הבורגני

הבורגני

היום מצאתי את עצמי מחנה את הרכב ליסינג תפעולי בחניון של חברת ההי-טק אחרי שהגעתי מדירתי בפרברים. תיק עם מחשב נייד על הכתף. עיתון "הארץ" ביד אחת, כוס קפה הפוך של אילנ'ס ביד השניה, לובש חולצת פולו בדרך לעבודה.

ופתאום היכתה בי ההכרה – אני פאקינג בורגני. מה זה בורגני. אבא של כל הבורגנים. אני יכול להחליף את רמי הויכברגר בסדרה.

כל מה ששנאתי כמתבגר, הפכתי להיות. וזה דורש חשבון נפש. איך אנחנו מאבדים את כל החלומות בדרך לנוחות הנעימה.

להיות בן 40 זה כמו לטפס להר הרוח. אתה בשפיץ אי שם ליד מעלה החמישה. וכל מה שנותר לך זה לרדת למטה. בסינגל עם המון דרדרת, טכני למדי. זה עובר הרבה יותר מהר מן הטיפוס, זה יכול להיות גם יותר נעים. זה יכול גם להגמר בפציעה קשה. האדרנלין יכול לגרום לך לעשות גם שטויות. בקיצור לא להיט גדול מדי.

מה יש במספר ה-40 שגורם לכל כך הרבה מחשבות? למה הוא כל כך טורד?

כמו תמיד אפשר לנסות ולהיתלות במקורות. 40 מסמן במקורות בשלות, תקופה שלמה, סוג של שינוי. בני ישראל הלכו 40 שנה במדבר, הריון לוקח 40 שבועות, ותשקוט הארץ 40 שנה. 40 יום ו-40 לילה לקח המבול. נטע כפרי בדקה ומצאה ש-40 מופיע 130 פעם בתנ"ך. כנראה שזה לא מקרי.

ואולי בכלל 40 זאת נקודת בחינת הזהות העצמית שלנו כמבוגרים. עד עכשיו עסקנו בפרנסה, ילדים, לימודים. עכשיו יש קצת יותר רווחה. אפשר לנסות ולהתעמק. אפשר לנסות לקבל פרספקטיבה, לעשות קצת ניתוח פוסט מורטום. אפשר להסתכל בסיפוק, אפשר להתאכזב. ומפה מתחיל המשבר. נסיון לסגור פערים, להשלים ציפיות שלא התממשו.

אני מסתכל על גיל 40 כסיום מסלול. אני חושב שעד גיל 40 אתה צועד בנתיב די מוגדר של ציפיות של החברה ממך. מגיל 40, אין ממך יותר ציפיות. אתה יכול לבנות את הציפיות בעצמך, להגדיר לעצמך מטרות חדשות ולהתחדש.

הר סנסן

הר סנסן מושך אותי כבר המון זמן. הבעיה היא סימונו הגורף במפה כשטח אש. לפי המפות המעודכנות של שביל.נט כנראה שבכל זאת אפשר לרכוב בחלקו הגדול. ואז הגיע בקשה ממנחם לכתוב עלי במגזין "אופניים". קודם כל זה מוזר. מה כבר יש לכתוב עלי? לדעתי אין הרבה עניין. אם הוא חושב שזה מתאים לו, סבבה. תחת אחורה ולזרום כמו שאומרים. מחפשים לוקיישין מעניין. משהו שיאפיין את הרכיבות של הקבוצה הנפלאה שלי. ישר קופת לי לראש "הזונחת". העליה מזנוח למטע. זה ביחד עם קצת מעיינות, והרבה הר סנסן יבואו טוב.

קובעים יום רביעי. אני מגייס את אורי ורפי כחברה. קבענו בכניסה לרמות בית-שמש בשש וחצי. שש ורבע רפי ואני כבר שם. הקדמנו. טלפון ממנחם, הם מתעכבים. אנחנו מחליטים לפגוש אותם למעלה בחירבת חנות, ולהקפיץ אותך בדרך חזרה. הרוויחו את העליה.

מתארגנים ויוצאים לדרך.

מתחילים בסינגל שיוצא מרמת בית שמש וגולש לכיוון שביל ישראל. עדיין קר וקשה לי. גולשים לשביל ישראל, חוצים את הכביש, וממשיכים בשביל ישראל. הפעם אנחנו מתחליטים לטפס בסימון שבילים כחול לאורך נחל זנוח. הטיפוס מתון יחסית, ותוך 40-45 דקות אנחנו מוצאים את עצמנו למעלה.

בכל שנה בסתיו

רבים מכירים את השיר של נעמי שמר "בכל שנה בסתיו" :

בכל שנה בסתיו גיורא
הרוח המטורפת בגני
עורפת את מיטב השושנים
בכל שנה
בכל שנה בסתיו גיורא
אשא עיני אל ההרים
מאין יבוא עזרי
בכל שנה

בכל שנה בסתיו
בכל שנה בסתיו

אתה אינך לבד גיורא
כי במקום שבו אתה שוכן
שוכנים החסד והחן
ושם יחיעם עוד שר לו ומריע
טוביה מגדל עדיין איריסים שחורים ונדירים
ושם אתה
ושם המון הצעירים
אשר אמרתי כי מהם יבוא עזרי

בכל שנה בסתיו
בכל שנה בסתיו

כשאני נמצא באיזור עמק האלה, נתיב הל"ה והר סנסן, אני תמיד נזכר בסיפור על טוביה. טוביה הוא טוביה קושניר. חוקר אירוסים ארץ ישראלי. טוביה נפל במלחמת העצמאות כחלק ממחלקת הל"ה. את טוביה הכרתי כאשר קראתי את "סערה באביב" של דבורה עומר, סיפורו הביוגרפי.

