השנה מתחילה באמצע ספטמבר

השנה מתחילה באמצע ספטמבר

השנה מתחילה באמצע ספטמבר בזעם עצור וגובר
רוחות סוערות נלחמות על כל עבר החורף ממית וקוצר

אומרים שסוף העולם מתקרב בלילות החשכה גוברת
כל הקיץ הרקיע היה אדום מכאב מתחתיו האדמה בוערת

- אמצע ספטמבר, אסתר שמיר

השנה באמת מתחילה באמצע ספטמבר ואני נזכר בשיר המקסים והכואב של גלי עטרי. משום מה לא רבים יודעים אך הדיסק המופלא הזה נכתב בעקבות אירועי סברה ושתילה שהתרחשו בין ה-16 ל-18 בספטמבר 1982. אם מסתכלים בפרטים בכלל מזהים סוג של יצירה חריגה בדיסק הזה. על פניו נראה שילוב בלתי אפשרי בין אבירי האינדי המקומי לנסיכת המיינסטרים. את מרבית השירים הלחין ועיבד אילן וירצברג, את המילים כתבו רחל שפירא, אהוד מנור, ויעקב גלעד. והנגנים מגיעים היישר ממעמקי האינדי של שנות השמונים – מיקי שביב, ז`אן-פול זימבריס, קורין אלאל ונגן פסנתר צעיר ומבטיח – רמי קליינשטין.

תל אביב מתנמנמת בחום לשפת הים התיכון
עצלה, לא כל כך יפה מתי כבר אוקטובר יבוא
ורוחות מערב בחובו ונוכל לשוב להתכרבל בשמיכה

הביאו את הסתיו, שלכת וליבנו האטום והקר
יתרחב וינשום הביאו את הסתיו
נתרפק עליו עלים יסתחררו ברחובות
יהיה געגוע
- הביאו את הסתיו, אסף שריג.

עוד שיר סתיו יפה יפה של "איפה הילד". מה יש בסתיו שגורם לכל כך הרבה אנשים להתגעגע? ולמה?

חצבים פורחים וציפורים אין ספור

אני נוסע לאורך כביש 6, ומזהה המון חצבים. בעיני חצב זה האינדיקטור הראשון לסוף הגיהנום של הקיץ. פרח אופטימי. האגדה מספרת שבאחד מביקוריו עבר שר הפרחים בארמון המלך וגילה המון איכרים כועסים וצועקים. כששאל לפשר המהומה, הסבירה לו נערה ענייה כי אין סימני גבול בין חלקות האיכרים, וכל שנה בעונת הקציר פורצות קטטות ביניהם על רקע של הסגת גבול. המלך הציע כד מלא מטבעות זהב למי שימצא פיתרון. אחד האנשים הציע להקיף כל חלקה בחומת לבנים, אך האיכרים דחו אותה כיוון שלא כולם יכלו לממן חומה שכזאת. שאל שר הפרחים את הנערה הענייה מה היתה עושה לו זכתה בכד הזהב, והיא השיבה לו שמשום שהחורף בפתח הייתה קונה נעליים לכל הילדים היחפים כמותה. חייך שר הפרחים וביקש שתאמר למלך כי על האיכרים לשתול חצבים בין חלקה לחלקה. כך הם עשו, ובבוא הגשמים הצמיח החצב עלים ירוקים, וכל איכר ידע את חלקתו. משפסקו המריבות, קיבלה הנערה את מטבעות הזהב שהובטחו לה ובהן קנתה נעליים לכל הילדים היחפים.
אבל זה לא סוף הסיפור. בימות הקיץ היוקד נבלו עלי החצב, ובהגיע הסתו שוב קם שאון גדול. אז הרגיעה הנערה את האיכרים, והבטיחה להם שבקרוב ממש יפריחו החצבים פרחים לבנים וגבולותיהם יחזרו לקדמותם. שמחו האיכרים, ומאז ועד היום מסמלת פריחת החצב אות לאיכרים שמגיע הסתו והזמן לחרוש את שדותיהם.

השיר המפורסם של "תיסלם" – "חצבים פורחים", שוב שם את הסתיו בקונטקסט לבנוני...וממשיל את בנינו הנופלים לחצבים מול כפר הירוק בין עצים וגדרות (קרית שאול למי שעדיין אלא הבין). השיר נכתב במקור כהמנון לתוכנית החסכון "חצב" של בנק לאומי וחולק ללקוחות החדשים עם פוסטר של הלהקה, אך מהר מאוד נפל האסימון.
לבנון, שלא כמו מלחמות קודמות, לא הצמיחה המון שירים. מן המעט שנכתב ישנם כמה מזעזעים למדי.

יש את הסיפור המפורסם על יובל הראל. בשבוע הראשון של מלחמת לבנון נפל בצידון יובל הראל, בנם של יחזקאל ומרים הראל משכונת תלפיות בירושלים. הוא נקבר בהר הרצל בירושלים. השמועה על מותו הגיעה גם לביתם של חיה ויוסי הראל, גם הם משכונת תלפיות, גם להם בן במלחמה ושמו יובל. לאחר בירור נודע כי לא בבנם מדובר, אך עוד באותו יום 10.6.82, יום שישי, דפקו על דלתם בשנית והודיעו להם כי גם בנם נפל בלבנון.
עמנואל צבר, ששמע על כך, ישב וכתב את "ברית דמים" המזעזע שהולחן ע"י יאיר רוזנבלום ואושר ע"י מירי אלוני.

על דעת המקום, ועל דעת הקהל רכבנו סופה וגם סער,
בוטחים, "אל תשלח ידך אל הנער".
ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה
עוד זה מדבר וזה בא

הלילה ההוא, יקחהו האופל,
הלילה ההוא בא.

למודים ושבעים, יודעים את השעה,
שעטו הראלים, יובלים, חילים
לבנון ושריון וקול שובר ארזים.

בלילה ההוא, אמא, הראל לקינות יובל,
עוד זה מדבר וזה בא, אמא,
יובל על במותיך חלל.

בלילה ההוא, אבא, היתה צעקה גדולה.
עוד זה מדבר וזה בא
הראל גם יובל, יובל גם הראל,
ועיר תלפיות שכולה.

השיר רווי ברמזים לתנ"ך ולסידור התפילה. זה מתחיל ב"על דעת המקום" מתוך כל-נדרי, ממשיך בעקדת יצחק ("אל תשלח ידך אל הנער"), איוב ("עוד זה מדבר, וזה בא") ויחזקאל ("בדמייך חיי"). השבוע, כאשר התבשרתי על מותו של סרן אסף רמון, השיר הזה היה הדבר הראשון שעלה בראשי.

בנימה מלנכולית זאת – שתהיה שנה טובה. לפחות מזאת.