שבת קנדית

אויר שקיעות, ניחוח דק, הגשם זה עתה נפסק.
עלה ושוט והסתכל עד מה יפה היא התבל.
עלה ושוט והסתכל עד מה יפה היא התבל.

- דצמבר, נתן אלתרמן.

לא הייתי בפארק קנדה חודשים. המיעוט היחסי של הגשם, והתקווה לראות רקפות הביאו אותי לשם בשבת.

כבר בחניה נשאלנו ע"י רוכבים – "איפה זה סינגל המגדל?"..אני שעזרתי למפות את הפארק, לא ממש ידעתי על מה הם מדברים. ישנם לפחות 2 סינגלים שאני מכיר שיוצאים מן המגדל – אחד צפונה – ושמו בישראל "מגדל תצפית" (וכנראה אליו הכוונה) והשני "האמבטיות" הידוע לשימצה.

זה התחיל בטיפוס איטי וקפוא לאורך הכביש מן השער עד למשלט הירדני. בחוץ היו משהו כמו 8-9 מעלות. קפוא. משם נסיון רטוב לרכוב על בסינגל המשלט – חלקו המסולע רטוב להפליא, כל השאר סביר. החלטנו לצאת החוצה לשטח הפתוח שכנראה התייבש יותר.

גדר בקר, ואנחנו חוצים ל"פרסה". סינגל חביב מאוד, זורם מאוד למעט נקודה או שתיים טכניות. מסיימים את ההקפה בטיפוס לתל-איילון. אני לא יכול להתאפק, מוציא מצלמה ומצלם את הנוף לכיוון המאגר. יפהפה.

מבקרים את "הדרופ של פיש", וממשיכים הלאה. קצת טיפוס קיר, ואנחנו בתחילת רודי פרוג`קט. עוד אחד מן הטובים. באמצע הסינגל אנו פוגשים חבורת רוכבים מוכרת, כמה מילות נימוסין וממשיכים. עוד קיר אחד ואנחנו במגדל. עכשיו אדע סוף סוף מהו סינגל "המגדל" המפורסם. זה באמת מתחיל בסינגל "מגדל תצפית" וממשיך ב"מאגר עליון" עד מאגר המים, משם "מאגר תחתון" עד השוקת – ומכאן מתחיל קטע חדש – שעושה הקפה לאורך דופן שלוחה, תוך שמירת קו גובה, ומסתיים כמעט בחניון האגם. סבבה. חיבור יפה של הסינגלים. לדעתי ניתן גם לטיפוס בעליה.

לדעתי לופ יפה יכול להיות – גלישה לחניון האגם, להמשיך בכביש עוד מעט צפונה, ולפנות שמאלה לשביל שמתחבר לקצה של סינגל המגדל. בקצה הסינגל, ליד השוקת, לטפס את "מאגר עליון" ובמאגר לקחת שמאלה ל"שביל העמודים" ולזרום משם.

מה שהפתיע אותי זאת העובדה שלא היו בכלל רקפות. ראינו קצת פרטים בודדים, לא יותר מזה. כנראה שעדיין מוקדם לזה. ברגע שיהיו דיווחים, אני בטח אמצא את עצמי באיזור יער ישעי, ובאיזור אליקים ויער קרן הכרמל (שם גילינו גם תורמוסים שנה שעברה).

הזיקנה הקפצה עלי
כל הגדוד שלי מגוייס בצווי 8 ואני לא. הרגשה מוזרה. פתאום נופל לי האסימון שאני עכשיו נמנה על החלק באוכלוסיה שכבר אינו עושה מילואים. אומנם אחרי 22 שנה בחי"ר, אפשר לסמן וי ולהמשיך, אבל בכל זאת זה צובט.

הקסם בבדידות

חזרנו לרכוב ביחד. אני וה-ipod שלי. יש קסם ברכיבה לבד. אתה לא תלוי באף אחד, יכול לקחת איזה שביל שבא לך.מגבלת הזמן היחידה היא שלך, אף אחד לא קובע איתך ומסמס ביטול באמצע הלילה.

זה התחיל בסיבוב ב"שכונה". משהו סולידי – מכפר סבא לאיזור בית ברל, משם לרעננה, הרצליה, וחזרה דרך הוד השרון. פחות או יותר מיצוי של כל שבילי האופניים והפארקים באיזור. 35 ק"מ איכותיים שנגמעים בשעה וחצי לא מאומצת מדי על הריג`יד. מספיק לדיסק וחצי של מיילס דייויס או לאיזה רצף נחמד של ג`אז לשבת בבוקר.

השבוע זה ימשך בסיבוב באיזור שוהם וברקת. כבר קבעתי יום עם עצמי, שירטטי מסלול אפשרי, חשבתי על מוסיקה וסידרתי את פק"ל התה. עכשיו רק אקווה שלא ירד יותר מדי גשם באיזור – והכל מושלם.

התמדה ופלייליסט

חמישי האחרון. קובעים בירושלים סיבוב. למרות הגשם הצפוי אני מהמר. במחלף שורש, בשעה שש ורבע, מבול נוראי. אני מתקשר לכולם ומבטל. באסה גדולה.

מבלי להתעצל, אני טס הבייתה, מוריד את האופניים, משכים את בני המשפחה, מכין כריכים, מפזר בבית ספר, ורץ לספינינג. לפחות הרווחתי שיעור איכותי עם המדריכה הכי טובה – שירלי גולדשטיין.

