, והוא חזר להר-טוּב יחד עם שני לוחמים נוספים, אורי גביש ומשה חזן. 35 הלוחמים האחרים, שזכו לימים לכינוי "ל"ה הלוחמים", המשיכו ללכת אל האגדה.

נתיבם של הל"ה לקח אותם הלאה, אל נחל זנוח, עמק האלה וְוואדי גְּ'דוֹר. הם נכנסו לוואדי העולה מזרחה, אל יישובי הגוש, ותכננו להמשיך בו עד שיעברו את צוּרִיף וגָ'בּעַ. ברם, התקדמותם היתה איטית מהמתוכנן, ושתי מקוששות עצים מהכפר צוּרִיף זיהו אותם באור השחר העולה. הן הזעיקו את גברי הכפר ואת כל הלוחמים שנותרו באזור מאז המתקפה הכושלת יומיים קודם לכן, וההמון הסתער במורדות הגבעות על הלוחמים. מס החליט לשנות את המסלול: הוא פנה צפונה, חצה את קו הרכס (שכיום עובר עליו כביש 367, העולה לגוש) והסתתר בוואדי שמצפון לו. משם, כעבור זמן מה, העפיל הכח אל הגבעה שמעליהם, עליה נערך הקרב האחרון בינם ובין ההמון הערבי.

היה זה קרב קשה וחסר-סיכוי, ממנו לא שרד איש. בסוף שנות ה-60, כאשר יתוחקרו ערבים שהשתתפו בקרב, יעיד שייח' אחד: הוא סיפר כי הלוחמים ירו עד אשר נגמרו להם הכדורים, המשיכו לזרוק רימונים מטווח קרוב, וכשאלו נגמרו – אחזו באבנים, הפזורות על אדמת הטרשים של גבעת הקרב. "מי שנגזר עליו למות", אמר השייח', "לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי חיל אלה".

אנחנו יוצאים ומתחילים בטיפוס נעים לכיוון בית ג'אמל. הנוף הוא ספק יווני, עם הכנסיה ברקע, ספק איטלקי טוסקני.

האויר מלא באובך, כנראה מחכה לנו המשך יום חם. אנחנו נכנסים לסינגל המסומן באדום. רובו רכיב, חלקו תלול ומדורדר. המחסור במיגון הוא תירוץ טוב לרדת ברגל חלק ניכר ממנו.

חוצים את הכביש ומגיעים לאמ-אמא של כל העליות. הטיפוס לתל ירמות. אני מוריד הילוך למינימלי ומתחיל במסע שכנוע עצמי שמילותיו מבוססות על המנטרות החלולות הבאות:

"זה הכל בראש", "תחלק את הכוח נכון", ועוד קלישאות כאלה. מתחיל להיות קשה, אח"כ קשה מאוד, ומתייצב. אני כבר באמצע העליה. תמיר מתחפר וגם אני. נעצר לחצי דקה וממשיך. זה עובד לא רע. אני צולח את הגיהנום בהצלחה. בפעם הראשונה.

חוצים את עתיקות תל ירמות ומתחילים להתגלגל לכיוון בית נטיף. הנוף מתחלף מגבעות טוסקניות עגלגלות לטונדרה הררית דרום אמריקאית. אנחנו עולים וירדים חליפות עד לירידה מהירה מאוד שבקצה השביל שלה עומד חרדי ומתפלל. ממנה מתחיל טיפוס לא ארוך אך קשה שנצלח גם הוא בשלום ומביא אותנו למנוחה בחורבות בית נטיף ולשיחה על 48'.

מתברר שתושבי בית נטיף נמלטו מן המקום במסגרת "מבצע יואב". בשנים הראשונות איכלס את המקום הגרעין שהקים את נתיב הל"ה. כמו כן שכן במקום בסיס אימונים צבאי (סימנים לכך ניכרים עד היום). מקור הישוב בית נטיף בימי הבית השני, עת שימש כמרכז מחוזי. בתחומי הכפר נמצאו פסיפסים ופסלים מן המאה השלישית לספירה.

השיחה מתגלגלת לדיון על הנרטיב הפלסטיני. החרטיטיונר הקשקשן בני מוריס משום עמד על אופיו התבוסתני של הנרטיב. בעצם לא התבצע תיעוד מסודר של מה שקרה ב-48. מדוע בעצם נטשו הפלסטינים את הארץ? מדוע הם נמלטו בחלק גדול מן המקרים מבלי אפילו להיאבק? נדמה לי שמקור העניין הוא בבושה בה הם חשים. אבל יש משהו יותר עמוק מזה, והוא חסימת השיבה.

בין 36 ל-39 בזמן המרד הגדול, אלפי פלסטינים נטשו את הישובים. בתום המרד הבריטים אישרו להם לחזור. נדמה לי שזאת הייתה התחושה של רבים גם ב-48 אך התוכניות של ישראל היו שונות, והיא מנעה את השיבה בכוח (למעט מספר מצומצם של מקרים כמו ביפו ובחיפה). אפשר למצוא לכך אזכורים בתוכנית ד' המפורסמת של "ההגנה" (שהתייחסתי לחלקים אופרטיביים שלה בפוסט על דיר יאסין למשל). התוצאות של התוכנית הביאו לעזיבתם של 300,000 ערבים את בתיהם וליצירת רצף טריטוריאלי כמעט מלא בתוך הארץ.

