ואיך בלי כאב הזמן

קו 189. עתידים - חולון. מתעשיית העתיד לעיר העתיד. עלאק.

נסעתי באוטובוס, לפחות בארץ, לפני יותר מדי שנים. הפינוק של רכב צמוד השחית אותי לחלוטין והפך גם נסיעה איזוטרית מפרברי תל אביב למרכז העיר, לפרויקט מציאת חניה. החלטתי לעבור לאוטובוס.
מאחורי יושבות שתי בחורות ומשוחחות. לא שמתי לב למראה שלהן כשעליתי לאוטובוס, וזה מוסיף נופך מסתורי לשיחה.

"בהתחלה זה קשה, אבל מתרגלים. הם לא רגילים" אומרת האחת, שמתגלה בהמשך כותיקה.

"את יוצרת איתם קשר חברתי?" שואלת הצעירה
"לא ממש, די קשה להם"
"ואיך הם מוצאים עבודה"
"אני מודעת לכישורים שלהם, ומחפשת מודעות בעיתון שיתאימו להם. לפעמים אני פונה ביוזמתי לחברות שנראה לי שיתאימו"
"איך הגעת לעבודה הזאת?"
"סיימתי תואר שני בחיפה, וחיפשתי עבודה במשאבי אנוש, הקרן הזאת הייתה המקום היחיד שהסכים לקבל אותי, הם משלמים טוב, 5,000 שקל לחודש, זה כולל נסיעות, אבל אין הרבה"
צלצול טלפון. הותיקה עונה. "כן נדב, הם מאוד מרוצים, אתה טוב". מסיימת לשוחח.
"יש ימים שאני מקבלת 7-8 שיחות כאלה בשעה. הם צריכים המון חיזוק"
"אני שמחה שאני מחליפה אותך, זה סוג של שליחות"
"שליחות זה נחמד, אחרי שבוע זה יהפוך לשיגרה לא קלה. לי זה נוח, כי זה מאפשר לי לעסוק בספורט"

ירדתי בתחנה של גן העיר. השיחה נקטעת בשבילי וממשיכה לזרום לכיוון יהודה הלוי.
הגברת עדיין על חליל הקסמים. אני נזכר בסרט של אינגריד ברגמן. שעתיים של אופרה שבפעם הראשונה נשמעה לי מוזרה על גבול הגרוטסקית. ההיא עם הכינור מזייפת، אני שורק، ונזכר בשחקן עם החליל והבגדים הפתטיים רץ באחו. בשפה המוזרה לאללה.

האוטובוס שהקדים، משתלב היטב בנטיה שלי בלאו הכי להקדים، ויש לי עוד חצי שעה לשרוף לפני הפגישה. אני תופס ספסל ומוציא ספרוו לשעת חירום של לאה גולדברג מהתיק. אני מדפדף ונופל על עמוד 85.שם השיר illumenations.

וכך אתה יוצא לרחוב 

העיר שהיא תמיד עירך, 

לראות דברים שאין בהם 

אף שמץ של חידוש 

וכך אתה עובר ברחוב, 

על פני בתים וחנויות, 

על פני פנים וחיוכים 

וקבצנים זקנים 

וכל פרצוף מזכיר לך 

ראית כבר, ראית כבר! 

והקולות אומרים לך: 

שמעת גם אתמול 

אבל פתאום בקצה הרחוב 

עומד פנס אחד כחול 

אשר עמד כאן גם אתמול 

והוא עומד פתאום 

ואין לדעת מה קרה, 

ואין פירוש לאור כחול 

ואין פירוש לחלונות 

בבית הסמוך 

אבל לערב כנף-יונה 

והיא סוככת על העיר, 

על חלונות וחיוכים 

וקבצנים זקנים 

היא ישבה בפתח הקניון על כיסא מתקפל، לבושה במכנסיים וחולצה שחורים מעליהם של או צעיף מפוספס לראשה כובע קסקט אדום לפחות כמו בפאריס، נעלי ספורט לבנים סטייל-גולדה.  

לצידה תיק כינור פתוח מונח על עגלת קניות נגררת،ובתוכו מספר מטבעות. היא אחזה בכינור וניגנה קטע מתוך חליל הקסם של מוצרט. שיר צייד הציפורים ליתר דיוק. השיר לא ממש מתאים לנגינת כינור ככלי מוביל. בקטעי המעבר המהירים, שמנוגנים בדרך כלל בחליל, נכנס זיוף קטן، חינני. כזה שבכל פעם שקרה הוציא ממנה מעין גיחוך קל שנשמע למי שהקשיב. 

