הפנים של הארץ

בין הצפירות בכביש לרחובות המלוכלכים
בין משפחות הפשע לטלוויזיה השטחית
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים

-- כמו רקפות, אריאל הורוביץ

איזה קור.

מגיע יום שני. צריך לרכוב ביום רביעי. מנהג שבועי קדוש שלמעט מקרים חריגים ביותר אין לבטלו. התחזית מדברת על סופה מטורפת עם שלג בירושליים, אתר החיזוי האהוב עלי דווקא אופטימי בקשר לירושלים, הגשם לשיטתו יתחיל בצהריים.

מזג האויר גורם לנו הרוכבים להפוך למיני-חזאים. אתה מתחיל לשמוע ביטויים כמו: "המודל האנגלי" או "המודל האמריקאי". אנשים סומכים על אתר החיזוי האהוב עליהם כמו על הנומרולוג או האסטרולוג החביב עליהם. אז קניתי את המודל שלהם. יותר משקניתי – רציתי לקנות. הפעלתי מנגון מסיבי של שכנוע עצמי עמוק עם שיקולים מורכבים וחכמים ("מקסימום נרטבים רק פעם אחת.."), והתחלתי לחפש רעיון.

מהון והון, אני קורא בעיתון בפינת הטיולים של זכאי במעריב טור בשם "כמו אלף כלות: טיול קטן אל שקדיות ומעיין". כבר באינטרו של המאמר כתוב :"השקדיות המפתות בפרחיהן את החרקים, בריכה קטנה ומעיין, וגם תצפית מרהיבה אל נחל שורק. דובי זכאי עם המלצה לטיול ט"ו בשבט מיוחד במעיין חרת שבדרך לירושלים" או.קי. נפל הפור. עין חרת.

יושב קצת על המפות. מנסה להיות מקורי. כמה אפשר להיות מקורי במקום שאתה מכיר ככף ידך? בדרך כלל אנחנו מטפסים ממוצא דרך העליה הקשה של שבע אחיות לשביל סובב מבשרת, ואז לעין חרת. זה דווקא נראה לי לא אטרקטיבי במיוחד. מסיימים את הטיפוס מהר מדי וכבר אחרי חצי שעה רכיבה לעשות הפסקת תה בעין חרת ולהתבשם מן השקדיות? לא מתאים..

אני מסובב מסובב, ואז נופל האסימון והכל מתחבר. נתחיל בחניון הסטף התחתון, נרכוב קצת לחימום לאורך השורק, נטפס דרך נחל צובה עד לשביל ישראל, נקפוץ לבקר בעין צובה ואז בתל צובה. נחצה את המחצבה ונרד להר חרת ולעין חרת. אחרי הפסקה נסנגל לכיכר הר איתן, עוד 2 סינגלים טכניים בסטף וירידה מהירה דרך שי זלצר והעיזים חזרה לשורק והבייתה. ליגה.

בין הישנים ברחוב לדקירות במועדון
בין מה שבדרך כלל קוראים בעיתון
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים

אני אוסף את דן בשעה חמש וארבעים מתל אביב. ככל שמטפסים לירושלים, המעלות צונחות. התחלנו ב-14 מעלות בתל אביב, במחלף הראל כבר היינו על 8. הירידה עצמה היא בתוך ענן ערפל, אבל השמיים נקיים לחלוטין מעננים. זה אומר שהולך להיות קפוא לחלוטין. אנחנו עוצרים. מד הטמפרטורה ברכב מראה - 0 מעלות עם סימן קטן של קרח.

