שיגרה של שבת

שבת הגיעה. לא רכבתי בשישי. במקום זה הייתי בטיול בנאות קדומים. אלטרנטיבה לא פחות "ראויה" (איך חבורת הדוגמנים המצ'וקמקת הזאת השחיתה את המילה הזאת...באסה).

מבלי להתעצל, אני קם בשש. עדיין חושך. שעון קיץ, עכשיו "כמו" חמש. שותה את האספרסו של הבוקר, ויוצא.

חמוש בחליפת רכיבה, תיק אוכף, מים, אופני כביש, ועצמי.

מדליק את הפולאר ויוצא לדרך. לאן הפעם? אתמול חשבתי על כביש 444, אבל משום מה אני חושש לרכוב שם לבד, צריך גיבוי לוגיסטי אם תהיה לי תקלה. החלטתי לצאת ללופ המקומי הקצר. 31 ק"מ. בקצב סביר אני תוך שעה ורבע ברוטו בבית.

יוצא לכיוון צומת רעננה. משתלב בכביש 4. תודה לאל די ריק. רוכב עד מחלף הדרים. פונה לכביש המקביל לכיוון בצרה. חוזר לכביש 4, צומת רעננה צפון. ימינה לרעננה ולפארק. אני כבר חם, ונכנס לקריטריום. היום אין כלבים, רק תאילנדים שמשקיפים עלי ומעודדים אותי בכל סיבוב. בסיבוב הראשון עדיין לא מאופס. מבין שצריך ללמוד את העסק. לוקח לי 9 דקות. נראה לי המון ל-4 ק"מ. סיבוב שני, אני מעביר הילוכים בזמן, יודע מתי לתת גז ומתי לשמור כוח. יורד ל-8:45. שיא היום - 8:05. יש לאן לשאוף. נפרדים מהתאילנדים, נותן ספרינט עד צומת רעננה, עוקף כפר סבא. 8:00 אני במקלחת. אפשר להתחיל את היום.

זרעי קיץ

זרעי קיץ
נישאים ברוח
מעירים זכרונות
מעוררים ערגונות
זרעי קיץ באים בנחיריים
ורומזים איזה קיץ
הולך להיות –

בוקר אחד פתחתי חלון
ותיכף הריח לי דק מן הדק
קיץ מסוג שהיה כאן כבר פעם
אמרתי בא קיץ - קיץ חזק.

-- מאיר אריאל, זרעי קיץ

איזור דרך הפסלים, או יער צרעה מושך אותי מזה זמן. החלטתי לארגן רכיבה אליו. משכתי קטע מסלול מפה, קטע משם, ויצא משהו. די מסיבי. 35 ק"מ. עם הרבה מטרים מצטברים בעליה.

קובעים בשש וחצי. רבע לשש אני אוסף את דן בקק"ל. שש ועשרה אנחנו כבר בצומת נחשון. כוס קפה, בהיה בעיתוני הבוקר שלא מבשרים יותר מדי טוב, ומתחילה הקבוצה להתאסף.

היום יום רביעי. ראשון שני ושלישי היו ימים חמים מהגיהנום. ממש שרב. בניתי על הקרירות שהבטיח החזאי. לשם שינוי הוא עמד במילה שלו. 16 מעלות בחוץ. אין בוץ, עדיין אין דרדרת. וכמו שמאיר אריאל זצ"ל אומר האויר מריח דק מן הדק ריח של אביב שתיכף נהפך לקיץ.

כותרת הפוסט היא זרעי קיץ, אבל לי מנקר בראש השיר של הגשש:

כשבשמיים הכחולים צוחקת קשת
או כשכפתור ראשון נפתח בצוארונים,
וכשבגן הציבורי, אחר הגשם,
כל עץ פתאום ירוק כל כך בעניינים....

וזה הכל באשמתו של האביב
שייכנס הרוח באבי אביו...