עוד סוגיה מעניינת היא יחס הכוחות בין הערבים לבין הכוח הישראלי. צה"ל ושלוחותיו מנו כ-65 אלף לוחמים. הערבים המקומיים מנו כ-2,500 בתוספת "צבא ההצלה הערבי" של עוד כ-3,200 לוחמים, כ-28,000 מצריים, 4,500 ירדנים, סוריה עוד כ-2,000, לבנון כ-700, ערב הסעודית כ-1,000 וסודן כ-1,600. ישנם היסטוריונים, ולא בהכרח שרלטנים כמו "ההיסטוריונים החדשים" המדברים על יחס של 1:4 לטובתנו בחלק ניכר מן הקרבות.

קמים ומתאוששים. מתחילים לגלוש בשביל ישראל לכיוון נתיב הל"ה. אנחנו חולפים ליד כרמי הישוב. עד כמה שידיעתי משגת, אילו הכרמים של יקב עמק האלה. זהו יקב עם סיפור מעניין. הילה של משקיע יהודי עשיר ומסתורי מחו"ל אופפת את היקב שבקיבוץ נתיב הל"ה. הכרמים נמצאים במרחק קצר מהיקב (במושב אדרת, בנס הרים ובשטח הקיבוץ) וניטעו ב־1998 בעקבות חזון של המשקיע המסתורי שרתם לרעיון הציוני שלו כמה בעלי מקצוע נלהבים. אחרי שנערכו בדיקות בכל הארץ, הוחלט שאזור עמק האלה הוא הטרואר המתאים ביותר לגידול גפנים ולעשיית יין, והגתות העתיקות שפזורות בסביבה מעידות על כך. הכרם עצמו נמצא בגובה 350 מטר, ושטחו כ-45 דונם. מעדות אישית אני יכול לספר שהיין שלהם פשוט מצויין. אני זיהיתי ענבי מרלו..אבל יכול להיות שאני טועה. היקב, דרך אגב נחשב איכותי מאוד. אינדיקציה לאיכות הזאת אפשר למצוא בתפוקה שלו. הם מייצרים כ-200 אלף בקבוקים מ-700 דונם כרם. מה שאומר שבהערכה גסה רק כשליש מן היבול הולך ליין. לא רע בכלל. סתם לידיעה – שתי השליש הנותרים לא נזרקים לפח, אלא נמכרים ליקבים אחרים לשימושים שונים. אני אישית הייתי מנסה את הלבנים שלהם שזכו לביקורות מעולות. אישית רק טעמתי מן המוסקט קינוח והוא היה מצויין.

דרך אגב, זאת לא הפגישה הראשונה שלי עם הכרמים הנפלאים של היקב הזה. בכרם הראשון נתקלתי בעליה לנס הרים. רובו מיועד ליינות לבנים. הכרם השני פרוש יפהפה כמו בצרפת, וזכה להמון צילומים של טמיר, בפאתי אדרת. ממש לפני תחילת הסינגל לגבעת ישעיהו. איזה איזור נפלא זה. העידית שבעידית. נוף, היסטוריה, יין משובח, מחלבות טובות. ממש הטוסקנה והלואר של ישראל.

ממשיכים משם בפארק של עליות וירידות לכיוון כביש 38. כבר חם. אנחנו תופרים עוד עליה מעט מעיקה לכיוון האוכף שבן נ.ג 349 ונ.ג 342. אוטו בכביש. חציה של הכביש, כניסה ליער הראל. מזג האויר משתנה באחת. מוצל, קריר ונעים. היער עצמו, שחדש לי, נראה כמו יער אשתאול או צרעה. קרי, יער מעשה ידי אדם.

אבל רגע, משהו פה לא מסתדר. יער הראל הוא לא יער אשתאול? הרי זה שמו של יער אשתאול...אבל במפה כתוב יער הראל. בשטח נתקלתי בשלט "יער שדואן" – מה השם הנכון? ומה זה בכלל שדואן? ואיך זה מתקשר לאירועי השבוע האחרון והחזרת גופות השבויים?

קצת חפירות ברשת ומתברר ששדואן הוא שם של מקום במצרים. אבל קודם קצת רקע. אחרי מלחמת ששת הימים פתח נשיא מצרים, נאצר, במלחמת התשה כדי להטריד את צה'ל ולשנות את דעת הקהל בישראל. מאחר שהמצב לא אפשר להגיע להכרעה, החליטו המצרים לכתוש ולהתיש את צה'ל. נהוג לכנות תקופה זו 'מלחמת ההתשה'. בפעולות המצריות שהיו ממזרח לתעלת סואץ נפלו בשבי מצרים כמה חיילים ישראלים. היה צורך לתפוס שבויים מצרים כדי שישמשו קלף מיקוח במשא ומתן לשחרור חיילינו.סיירת צנחנים קיבלה משימה שיעדיה היו: המשך התשת הצבא המצרי במקומות לא צפויים, הנחתת מהלומה על הקומנדו המצרי, תפיסת שבויים מצרים כקלף מיקוח במשא ומתן לשחרור השבויים שלנו. האי שדואן הוא אי הבנוי מאלמוגים בשטח גבעי צחיח ונמצא דרומית לשארם-א-שיח', במפרץ סואץ. צורתו כצורת בננה. בחלקו הדרומי של האי יש מגדלור, שתפקידו לכוון את התנועה הימית והאזרחית. על האי והמגדלור שמרה פלוגת קומנדו מצרית, מבודדת, שלא ניתן היה לתגבר אותה בכוחות נוספים, דבר אשר הקל על פעילות צה'ל במקום. הכוח מנה חיילים וקצינים מ-202 בפיקוד יעקב חסדאי שאמור היה לבצע את המשימה העיקרית – השתלטות על המוצבים המזרחיים והמכ"ם ותפיסת שבויים. כוח של פלס"ר 35 בפיקודו של מוטי פז טיפל במוצב מבודד ובקומנדו המצרי, וכוח מבא"ח 35 בפיקודו של עמוס ירון, שימש כעתודה. המבצע עצמו היה מוסק. על המבצע פיקדו בר-לב חיים נדל, ורפול. למצרים נגרמו 30 אבידות הנה סיפור הקרב מתוך מורשת הצנחנים:

"הכיבוש הוטל על חטיבת הצנחנים הסדירה 35, בסיוע חיל האוויר וחיל הים. הצנחנים הונחתו על האי במסוקים והכוחות יצאו למשימותיהם. תוך כדי לחימה ניסו כוחותינו 'לשכנע' את המצרים להיכנע, תוך כדי ניסיון לקחת כמה שיותר שבויים. במהלך הקרב נפצעו סגן איקי קוטלר והקצין המצרי שירה בו. בתנאים קשים נחת לידם מסוק ופינה את שניהם, קוטלר נפטר מפצעיו בעוד שהקצין המצרי נותח וניצל. למחרת הועמס ציוד שלל רב על רכבת אווירית, המבנים פוצצו (פרט למגדלור) ובשעה 17:40, לאחר שהייה של 32 שעות, המריא המח'ט, אל'מ חיים נדל, במסוק האחרון ועזב את האי. לכוחותינו היו שלושה הרוגים: איקי קוטלר, חיים איסרוביץ וישראל בר-לב וכן שבעה פצועים. למצרים היו 30 הרוגים ו-62 שבויים. המח'ט סיכם את הפעולה כמוצלחת ביותר, אשר בוצעה בדיוק לפי התכנון, פעולה שהוכיחה שניתן לבצע פעילות משולבת של חי'ר, חיל האוויר וחיל הים. מהלומה זו ונוספות אחרות הכריחו את המצרים לצמצם את יזמתם, לגרום למפנה בדעת הקהל המצרי ולסלול את הדרך להפסקת אש באוגוסט 1970."

"יער הראל" הוא בעצם יער לזכרם של הנופלים בקרב – קוטלר, איסרוביץ, ובר-לב.

אז איך זה מתחבר בדרך עקלקלה לאירועי התקופה האחרונה? חיים נדל הוא התשובה. נדל היה חבר ועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השניה. נדל, היום דוקטור להיסטוריה היה מי שזיכה את איציק מרדכי בפרשת קו 300. נדל היה שותף ל-2 הרפתקאות של צה"ל בנסיון ליצר קלפי מיקוח – מבצע רודוס שהזכרתי, ופעולת כארמה הידועה לשימצה. בפעולת כארמה נעשה נסיון לחטוף ירדנים.

במבצע זה נהרגו 28 חיילי צה"ל, מתוכם 16 צנחנים: אלתרמן זאב, ארזי ישראל, ארנצוויג פיליפ, דקל יוסף, זמיר חגי, חפץ גיורא, חרמוני עופר, מאיר יוסף, פולק ישראל, פנסו יצחק, פרגר חיים, עוזר יוסף, שוברט יהושע, שוהם יוסף, שמשוני אבינועם, שרוני גדי.

שלושה חיילים הוכרזו כנעדרים, אחד מהם הוחזר לאחר יומיים. שבעה לוחמים צוינו לשבח, מהם שני צנחנים: אמנון שחק וגד מנלה (אותו גדי שעל שמו נקרא מחנה "גדי").

לצה"ל נפגעו טנקים, שריוניות, זחל"מים וציוד אחר, מספר כלים הושארו בשטח ירדן והוצגו לראווה ברבת-עמון. המחבלים הציגו את תוצאות המבצע כניצחון וראו בו הישג גדול למרות אבדותיהם הכבדות. המבצע לא מנע ואפילו עודד מגייסים רבים להצטרף לשורות המחבלים.

בארץ התעורר ויכוח ציבורי קשה על נחיצות המבצע המיותר, המזכיר מאוד את השגיאות במלחמת לבנון השניה.

בינתיים אנחנו מסיימים לחצות את היער. חלק מאיתנו רץ מהר קדימה לרכב, חלק ממשיך לרכוב בנינוחות. פיתה עם שקשוקה חריפה, סלט עגבניות טריות וחריפות וכמה כוסות לימונדה בצומת שמשון ואנחנו בחזרה לעבודה.

נצחון הרצון

חזרתי לרוץ. המון זמן שלא רצתי בצורה מסודרת. זה הרבה יותר קשה ופחות מפנק מרכיבה.
כבר שבוע וחצי ללא רכיבה. חייב לעשות פעילות גופנית כל שהיא. ריצה נשמע לי טוב. זכרתי את הכיף שזה עשה לי.

מה ששכחתי זה שלוקח זמן עד שמתרגלים לריצה ומתחילים להנות. הבעיה לא הייתה בלב-ריאה. כושר אירובי שמספיק לריצה של 5-10 ק"מ יש לי בשקט. הדופק שלי בעליות לא עבר את ה-80%. וזה בסדר. זה אומר שיש לי כושר גופני טוב.

אבל המשקל. המשקל לא עושה טוב לרגליים. השרירים הם אחרים. חזרתי אחרי 40 דקות של ריצה בקצב מתון מאוד עם רגליים דואבות.

מצד שני, יש בזה משהו ממכר. לנעול נעליים, לשים טייץ' וגופיה, מקסימום רצועה לפולאר, ולצאת מן הבית. לראות אנשים שקמים מוקדם בבוקר עוד לפני השמש שיוצאת. לא להיות מחוייב לשעות של אף אחד אחר. לרוץ לבד. להתחרות נגד כוח הרצון של עצמך לחזור למיטה.