אני אוהב את השיעורים שלה בגלל המוסיקה. זה נהיה אופנתי אצל מדריכים להתחכם. אתה מוצא את עצמך מדווש לצלילי ניסים גרמה שר גירסת כיסוי לשיר של בוני-אם, על רקע טרנסי או שאתה מוצא את עצמך בגל רטרו מסריח משנות ה-80.

אצל שירלי אין את זה. לרוב זה טרנס. לפעמים פרוגרסיב. כמעט תמיד ללא מילים. זה מה שצריך – ביט נכון.

לטפס לתבור

לטפס לפסגת הר תבור זה בשבילי סוג של פנטזיה שהתקשתי להאמין שתתגשם. השילוב המיתולוגי של השיפועים עם הבולטות של המקום ביחס לאיזור השטוח.

בקיצור – זה נראה לי משימה בלתי אפשרית. ואז טיפסנו עם רכב לפני מספר שבועות. ואני בוחן את הדרך – יש שיפוע, ויש הרבה דרך, אבל איך אומר בעדינות, הרי ירושלים אגרסיביים יותר. החלטתי ללכת על זה.

חופש. גשר בין החגים, נתן מגיע, שי מגיע. סבבה. מספיק אנשים. קובעים בשבע בבית קשת. מה שהופך לבערך רבע לשש בתחנת הדלק הצפונית של כביש 6. אספרסו כפול של אילי עם טיפונת חלב וממשיכים. ואדי ערה עמוס מאוד, אבל לא בכיוון שלנו.

בדרך, ע"י שיבלי, אנחנו רואים שלט המפנה למוזיאון למורשת הבדואים. מעניין איך מוזיאון כזה יראה...בטח הסמל שלו יהיה טנדר סובארו. בכניסה, אחרי שתחנה יגנבו לך את הרכב, ימכרו לך פיסת בצק בשם פיתה עם שכבה מילימטרית של לבנה ב-15 שקל, ובכניסה למוזיאון יעמוד נציג העדה יספוק כפיים ויגיד: "אוי, סגור המטבח, רוצה תמונה עם גמל במקום?".

חונים בכניסה לבית קשת ליד "רדיו קול רגע 96FM". בית קשת הוא קיבוץ שהוקם ע"י גרעין פלמ"ח בשנת 1944. במלחמת הקוממיות הקיבוץ עמד במתקפות לא פשוטות של אותם בדואים עם הלבנה משבט ערב-א-זביח.

מתארגנים ויוצאים. גלישה מהירה בכביש, פניה ימינה לסמ"ש שחור שמתחבר לשביל נוף יער בית קשת – או בשמו הפורמלי סמ"ש אדום 3260.

יש בערך 2 ק"מ חימום די מישורי עד שהענינים יתחילו להתחמם. אני למד מקק"ל שיער בית קשת משתרע על פני 25K דונם. היער מכיל בעיקר עצי אלון התבור (או בשמו העממי Quercus ithaburensis) שפיארו פעם שטחים נרחבים של צפון הארץ. האלון הוא עץ בעל קליפה עבה במיוחד, וטולרנט גבוה לשריפות. אני למד מתוך "מדריך צמחי המרפא" שהוא טוב לטיפול בכיב קיבה (אולקוס), בכאבי בטן, בהרטבת לילה של ילדים, בשיעול דמי, לריפוי דלקות עיניים, בפצעים, בשלשול דמי, בלחץ דם גבוה, לחיזוק שורשי השיער ולמניעת נשירה.

מבשלים חופן עפצים בליטר מים כמחצית השעה, מסננים ושותים כתה. יעיל לסובלים מלחץ דם גבוה, מכיב קיבה, מהרטבת לילה אצל ילדים ומשיעול דמי. לריפוי פצעים: טובלים תחבושות במרתח ומניחים על הפצעים כקומפרסים. למניעת נשירת שערות ולחיזוק שורשי השיער: קולים עפצים על מחבת עד שישחימו, כותשים אותם עד דק ומערבבים בשמן זית. טובלים את אצבעות הידיים בעיסה ומעסים את שורשי השיער.

סבבה. הזמן עובר, אנחנו פונים דרומה לשביל ישראל לפאתי שיבלי, עוד פניה מערבה ומגיעים לכביש הגישה לפסגת ההר.

אז מי זה הברק הזה שמעיז לקחת איתו אישה (את דבורה) לקרב? עליה ארוכה לפני. לפחות 4 קפלים. זמן טוב למחשבות.

מוצאו של ברק בן-אבינועם מן העיר קדש נפתלי. ליתר דיוק רק קדש. מאחר והייתה קדש נוספת בשטח יששכר – ספר שופטים ממקם את קדש הזאת כחלק מנחלת נפתלי. ליתר דיוק, מיקומה של קדש זו מזוהה עם ח`ירבת קדיש שלמרגלות רכס פוריה, במדרון הפונה מזרחה, בדרום מזרח נחלת שבט נפתלי, במזרח בקעת יבנאל.

אז מה הסיפור של הברק הזה? ברק היה מנהיג צבאי בנחלת נפתלי. סיסרא, שר הצבא של יבין מלך כנען, תקף את ישראל, ודבורה הנביאה באותה תקופה, החליטה ליזום מלחמה כנגדו.

דבורה, מצווה על ברק:

וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי; וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה ה` אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן... וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה "

- שופטים ד`, ז`-י`

ברק, שכנראה לא היה גיבור גדול מדי, סירב להלחם בלעדיה.

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ.