כל כך תל-אביב. איזור גן העיר בשבילי הוא שני דברים - גן החיות של ילדותי, ו"זכרון דברים" של יעקב שבתאי. 

אני יכול לשבת על ספסל בגן למעלה ולדמות את ציזאר חולף, רץ, ממהר. סיגריה ביד, דחיפות על הפנים. מיזיזה ליזיזה בקצב של יעקב שבתאי ללא השתאות וללא סימני פיסוק, ממקום למקום כמו הארנב עם השעון. ציזאר שמבין שהחיים כל כך מחורבנים, שכל מה שנותר זה ללגלג עליהם.

לצידי אני יכול לראות את גולדמן. גולדמן האומלל. גולדמן שנטל את חייו בדף הראשון של הספר, ורודף את כל הספר. גולדמן הכל כך תל-אביבי. גולדמן עם הלם הקרב וצלקות המלחמה, שמשחק עם המוות והחיים.

כשהייתי ילד, סבא וסבתא שלי נהגו לקחת אותי לגן החיות. גן החיות המיתולוגי שכן היכן שהיום נמצא גן העיר. במרכז. כמו בברלין. היום כל מה שנשאר ממנו, זה פסל קטן של המייסד, בפיאתו הצפונית. היום הגן כבר איננו, הוא עבר לרמת גן, כמו תל אביבים רבים שאינם יכולים למצוא לעצמם מגורים ראויים במחיר סביר. 

את החיות החליף מגדל שבראשיתו היה סמל הנובו רישיות התל-אביבית, עוד לפני שחולדאי מכר את העיר לתושבי חוץ. אני עדיין זוכר את הרעש שעורר מעברו של מודעי, שהיה שר האוצר, וגד יעקבי לאחת הקומות העליונות במגדל, לאחר שקיבלו הנחת סלאב שמנה, ושימשו כמעין רפרזנטורים לבניין. 

הגן בו אני יושב, שוכן במקום בו שכן פרדס פורטליס, ובריכת השחיה של גן הדסה. הדבר ניכר בעיצוב של תעלות המים, ובעצי ההדר השתולים לאורכו. מקום יפה ונעים באמצע העיר.

טוב. הגיע הזמן לגשת לפגישה. נמשיך בטיול שבוע הבא. אולי לכיכר מסריק.

בין הגשם הראשון לראש הקטן, הבשר, ומה שביניהם

חוסר שביעות הרצון. הגשם הרציני הראשוןהגשם הרציני הראשון תמיד מגיע במפתיע. ההרגשה היא שהקיץ לא רוצה להיגמר, ואנחנו הולכים לשנה שחונה. ואז מגיע הגשם הראשון ומשכיח את הכל. פתאום כבר לא חם. פתאום המים מפריעים,  וצריך לחשוב על הגשם, ולא תמיד אפשר לצאת לטייל.מה שמוביל למסקנה, שהאדם הוא יצור חסר מנוחה ולא מרוצה בצורה תמידית. לא משנה מה יקרה, הוא לא מרוצה. 

זה נשמע מופרח, אבל זה סלע קיומו של המין האנושי - חוסר שביעות הרצון התמידי. הרצון לשינוי, ולשיפור. הרצון למחר טוב יותר. לפני שנתיים לערך קראתי ספר מצוין של דניאל מילוא - "המצאת המחר". 

הספר מתחלק לשלושה חלקים - בועות, שורשים וגרורות.

בחלק הראשון, מילוא כותב על חוסר הרציונליות שבהתנהלות האדם - התנהלות שלעיתים סותרת את ההגיון האבולוציוני ופוגעת בצורה משמעותית ביכולת ההישרדות שלו. האדם, בהתבסס על הבודהיזם, הוא היצור היחידי שסובל בצורה תמידית מאי-נחת, אי שביעות רצון, והסבל המיוחד רק לאדם שמקורו בצמא והתאווה למה שלא נמצא בהישג יד. סוגיה זאת מטרידה את מילוא, המנסה להבין איך האבולוציה יצרה יצור לא רציונלי, שגדל בצורה בלתי נשלטת וגורם המון נזק. 