אני מתבאס לצאת מן הרכב. פה החברתיות באה לידי ביטוי. או תחושת אי-הנעימות הפולנית. הרי ברור שאם הייתי לבד, אפשר היה לראות על הכביש סימני חריכה שחורים מן הצמיגים שלי, בעודי מזנק כמו משוגע הביתה (או לפחות לעמדת השתיה החמה הקרובה הידועה לרוב בשם Yellow, so good, מנטה, או אם ממש הולך אז SI). הלחץ החברתי עושה את שלו

אני עדיין מתבאס לצאת מן הרכב. מורידים את האופניים של דן מן המנשא, ואת שלי מוציאים מן הרכב. בינתיים אורן מגיע ברכיבה מירושלים. הוא נראה מזועזע. מספר לנו שבירידה מעין כרם, כל מאה מטר ירדה מעלה והוא לבש בטעות כפפות פתוחות, ועכשיו הוא לא מרגיש את קצות האצבעות.

בטפטוף מגיעים דניאל, ואלחנן, וקובי, וטל. אפשר לזוז. אני עם חולצה טרמית קצרה, ג'רסי חורפי ארוך מעל, ומעל זה מעיל גורטקס. עדיין קר לי. כפפות רכיבה לחורף נהדרות שקניתי בקולורדו באיב סייל כשעדיין טסתי, מכנס רכיבה קצר ועבה מניילון לסינגלים, מתחתיו ביב ושרוולי רגליים, ולקינוח גרבי סקי. ועדיין קר לי.

אני עושה סיבוב להיכרות. הבולם הקדמי באופניים האישיות שלי, שבק ונשלח לטיפול בבית החולים בבית אורן. אורלי, הנשמה הטובה מ"בייק קלאב, נותנת לי למבחן אינטנס טרייסר חלומיים. אני מגיע יום לפני לחנות, אור טל מכוון לי את האופניים ולא מוותר על שום פרט. בחשש אני מעלה אותם הבייתה, ולוקח אותם לרכיבת היכרות למחרת. הנסיון הקודם שהיה לי עם אינטנס הסתכם ברכיבה קצרצרה על 5.5, ורכיבה נחמדה על ה-6.6. את ה - 5.5 קיבלתי לנסיון, ערב לפני הרכיבה אחסנתי אותם במרפסת ליד הסנטה קרוז האהובים כל כך. למחרת ברכיבה, אחרי 20 מטר רכיבה, העליתי פלטה, ונשברה האוזן. פדיחה. קיבלתי את ה- 6.6 לסיבוב, ואותו סיפור, אחסון בלילה ליד הסנטה קרוז, ובבוקר הנפה למנשא הגג ואני חוטף את הטופ-טיוב דוך לתוך המוח. ראיתי כוכבים - ואז הבנתי. זה בגלל הסנטה קרוז. בלילה, מקינאה, הם פשוט קיללו את האינטנס. מאז, אני מקפיד לכסות טוב טוב את הסנטה קרוז לפני שאני מביא משהו אחר. שלא יקנאו. עד עכשיו זה עבד.

הטרייסר כבדים משמעותית מן הסופרלייט, ואני ממתין בחשש לעליה. מקפל את הבולם ל-110 מ"מ, ומקווה לטוב.

בין הדגלים הכתומים לחולצה הכחולה
בין שוק הפשפשים לקריית הממשלה
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים

מתחילים לרכוב, ואיזה קסם, מתחילים להתחמם. השביל לאורך השורק יבש, והאבנים לא מחליקות, ואפשר קצת לרכל עם אורן שלא ראיתי יובלות. שמאלנו, ומעט מעלינו מציץ מבין העננים מנזר "יוחנן במדבר" מימיננו הסטף, ומסביבנו המון שקדיות ורקפות.

קובי שואל אותי על יוחנן. אני זוכר, אבל לא יותר מדי. יוחנן בנצרות היה המבשר המטביל. הוא נולד למשפחת אצולה של כוהנים והתגורר כמו משפחות אצולה ירושלמיות רבות היום, בעין כרם. יוחנן נהג להסתובב בהרים, ולחיות על תפריט מאוזן של פחמימות וחלבונים המורכב מחגבים ודבש בר.היום נזירים חיים על תפריט מעט שונה. באחת ההזדמנויות שביקרנו שם, באמצע שבוע, לי לגלגל שיחה עם אחד הנזירים. רובם צרפתים, והבנתי שהם נוהגים להכין משקה אלכוהולי מדהים בשם "תמד". כוסית אחת, והרגשתי סחרחורת. בחפירה קטנה באינטרנט גיליתי שהמשקה מורכב מדבש, יין, שמרים בליווי תבלינים. היהודים קראו למשקה הזה – "יין דבש". טוב. השכלתי.

