אני תמיד נשאר אני

לפעמים אני גדול, ולפעמים - קטן.
לפעמים אני גיבור, ולפעמים - פחדן.
לפעמים אני ביחד, לפעמים - לבד,
לפעמים אני באמצע
לפעמים - בצד.

אבל אני תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני!

אני תמיד נשאר אני, דתיה בן דור

5:30 בבוקר. כביש 4 לכיוון גנות. מרבית אוכלוסיית גוש דן - לפחות אילו שהבחירה בידם, ישנים.

מראה הזוי. אופני הרים על הגג. בפנים איש לא צעיר שחגג לא מזמן 40, לבוש בחולצה צבעונית ומכנס מוזר. לרגליו נעליים שקשה ללכת בהם ישר מבלי להתנדנד. בפנים dazed and confued של לד זפלין בקולי קולות. האיש מתופף על ההגה. האיש הזה הוא אני.

כביש 1. מחלף לטרון. כביש 3. צומת נחשון. חונה.

יוצא מן המכונית. ניגש ל"מנטה". מזמין קפה חלש מדי ורותח מדי. מסביב מתחילים להתגודד כבישונים מהודרים במיטב מחלצותיהם הצבעוניות היישר מקולקציית פריס ומילאנו האחרונות. הוא מרגיש כמו חקלאי. כמו נטע זר. אבל מה אכפת לו. היום רוכבים.

כך מתחיל בוקר רכיבה טיפוסי שלי. אחד מני רבים בשנים האחרונות.

מתחילה להתאסף החבורה. מגיעים אותם האנשים, אבל בתמהיל אחר בכל פעם. מעגלי הכרויות שונים. חברים. חברים לעבודה. חברים לרכיבה. סתם מכרים. טרמפיסטים מזדמנים. יש אופי מוזר לחברויות לרכיבה. זה מזכיר קצת את החברויות במילואים. ישנם עמיתים למילואים שלא ראיתי קרוב לשנה. מן הרגע שאנחנו נפגשים התחושה היא שלא נפרדנו מעולם. ביום סיום המילואים אנחנו נפרדים שוב תוך הבטחה לשמור על קשר שלא ממש מתקיימת במציאות. כך נוצרים להם מעגלי הכרויות שונים. היום יש את נתן, ומליסה עם אינטנס חבוטים לבחינה, ורפי, ודן, ושי, וטל שחוזר מחופשת הריון על סינגל ספיד, וטמיר עם אופניים חדשים, וגילי.

התארגנות קלה. יוצאים לדרך.

יוצאים דרך השדה שמאחורי תחנת הדלק. אין שבילים מסומנים אבל המגמה היא צפונה בתחילה ואחר כך מזרחה ושוב צפונה. השאיפה, בסיכומו של דבר היא להתחבר לסימון שבילים אדום המוליך מנחשון לכיוון מצפה הראל והידוע בשמו העממי "דרך בורמה". השדות כבויים. צהובים. האביב כאן מדהים. הקיץ לא ממש. נחמה אפשר למצוא בתאנים שליד עינות סוסין ובצל של יער אשתאול. המגמה בדרך העולה לכיוון מצפה הראל היא בשיפוע די קל. אני עדיין עייף וכבוי. קמתי מן השינה אבל לא ממש התעוררתי.

אלמוני: איך, איך לא חשבנו להביא חומר?

חבר של אלמוני: בוא נבקש מהחבר’ה שם.
אלמוני: נראה לך שהם יתנו?
חבר של אלמוני: זה נווה שלום, לא? ערבים הם מכניסי אורחים.

ציטוט מתוך הבלוג "תגביר, רוג’ר, תגביר"

מטפסים למצפה הראל בסינגל אופנועים חביב. חונים לחמש דקות מתחת למגדל התצפית היכן ששכן כפר ערבי . מתחברים לסינגל נוסף שנגלוש עימו חזרה לשביל המסומן אדום. ברקע השחזור של קרב לטרון עם חיילים מברזל. נווה שלום צופה אלינו מלמעלה. אנחנו ממשיכים על האדום לכיוון נווה שלום, ואחרי כמה מאות מטרים פונים ימינה לעינות סוסין. מתרשמים מאמת המים המשוחזרת ונוטשים את האדום לטובת הקפה של הישוב תעוז שתחבר אותנו לבסוף לאיזור ח'רבת שובב וליער אשתאול. אני מקשקש באוזניהם של מי שמוכנים לשמוע את סיפורו של טוביאנסקי האומלל שהוצא כאן להורג על לא עוול בכפו. זאת הנקודה בה צריך כבר להיות ערני. מתחילה העבודה האמיתית. טל, עייף, עם כושר שנבל מעט בחודש הפסקה, על סינגל ספיד שלא ממש עושה לו חסד, מחליט לפרוש. אני לא אוהב כשפורשים באמצע. בטח לא לבד. המכונית יחסית קרובה. משביע אותו לסמסם ברגע שהוא מגיע. נפרדים. חבל. מתחיל טיפוס, לפרקים מתון, שיביא אותנו עד מצפה אשתאול.