לטעמי שיר שממצה קצת יותר את המצב הוא "איך יודעים שהגיע האביב" של דתיה בן-דור (משוררת הילדים האהובה עלי):

איך יודעים שבא אביב?
מסתכלים סביב סביב
ואם רואים שאין עוד בוץ בשבילים
ואם רואים שנעלמו המעילים
ואם פרג וגם חרצית
לכבוד החג קישטו ארצי
אז יודעים (אז יודעים)
שבא אביב (שבא אביב)
אז יודעים שבא אביב.

אז מה הולך להיות לנו ברכיבה הזאת – בהשראתה של בן-ודור ושירה - " ארץ ישראל שלי":

ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת
מי בנה ומי נטע?
כולנו ביחד!
אני שירטטתי טרק באוזי אקספלורר -
אז יש לנו ארץ,
ויש לנו שבילים,
ויש לנו עץ או אלפיים,
ויש לנו כביש,
ויש לנו גשר,
ויש לנו לפחות 4 סינגלים,
ויש לנו עליה טובה טוב,
ויש לנו כמובן קפה הפוך בסוף,
ויש לנו שיר על ארץ ישראל.

אז מי בחבורה? יש את אורי עם הטראנס היפהפיות, ודן, ומליסה, וארז שמתבלבל קצת בין צומת שמשון לנחשון, וגלעד חבר של רן עם חן חבר שלו שמצטרף אלינו, ועזר – חבר חדש מירושליים בוגר הטרנס אלפ, וכמובן רפי.

אנחנו חוצים את הכביש ורוכבים לאורך הסמ"ש הכחול שיביא אותנו לאיזור טל שחר. לא יודע למה, עד היום לא היה לי ברור מדוע המושב זכה לשם כזה פסטורלי. אז מה עושים במקרה כזה? חופרים...מתברר שהמושב קרוי על שמו של הנרי מורגנטאו הבן, שהיה שר האוצר האמריקאי במלחמת העולם השניה ופירוש שמו בגרמנית "טל שחר". ממה שזכרתי, השם "מורגנטאו" לא צלצל לי טוב. איך הוא זכה לכבוד הזה?

מתברר שהצילצול היה נכון. "תוכנית מורגנאו". תוכנית מורגנטאו הייתה תוכנית לכיבוש גרמניה אחרי מלחמת העולם השניה, ולנקיטת סדרת צעדים שיהפכו את גרמניה ממעצמה תעשייתית/צבאית "למדינה המתבססת בעיקר על חקלאות ומקנה. ". האנגלים, משום מה הצטרפו לתוכנית, שדלפה החוצה, והגרמנים, בעיקר גבלס, השתמשו בה לתעמולה.
בסופו של דבר, התוכנית שהתממשה היא "תוכנית מארשל" שהייתה מוצלחת יותר, ראו את גרמניה כיום.

אז למה מורגנטאו זכה לכבוד הזה? מתברר שהוא היה ראש "המגבית היהודית" בעת הקמת המדינה ומלחמת העצמאות. על התרומה של המגבית ככלל, והג'וינט בפרט, אין צורך להכביר מילים היא ידועה.

נכנסים ליער ישעי. מטפסים בסינגל הידוע והאהוב. גלעד מספר לי על מקורותיו של הסינגל לפני שהבסיס הצבאי נגס בחצי ממנו. הוא שימש לתחרויות אופנועים בבוץ. מתברר שכאשר הוא יבש, הוא לא ממש מעניין אותם. טוב, אנחנו הרווחנו. בקצה החלק הראשון הסינגל אנו מוצאים את עצמנו משקיפים משום לתוך הבסיס..ואני חשבתי שאין אפשרות כזאת. הבסיס, בחלקו הגלוי נראה פחות או יותר כמו ארץ ישראל ב-1948. עם כל הצברים והצמחיה לפני שקק"ל שתלה. משהו פראי יותר, טבעי יותר מן האורנים.

גולשים למטה, ורוכבים לאורך פסי הרכבת במטרה לחצות אותם ואת השורק. את פסי הרכבת אנחנו מצליחים לחצות במעבר, אבל השורק גבוה וגועש מדי. בלית ברירה אנחנו ממשיכים לכיוון צרעה במקביל לפסים. מה שמוסיף לנו 5-6 ק"מ למסלול. עדיין לא חם שזה מעולה.