ובתמורה דבורה מטיחה בו:

וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ- כִּי בְיַד-אִשָּׁה, יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא

דברים אילו, המנבאים בעצם את מות סיסרא בידי יעל הם דו שיח מרתק ומיסתורי בין המנהיג לנביאה. אפשר להתחיל ולנסות ולפענח את הדיאלוג הזה מכמה כיווני פרשנות – הפירוש הרוחני, הפירוש הלוגיסטי, הפירוש החינוכי והפירוש השוביניסטי. הדבר היחיד שמשותף לכל הפרשנויות היא העובדה שברק לא נענש בידי ה` על סירובו הראשוני לצאת לקרב – כך שכנראה יש דברים בגו.

בכיוון הרוחני, אפשר אולי לשער שברק ניסה לחקות את דרכי הכנענים שנהגו לקחת עימם כוהני דת כחיזוק רוחני בשדה הקרב. יתכן שברק חשש מהפסד אפשרי בקרב ולא רצה לקחת את הסיכון.

הפרשנות הלוגיסטית לעומת זאת טוענת שתרומתה העיקרית של דבורה למלחמה היה בגיוס כוח האדם. ע"פ שירת דבורה אנשים העדיפו לעשות לביתם ומקיינם מאשר לטובת העם (""למה ישבת בין המשפתיים לשמוע שריקות עדרים?"). ברק לא הצליח לגייס מספיק מתנדבים למלחמה, ולעומת זאת דברה כן הצליחה ("ותאמר דבורה אל ברק: `קום...`, וירד ברק מהר תבור ועשרת אלפים איש אחריו ").

הפירוש החינוכי אומר שברק רצה פשוט לחנך את העם. הוא רצה להמחיש שנצחונו במלחמה הוא באמצעות ה` (דרך שליחתו דבורה) ולא נצחונו האישי. נניח.

הפירוש הכי פחות מתקבל על הדעת, הוא הפירוש השוביניסטי. דבורה אומרת "לך ומשכת בהר תבור" ו-" ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא... " – כלומר מציעה לברק לבצע תוכנית הסחה לסיסרא. אבל ברק לא סמך על דבורה - הוא לא חשב שאישה יכולה לבצע פעולה צבאית בעצמה. ולכן הוא אמר לה: "זה מסוכן מדי בשבילך ללכת לבד - את באה איתי!" "אם תלכי עימי והלכתי; ואם לא תלכי עימי לא אלך!" . דבורה הסכימה ואמרה: " הלוך אלך עימך", אבל הוסיפה "אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך" " - אתה חושב שאישה אינה יכולה להסתדר בעצמה בשדה-הקרב? אז תדע לך ש" ביד אישה ימכור ה` את סיסרא"...

המשך הסיפור ידוע – יעל הורגת את סיסרא, וברק מנצח במלחמה.

חזרה לטיפוס. אני עוצר לנוח. פחות מן העליה, יותר מאגזוזי המוניות החולפות על פני בדרך למעלה התבור, ונושאות בתוכן תיירים אשר הגיעו באוטובוסים (העליה לפסגת התבור אסורה על אוטובוסים). הכביש די צר, ויש מדרכה. המדרכה עצמה לא רכיבה במיוחד.

עליות כאלה אני מעדיף לקחת בקלות. לא להסתכל על הקצב של האחרים, ולהקשיב במקום זה לשעון הפנימי. זה אולי איטי, אני מעייף, פחות. עקרונית העליה לתבור היא לא מן הקשות שעשיתי. היא מעט ארוכה, אבל לא יותר מזה. אני חולף באחד הסוויצ`בקים, ומשתנה כיוון העליה. אני משקיף על העמק. פשוט נהדר. האויר עדיין קריר ונעים. אין הרבה דרכים לעשות טוב יותר את ערב חג הזה.

הסיפור של התבור עצמו הוא גם מעניין מאוד. התבור מככב בשתי מסורות – היהודית, והנוצרית. בתקופת המקרא, כאמור, צבאו של ברק הסתער על צבא סיסרא שישב בעמק מהר תבור. בימי בית שני, הייתה פסגת התבור חלק מן הפסגות ששימשו להדלקת משואות סימן לקידוש החודש. בימי המרד הגדול, היה התבור חלק מן הערים שביצרו המורדים. יוספוס פלאביוס מספר שפלצידוס בראש 600 לוחמים, לא האמין שיוכל לכבוש את ההר הגבוה, ולכן קרא למורדים לרדת אליו בשלום. המורדים ירדו, אך במקום לשלום הם תקפו את הרומאים. הרומאים נמלטו, אך בשלב מסויים חזרו אחורה והביסו את המורדים.

על פי המסורת הנוצרית, בהר תבור התרחשה השתנותו של ישו, שבמהלכה, לפי הכתוב בברית החדשה, טיפס עם כמה מתלמידיו לראש הר גבוה, ושוחח שם עם משה רבנו ואליהו הנביא אשר בישרו לו על מותו הקרב.

הגעתי למעלה. שי ונתן מחכים לי. לועסים משהו. אנחנו ניגשים לכנסייה. הייתי פה לא מזמן, ואין לי חשק להכנס. גם האחרים מוותרים.

אנחנו יורדים מעט בכביש ופונים שמאלה לסינגל המסומ"ש בשחור ועונה למספר 3250. הסינגל רכיבה מאוד ברובו. הוא מקיף את כל הפיסגה. הנוף הנשקף פשוט מדהים. אנחנו פוגשים בדרך שני חיילים משוחררים לפני תחילת הלימודים באוניברסיטה. הם עושים חלק גדול משביל ישראל ברגל. אם יש טרנד שאני מרוצה ממנו – זה הטרנד הזה. בהמשך נפגוש עוד קבוצת הולכים די גדולה. תענוג לראות אותם. שיחה קצרה ומנומסת ואנחנו ממשיכים.