בקצה, ממש ליד תחנת טיהור השפכים, אנחנו נאלצים לעלות על הכביש ולרכוב את הקטע הקצר עד נחל צובה עליו. מפחיד.

נכנסים לנחל צובה. אולי העליה הפחות מפורסמת לצובה. לטעמי יפה בסדר גודל מן העליות באיזור הכסלון. בכיסלון יש לך 2 אפשרויות - או עליה/מישור רדוד דרך הנחל ואז קיר בעין לימון לצובה או עליה יחסית משופעת בדרומית. פה העליה הרבה יותר נעימה, שלא לדבר על יפה. הצמחיה ירוקה ירוקה והכל נראה סאב-טרופי, בשילוב עם הרקפות, והשקדיות. פשוט תענוג.

מאחר ואני על טנק (תירוץ עלוב) הח'ברה נעלמים לי במעלה הנחל. אלחנן נשאר לשמור עלי. אני ברגשות מעורבים. מחד, קיבלתי באמת יופי של אופניים שרבים חולמים עליהם ולא ממש זוכים. מאידך, אילו אולי האופניים הכי פחות מתאימים למה שאני צריך. קצת מצטער שלא לחצתי לקחת את הספיידר.

אבל למה להתבאס? מסביב כל כך יפה. 

בין מגדלי הפאר למרכז הקליטה
בין פועלים זרים לשדות החיטה
כמו רקפות בין הסלעים
הפנים היפים של הארץ מתחבאים

מדי פעם אני עוצר לצלם שקדיה יפה (תרגום: לנשום) או להסתכל על מקבץ יפה של רקפות (תרגום: להתאושש) אבל סה"כ הטיפוס עובר די בסדר. ברגעים כאלה אני מעביר את הזמן בזמזום חרישי של שיר שנתקע במוח, והפעם זה "כמו רקפות". "כמו רקפות" נכתב ע"י אריאל הורוביץ, ביום אחד, לפני הופעה בפני תושבי באר שבע במקלט בזמן עופרת יצוקה. אני מנסה להיזכר איזה שירים נוספים שאני מכיר, נכתבו או הולחנו בזמן מלחמה. יש כמובן את "מי באש ומי במים" של ליאונרד כהן. יש את "שילחי לי תחתונים וגופיות" (או בשמו האמיתי "אין לך מה לדאוג") שנכתב על ידי תלמה אליגון ביום כיפור. במבצע סיני היה זה "לא אגדה רעי" של יחיאל מוהר. מלחמה תמיד היוותה השראה.

אני מגיע לכביש. במקום לטפס בקיר של שביל ישראל, מצאתי פתרון מתון יותר שמוביל אותנו בכיף גדול לכניסה למטעים ולכרמים של קיבוץ צובה. חוצים את הכרם, והח'ברה שוב נעלמים בעליה. על דעת עצמם הם ממשיכים בסינגל המסומ"ש ירוק, ואילו אני ממשיך בחברת אלחנן וקובי לטפס לתל צובה. הרווחתי עוד 20 מטר מצטבר.

חוצים את המחצבה ושם הח'ברה מחכים. בינתיים מתחיל הגשם. מתחת למחסה אנחנו מתלבטים מה לעשות. ברור שהסינגלים הטכניים חלפו. לא מתאים לי להחליק על סלעי הסטף בגשם שוטף. אנחנו מקבלים החלטה לרדת לעין חרת בכל זאת – לעשות שם את ההפסקה, וכשהגשם יחלש, לגלוש בשביל הרחב המקביל לג'ק סמוראי עד לצומת כרם. משם זה כבר קל.