אני מקשקש עם עזר על הטרנס-אלפ. מתברר שכאשר הם התחרו, שרר שם חום של 40 מעלות. לטפס מעל 2,000 מטר ביום בחום כזה נשמע לי זוועה. ביום השלישי הוא התייבש והיו לפנות אותו באמבולנס. נשמע לי קשה בצורה בלתי נסבלת. לא מאמין שהייתי יכול לעמוד במאמץ כזה.

תוך כדי רכיבה אני נזכר בקובץ משעשע למדי שקיבלתי לקרוא. זוהי מעין חוברת שנקראת "הטריקים המלוכלכים של ה-CIA" ובה מגוון רעיונות זדוניים למדי. למשל דרך די פשוטה לעשות כסף בשדות תעופה: אם אתה טס עם חבר, תן לו למשוך את המזוודות שלך, ולעזוב את המקום. אחרי שעה, גש לדלפק חפצים אבודים. פיצוי כספי מחברת התעופה מובטח. או טריק מלוכלך אחר – אם בא למרר למישהו את החיים, והוא מתגורר בדירה – סתום לו את המנעול בדבר לוק טייט. אפשרות נוספת היא לפרסם מודעת השכרה לדירה של מי שבא לך להציק לו, לשים בה מחיר אטרקטיבי מאוד, ולא לשכוח לציין "נא להתקשר בשעות הבוקר המוקדמות מאוד עקב עבודה במשמרות"...בא לך לבאס מישהו לגמרי? תגרר גבינה קשה, ושפוף לו לתוך הרדיאטור. כשזה יתחמם הריח יהיה מעניין. איזה זדוניות!

אנחנו מגיעים בינתיים למפגש עם הכביש המטפס לצרעה. מחליטים לעשות הפסקה, ומתחרטים. מחליטים להתחיל לטפס לכיוון דרך הפסלים ולתפוס שם זולה קצת יותר נעימה למנוחה. הטיפוס בכביש מזכיר לי קצת את אופני הכביש. גלעד וחן עושים דרפטינג ואני מתלבש עליהם. איזה תענוג. אני יכול לטפס ככה 3 שעות בלי לעצור.

פונים ימינה לסימון שבילים אדום ואחרי כמה עשרות מטרים עוצרים למנוחה במקום פסטורלי. איזה נוף טוסקני מרהיב! הגבעות עטויות כסיות רכות בצבע ירוק עז. העצים נוצצים והפריחה בכל מקום. השבילים בחום כהה חוצים את המשטח הירקרק בקוים מרהיבים. אין אפשרות שיהיה אביב כל השנה? בכל שנה אותה משאלת לב. רק כאשר אתה עוסק במשהו שמושפע בצורה כל כך משמעותית מעונות השנה, אתה ער לתחזית. אני מחזיק אצבעות אצבעות למזג האויר. קשה להאמין כמה מזג האויר הוא שותף אקטיבי בחיינו. ברצותו נצא ברגליים צפודות עטופים בשכבות עבות, ברצותו אנו נאנח למראה ההד המהביל היוצא מן הכביש וננגב את הזיעה הניגרת. אם יש לנו אל שאנחנו מתפללים אליו זהו בטח אפולו אל השמש האור המוסיקה והאמנות. כל מגזר יכול למצוא את האל שלו. למשל רוכבי קומונת סינגל ספיד יכולים לסגוד הפייסטוס הידוע כוולקן האל האחראי במיתולוגיה היוונית על הנפחים וחרשי הברזל. רוכבי הכביש יכולים לסגוד לאפרודיטה אלת היופי. חברי קומונות AM יכולים לסגוד לארס (מרס) אל המלחמות והריבים (J)

אנחנו מגלגלים שיחה על פירות יבשים. חן וגלעד שולפים 2 סוגים של בננות מיובשות שאני לא מכיר. מתברר ש"ניצת הדובדבן" מייבאים אותם. מתברר שיש המון סוגים של פירות לא מסוכרים – כמו גויאבות, אגס, בננה כמובן, תות שדה, אפרסק, תות-עץ, האננס הלא מסוכר, ועוד..