אביו של קושניר מספר על מסירת הגופות של המחלקה שנהרגה:

ראיתי בית סגור ואנשים נכנסים ויוצאים. נכנסתי אחריהם וראיתי את גוויותיהם מוטלות מכוסות סדינים לבנים, בשורה ארוכה. ליד כל אחד מהם הוצב שלט קטן ושם של חלל רשום עליו, ונרות דולקים למראשותיו. רב זקן שזקנו הלבן יורד על מידותיו ופניו ענוגים ורוחניים עומד בפינת האולם ושפתיו נעות ומתפללות. עברתי על השורה הראשונה ועמדתי על-יד השם היקר. בני המשפחות היו מחפשים את השמות. אב אחד התיישב לרגלי גופת בנו וקרא פרקי תהלים. במקום אחר כרע אב ליד גופת בנו ושוחח עמו כדבר אל בנו החי.
כל מבוקשי היה לחזות את פניו. א' כרעה ליד טוביה והליטה פניה בידיה ובכתה מאד. חרדתי לה פן תתמוטט. אנשי המקום התחילו נושאים אותם בשורה ארוכה אלי קבר האחים שכרו בשיפולי הגבעה. הייתה שעת דמדומי יום חורף, השמש שקעה בלהבות עננים, ובני המשפחות נדרשו לחזור לירושלים. ראיתי אותם עולים במכוניות, ואני לא נצטרפתי אליהם, נשארתי כרואה ואינו נראה. חיכיתי עד שאנשי המקום כיסו את הקבר הגדול והיקר. כשהם חזרו עם כלי עבודתם ונשקם, נדבקתי לתל העפר וגעיתי בבכי. בני ביתי העירוני. רעייתי מסכה לי סמים להרגיעני ואמרה: 'עוד מעט נצא לירושלים, ניסע עם המשפחות השכולות לגוש-עציון...'

שמעון קושניר, מתוך הספר "האיריסים צומחים עוד". תודה ליובל ספיר חוקר האירוסים על האזכור.

תראו איזה יופי כותב קושניר על האיריס:

מששת המינים הפורחים עתה בגינתי - איריס הגלבוע הנהדר בגוניו הנאים, איריס נצרת המפתיע את העין בכתמים כהים ארגמניים המתבלטים על רקע קרם צהבהב - כבהרות הנמר. הצבעים החזקים מפתיעים ועושים רושם, אולם מפתיע ביותר הוא הניגוד בין עלי העטיף התחתונים - מכוסי הכתמים - לבין אלו העליונים - ורדרדים-לבנים, אשר כאילו נועדו לרסן קצת את התפרצות הצבע הכהה למרחב, אך מבטלים הם אותו רק במקצת. אדיר מכולם הוא האיריס שהבאתיו רק השנה מהגליל*, והשבת, לפני צאתי לטיול, ראיתיו פורח לראשונה, וכה הפתיעני, כה שבה את ליבי - את כולי. כל פעם בחזרי מהשדה, בקומי בבוקר לעבודה אחרי האוכל, ומדי רגע ברגע, ממהר אני לראותו ואינני יכול לשבעו. כשמניח אני אותו נדמה לי שלא ראיתיו עוד כלל ואני ממהר לראותו מחדש. התמזגו בו באיריס זה כל התכונות הנהדרות - אצילות, גוונים נהדרים וצנועים ועדינות אין חקר .

בקיצור. עצרנו למנוחה בעין ג'ארס, שם ראיינו אותי. המשכנו לגלוש בירידה מסנסן, שם עצרנו מספר פעמים לצילומים ספונטניים מבויימים היטב בנוף הפנורמי מן היפים בארץ. חציה של הכביש, ומעבר לכיוון רמת בית שמש. עוד סינגל אחד לסיום, ואנחנו ברכב.

שאלות רטוריות

• שמתם כבר עין על דנה לפידות? בלי נוכחות משמעותית בפלייליסט של גלגל"צ המאוסים, עושה את דרכה להצלחה. אחלה שיר "מוניות".
• את מרינה מקסמיליאן בלום עושה קולות של חווה אלברשטיין ב"סוף סוף" כבר שמעתם? סוף סוף קצת נחת מהתוכנית המאפנה ההיא עם הכוכבים שנולדים.
• האם אפשר לדרדר את ה"מכונית ליד היום" מן המצוק למטה, עם קרן פלס בתוכה? כמה גועל אפשר לשמוע.
  אפשר גם לצרף למכונית את אשתו של מיכל אמדורסקי – האיש שזקנתו מביישת את נעוריו – מר "נסיעה לצפון" אסף אמדורסקי.
• האם אפשר לשלוח את החיילת האמיצה גברת בוסקילה ואת "שוברת שתיקה" לסדנת ויפאסנה?