מה זה כוח רצון בעצם?

על פי אמונות מזרחי-אסיתיות הרצון הוא הכוח לבחור. בחירה פירושה הן הביטחון לפעול בדרך מסוימת והן המחויבות ללכת בה עד הסוף. כאשר אתה מתחייב לפעול, אתה יוצר את היכולת להשתנות בעצמך כמו גם את זו של אחרים ושל סביבתך. הרצון הינו מקור עוצמה בתוכנו והוא מקושר לנשמה שלנו, לאותו עיקרון מרכזי מארגן ואינטגרטיבי שלנו. כל פעולה של רצון, של נחישות מחייבת משמעת עצמית, החלטיות ואומץ.

על מנת להפוך כוונה לפעולה, נחוצה נחישות או התלהבות. אלא שרצון חזק בפני עצמו איננו מספיק. עליך להיטיב ולאבחן את הדברים ולעשות בחירות שקולות ונבונות, מה שמצריך רצון או נחישות מיומנים וטובים. רצון, התלהבות טובים, שמים את הדגש על שיתוף פעולה ועל הרמוניה ופועלים למטרת הטוב העליון של כלם. רצון, נחישות מיומנים מוגדרים כיכולת לפתח אסטרטגיה או תכנית אפקטיבית ולהוציא אותה אל הפועל במיומנות ובמסירות.

השימוש האקטיבי ברצון הוא אחד מן הכלים החשובים באחד מן הענפים של הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית שנקרא - הפסיכוסינתיזה.

כל פעולה שהיא תוצר של רצון ניתנת לפירוק למספר שלבים. כאשר מדובר בפרויקט גדול צריך לבצע את השלבים הללו כל אחד בנפרד ובפרטי פרטים. כאשר עוסקים במשהו קטן יותר, עשויים אותם השלבים להתבצע במהירות שלב אחר שלב.

מטרה. נחוץ להגדיר בבירור את שצריך לעשות, ובאם זה מתאים, יש לכתוב זאת ולהיוועץ באנשים אחרים.

שיקול דעת, מתינות. יש לשקול את כל הדרכים המגוונות על פיהן תוכל להוציא לפועל את רצונך, הנשען על רצון מיומן, ויש לשקול בזהירות את ההשפעה של כל אחת מן הדרכים על האחרות, על הסביבה ועל עצמך, תוך שאתה בוחר להכניס רצון טוב לפעולה.

בחירה. נחוץ לעשות בחירה מתוכננת כשכל האינפורמציה בידך באשר לאותו כיוון פעולה שצריך לקחת.

אישרור. פירושו איסוף כל האלמנטים של רצון מיומן, ואיחוד הדמיון שלך, הרגשות, המחשבות, החלומות הגבוהים ביותר והשאיפות תוך הפנייתם לכיוון אותה מטרה משותפת.

פעולה. פירושה לזמן את כוח הרצון שלך להוציא אל הפועל את המעשה שלך, תוך שאתה כל הזמן מבקר ומשקיף על ההתקדמות, המכשלות והדאגות ככל שאתה מתקדם.

החלק הכי קשה בריצה, זאת היציאה מן המיטה וההחלטה לצאת. בשבילי זאת ממש מלחמה. אני מעדיף לקרוא ידיעות איזוטריות באינטרנט, לנגן על הקלידים, לעשות אוריגמי..רק לא לצאת. קשה לי מאוד לדמיין מטרת טווח בינוני כאשר הטווח קצר לא נעים במיוחד.

אין כל כך פאנץ' היום. אבל אני אחרי שבוע קשה מאוד. זה יחכה לימים טובים יותר.

איזו מן שלוה ועוד שבוע עבר

על המחנה נדלק ירח
על המאהל כוכב זורח
והזמן כמו גומי מתמרח
ליל שבת בלי טעם ובלי ריח
והשקט את הלב קורע.

-- שלווה, אבי קורן

איזה שלווה? מה שלווה?

שבוע בלי רכיבה ואני מתחיל לטפס על הקירות. לא חושב שהיה קשה לי כל כך מאז שהפסקתי לעשן. אני חושב שהבעיה היא דילול בסרוטונין. קראתי את זה היכן שהוא. מה זה בכלל סרוטונין?

סרוטונין 5-hydroxytryptamine ע"פ InfoMed זה:

חומר שנמצא ברקמות רבות בגוף, במיוחד בדם, בדופן המעי ובמערכת העצבים המרכזית. סרוטונין גורם להתכווצות של כלי דם קטנים באזורים של דימום, הוא מגרה את התכווצות השריר החלק במעי, ופועל כמעביר עצבי בין תאי עצב במוח.
לסרוטונין פעילות במערכות שונות החל ממערכת האחראית על תיאבון והנאה מינית, דרך מערכת שיכוך כאב. היום סבורים כי שיבוש במאזן הסרוטונין במערכת העצבים עשוי לגרום למיגוון מחלות, כמו דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה, מיגרנה ועוד.

ע"פ הויקי מחסור בסרוטונין יכול לגרום לתופעות הפיזיולוגיות הבאות:

לסרוטונין תפקיד ראשי בתחושות וברגשות הקשורים ל"מצב רוח", כגון התרוממות רוח, דיכאון, תוקפנות, התנהגות אימפולסיבית וכדומה. לסרטונין יש תפקיד גם בוויסות טמפרטורת הגוף. סמי הזיות כמו LSD ואקסטזי, כמו גם תרופות נגד דיכאון, בנוסף לאלכוהול, פועלים על הקולטנים לסרוטונין. סרוטונין, יחד עם דופאמין, משפיע ככל הנראה על תחושת התיאבון, שיכוך כאבים, הנאה מינית והנאה בכלל. שני המוליכים מביאים למניעת כאבי ראש, מיגרנה, חרדות והפרעות אכילה.