חוזרים לרכוב. מתחילה עליה תלולה במיוחד, סטייל העליה לבית מאיר. למזלנו יש מספר סרפנטינות, עדיין יש שיפוע לא מבוטל. אנחנו מתייצבים פחות או יותר על קו גובה ורוכבים במקביל לדרך הפסלים המסומ"שת אדום עד לתחילתה באיזור קבר דן. עוד עליה אחת קשה וקצרה ואנחנו בתחילת הסינגלים. מתחיל רצף של סינגלים זורמים להפליא עד לקבר שמשון. אנחנו מטפסים לתל וגולשים ממנו בשביל התלול.

עכשיו יש מעט בלאגן. אנחנו נכנסים לסינגל שפשוט לא רכיב בעליה.מלא בולדרים. מתחיל להיות לאנשים ספק אם זה בכלל שווה את זה. ואז מגיעים לשיא הגובה וחיש קל שוכחים. הסינגל הופך לזורם בצורה מדהימה. פשוט סינגל אדיר. אנחנו זורמים למטה, בהנאה גדולה. ממשיך רצץ הסינגלים, כששיאו בסינגל הרכסים המעולה ובסינגל נוסף שמעלה אותנו למעלה למעלה למרבי הפליאה של חניכי אור-עקיבא שצופים בנו, ומביא אותנו לנקודת שיא המשקיפה על דיר רפעת.

אנחנו יורדים בסינגל מאוד טכני ודי מחורבן, שבדיעבד אפשר היה לעקוף עד לואדי למטה. גלעד יורד וארז אחריו, ועזר מפתיע ביכולת טכנית מאוד גבוהה ויורד גם הוא. השאר מדדים ברגל.

עכשיו הקטע המבאס, עליה רגלית עד לתחילת סינגל שורק. חורקים שיניים ומטפסים. מתחיל הכיף, סינגל שורק. ארוך ארוך, לא טכני מדי, זורם נפלא. מסיימים אותו בהנאה גדולה. מכאן רצים במהירות לרכב. מותשים לחלוטין. לא כל יום עושים 40 ק"מ כאלה. השילוב של העליות, הסינגלים הטכניים, הלחץ של הניווט נותנים אותותיהם. אני זומבי בעבודה. 8:15 בערב אני נרדם כמו תינוק עד הבוקר.

איך שורפים שעה וחצי

שבת בבוקר. אני מתגלגל מן המיטה הלום אלכוהול ויסורי מצפון על הארוחה מאמש ב"אלי אולי".

יש שעה וחצי. מה עושים בשעה וחצי? פעם נהגתי לקחת את אופני השטח ולעשות סיבוב עירוני. זה תמיד נגמר באיזו הרפתקאה בחולות או בקפיצות בקניון. כושר לא ממש יוצא מזה.

הפעם על הטרק כביש המושאלים. אני מחליט לנצל את הזמן לרכיבת קריטריום לפני השרב הגדול. בקבוק מים, קסדה, כפפות פתוחות ואת עצמי ואני בחוץ.

6:15 וכבר חם. חוצה את טשרניחובסקי לכיוון היציאה מכפר-סבא. מתגלגל לכיוון צומת רעננה צפון. לדבר הזה אין שיכוך בגרוש. כל סדק בכביש או חתיכת חצץ ישר לישבן ולגב. אני מתרגל לאחוז בקרני השור ושועט לכיוון צומת רעננה. מת כבר לגמור את הקטע הבעייתי.

חוצה את הצומת וטס לכיוון לב הפארק. כבר חם ואני מרגיש את הרוח המגעילה בפנים. הכל מתייבש. השפתיים העיניים. אני מצונן ופולט מדי פעם שיעול של חולה שחפת מלווה ביריקה בריאה. אני אשכרה מתבאס מעצמי.