בצידו המזרחי של ההר, על יד מערה גדולה, אנחנו מתיישבים לנוח. משקיפים על עמק יזראל. לועסים אפרסמון ששי קטף מן הגינה שלו. אני יכול לשבת פה שעות. הדרך לפנינו עוד ארוכה. ממשיכים בסינגל עד לנקודת החיבור של עם הכביש. מפה מתחילה ירידה מהירה ומענגת במיוחד. צריך להזהר לא לקחת את הסיבובים החדים רחב מדי ולהפגש במוניות. המוניות מצידן לא ממש עושות מאמץ, ומדי פעם "מיישרות" את הסיבובים. לא נעים.

תוך דקות מספר אני למטה. מחכה. נתן מגיע דקה שתיים אחריי. שי מגיע אחרי עוד מספר דקות. אנחנו פונים שמאלה וצוללים לתוך דבוריה. איזה ירידות תלולות! לא יאומן. לא נראה לי שמהנדס אזרחי ישראלי היה מאשר אותן. סוף הירידה, אנחנו מוצאים את עצמנו למרגלות הר דבורה. בדיוק במפגש בין שביל ישראל, סימון השבילים האדום, וסימון השבילים השחור. אנחנו לוקחים את השחור. ואז מתחילה עליה מן הגיהנום. כל התבור מתגמד לעומתה. קירות תלולים ומבאסים.אנחנו מקיפים את הר דבורה ומטפסים לפסגתו.

כבר חם. אנחנו מתחילים לגלוש למטה. חוצים מספר מטעי זיתים, ועוד עליה לא קלה ואנחנו ברכב. אפשר לסמן V גם על התבור.

לך תוכיח שאין לך אחות (או 7)

וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל-דָּוִד, לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה--לֵךְ וּבָאתָ-לְּךָ, אֶרֶץ יְהוּדָה; וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיָּבֹא יַעַר חָרֶת.

שמואל א פרק כב

לך תוכיח שאין לך אחות (או שבע)

השנה אצלי היא שנת שבע אחיות. לא יודע למה, אבל אני מוצא את עצמי בפעם החמישית השנה רוכב כאן. שנה שעברה זה היה איזור עין כרם, לפני שנתיים ערד ועכשיו שבע אחיות. נדמה לי שבחניה הכמעט קבועה שלי ליד מסעדת בלאק סטיר אוטוטו ישימו שלט עם מספר הרכב שלי.

למה שבע? למה כמה?

מה זה ה"שבע אחיות" הזה? למה שבע? למה כמה? למה אחיות? המקור של השם הוא בכביש. זהו הכביש המתפתל ועולה לקסטל. במקור עברה כאן דרך רומית שהתפתלו בה 17 עיקולים.

האגדה מספרת שהשם "שבע אחיות" ניתן על שם מספר הפיתולים, אבל ניתן למצוא סתירה בה במקורות מחקר גיאוגרפיים.

יהודה זיו, חוקר ארץ ישראל ומקים מדור חוי"ה הצה"לי מעלה את הסברה, בספר "רגע של מקום: סיפורים מאחורי שמות מקומות", שמקור השם הוא בפקיד בריטי תושב העיר נית' פורט טאלבוט (Neath Port Talbot) הקרויה גם "שבע האחיות". הכביש הזה הטיל אימה על הנהגים עוד לפני קום המדינה. הנה זיו מצטט קצין הנדסה בריטי בשם יו בראון:

"מראש מעבר ההרים צוללת הדרך אל אחת הדוגמאות יוצאות הדופן ביותר של הנדסת הדרכים שפגשתי מעודי - סדרת עיקולים חדים, הנודעת בשם "שבע האחיות". בפרפורים הללו, קצרים ותלולים עד אימה, צריך לחזות כדי להאמין; בליטה חדה בתחתית העקלתון מדופנת למעשה בלוחות פלדה איתנים, וכלי רכב, המחמיץ כאן מבלי משים את הפניה ומישיר דרכו, עלול למצוא את הקרקע נשמטת מתחת גלגליו ! בחורף עוטה המעבר לרוב עננים, המצמצמים את הראות עד לאפס; אני מתייחס אל נסיעה לילית בתנאים הללו (שעה שנאלצתי פעם לנווט בעיקול, שמשאית תקועה חוסמת אותו) כאל הנועז במעללים שביצעתי אי פעם. עתה מוליכה דרך עורקית חדשה, ומעולה בין ערוציהם של הוואדיות שמתחת , ו"שבע האחיות" המרושעות ניטשו לעד על גבי הרכס עטוי העננים של המעבר, המתנשא אל על."

יוצאים מבלאק סטיר, חוצים את הכביש, ונכנסים בירידונת קצרצרה ל"שביל ירושלים". זאת הירידה האחרונה לזמן הקרוב. מעלתה והלאה רק עליות. המזג אויר סביר. אפילו קצת קריר. נדיר משהו בימים אילו.

ימחק ספטמבר מלוח השנה!

אם יש משהו שאני שונא, זה את חודש ספטמבר. הוא משלב את החום המגעיל של אוגוסט עם לחות בלתי נסבלת. פשוט גועל. אי אפשר לרכוב אחרי השעה 8:30, עת השמש היוקדת מפציעה מבין העננים וקורעת לנו את הראש. אני חושב בערגה על החורף עם הקור הנעים. חכו ודברו איתי עוד חודשיים/שלושה כשהטמפרטורה כאן בבוקר היא בין 0 למינוס-שקר-כלשהוא ותשמעו התבאסות דומה. אבל תמיד כיף להתגעגע למה שאין.