כמו מוליכים עצביים אחרים, בעיקר נוראדרנלין, גם הסרוטונין חשוב במניעת מצבי דיכאון; משום כך פוגעות תרופות פסיכיאטריות חדשות בתהליך הניצול מחדש שלו.

קראתי איפה שהוא שצריכת GABA (חומצת גאמה אמינו בוטירית) עוזרת לגזע המוח ליצר סרוטונין..אולי אני צריך לחשוב על זה.

מתברר שיש גם קשר בין רמות הסרוטונין להרזיה. מחסור בו מגדיל את תחושת הרעב. על מנת ליצב אותו צריך לצרוך פחמימות מורכבות ולא פשוטות - לחם מלא, אורז, קינואה, כוסמת,קטניות (בקיצור אוכל של צפוניות ותוכים). מומלץ להמנע מפחמימות פשוטות כמו סוכרים על מנת ליצב את הרמה.

בקיצור נראה לי שאני אלך לרדת על איזה כוס קינואה עם אורז מלא ואבכה את מר גורלי. הנה כתבה מעניינת על פחמימות מומלצות לצריכה.

העיקר שקרנית תישן בשקט

"אני נלחמת כבר שנתיים ומרגישה שבסוף, גם אם ניצחתי, בשביל מה כל זה היה? כדי לצעוק 'יש, אני אלמנה'?

-- קרנית גולדווסר לראש הממשלה

אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר
ואתה עומד מעליי אבי.

אל תעמוד אז גאה כל כך,
ואל תזקוף את ראשך, אבי,
נשארנו עכשיו בשר מול בשר
וזהו הזמן לבכות, אבי.

אז תן לעינייך לבכות על עיניי,
ואל תחריש למען כבודי,
דבר מה שהיה חשוב מכבוד
מוטל עכשיו לרגליך, אבי.

ואל תאמר שהקרבת קורבן,
כי מי שהקריב הייתי אני,
ואל תדבר עוד מילים גבוהות
כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.

אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי
ותראה איך טומנים את גופי בעפר-

בקש אז ממני סליחה, אבי.

-- אבי היקר, חנוך לוין מתוך מלכת אמבטיה

השאלה כמה מאיתנו ישלמו את המחיר על כך. נכון שזה לא PC, אבל שווה לקרוא את דעתו של יוסי ביילין, שבימים רגילים אנחנו חלוקים בדרך כלל על הכל. אני חותם על כל מילה. ההרגשה שלי היא שאנחנו הולכים להקריב הרבה מאוד קורבנות בגלל ההסכם האומלל הזה.

אתמול בבוקר אני שומע איזו פלונית-אלמונית שדרנית בגל"צ - ליעד מודריק - מנסה לשכנע מ"פ במילואים לסרב. הוא חוזר ואומר לה שזה לא משפיע בצורה ישירה על החיילים ומי שרוצה לבוא בא בחפץ לב. והיא מחרה ומקשה - "אבל לא תסרבו בכל זאת לאור התנהלות הממשלה?". לעיתים רבות מדי נדמה לי שהראיון הוא רק אמתלה למכור את האג'נדה של התקשורת. הבעיה היחידה בהיסק הלוגי הזה היא שאין לתקשורת אג'נדה. אלא רק רצון לחולל מהומה לשם פרסום. אני בטוח שבעקבות אישור העיסקה, תהיה ביקורת אדירה על פעולות הממשלה.

שלום לך ארץ נהדרת, שלום ולא להתראות

היום בפוסט קצת במוסיקה ובהיסטוריה. אופניים כנראה שלא אראה יותר. לפחות לא בשנים הקרובות.

סגול 59
סגול 59. הראפר האהוב עלי. זה הדף שלו ב-MySpace...שימו לב לשיר שלו עם דן תורן - "פינג פונג". סגול, שנולד כרותם מקיבוץ עין החורש, שיתף פעולה פחות או יותר עם כל דבר שזז בשוק. באחרונה חתם בלייבל אמריקאי JDUB. אני מקווה שהוא יצליח גם שם. מגיע לו.

שימו לב למילים של "יום יפה" - שיר שלו מלפני מספר שנים:

רק התעוררתי לי בבוקר איזה יום נפלא
הפועל ירושלים שוב בראש הטבלה
הכלב לא נובח הדואר לא שולח
מכתב לשלם את הדוח שאני תמיד שוכח
זריחה של סנטה פה, קרואסון מהאופה
אפילו בראי ראיתי מישהו יפה
בחנייה חיכתה לי ב.מ.וו חדשה
עם פתק ועליו הקדשה מהאישה
צלצול בפלאפון על הקו שרון
זאת שאני חולם עליה עוד מהתיכון
ובשיחה ממתינה מדברת קריסטינה
סקנדינבית שפשוט חולה על חומוס וטחינה
ישבנו בפינתי היא ניגבה אני שילמתי
שמה לי יד על הבך ושאלה "הגזמתי"
המלצרית הביאה לי עוד כוס קפה
והוסיפה"היי סגול שיהיה לך יום יפה"
אספתי את שרון והמשכנו לקניון
גירדתי חיש גד זכיתי במיליון
מבזק חדשות איזה יום אדיר
אמרו שיורם אלייקים נבחר ל.. ראש העיר
זה פשוט לא יאומן נסענו אל הגן
שיחקתי כדורגל שחבל על הזמן
גולים לחיבורים כמו אלי אוחנה
מי יכול לבעוט בננה כמו אורי מלמיליאן הא
בחצר ילדות משחקות בחבל
ברחוב העירייה כבר אספה את הזבל
פתחתי עיתון לבדוק את שער השקל
משונה לא הייתה בו שום מודעת אבל
כתבו שנבחרתי לזמר של האלף
עברתי במס הכנסה הם החזירו לי כסף
בכביש עוקף רמאללה בדרך לתל אביבה
ממסגד שמעתי מואזין ששר התקווה
אמרתי לעצמי אולי תלך לרופא
כי פתאום נדמה לי שיש כאן עוד יום יפה
שלטים בצומת קסטינה בנימינה וראש פינה
מודיעים לי שהדיסק שלי מחר פלטינה
בטלויזיה ערפאת והקהל משתולל
הפלסטינים הכריזו על שלום כולל
כמו ריקי מרטין אני חי את ה"וי דה לוקה"
אנדריאה דל-בוקה הזמינה אותי לקוקה
אז נסעתי אל המאמא עברתי לפיג'מה
היא אמרה לי "אם לא אכפת לך אז תיגע לי גם שמה"
אבל אישתי מחכה בבית עם שמפניה בג'קוזי
היום לא הייתי צריך לדרוך את העוזי
זה בגלל שהמשטרה חיסלה את הפשע
וזמר השנה הוא: "סגול 59"
הראפ בישראל סוף סוף על המפה
אחרי חצי דה נרדמתי על הספה
חשבתי איזה כיף יש יום אחד רגוע
פתאום הרדיו ציפצף כתבינו מוסר על פיגוע

תומר G
אפ אתם בענין של דאנס - תקשיבו איך תומר G שוחט באלגנטיות את Seven Nation Armi ב-MySpace. פשוט מקסים. עושה חשק לקום ולרקוד.

שייאגצ
קצת צעירים, קצת דפוקים בראש. אבל שווים.זה הסיפור שלהם. וזה ה-MySpace שלהם.
גירסת הכיסוי שלהם ל"שלום לך ארץ נהדרת" עושה חסד למקור. בעיקר הטוויסט בסוף - "שלום, שלום לך ארץ נהדרת, שלום ולא להתראות". הקליפ קורע בעיני. בעיקר התונעה עם הרגל.

יקירתי (מחווה מספר II לאדם ברוך)
יקירתי, נדר זה נדר ונצח זה נצח. קיפוח נפש הוא סיבה חשובה מספיקה להפרה של נדר. הלכתי לחפור קצת בנושא. קודם כל נדר הוא בפני ה' ולא בפני אדם. המקרה דנן הוא שבועה. שבועת ביטוי ליתר דיוק.

ע"פ שולחן ערוך, הפרה של שבועה ניתן לכפר באמצעות קורבן או עונש מלקות. קורבן יכול להיות גם כספי. חברות בחברה להגנת הטבע, מקווה שתהיי כפרתי.

בסימן ה-40
אריה, ראיתי את המייל שלך ולא הספקתי להגיב. תודה על התגובה.

חגיגות ה-40 האישיות והיורו הכל כך אהוב הביאו אותי לקשר בין שני נושאים שמתחברים איך שהוא: גרמניה ותורכיה. יש סלידה אוטומטית מאהדת גרמניה בארץ על רקע השואה. לעומת זאת רבים אהדו והחזיקו ידיים לתורכים.

כל זה מתחבר לי ל"ארבעים הימים של מוסא דאג". אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי אי-פעם. מסמך סמי-היסטורי מזעזע שחזה את שואת יהודי אירופה בתארו את שואת הארמנים.

הספר מתאר את ההתרחשות בהר משה. מתוך הויקי:

ב-22 בספטמבר 1915, חמישה חודשים אחרי קבלת צווי גירוש, עלו רוב הארמנים מהאזור על הר משה. הצווים נועדו להגלייה ויישוב מחדש של התושבים הארמנים במדבר, אך משמעותם הייתה גזר דין מוות לאלה היוצאים לדרך. הצבא העות'מאני באזור לא היה חזק דיו להתגבר על 5000 איש המבוצרים על ההר ולא ברור אם התרחש בפועל עימות צבאי באזור.

אחרי ארבעים יום על ההר חולצו הארמנים על ידי ארבע ספינות מלחמה צרפתיות ובריטיות אשר קלטו את אותות המצוקה שנשלחו מההר. נוצר קושי בחילוץ כיוון שצד ההר הפונה לים הוא תלול מאוד, ובנוסף התקשו הספינות להתקרב ליבשה לכן נשלחו סירות לאסוף את הנצורים. תהליך העלייה על האוניה היה קשה ומורכב, ולאחר מסע ארוך נלקחו הארמנים התשושים והמורעבים למחנה בפורט סעיד במצרים. בשנת 1919 אחרי תום מלחמת העולם הראשונה חזרו הארמנים למוסה דאג תחת חסות צרפתית.

מרבים להשוות בין אירועי מוסה דאג להתנגדות היהודית בשואה. בגטו ביאליסטוק בפברואר 1943, כאשר נשלח מרדכי טננבוים לפקד על המרידה בגטו, מוזכרים אירועי מוסה דאג בתיעוד הפגישות של מארגני המרד כדוגמה למרידה שהצליחה.

אז בפעם הבאה שאתם מצקצקים מגרמניה ומתמוגגים מתורכיה. תחשבו על הארמנים.