אנחנו חוצים את הכביש היורד לעין כרם וידוע בכינוי החיבה 3965 (או "החור הזה ליד רמי לוי"), ונכנסים לשביל עוטף מבשרת. אני מסתכל מסביב, הכל ירוק ויפה. אפילו מאגר בית זית די מלא. אנחנו מחליטים לעשות את ההפסקה במעיין. אולי הגשם יחלש או יפסק. איזו טעות. 

עוצרים ומחנים. המקום שופע שקדיות. תרמוסי התה נשלפים יחד עם התקרובת ואנחנו מקווים שהגשם יחלש. ואז זה מתחיל – רוח חזקה בשילוב גשם וכל האויר מתמלא בעלים לבנים של שקדיה וטיפות מים. מראה מרהיב – אך אפעס, לא מעים במיוחד. אנחנו מחליטים לזוז. אני והטרייסר המפלצתיות רודפים אחרי אורן. השביל בוצי וחלק, והזנב עף לכל הכיוונים. אני מבועת מן המחשבה לשבור אוזן או מעביר אחורי. רק זה חסר לי. המעיל, גורטקס משובח שנקנה בסייל פרוע מעבר לים, מתחיל לאבד את האפקטיביות שלו ואני מרגיש רטיבות הולכת וגוברת – שילוב של זיעה וגשם. צומת כרם. הגשם הולך ומתגבר. אני כבר בקושי רואה דרך המשקפיים. השביל מוצף במים בגובה מספר סנטימטרים ואנחנו ממש רוכבים בתוך שלולית. אני רואה את הרכב מרחוק, והלב מחסיר פעימה. מעמיסים גם את אורן, שהגיע ברכיבה מן הבית, ועולים לירושלים.

בערך בגינות סחרוף הפסקתי לרעוד.

השנה מתחילה באמצע ספטמבר

השנה מתחילה באמצע ספטמבר

השנה מתחילה באמצע ספטמבר בזעם עצור וגובר
רוחות סוערות נלחמות על כל עבר החורף ממית וקוצר

אומרים שסוף העולם מתקרב בלילות החשכה גוברת
כל הקיץ הרקיע היה אדום מכאב מתחתיו האדמה בוערת

- אמצע ספטמבר, אסתר שמיר

השנה באמת מתחילה באמצע ספטמבר ואני נזכר בשיר המקסים והכואב של גלי עטרי. משום מה לא רבים יודעים אך הדיסק המופלא הזה נכתב בעקבות אירועי סברה ושתילה שהתרחשו בין ה-16 ל-18 בספטמבר 1982. אם מסתכלים בפרטים בכלל מזהים סוג של יצירה חריגה בדיסק הזה. על פניו נראה שילוב בלתי אפשרי בין אבירי האינדי המקומי לנסיכת המיינסטרים. את מרבית השירים הלחין ועיבד אילן וירצברג, את המילים כתבו רחל שפירא, אהוד מנור, ויעקב גלעד. והנגנים מגיעים היישר ממעמקי האינדי של שנות השמונים – מיקי שביב, ז`אן-פול זימבריס, קורין אלאל ונגן פסנתר צעיר ומבטיח – רמי קליינשטין.

תל אביב מתנמנמת בחום לשפת הים התיכון
עצלה, לא כל כך יפה מתי כבר אוקטובר יבוא
ורוחות מערב בחובו ונוכל לשוב להתכרבל בשמיכה

הביאו את הסתיו, שלכת וליבנו האטום והקר
יתרחב וינשום הביאו את הסתיו
נתרפק עליו עלים יסתחררו ברחובות
יהיה געגוע
- הביאו את הסתיו, אסף שריג.

עוד שיר סתיו יפה יפה של "איפה הילד". מה יש בסתיו שגורם לכל כך הרבה אנשים להתגעגע? ולמה?