בחלק השני מילוא מנסה להבין את המקור. לדעתו הסיבה העיקרית היא גדילת המוח, והסיבה העיקרית לגדילת המוח היא האוכל המבושל. אוכל לא מבושל דורש עיכול ארוך וקשה, אוכל מבושל מפנה את האנרגיה, שהתפנתה מן העיכול, לכיוון המוח. יותר דם זורם, וכתוצאה מכך המוח גדל. יש לכך תופעת לואי - גודל המוח, ובעקבותיו גודל הראש, גרמו לכך ש"גור האדם" נולד מוקדם יחסית ליונקים אחרים, כשגופו אינו בשל, והוא חסר ישע במשך תקופה ארוכה. אותה "עוברות מחוץ לרחם" דרשה משאבים גדולים, ביניהם תזונה עתירת חלבונים וריתוק ממושך של ההורים, הגדילה את תמותת התינוקות והאימהות, וסיכנה את המין כולו. (ותודה לויקיפדיה). 

תכונה אנושית אחרת הביאה את יוצאי אפריקה להגירה ולניצחון. הולדת השפה היא ההסבר היחיד שביולוגים הציעו ליציאת אפריקה האחרונה. ההסבר של מילוא הוא "מוטציה תרבותית" התלויה בשפה: ראיית העתיד והיכולת לתכנן, המתבטאות במשפט "להתראות מחר". היכולות הדרושות לעתידיות, בנוסף למילוליות, הן דמיון והפשטה.

מילוא מראה כי היכולת לתכנן קיימת גם בשפות שאין בהן עתיד דקדוקי, כמו היפנית, אך אינה קיימת בשפתם של ילדים קטנים. סביר, הוא אומר, שהומו סאפיינס דיבר זמן רב ברמה של ילדים בני שנתיים. ייתכן גם שלהומו ארקטוס ולהומו נאנדרטליס הייתה שפה, כי התנאים הפיזיולוגיים הדרושים לכך, נסיגת הלוע ומכסה הגרון, התקיימו אצלם.

למה זה אקטואלי? המגמה לעבור לטבעונות, לאוכל לא מבושל (raw foodism) תביא בדיוק למגמה ההפוכה ולהצטמקות המוח. תזונה לא מבוססת חלבון תביא לפגיעה בילדים. אז בפעם הבאה שאיזה פנאט של אוכל טבעוני מנסה להציג לכם את "הסרט הטוב ביותר שראיתם" ביו-טיוב על החיות האומללות, נסו להסביר לו שהיו-טיוב לא הגיע משמיים, והיכולת הטכנולוגית שהביאה את האנושות עד עלום, מקורה בבישול של החי ובתזונה חלבונית. ברור שיש מה לתקן, וברור שיש זילות קשה במאכל בשר, אבל מכאן ועד ביטולה - הדרך רבה.

מדריך למתלבט

למי שמפלגת ביברמן עושה לו להקיא קצת בפה, ש"ס לא מדברת אליו, ואפילו נפתלי בנט - המתנחבל העילוי לא עושה לו את זה, הנה מדריך רציונלי להצבעה - בחירות 2013 – המדריך למצביע השמאלני.

מקבץ קישורים מעניינים מן המרחב הוירטואלי

• לקסיקון ההוגים המודרנים
• מדריך חיסכון בסופר: כך חסכנו 1,700 ש"ח בחודש
• יוסי שריד על הספר הפסימי מאוד של מירון בינבנשתי - חלום הצבר הלבן. 

כיכר ביאליק

הַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי שֶׁל הָאַשְׁכְּנַזִּים

חַיִּים נַחְמָן בְּיָאלִיק שָׂנָא אוֹתָנוּ

אֶת הַשְּׁחֹרִים, אֶת הַסְּפָרַדִּים, אֶת הַמִּזְרָחִים,

וּבְכָבוֹד וְהָדָר הוּרַד הָרָגִישׁ הַזֶּה לַקֶּבֶר.

מַה לַּעֲשׂוֹת, וַאֲנִי אוֹהֵב אֶת שִׁירָיו,

לִבִּי נִשְׂרַף לְמִלּוֹתָיו, וְלֹא סוֹלֵחַ.

הִכְנִיסַנִי תַּחַת כְּנָפְךָ, בֶּן-שַׁרְמוּטָה!