פה אני חלש. אני מודה בפה מלא. החולשה שלי גורמת לרוב הקבוצה להעלם במעלה העליה, ולהשאיר אותי עם עצמי. להתמודד. אילו הם רגעי הכפירה. אני יודע שצריך לעשות את העליות באהבה. ואני יודע שצריך לחשוב מחשבות חיוביות בשביל לא להשבר. אני יודע שעליתי עשרות אם לא מאות עליות קשות מזאת, אבל עדיין קשה. ארמסטרונג אומר באחד הספרים שלו שזה לא נהיה יותר קל – זה נהיה יותר מהר.

ברגעים כאלה אני מנסה לנחם את עצמי. נכנס לסאשין של רחמים עצמיים. פתאום חולפת לי בראש מחשבה על פליטי השואה, מוכי הגורל, שנזרקו היישר מן האוניות לשדה הקטל הלא רחוק מכאן, בלטרון. זה נותן קצת פרופורציות. וכך מבלי לשים לב, העליה נגמרת. החברים יושבים בתצפית ומשקיפים על בית שמש ורכס נס-הרים. כמו תמיד, טמיר שולף מגש פירות יבשים מבית "ששון הקולה", בקבוקי איזוטוני נלגמים. אילו הרגעים היותר טובים. ממשיכים.

ירידה תלולה, שכנראה הוחלקה ע"י קק"ל, ומשמעותית פחות מדורדרת מן הפעם הקודמת, מורידה אותנו עד כביש 38. אנחנו חוצים את הכביש. עברנו מיער אשתאול ליער צרעה המוכר למרבית הרוכבים בשם "דרך הפסלים".

רוכבים מעט מערבה עד מגרש הכדורסל, ואז נכנסים לרשת סינגלים לא טכניים המזכירים את בן-שמן באופיים. משום מה הסינגלים ביער צרעה לא מוכרים למרבית האוכלוסיה. הסינגלים פשוט טסים. תענוג צרוף. הסינגל נמשך באורך של כקילומטר וחצי. אפשר להמשיך את הרצף בעוד שניים-שלושה קילומטרים טכניים יותר, אבל הפעם אנחנו מוותרים. מעט לחוצים בזמן. חוזרים לשביל המסומ"ש שחור למרגלות תל-צרעה וקבר שמשון. רכיבה לא ארוכב מדי לאורך השביל הרחב, מביאה אותנו לדובדבן שעל הקצפת – סינגל שורק.

סינגל יפהפה שמשקיך על דיר רפעת ועל כל עמק שורק. לרגעים גורם לך לחשוב שאתה בטוסקנה או בפרובנס. באביב המראה כאן מרהיב עין. גם בקיץ הנוף יפה. לחרדתנו אנחנו מגלים שהגבעה שהסינגל רץ לאורכה נשרפה כולה. נשאר רק קו לבן ומתפתל של הסינגל לאורך קו הגובה. הסינגל, שגם בימים שעדיין הייתה צמחיה, שיפוע הצד שלו היה לא הכי סימפטי בעולם, הפך בן רגע לנא'קב מדברי מפחיד ומפוייח. השילוב של השחור עם הירוק והכחול והצהוב עושה חגיגה בעינים. בקצה הסינגל, לא הייתי מתנגד לכוס יין טוב מדיר-רפאת או מיקב צרעה עם לחם טרי וקצת חמאה. הכל בתוך סל קש עם מפה משובצת. חלומות איטלקיים באספמיה.

אני מסתכל על דיר ראפאת ומבקש את ברכתה של מריה הקדושה. זה לא קשה. אם היא תתקשה, היא יכולה לקרוא את הברכה באחת מ-343 השפות בהם היא כתובה בכניסה למנזר. ההיסטוריה מספרת שהמנזר הוקם ב-1927 ע"י הכנסיה הקטולית, מאחר והפטריארך היה מעוניין להגן על ארץ ישראל אחרי רעידת האדמה שפקדה אותה. נשלחה בקשה לכל ההגמונים לשלוח תרגום לשפתם של המילים הראשונות בפניית המלאך גבריאל אל מרים אם ישו. התקבלו 404 תרגומים שמתוכם פורסמו 280 על קירות הכנסיה. היום כאמור יש 343 תרגומים, כולל בעברית. כל ברכה רשומה על סרט הנישא בידו של מלאך.

מקצה הסינגל ירידה תלולה מאוד שרובנו יורדים ברגל. דן מתעקש לגלוש, וזה נגמר בגלגול ובטלפון נייד שנופל מן הכיס. דן יחזור יותר מאוחר לחפש ולאסוף אותו. נכנסים לעוד רצף סינגלים עד לפאתי כפר אוריה, עוד ירידה תלולה ומפבה מתחילה טיסה בגובה נמוך לכיוון טל שחר והבייתה. אילו הרגעים הכי טובים. מצד אחד אתה לא לחוץ בזמן, אתה כבר יודע את שעת הסיום הצפויה, ולא צפויות תקלות. מצד שני – אתה משתחרר ומרביץ מהירות. כשאני על 45 קמ"ש, עוקפת אותי מליסה עם האינטנס. אני מוחל על הכבוד ורודף אחריה. מבחינתי הרכיבה הזאת יכולה להמשך לעד. ברגעים הללו אתה שוכח את הכל. העבודה, המחוייבויות, המשפחה. כלום. אתה, המכונה, והנוף החולף במהירות מול העינים.

פחית רד-בול בתחנת הדלק. פרידה מן החברים ואני טס טעון אנרגיה רעננה להמשך יום השישי.