שביל ירושלים מתפתל לאורך מאגר בית זית, ואז פונה צפונה בחדות. עוד עליה מתונה, והנה מתחיל הסיוט ושמו "העליה של שבע אחיות". עליה תלולה, מדודרת ברובה בקיץ, שמחייבת אותך לא רק להפעיל את הלב והשרירים שעות נוספות, אלא לשמור על קו נכון, כך שהגלגלים לא יחליקו או תאבד את האחיזה. מימיננו מוצא ו"ארזה" משמאלנו גבעת האוניברסיטה.

אני מנסה לחשוב על דברים אחרים. חושב על הביקור של הרצל בדיוק כאן לפני 110 שנים. הרצל כתב ביומנו שהדרך הציורית למוצא מירושלים, אחרי ביקור אצל הקיסר, הזכירה לו את הפירינאים. וואלה, איזה דמיון היה לאיש הזה. מה הוא לקח לעזאזל?

מד הדופק במכשיר הג'י.פי.אס. מראה מספרים ספק חוקיים. לדעתי אם הוא יכל לדבר, הוא היה מבקש תוספת שכר בגין תוספת מאמץ. הטיפוס הוא מעין משחק עדין בין הכוח ברגליים, השיפוע התלול אותו אני מבקש לקזז באמצעות השענות קדימה וישיבה על אף האוכף, לבין האחיזה המתערערת כתוצאה מהעברת המשקל קדימה.

אילו הרגעים בהן היאוש מתחיל לתת אותותיו. מתחילות לנקר במוח שאלות כמו: "למה הייתי צריך את זה? מה היה לי רע בלהשאר במיטה בבוקר?" או "זה הכל בגלל המשקל העודף שלי!" ואז זה עובר לשלב האופרטיבי – ממחר אני אעשה ספינינג 8 פעמים בשבוע. אכנס לדיאטה בסגנון "צום הראמדן" רק בלי הארוחה המפסקת. אני חותם חוזים עם אלוהים ומקווה שהוא יעמוד בדיברתו. מהון להון זה נגמר. הדבר היחידי שאני מרוצה ממנו, הם האופניים. נדבקים כמו אופני זנב קשיח למרות הרכיבה בעמידה, ופשוט לא מתנדנדים. פשוט חיות מירוצים.

בשלב הזה, אחרי שהנשימה חוזרת כמובן, המוח מעביר אותי תהליך איפוס והדחקה מהירים. אני משכנע את עצמי שזאת בעצם הייתה חוויה. בעצם כל סיוט שנגמר הוא חוויה רטרואקטיבית אמר פעם פיש וצדק.

פתאום אני קולט. אני למעלה במבשרת, וכל זה מבלי להפסיק. הצלחתי לטפס את שבע אחיות רצוף. מסדרים את הנשימה, לוגמים משהו וממשיכים.

מחליטים ל"טפס קומה" לשביל גבוה יותר. אחרי מספר דקות מתחברים לעליה המסומנת בסמ"ש שחור. זהו סינגל למיטיבי לכת. אנחנו, שזה אני ואלחנן, בניגוד לאחרים מפספסים את הפניה, ומיד חוזרים אלחורה וממשיכים לטפס. בקצה השביל המעט טכני והתלול מאוד, יער אורנים מן היפים שיש וסדרה של מספר שומרות, אני ספרתי 2 לפחות, המשקיפות על הטרסות העתיקות.

הגענו למעלה לפסגה. גובה 780 מטרים ליתר דיוק. רכיבה לאורך הגדר של המחצבה הסגורה, ואנחנו גולשים מטה בשביל המסומן בירוק. ראשיתו שביל רחב, ואז הופך לסינגל פתלתל המביא אותנו עד כיכר הר איתן שבכניסה לסטף.

אנחנו חוצים את הכיכר, וליד העגלה עם הבייגלה, נכנסים לסינגל המסומן ירוק. מתחילים שוב לטפס לכיוון עין צובה. אלחנן נשכר בפעמים הראשונות שהוא רכב כאן, כמה קשה הייתה העליה הזאת עבורו. האמת שגם עבורי.היום זאת סתם עוד עליה שצריך לעבוד בה. גיל מדרבן אותי בצעקות, ובעצמו מוריד רגל. אני לעומת ממשיך לדווש ומפגין דבקות ראויה במטרה. הגענו.

תופסים שולחן עץ קק"לי על יד חירבה נטושה, וכל אחד מוציא את מרכולתו. אחד הביא דבלים, השני אננסים מיובשים, השלישי סתם חטיף אנרגיה ארוז. רק קפה חסר לנו. שיגיע כבר החורף! אני מתגעגע לתה בתרמוס, לאדים שיוצאים מן הפה, לקור המתפשט בעצמות אחרי העליה החמה. ברקע נשקף אלינו תל-צובה. אני נזכר איך לפני שנתיים באמצע החורף, ירד שלג די כבד בירושלים. כולם רצוט לטפס בפקקים לבירה. אני שי ואלחנן התעטפנו במיטב שכבותינו, וטיפסנו מיער הקדושים לצובה. אפילו בובה בשלג בנינו בתל צובה. בינתיים הזמן עבר. במקום שלג עכשיו חמסין, שי רוכב עם אחרים, ורק אלחנן נשאר כסלע של יציבות.