-- מתוך אני סימון נחמיאס

לִי-יֶשׁ-גָּן, וּבַגָּן תַּחַת אוֹג כֶּבֶד צֵל,

הַרְחֵק הַרְחֵק מֵעִיר וּמִמְּתִים, נֶחְבָּא תֵל,

כֻּלּוֹ עָטוּף יְרַקְרַק, כֻּלּוֹ אֹמֵר סוֹד אֵל –

שָׁם נֵחָבֵא, נָנוּחַ, אָח נָעִים!

וּבְהִתְעַנֵּג וּבְרֹךְ שָׁם בַּמַּחֲבֵא הַלָּז

נַמְתִּיק יַחְדָּו בִּדְמִי צָהֳרַיִם הָרָז,

שֶׁיּוֹפִיעַ לִשְׁנֵינוּ מִקֶּרֶן הַפָּז,

הַבֹּקַעַת אֶת-שִׁפְעַת הַצְּלָלִים.

בית ביאליק

יֵשׁ לִי גָן וּבְאֵר יֵשׁ-לִי,

וְעֲלֵי בְאֵרִי תָּלוּי דְּלִי;

מִדֵּי שַׁבָּת בָּא מַחֲמַדִּי,

מַיִם זַכִּים יֵשְׁתְּ מִכַּדִּי.

--- יֵשׁ לִי גָן, ח.נ ביאליק

בית הכנסת של האדמו''ר מהוסיאטין בתל אביב

אַךְ הַבֹּקֶר בְּפָתְחִי תְּרִיס חַלּוֹנִי הַסָּתוּם,

פָּרַץ פִּתְאֹם, כַּעֲזוֹז מַעְיָן נָעוּל גַּל-חָתוּם,

נַחְשׁוֹל אוֹרִים אֶל-חֶדְרִי וַיִּשְׁטֹף וַיִּז –

וְצִיצִיּוֹת הַזֹּהַר טָפְחוּ טָפְחוּ עַל-פָּנָי,

וּבִלְבָבִי הַנֵּעוֹר פָּתְחוּ פִיהֶם מַעְיָנָי

וַיָּקֵרוּ נְגֹהוֹת וָזִיז.

-- עִם פְּתִיחַת הַחַלּוֹן, ח.נ. ביאליק

בוקר בגן העצמאות

בוקר של קיץ לוהט בגן העצמאות המשופץ.

פתאום קם אדם בבוקר

פתאום קם אדם בבוקר ורואה שהשעה היא רבע לשש. אין לחץ משמעותי להגיע לעבודה כל כך מוקדם. לרכוב כבר רכבתי אתמול. כל בני הבית חורפים חזק. לוקח מצלמה והולך לשתות קפה בנווה צדק בבוקר.

חונה ליד מרכז הטקסטיל ומתחיל לטפס ברגל. ליד סוזאנה מצטרף אלי כלב לבן גדול וידידותי, כנראה דייר של השכונה. לוורדור כנראה, או שלא. בכל מקרה חביב. אנחנו חוצים את שערי סוזן דלל, שם אפשר למצוא קפה פתוח בשעה כזאת.

נווה צדק היא גן עדן לצלמים. בכל שעה, בכל עונה. אם זה מוקדם בבוקר, כמו שאני אוהב, אז אפשר לתפוס צילומי ארכיטקטורה נפלאים (כמו סדרת החלונות היפה הזאת)

אני חוצה את השכונה, ברחוב שבזי אפשר כבר לראות סימנים של אריתראים וסודנים. גם פה כבר פחות נעים, ואני מנסה לחשוב על תושבי הדרום שגרים במרכז של הגטו הזה.

עוד קצת ברחוב, ואני פונה לכיוון מתחם "התחנה". חוצה את הכביש, יושב מול הים קצת לנקות את הראש.
בשמונה בבוקר, כבר הייתי בעבודה.

 שיר בבוקר בבוקר

זה שיר הבוקר שלי לפחות 3-4 בשבוע.. זה לא ממש שיר, יותר בכיוון מנגינה.

 מבצעים אותו ג'ון סקופילד על הגיטרה וג'ון מדסקי על ההמונד. המנגינה הזאת מלווה תוכנית בוקר של גל"צ בין חמש לשש בבוקר, ומשום מה היא לא נמאסת לעולם. הריפים הדקיקים הגבוהים והמתפרצים בליווי האקורדים השמנים של ההמונד יוצרים הרמוניה מושלמת. על פי המילון הסגנון הזה הוא משהו בין בי-בופ (בעיקר יחידת הקצב) לפיוז'ן (הריפים והסולם המעניין) מתובל במעט פאנקי (הגיטרה המלווה). בקיצור ג'אז.