מתחיל בהקפות. ליד בית הקברות רודף אחרי כלב טיפש שבעליו לא קשר אותו. למה טיפש? בעיטה אחת אני יכול לשלוח אותו מעבר לגדר לבית קברות. הוא לא מוותר, ואני מעלה הילוך. הכל טוב ויפה, אבל בעיונת קטנה. זה קריטריום. אני אפגוש את הג'וק הזה בכל סיבוב. זה הופך לקטע הספרינט שלפני העליה. הטמבל עוד יתקל בי 4 פעמים.

מגיע לעליה. ההילוכים זאת בעיה. עדיין לא הפנמתי לגמרי מה מעלה ומה מוריד. איך שהוא מסתדר. ספרינט קצר לרמזור בוייצמן. לחיצה על ה-LAP בפולאר. לקח לי תשע דקות. סביר. יש המון מקום לשיפור.

אני לא אייגע בשאר הסיבובים, אבל כשעצרתי בבית הרגשתי מותש כמו אחרי 3 שעות רכיבה.

מה שבין שוסטקוביץ' למוסיקת מעליות

שוסטקוביץ'

דמיטרי שוסטקוביץ' הוא פחות או יותר המלחין הקלאסי היחידי (אם לא סופרים את גרשווין כ"קלאסי") האהוב עלי מהמאה הקודמת.

שוסטקוביץ' היה חיה מוזרה למדי. נולד ברוסיה ב-1906. את הקריירה שלו החל כפסנתרן, ואת הסימפוניה הראשונה שלו כתב בגיל 20. שוסטוקוביץ' הושפע מאוד ממאהלר. דיעותיו הפוליטיות לא בדיוק תאמו את הקו המפלגתי, אבל הוא הצליח להסוות זאת באמצעות עבודה ב"תיאטרון נוער פרולטרי". על האופרה המושקעת מאוד שלו "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" נכתב בפרבדה:
"התוצאה של הצלחה כללית של בנייה סוציאליסטית, של המדיניות הנכונה של המפלגה", ו-"הייתה יכולה להיכתב רק על ידי קומפוזיטור סובייטי שחונך במיטב המסורת התרבותית הסובייטית". ב-1936 בעקבות ביקור של סטלין, נקטלה האופרה ע"י פרבדה, ושוסטוקוביץ' נודה ע"י השלטון.
שוסטקוביץ' שהה בלנינגרד בעת פתיחת מבצע ברברוסה ונשאר בה במהלך מספר חודשים של המצור עליה. הסימפוניה השביעית שלו, אשר הפרק הראשון שלה הולחן בתקופה זו, מכונה "לנינגרד", והפכה לסמל התקופה.
שוסטקוביץ' נפטר באוגוסט 1975 מסרטן ריאות אחרי מספר שנים בהם סבל מבעיות רפואיות שונות ומשונות.

לרובנו המלחין מוכר מן הסוויטה לתזמורת במה – הידועה כסוויטת ג'אז מס' 2, אופ. 38. מבולבלים? הנה קישור – בטוח שאתם מכירים את הקטע. לפחות מן הסרט "ראיון עם ערפד".

ולמי שבאמת פתוח לשמוע מוסיקה יותר מתקדמת – המלצתי – קיט' ג'ארת' מבצע שוסטקוביץ'. פשוט נפלא.

Thievery Corporation

ולמי שלא בא על כזה אוונגרד – שינסה את Thievery Corporation. הסגנון הוא דאב/אסיד ג'אז בשילוב השפעות מוסיקת עולם הודית/לטינית (המון בוסה-נובה). ההרכב אמריקאי מוושינגטון, בהובלת DJ DUO. אם מקשיבים קצת למילים, מגלים אג'נדה פוליטית די מפותחת נגד משטר בוש.