חצבים פורחים וציפורים אין ספור

אני נוסע לאורך כביש 6, ומזהה המון חצבים. בעיני חצב זה האינדיקטור הראשון לסוף הגיהנום של הקיץ. פרח אופטימי. האגדה מספרת שבאחד מביקוריו עבר שר הפרחים בארמון המלך וגילה המון איכרים כועסים וצועקים. כששאל לפשר המהומה, הסבירה לו נערה ענייה כי אין סימני גבול בין חלקות האיכרים, וכל שנה בעונת הקציר פורצות קטטות ביניהם על רקע של הסגת גבול. המלך הציע כד מלא מטבעות זהב למי שימצא פיתרון. אחד האנשים הציע להקיף כל חלקה בחומת לבנים, אך האיכרים דחו אותה כיוון שלא כולם יכלו לממן חומה שכזאת. שאל שר הפרחים את הנערה הענייה מה היתה עושה לו זכתה בכד הזהב, והיא השיבה לו שמשום שהחורף בפתח הייתה קונה נעליים לכל הילדים היחפים כמותה. חייך שר הפרחים וביקש שתאמר למלך כי על האיכרים לשתול חצבים בין חלקה לחלקה. כך הם עשו, ובבוא הגשמים הצמיח החצב עלים ירוקים, וכל איכר ידע את חלקתו. משפסקו המריבות, קיבלה הנערה את מטבעות הזהב שהובטחו לה ובהן קנתה נעליים לכל הילדים היחפים.
אבל זה לא סוף הסיפור. בימות הקיץ היוקד נבלו עלי החצב, ובהגיע הסתו שוב קם שאון גדול. אז הרגיעה הנערה את האיכרים, והבטיחה להם שבקרוב ממש יפריחו החצבים פרחים לבנים וגבולותיהם יחזרו לקדמותם. שמחו האיכרים, ומאז ועד היום מסמלת פריחת החצב אות לאיכרים שמגיע הסתו והזמן לחרוש את שדותיהם.

השיר המפורסם של "תיסלם" – "חצבים פורחים", שוב שם את הסתיו בקונטקסט לבנוני...וממשיל את בנינו הנופלים לחצבים מול כפר הירוק בין עצים וגדרות (קרית שאול למי שעדיין אלא הבין). השיר נכתב במקור כהמנון לתוכנית החסכון "חצב" של בנק לאומי וחולק ללקוחות החדשים עם פוסטר של הלהקה, אך מהר מאוד נפל האסימון.
לבנון, שלא כמו מלחמות קודמות, לא הצמיחה המון שירים. מן המעט שנכתב ישנם כמה מזעזעים למדי.

יש את הסיפור המפורסם על יובל הראל. בשבוע הראשון של מלחמת לבנון נפל בצידון יובל הראל, בנם של יחזקאל ומרים הראל משכונת תלפיות בירושלים. הוא נקבר בהר הרצל בירושלים. השמועה על מותו הגיעה גם לביתם של חיה ויוסי הראל, גם הם משכונת תלפיות, גם להם בן במלחמה ושמו יובל. לאחר בירור נודע כי לא בבנם מדובר, אך עוד באותו יום 10.6.82, יום שישי, דפקו על דלתם בשנית והודיעו להם כי גם בנם נפל בלבנון.
עמנואל צבר, ששמע על כך, ישב וכתב את "ברית דמים" המזעזע שהולחן ע"י יאיר רוזנבלום ואושר ע"י מירי אלוני.

על דעת המקום, ועל דעת הקהל רכבנו סופה וגם סער,
בוטחים, "אל תשלח ידך אל הנער".
ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה
עוד זה מדבר וזה בא

הלילה ההוא, יקחהו האופל,
הלילה ההוא בא.

למודים ושבעים, יודעים את השעה,
שעטו הראלים, יובלים, חילים
לבנון ושריון וקול שובר ארזים.