בקטנה מאוד

• "וינס ותמר" בצפירה ליד יד חרוצים - מי שאוהב אוכל איטלקי או אוסטרי בלי חארטה - זה המקום בשבילו. תקפידו להזמין מקום בפנים.
• הברידרס בארץ - למי שלא מכיר את הפיקסיס, להמשיך הלאה. למי שכן - לא ברור לי איך לא קניתם כרטיסים עדיין.
• למי שבעניין של הברידרס - שווה לחפור אחרי Throwing Muses ברשת.
• גם Elbow הבריטיים שווים התייחסות. Grounds for divorce פשוט מצוין.
  

הבורגני

הבורגני

היום מצאתי את עצמי מחנה את הרכב ליסינג תפעולי בחניון של חברת ההי-טק אחרי שהגעתי מדירתי בפרברים. תיק עם מחשב נייד על הכתף. עיתון "הארץ" ביד אחת, כוס קפה הפוך של אילנ'ס ביד השניה, לובש חולצת פולו בדרך לעבודה.

ופתאום היכתה בי ההכרה – אני פאקינג בורגני. מה זה בורגני. אבא של כל הבורגנים. אני יכול להחליף את רמי הויכברגר בסדרה.

כל מה ששנאתי כמתבגר, הפכתי להיות. וזה דורש חשבון נפש. איך אנחנו מאבדים את כל החלומות בדרך לנוחות הנעימה.

להיות בן 40 זה כמו לטפס להר הרוח. אתה בשפיץ אי שם ליד מעלה החמישה. וכל מה שנותר לך זה לרדת למטה. בסינגל עם המון דרדרת, טכני למדי. זה עובר הרבה יותר מהר מן הטיפוס, זה יכול להיות גם יותר נעים. זה יכול גם להגמר בפציעה קשה. האדרנלין יכול לגרום לך לעשות גם שטויות. בקיצור לא להיט גדול מדי.

מה יש במספר ה-40 שגורם לכל כך הרבה מחשבות? למה הוא כל כך טורד?

כמו תמיד אפשר לנסות ולהיתלות במקורות. 40 מסמן במקורות בשלות, תקופה שלמה, סוג של שינוי. בני ישראל הלכו 40 שנה במדבר, הריון לוקח 40 שבועות, ותשקוט הארץ 40 שנה. 40 יום ו-40 לילה לקח המבול. נטע כפרי בדקה ומצאה ש-40 מופיע 130 פעם בתנ"ך. כנראה שזה לא מקרי.

ואולי בכלל 40 זאת נקודת בחינת הזהות העצמית שלנו כמבוגרים. עד עכשיו עסקנו בפרנסה, ילדים, לימודים. עכשיו יש קצת יותר רווחה. אפשר לנסות ולהתעמק. אפשר לנסות לקבל פרספקטיבה, לעשות קצת ניתוח פוסט מורטום. אפשר להסתכל בסיפוק, אפשר להתאכזב. ומפה מתחיל המשבר. נסיון לסגור פערים, להשלים ציפיות שלא התממשו.

אני מסתכל על גיל 40 כסיום מסלול. אני חושב שעד גיל 40 אתה צועד בנתיב די מוגדר של ציפיות של החברה ממך. מגיל 40, אין ממך יותר ציפיות. אתה יכול לבנות את הציפיות בעצמך, להגדיר לעצמך מטרות חדשות ולהתחדש.

הר סנסן

הר סנסן מושך אותי כבר המון זמן. הבעיה היא סימונו הגורף במפה כשטח אש. לפי המפות המעודכנות של שביל.נט כנראה שבכל זאת אפשר לרכוב בחלקו הגדול. ואז הגיע בקשה ממנחם לכתוב עלי במגזין "אופניים". קודם כל זה מוזר. מה כבר יש לכתוב עלי? לדעתי אין הרבה עניין. אם הוא חושב שזה מתאים לו, סבבה. תחת אחורה ולזרום כמו שאומרים. מחפשים לוקיישין מעניין. משהו שיאפיין את הרכיבות של הקבוצה הנפלאה שלי. ישר קופת לי לראש "הזונחת". העליה מזנוח למטע. זה ביחד עם קצת מעיינות, והרבה הר סנסן יבואו טוב.

קובעים יום רביעי. אני מגייס את אורי ורפי כחברה. קבענו בכניסה לרמות בית-שמש בשש וחצי. שש ורבע רפי ואני כבר שם. הקדמנו. טלפון ממנחם, הם מתעכבים. אנחנו מחליטים לפגוש אותם למעלה בחירבת חנות, ולהקפיץ אותך בדרך חזרה. הרוויחו את העליה.

מתארגנים ויוצאים לדרך.

מתחילים בסינגל שיוצא מרמת בית שמש וגולש לכיוון שביל ישראל. עדיין קר וקשה לי. גולשים לשביל ישראל, חוצים את הכביש, וממשיכים בשביל ישראל. הפעם אנחנו מתחליטים לטפס בסימון שבילים כחול לאורך נחל זנוח. הטיפוס מתון יחסית, ותוך 40-45 דקות אנחנו מוצאים את עצמנו למעלה.