בכלל סגנון האסיד ג'אז ונגזרות ה-lounge והצ'יל אאוט עוברים סוג של רצח אופי בשנים האחרונות. משמיעים אותם (לצערי את הרדודים והפחות מורכבים שבהם) בבתי-קפה ומסעדות והפכו אותם למעין מוסיקת מעליות אלקטרונית. זה סוג של תהליך שגם פגה בג'אז. הגבול בין אוסקר פיטרסון לריצ'רד קליידרמן די דק אם לא מאזינים בריכוז. גם הגבול בין Thievery Corporation לבין מוסיקת מעליות יכול להטשטש לעיתים.

התופעה כל כך חזקה, שבתי הקפה מוציאים אוספים עם לקטי השירים שמנוגנים בהם. החל בבודהה בר דרך קפה סאן-ג'רמין-דה-פרה (אחח..סאן ג'ארמין, מה הייתי בשביל לשבת עכשיו בבית קפה הפונה לכיכר או לכנסיה עם הקפה אולה וקווארסון טרי) דרך קפה דל-מאר האיברי והוטל קוסטס וכלה בארקפה וארומה המקומיים.

מן הבחינה הזאת העבודה של ארקפה היא מן היותר מוצלחות – חשיפה של הקהל הרחב לסטנדרטים מעולים של ג'אז בביצועים שונים.

סתם יום של חול

המון זמן שלא כתבתי. שקעתי בעבודה, ובדברים אחרים.

התחלתי לרכוב קצת כביש, ומתכנן לעשות את זה יותר. משתדל להחליף את רכיבות הכושר של יום שני ברכיבות קריטריום. אולי גם ימי רביעי.

מהשטח יש לי רק עוגמת נפש. מצד אחד הקומונה פורחת, מצד שני אין לי עם מי לרכוב. אני קובע ואנשים מבטלים ערב לפני. רביעי הזה אני מארגן את הרכיבה הפומבית האחרונה שלי. אני אחזור לרכב במעגלים אחרים שבהם אני לא צריך לטרוח על הכנת מסלול ולהתבאס כשאנשים מבטלים ערב לפני.

שישי האחרון רכבנו באיזור מגידו ומשמר העמק.

רביעי הזה, תכננתי לרכוב באיזור כפר גליקסון וגבעת עדה. 3 ימים עבדתי על המסלול, תכננתי, בדקתי עם מקומיים, שיפרתי, יצרתי מפה ל-GPS. בקיצור טירחה – חבל"ז. שמתי הודעה בקומונה, ואין תגובה. מליסה אמרה שתגיע, וגם צחי. דן גם הודיע שהוא מגיע.

ערב לפני, מליסה מופתעת שמחר פורים ומתבאסת שלא תוכל לראות את הילדים שלה מחופשים, ומבטלת. מאוחר בערב צחי מודיע שהוא חולה או הילד שלו חולה או משהו כזה, ומבטל. גלוסקין מתלונן על השעה המאוחרת. אני מחליט לבטל, ולרכוב במקום זה בתל חדיד בשבע בבוקר.

מבלי משים, זאת הייתה הזמנת הרכיבה האחרונה שלי בקומונה. לא מתכונן יותר "לפתוח" טיולים. זה כובל אותי ובסוף אף אחד לא בא. יש לי תכנון שבועי שלי – ואני אעמוד בו. מבלי לבנות על האחרים. אני מתכנן לרכוב עם גיא ה-רדר בשוהם, עם שמוליק בפארק קנדה, עם איתן בראש העין ועם עוד ח'ברה בחורשים ובמיר"ב. הגיע הזמן שאני אצטרף ולא רק אוביל. חשבתי שאפשר לעשות קבוצת טיולים נחמדה, אבל מתברר שלא ממש. לא נורא – אני אמשיך להנות.

בשבע בבוקר, בן-שמן די נטוש. אין אף רכב. מגיע עוד רכב אחד. ועוד אחד. קבוצה חולפת. לא משהו מעניין.