יום צלבני היום. תל צובה, או בלמונט כפי שכינוה הצלבנים, הייתה מבצר צלבני קטן. המבצר נכבש ע"י כוחותיו של צלאח-א-דין. עוד חווה צלבנית לפנינו בהמשך. המבצר, שהפך לכפר הערבי א-סובא נכבש בתום ההפוגה הראשונה בשנת 1948 במבצע שנקרא בתחילה מבצע לר"לר (על שם יעדיו – לוד, רמלה, לטרון ורמאללה) והפך למבצע דני על שם דני מט מפקד הל"ה.

עוד טיפוסון קצר בכביש, ואנחנו במחצבה. רכיבה קצרה לאורך דרך 3965 , חציה של מוצא, מחלף הראל, ואנחנו חוצים את מבשרת ציון. הקניון מימיננו, ופנינו צפונה – לנחל חלילים.

הניחו לנחל חלילים

נחל חלילים הוא אחד הסינגלים היותר אהובים עלי באיזור. רכבתי בו למעלה מעשר פעמים, בכל סוגי מזג האויר, ואפשר לומר במידה רבה שאני מכיר אותו לא רע. מסתדרים לסדר תנועה בטור, מתמגנים, מורידים אוכפים, וגולשים. בפעם האחרונה שהיינו כאן נתקעתי מאחורי כיתת ילדים חרדית בטיול שנתי. אני מתפלל שהפעם זה לא יקרה. הנחל ריק תודה לאל.

כניסה לסינגל מלווה תמיד בשינוי מנטלי. אני הופך דרוך יותר, מרוכז יותר, פחות מביט בנוף ומתמקד 2-3 מטר קדימה במכשול הבא. הראש מתכנן את הקו המהיר או העביר יותר. יש לזה קסם רב. יש מספר גדול של רוכבים שרק זה מדבר אליהם. אני מעדיף את הגיוון. להנות מכל העולמות – גם הטכני וגם הטיולי. יש לפנינו 2.5 ק"מ של סינגל איכותי, ואני מתכונן למצות אותו עד הסוף. הנה הטרסה המוכרת, עם הצ'יקן ליין, הנה הירידה המדורדרת, הסלע האלכסוני. אני עובר ומברך לשלום את כל האלמנטים המוכרים. מגלגל אותם בראש כמו חברים ותיקים. יודע שהדינמיקה של המפגש ביננו תלויה בשנינו. מצד אחד, אני מעט עייף, קצת חם, חוסר ריכוז – ומפגש שלי פנים אל פנים עם האלמנט יהיה מתבקש. מצד שני האלמנט מותש, צמא לגשם. חום הקיץ התיש אותו והוא מגיר דרדרת ואבק. אני נזהר לא להתגרות בסיבובים, לא ללחוץ חזק על הבלמים, לא לחרוץ את השביל האהוב, מה שיהפך לנתיב מים הרסני בחורף. עוד מעבר אחד קשה, ואני בחוץ. את שארית הסינגל אני יורד במהירות רבה עד העץ. העץ האהוב בקצה. הסמל של נחל חלילים בעיני, שוכן בפתחו של "עמק הארזים", משקיף לעבר עינות תלם צפונה, והר המנוחות מעל עם אלפי הקברים. אני נזכר בזעם במאבק של החברה להגנת הטבע להצלת הנחל. בשדה שבפתח הנחל, מתכונן להבנות מרכז מסחרי. בפרקטיקה, זה יחסום את הכניסה לנחל, ויהרוס את הנוף לחלוטין.

אנחנו נפרדים מיאיר שממהר לעבודה, וממשיכים צפונה. חוצים את עינות תלם הנמצאים בשיקום כבר שנים ולא זז שם בהם כלום, פונים צפונה ונכנסים לואדי של נחל לוז.

הבלוז של נחל לוז

אנחנו נכנסים לערוץ הרחב של נחל לוז. המון עצי זית. השביל הופך לצר, ולא מאפשר מעבר של רכב, לנו אין בעיה. ממשיכים כ-750 מטר קדימה, ומגיעים לעין לוז (או לוזה). קראתי היכן שהוא באינטרנט שהמעיין אומץ ע"י לוחמים של פלס"ר יעל והוא נקרא עכשיו "עין יעלים". למה צריך לשנות שם של מעיין? מה רע בעין לוז? בכל מקרה, העבודה שלהם ניכרת. המקום נקי ומטופח, בריכת האגירה מצוחצחת, ורק חבל שאין הרבה מים.

אנחנו מנצלים את המים הקרים, ושוטפים את הפנים המיוזעות. לא יאומן כמה שזה מרענן.

אנחנו ממשיכים עוד כ-100 מטרים, ומגיעים לבית החווה הצלבני.

דן מגלה עץ תאנים ענק ועמוס בפרי, טארסה מתחת לחווה. הוא יורד אליו, מתחיל לקטוף פירות, וזורק אותם אלינו. העץ עמוס לדעתי במאות פירות. הפירות בשלים מאוד ומתוקים ממש כמו דבש. אף פרי לא מפוספס, ואין שום ביצי צרעה בתוכם.

אנחנו מפרקים את התאנים כאילו אין מחר. פשוט דבש אמיתי.

מנוחה קצרה ואנחנו בדרך חזרה. אני מתלבש על סינגל מקסים שרץ לאורך הואדי בחצי גובה. חוצים את מטע הזיתים המרשים וממשיכים הלאה. גיל קולט גבעה תלולה. כמו ילדים קטנים שלא יכולים להתאפק מתחילים לנסות לטפס עליה. האמת שהירידה יותר מפחידה מן העליה. גיל ואורי מצליחים לטפס. אלחנן מצליח רק לרדת. דן עייף בצד, ואני מצלם.