בכל שנה בסתיו

רבים מכירים את השיר של נעמי שמר "בכל שנה בסתיו" :

בכל שנה בסתיו גיורא
הרוח המטורפת בגני
עורפת את מיטב השושנים
בכל שנה
בכל שנה בסתיו גיורא
אשא עיני אל ההרים
מאין יבוא עזרי
בכל שנה

בכל שנה בסתיו
בכל שנה בסתיו

אתה אינך לבד גיורא
כי במקום שבו אתה שוכן
שוכנים החסד והחן
ושם יחיעם עוד שר לו ומריע
טוביה מגדל עדיין איריסים שחורים ונדירים
ושם אתה
ושם המון הצעירים
אשר אמרתי כי מהם יבוא עזרי

בכל שנה בסתיו
בכל שנה בסתיו

כשאני נמצא באיזור עמק האלה, נתיב הל"ה והר סנסן, אני תמיד נזכר בסיפור על טוביה. טוביה הוא טוביה קושניר. חוקר אירוסים ארץ ישראלי. טוביה נפל במלחמת העצמאות כחלק ממחלקת הל"ה. את טוביה הכרתי כאשר קראתי את "סערה באביב" של דבורה עומר, סיפורו הביוגרפי.

אביו של קושניר מספר על מסירת הגופות של המחלקה שנהרגה:

ראיתי בית סגור ואנשים נכנסים ויוצאים. נכנסתי אחריהם וראיתי את גוויותיהם מוטלות מכוסות סדינים לבנים, בשורה ארוכה. ליד כל אחד מהם הוצב שלט קטן ושם של חלל רשום עליו, ונרות דולקים למראשותיו. רב זקן שזקנו הלבן יורד על מידותיו ופניו ענוגים ורוחניים עומד בפינת האולם ושפתיו נעות ומתפללות. עברתי על השורה הראשונה ועמדתי על-יד השם היקר. בני המשפחות היו מחפשים את השמות. אב אחד התיישב לרגלי גופת בנו וקרא פרקי תהלים. במקום אחר כרע אב ליד גופת בנו ושוחח עמו כדבר אל בנו החי.
כל מבוקשי היה לחזות את פניו. א' כרעה ליד טוביה והליטה פניה בידיה ובכתה מאד. חרדתי לה פן תתמוטט. אנשי המקום התחילו נושאים אותם בשורה ארוכה אלי קבר האחים שכרו בשיפולי הגבעה. הייתה שעת דמדומי יום חורף, השמש שקעה בלהבות עננים, ובני המשפחות נדרשו לחזור לירושלים. ראיתי אותם עולים במכוניות, ואני לא נצטרפתי אליהם, נשארתי כרואה ואינו נראה. חיכיתי עד שאנשי המקום כיסו את הקבר הגדול והיקר. כשהם חזרו עם כלי עבודתם ונשקם, נדבקתי לתל העפר וגעיתי בבכי. בני ביתי העירוני. רעייתי מסכה לי סמים להרגיעני ואמרה: 'עוד מעט נצא לירושלים, ניסע עם המשפחות השכולות לגוש-עציון...'

שמעון קושניר, מתוך הספר "האיריסים צומחים עוד". תודה ליובל ספיר חוקר האירוסים על האזכור.

תראו איזה יופי כותב קושניר על האיריס:

מששת המינים הפורחים עתה בגינתי - איריס הגלבוע הנהדר בגוניו הנאים, איריס נצרת המפתיע את העין בכתמים כהים ארגמניים המתבלטים על רקע קרם צהבהב - כבהרות הנמר. הצבעים החזקים מפתיעים ועושים רושם, אולם מפתיע ביותר הוא הניגוד בין עלי העטיף התחתונים - מכוסי הכתמים - לבין אלו העליונים - ורדרדים-לבנים, אשר כאילו נועדו לרסן קצת את התפרצות הצבע הכהה למרחב, אך מבטלים הם אותו רק במקצת. אדיר מכולם הוא האיריס שהבאתיו רק השנה מהגליל*, והשבת, לפני צאתי לטיול, ראיתיו פורח לראשונה, וכה הפתיעני, כה שבה את ליבי - את כולי. כל פעם בחזרי מהשדה, בקומי בבוקר לעבודה אחרי האוכל, ומדי רגע ברגע, ממהר אני לראותו ואינני יכול לשבעו. כשמניח אני אותו נדמה לי שלא ראיתיו עוד כלל ואני ממהר לראותו מחדש. התמזגו בו באיריס זה כל התכונות הנהדרות - אצילות, גוונים נהדרים וצנועים ועדינות אין חקר .

בקיצור. עצרנו למנוחה בעין ג'ארס, שם ראיינו אותי. המשכנו לגלוש בירידה מסנסן, שם עצרנו מספר פעמים לצילומים ספונטניים מבויימים היטב בנוף הפנורמי מן היפים בארץ. חציה של הכביש, ומעבר לכיוון רמת בית שמש. עוד סינגל אחד לסיום, ואנחנו ברכב.

שאלות רטוריות

• שמתם כבר עין על דנה לפידות? בלי נוכחות משמעותית בפלייליסט של גלגל"צ המאוסים, עושה את דרכה להצלחה. אחלה שיר "מוניות".
• את מרינה מקסמיליאן בלום עושה קולות של חווה אלברשטיין ב"סוף סוף" כבר שמעתם? סוף סוף קצת נחת מהתוכנית המאפנה ההיא עם הכוכבים שנולדים.
• האם אפשר לדרדר את ה"מכונית ליד היום" מן המצוק למטה, עם קרן פלס בתוכה? כמה גועל אפשר לשמוע.
  אפשר גם לצרף למכונית את אשתו של מיכל אמדורסקי – האיש שזקנתו מביישת את נעוריו – מר "נסיעה לצפון" אסף אמדורסקי.
• האם אפשר לשלוח את החיילת האמיצה גברת בוסקילה ואת "שוברת שתיקה" לסדנת ויפאסנה?