דן מגיע, ואנחנו מחליטים להתחיל בתל חדיד. חוצים את הסינגל הרץ במקביל לכביש, יורדים בירידה התלולה, ומתחת לגשר. טיפוס תלול וקצר ואנחנו בסינגל. החלטתי ללכת לבדוק את הסינגל החדש שמנחם פירסם בקומונת AM. פונים ימינה לסינגל הנקרא במפה "אספרסו" וממנו חותרים מזרחה. עוד סיבוב על השביל הלבן ומצאתי כניסה לסינגל. הסינגל הזה אמור להוביל אותנו לתחילת הסינגל האמור. הסינגל זורם מאוד, ודן מאוד מהסס. אני דוקא מרגיש מצויין, ושלא כמנהגי חוזר לקפוץ. כל אבל שנקרית בדרכי אני ממנף על מנת לקפץ לגובה מפחיד של 25 ס"מ. עדיין זה כיף.

מגיעים לכביש המוביל למתקן אדם. פונים ימינה וימינה לכיוון הסינגל. החלק הראשון בסדר גמור ומסומן בסדר. החלק השני, איך אומר בעדינות, די "גולמי". עוד כמה מאות רוכבים או אופנוע אחד צריכים לעבור כאן והוא יהיה בסדר.

מסיימים את הסינגל, אני רואה שלא טוב לדן, קצת ממתן את הקצב ועובר לשביל הרחב. אנחנו גולשים "האמבט" וממנו ל"נקודות אדומות" ול"בור עמוק". קצת הפוגה. מכרסמים סנדביץ'. מטפסים בסינגלים כמעט עד פסגת תל-חדיד ויורדים עד למרגלות "נעלם ב'". רוכבים אותו לשתי הכיוונים. וממשיכים ישר ל"מחצבה". מגיעים חזרה לחניה של הרכבים.

הגזלן כבר במקום. אנחנו מתיישבים לשתות כוס קפה שחור טוב ולקרוא קצת עיתון. מגיע בחור מגודל וחביב להפליא בשם מייקל. חמוש בצבי צב, קסדה סגורה, וסטינקי פרימו. אנחנו קצת נרתעים. הוא רוצה להצטרף אלינו על שלא לרכוב לבד. אחרי תיאום ציפיות יוצאים להמשך הדרך.

טסים במהירות למטה ב"טוב בשבט" בשביל הרחב שמאלה וממשיכים בטיסה ב"סהרון" שמתחבר לעוד סינגל שלוקח אותנו לשביל ישראל ומוריד אותנו לתוך הנחל. עליה קשה ואנחנו פונים שמאלה. כניסה לסינגל "הכפית" שמתחבר ל"מזלג". פה אני כבר עם בטחון עצמי גבוה וקופץ מכל סלע רענן. לקראת הסוף של המזלג קפיצה לא רעה שמסתיימת בסלופ עם סלע. אני שומע רעש דומה לסנייק בייט. כנראה נחתתי על הקצה של הסלע. עוצר ומגלגל במהירות את הגלגל. החור נסתם. טיובלס תודה לאל. אבל הספיק לרדת קצת אויר.

למטה גלוסקין מציע שאנפח ומייקל נפרד מאיתנו. נראה לי מיותר, אבל בכל זאת הוא מתעקש. מנפחים עם המשאבה החדשה והחזקה שלו והגלגל באמת חזק כמו בטון. הוא מנסה לשחרר את הונטיל מן המאבה ומושך קצת בכוח...ואנחנו נשארים עם הונטיל בחוץ. הלך הטיובלס, והלכה הרצועה. הוא לוקח אחריות ועוזר לי לפרק את הצמיג ולהרכיב פנימית. נפלה החלטה. מחר אני מכניס אותם למכונופן שיקח את החישוק וירחיב את החור כדי שאוכל לשים פנימית עם ונטיל גרמני.

מטפסים חזרה דרך הסינגלים באיזור מפגש הצירים. עוד קצת טו בשבט בעליה, ונוסעים לעבודה.

עוד רכיבה ביום של חול. שישי פורים. שבת רכיבת כביש. אחזור לשטח שבוע הבא.

כמו עכבר שנע במעגלים בנפתולי ראש הציפור

המון זמן שאני זומם להצטרף לקבוצת רכיבה המתאמנת ברכיבת כביש. יש משהו שונה ברכיבת כביש מאשר בשטח. היכולת לשמור על דופק קבוע, הזרימה המהירה, המהירות. הכל חלק יותר.
כל זה נכון, אבל בקריטריום, לא בכביש עם תנועה.