נכנסים לשבילון החוצה את העמק בעינות תלם, סינגל זורם ומהיר, עוד 10 דקות ואנחנו ברכב. אין ספק שנחזור לעוד סיבוב כשהשקדיות, הרקפות והכלניות יחזרו.

יום כיפור בשבילי

קטע שפורסם כבר בקומונה.

בשבילי יום כיפור מורכב מ-2 קטבים. מצד אחד תפילת "נתנה תוקף" עם הלחן המדהים של יאיר רוזנבלום:

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן
וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטֹּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יַעֲנִי וּמִי יַעֲשִׁיר
מִי יֻשְׁפַּל וּמִי יָרוּם

ומצד שני ליאונרד כהן בשיר "מי באש" שהוא אינטרפרטציה אישית לתפילה המקסימה הזאת:

ומי באש, מי במים
מי לאור חמה, מי בליל אפלה
מי בסבל רב, מי סתם כך
מי ביום פריחה אביבית, מי בגסיסה איטית
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש?

ומי בנפילה, מי בתרופות הרגעה
מי בממלכת האהבה, מי באיבחה מהירה
מי במפולת שלגים, מי באבקת סמים
מי בתאוות בִּצְעוֹ, מי בגלל רעבונו
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש?

ומי בהשלמה אמיצה, מי בתאונה
מי גלמוד בבדידותו, מי אל מול מראתו
מי בפקודת גבירתו, מי בידיו שלו
מי אסור בכבלים, מי בכוחות רבים
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש

הנה ליאונרד כהן בביצוע יפהפה לשיר.

הגשרים של מחוז מודיעין

בשבועיים האחרונים אני רוכב באיזור מודיעין. יחסית זה נוח לי. תוך חצי שעה אני מגיע, בחזרה יחסית אין לחץ בתנועה (בגלל החופש) ומסיימים מוקדם. הסבב הראשון היה משהו שתכננתי לעשות הרבה זמן – לקשר בין בן-שמן לכרמי יוסף. התחלנו בליגד סנטר ומשם חצינו את הגבעות של חירבת רגב לכיוון ישפארו סנטר, חציה מתחת לכביש 1, משמר איילון. קצת סינגלים בכרמי יוסף וחזרה דרך שעלביים לכיוון ליגד סנטר. על הנייר סבבה. משהו כמו 32-33 ק"מ. בפועל יצא מסיבה לא ברורה 39.5. התכנון היה להתחיל בשש. קבעתי עם מליסה לצאת מצומת רעננה בחמש וחצי. היא רק הגיעה בחמש וחצי. עוד עיכוב באיסוף של דן, ומתחילים כמעט בשש וחצי. מוסיפים לזה את הצמיג הקדמי במצב לא טוב של ניר שהצריך הרבה עצירות וניפוחים, ומקבלים עיכוב. במקום בתשע וחצי זה הסתיים בעשר ועשרים.מילא הזמן – אבל נכנסנו לשעות החום והיה קטע קצר ובהחלט לא נעים. אני פותח את הקומונה, וקורא את התגובות. אין תגובה אחת חיובית. כולם מתלוננים על החום. יומיים עבדתי להנדס את המסלול שיהיה זורם ומבלי שאתרי הבנייה יפריעו. הנוף היה מדהים והסינגלים של כרמי יוסף משובחים כתמיד. ובסוף מזכירים רק את החום. עבר שבוע, תכננתי לרכוב בשוכה עם דן ושי. ערב לפני שניהם מבריזים – אחד פצוע, השני בעיות בניה בבית. אני מחליט להצטרף לגיא באיזור הבית שלו – עמק איילון בין מודיעין לפארק קנדה. אני אוסף שוב את מליסה, היא שוב מאחרת, אבל הפעם לקחתי שולי בטחון רחבים. יוצאים מן הכניסה לישוב רעות וגולשים לכיוון מבוא חורון. הנוף מדהים. הכרמים עכשיו נראים הכי טוב שאפשר. מין נוף טוסקאני כזה. מתחיל להיות חם ולח מאוד. מחליטים להכנס לפארק קנדה ולא לטפס לנוטף. חם לי מאוד בעליה. מה זה חם אני נוטף. מתחברים ל"רודי פרוג'קט" ומשם בעליה האכזרית, עוד 2 סינגלים ואנחנו במגדל. רוכבים בסינגל הטראומטי "אמבטיות", גיא ממשיך ל"רכס תותחים" ואני מוותר עליו, אני לא במיטבי. נפגשים בכניסה ל"פרסה". פה קצת יותר נעים לי. כרגיל גיא מחבר מעולה את המסלול ולמרות החום הכבד, אני נהנה מאוד. הכל פשוט זורם. גולשים חזרה לכיוון המאגר ומתחילים בטיפוס חזרה. בקטע האחרון, אני מותש וחוזר דרך הכביש, הם לוקחים עוד סינגל. רק אחרי ליטר וחצי שתיה קרה דיאטטית, אני מתאושש. לדעתי צריך להעביר הצעת חוק לביטול אוגוסט/ספטמבר. חודשים חמים מדי ולא מועילים לאף אחד בכלום.
אינסטינקט שלילי