הזכרון הראשון שהקטע הזה מביא לי הוא של האחים בלוז, הזכרון השני הוא קצת פט מתיני. כנראה שלא במקרה. סקופילד ניגן המון זמן עם מתיני. באחים הבלוז כנראה שאני לסגנון הנגינה הדומה לסגנון של פול שפר (שהוא גם האורגניסט של דיוויד לטרמן מ-82. זה הקטע הכי מדהים שאני מכיר לחובבי המונד - החתול. אחד הסטנדרטים הכי כיפיים שיש. טכניקה נדירה של 4 נגנים מהטובים שיש.

אילו היו 5 דקות של הג'אז האהוב עלי. שילוב של בראסים עם המונדים.

קָשֶׁה לִהְיוֹת יָם

נתן אלתרמן

אלתרמן תופס מצויין את הקיץ הזה.

עוֹנַת הָרְחִיצָה בְּתָקְפָּהּ וְהוֹדָהּ.
בָּאִים וּבָאִים וּבָאִים...
הַיָּם מִתְפַּקֵּעַ מֵרֹב עֲבוֹדָה,מֵטִיחַ רֹאשׁוֹ בַּסְּלָעִים!
מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב הָעִיר מִתְקַהֶלֶת,
רוֹעֶשֶׁת, גּוֹעֶשֶׁת, דּוֹרֶשֶׁת: – עֲבֹד!
אַמְבַּטְיָה לָאֵם וְאַמְבַּטְיָה לַיֶּלֶד,
גַּלִּים לִרְכִיבָה לַדּוֹדָה וְלַדּוֹד!


לַשָּׁוְא מִתְחַנֵּן הוּא: – אֲנִי לֹא הִסְכַּנְתִּי...
לַשָּׁוְא יִתְיַפֵּחַ: – אֵין כֹּחַ לִסְבֹּל...
אֲנִי, רַבּוֹתַי, לֹא אוֹקְיָנוֹס אַטְלַנְטִי,
אֲנִי יָם תִּיכוֹן, לֹא קָטָן לֹא גָּדוֹל...
אַךְ מִי זֶה יִשְׁמַע עוֹד וּמִי יִתְבּוֹנֵן עוֹד?
סָבִיב צֶ'מְפִּיּוֹנִים מִכָּל הַגִּילִים.
בְּפִי כָּל מַצִּיל צוֹרְחוֹת עֶשֶׂר סִירֶנוֹת
וּלְכָל בַּחוּרָה עֲשָׂרָה מַצִּילִים...
הָעוֹר מִתְקַלֵּף בִּרְתִיחַת שֶׁמֶן-זַיִת,
תֵּבֵל הֲפַכְפֶּכֶת גּוֹעָה וְהוֹמָה.
דַּיָּר מְטַפֵּס עַל גַּבֵּי בַּעַל-בַּיִת,
"גָזוֹזְנִיק" חוֹתֵר אֶל חַיֵּי אֲדָמָה...


וְאִמָּא צוֹעֶקֶת: – אֲבוֹי, אֵיפֹה אַבָּא?!
וְאַבָּא עוֹלֶה כְּמוֹ וֶנוּס מִתְּהוֹם...
וְקוּרְדִי וְגוּרְגִ'י וְיֶקֶה וְצַבָּרוְ
"אֶסְקִימוֹ קַר רַק הַיּוֹם"!
וְגַל אֱלֵי גַּל מְנַהֵם: – בָּא הַקֵּץ...
אֱחֹז בִּי כַּהֹגֶן, אֱחֹזָה!
כָּשַׁלְתִּי, עָיַפְתִּי, אֲנִי מִתְנַפֵּץ...

הָעִיר נִטְרְפָה בִּפְּסִיכוֹזָה!
בַּלַּיְלָה הַיָּם בִּכְאֵב-רֹאשׁ מִשְׁתַּטֵּחַ,נוֹאֵק,
מִתְהַפֵּךְ מִצַּד שְׂמֹאל אֶל יָמִין...
וּבוֹלֵעַ עוֹד יָרֵחַ
כְּטַבְלַת "קַלְמִין".

ציטוט השבוע

הי, ממשלת אלף השרים, שיהיה כתוב: תחת שלטונכם, אנשים שורפים עצמם למוות

-- רינו צרור