קבעתי עם דן לרכוב בשביל ראש-ציפור שבפארק הירקון. אספתי אופני כביש מהחנות החביבה עלי – טרק 1500 משופרות עם מערכות אולטגרה.

קודם כל האופניים קלים. ממש ממש קלים. לעומת אופני השטח – פשוט חלום. המידה מתאימה, גובה האוכף בסדר. אני עושה סיבוב בשכונה בשביל להתרגל להעברת ההילוכים המוזרה ולתנוחה החדשה. נראה שבסדר.

בבוקר, אני מתעורר בהתרגשות לפני הזמן. קצת מתוח. איזה זובור אני יכול לחטוף שם? הרי רוב הרוכבים בראש ציפור בכושר טוב ממני. מצד שני זה מעגלי, ואני יכול לזוז בקצב שלי.

קצת קריר ואני מתלבש בהתאם – ביב, ג'רסי, שרוולים לרגליים, ג'רסי ארוך ומעיל רוח. נעלי ספורט רגילות. אין לי פדלים ונעלי כביש, ואין לי חשק להתקין פדלי שטח. לא נורא.

מגיע לעתידים. פורק את המכונה, עולה לשתות כוס קפה ויוצא לדרך. רוכב בראול וולנברג לכיוון הפארק. רכב עם בן יצואנית משתקם עושה U-TURN במקום אסור וכמעט עולה עלי. אני לא מספיק לקלל את הנבלה, ושומע מאחורי סירנה קצרה של משטרה ורמקול צווח – "מזדה 3 עצור בצד". יש אלוהים. הלוואי וזימברו את הטמבל שיחטוף 750 ₪ קנס ו-8 נקודות.

דן כבר מחכה לי. אנחנו רוכבים רכיבה מנהלית לראש-ציפור. חולפים על פני הקבוצה שאני מעוניין לרכוב עימה. אולי פעם הבאה.

מדליק את הפולאר ומתחיל לרדוף אחרי דן. קצב הדופק די מתייצב על 78%. אני מתעסק עדיין המון בטכניקה – איך לוקחים סיבוב, איך מעלים ומורידים הילוך, איך לוחצים על הבלמים כאשר הידיים על הקרניים. עדיין חסר בטחון. מסיבוב לסיבוב אני מתרגל. זאת הייתה החלטה טובה לרכוב איתו ולא בקבוצה. כך לפחות אני לומד.
אחרי כעשרה סיבובים, אני קצת מתחרט שלא הבאתי את ה-IPOD. איזה מיילס דייויס היה בא לי טוב עם הריטואל האין-סופי הזה. בשלב מסויים אתה נהפך לסוג של רובוט. אני משער שקראפטוורק עם איזה טור-דה-פרנס גם היה הולך טוב. שבוע הבא נבדוק.
לדן קצת נמאס לרכוב בקצב שלי, והוא מחליט לנסות ולהשיג אותי בסיבוב שלם. עכשיו אני לבד, עושה דראפטינג על פינראלו מקסימים.

סיבוב נוסף, עוד סיבוב, אין דן. עוד סיבוב והוא מחכה לי. מתברר שהקצב שלי לא כל כך איטי, והוא נקרע ולא הצליח לסגור את הפער. עוד 2-3 סיבובים, צריך לחזור. את הסיבוב האחרון אנחנו עושים בספרינט. אני כבר משכיב בסיבובים. משתמש יותר בתנוחה הנמוכה. אשכרה כבישון. יהיה מעניין לעשות את זה במקום אמיתי עם עליות כמו שצריך.

8:15 אני במקלחת בעבודה. מרגיש קצת את הרגליים אבל הראש מחשב כמה יעלו הצ'יאנלי האדומים שאני כל כך חושק. יותר מאוחר אשאיר הודעה למאמן הקבוצה בה אודיע שאני מגיע לאימון הקרוב.