בדרך מספרת לי מליסה שהם מתכננים לפתוח קומונה משל עצמם שתהיה "פתוחה" ובה "כל אחד" יוכל להזמין לרכיבה. אני תוהה מה ההבדל בין זה למה שקיים היום. ההבדל הוא שהקומונה זה אתה ושם זה לכולם. אבל אני לא מגביל אף אחד, ולהפך, אני מעודד עוד אנשים לפתוח. לא נראה ככה היא אומרת. אבל בדקתי סטטיסטית לפני כמה שבועות – יש יותר הזמנות רכיבה אצלנו מבכל מקום אחר. אני מבין את מקור הבעיה. היא רוכבת עם צחי שהחליט שהוא רב איתי ושאני מחרים אותו, והוא מחפש מקום לפתוח רכיבות לשישי שאליהם יצטרף הגרעין של הקומונה שלנו. די שקוף. התגובה הראשונה שלי, היא באינסטינקט מלא רגשי נחיתות, רצון לצאת מכל העסק הזה. פשוט מביא לי את הבחילה. אני זה שחוסם את האנשים? אני זה שמונע מאנשים ליזום רכיבות? סה"כ רציתי מקום אינטימי לחברים, קיבלתי פורום טיולי אופניים בהיקף, אנשים קוראים יופי את השרשורים אבל קשר אמיתי לא ממש נוצר, ובסוף אני האיש הרע. אני מגיע הבייתה, מתוסכל, מחליט שאם זה האופי של הקומונה, אולי עדיף לא להיות שם. אני כותב מכתב פרידה מיותר ומחליט לקחת צעד אחורה. נראה אותה מארגנת את הרכיבות ולא רק במענית. זה כל כך מעליב אותי. לפני שנה היא הצטרפה אלינו מ"גרופי" ולא הכירה אף אחד, עכשיו מה שמעניין אותה זה לאסוף את מי שאני ליקטתי כחברים לאורך הזמן ולהעביר אותם למקום אחד. את כל זה, כשהיא ברכב שלי, כשאני אוסף אותה. התגובה שלי כמובן לא חכמה, מפני שאני בעצם מעניש את עצמי. במקום להגיד לה שמבחינתי כל הפעילות הזאת על הזין שלי. שבזכותה ובזכות חבריה לא הגיע אפילו רוכב נוסף אחד. במקום זה אני מגרש את עצמי. ממש גאוני. אני מקבל טלפונים בערב. אנשים מתבאסים מזה. גם אני. אני משקיע בזה את הנשמה ובסוף מקבל את החרא הזה לפנים. אני קם בבוקר ומחליט לא לותר. זה הבית שלי. שהם יצאו ממנו. ההפסד הוא רק שלהם. אני אשנה את האופי של המקום במקום לנטוש. העובדה שהמקום מזוהה איתי צריכה להיות סיבה לגאווה ולא לשום דבר אחר. ההצלחה של המקום היא ההצלחה שלי, ולא של אף אחד אחר. גם לי מותר פעם להתגאות מבלי להתבייש. אנשים באים בגללי לקומונה. לא בגלל מליסה ולא בגלל אף אחד אחר. אני יוצא לשבוע חופש באיטליה קצת להירגע. אני חוזר לעומס כבד בעבודה. חוץ מזה אני משתתף באיזו הפקה של סידרת טלויזיה לערוץ 10 ולערוץ "החיים הטובים" על טיולי אופניים לכוזרים נהנתנים :-). אוטוטו מגיע החורף והחום ירד, והכל ירגע.

מינימום זה המקסימום החדש

הכל התחיל במודעה תמימה בקומונת סינגל ספיד. גיא מרמת אביב מוכר טרק 800 כרומולי. התקשרתי. 300 ₪. וואלה שווה. בדרך ניסיתי לחשוב אם יש לי חלקים בסנטה קרוז שעולים 300 שקל. יש, לא הרבה. הרוב יותר. מכניס קצת פרופורציות.

האופניים מופשטים מכל הרכיבים ונשלחים לצביעה. צבעי רכב. עבודה סבירה. לא בדיוק הצבע שרציתי, אבל גם בסדר. עם מספיק מדבקות זה יראה טוב. מבצע איסוף חלקים מן המחסן, קצת הלוואות מחברים וזה מה שיצא. לא רע בכלל. אפילו התאמת הצבעים.

רכיבה ראשונה לעבודה. אני מזועזע. כל מדרכה אני חוטף בובמה כאילו זרקו אותי על הריצפה. מתחיל להתרגל לאט לאט. זורם עם הכידון, מתגמש. הצמיגים בלחץ אויר גבוה, מה שלא ממש מוסיף שיכוך אבל רץ מהר. אני מותש אבל מרוצה.
רכיבה שניה, יותר ארוכה. 80 ק"מ בשרון. אני כבר יותר נינוח. מתרגל לדינמיקה הלא סלחנית. רכיבה שלישית – אני מאוהב. הם כנראה כבר לא ילכו לשום מקום.

עכשיו אני אמור לקבל מדבקות מקוריות מ-CTC, לרכוב עליהם עוד חודש בשביל לדעת מהו יחס ההילוכים הנכון, ואז הם גם יהפכו לסינגל ספיד.

בעבודה, לפני הרכיבה, רואה אותי עמית לעבודה ושואל אותי עליהם. הוא מתפלא מה טוב בהם. אין להם בולמים, לא בלמי דיסק ום לא הכי קלים בעולם. אהבה אני אומר לו, לא נשקלת בקילוגרמים על השילדה אלא ברגש וחוץ מזה, לא שמעת שמינימום זה המקסימום החדש?