בלילה ההוא, אמא, הראל לקינות יובל,
עוד זה מדבר וזה בא, אמא,
יובל על במותיך חלל.

בלילה ההוא, אבא, היתה צעקה גדולה.
עוד זה מדבר וזה בא
הראל גם יובל, יובל גם הראל,
ועיר תלפיות שכולה.

השיר רווי ברמזים לתנ"ך ולסידור התפילה. זה מתחיל ב"על דעת המקום" מתוך כל-נדרי, ממשיך בעקדת יצחק ("אל תשלח ידך אל הנער"), איוב ("עוד זה מדבר, וזה בא") ויחזקאל ("בדמייך חיי"). השבוע, כאשר התבשרתי על מותו של סרן אסף רמון, השיר הזה היה הדבר הראשון שעלה בראשי.

בנימה מלנכולית זאת – שתהיה שנה טובה. לפחות מזאת.

שקט זה רפש?

הגמילה הצליחה. אני כבר שבועיים נטול פורומים/קומונות ושאר עסקי האון-ליין. אחזור לזה בהמשך.

במקום זה חזרתי לנפח פעילות טוב - מה שאומר 3-4 רכיבות בשבוע. קצת מישור החוף, קצת לטייל, וקצת סינגלים של שבת.

זה התחיל במסע מכפר סבא לחורשים, המון סינגלים מדורדרים בחורשים וחזרה הבייתה. סולו.

אח"כ חורשן עם רן בשבת. סיבוב מתון. לרן יש את היכולת למצוא את העליות הכי פחות תלולות באיזור. כשאני מוביל בחורשן, אני אוכל קירות. אצל רן מטפסים בעדינות. לפני הרכיבה, פוגשים את הח`ברה מהסינגל ספיד. נחמד. הפלג המסויים הזה מכיל את היותר נחמדים בעיני. רוכבים לעניין. הם נעלמים מהר מאוד.

אז טיפסנו לכיכר המרכזית, עשינו סיבוב בסינגלי הפיסגה, ירדנו לאורך הגדר, טיפסנו במקביל לגדר, ירדנו בשחור, וקינחנו בג`ונגל. אחלה דרך לפתוח את השבת. הקטע החדש בכביש 6 - פשוט פצצה.

זה המשיך ברכיבה ב-70% לחות של בוקר בתל אביב לאורך הפארק והטיילת. גם עם ריג`יד, גם לא מחובר, גם עייף מן הרכיבה הקודמת. בקיצור, לא משהו להנות ממנו.

מה שכן מאפיין את הרכיבות האחרונות, זה חוסר בהפסקות. לא ממש עומדים לנוח. חם מדי. באים, נותנים שעתיים עבודה, הולכים "הבית".

ולסיום אמצע שבוע יפה - רכיבה בהרי ירושלים. כל ה"קבועים" עסוקים בדברים אחרים (דן מצפה כל יום לבכור, ערן עם צלע שבורה, אלחנן לא במיטבו, לאורי אין חשק, ועוד.) אז אני "נותר" לשמחתי רק עם יובל (שהפך לשותף קבוע) ועם עידית (שמסתמנת ככזאת).

קבענו בסטף התחתון. פעם עליה מן הגיהנום. התחלנו ברכיבה נינוחה לאורך השורק - ככה 2-3 ק"מ להתחמם. מזג האויר היה פשוט נפלא - 21 מעלות מושלמות לתקופה הזאת. חוצים את הכביש ומתחילה עליה כבדה לרכס שורק. אני נשאר בפלטה שניה. ממשיך בנסיון. כבר שבוע שני כמעט נטול פלטה קטנה לחלוטין. קשה, מדורדר אבל עובד.

מסיימים את החלק הקשה ומתחילה עליה ארוכה ארוכה בסגנון כיסלון (אולי מעט יותר משופעת). יחס ההילוכים בסדר, ואפילו נרשמת הנאה מן הנוף הירוק תמיד, ומגלגל שיחה עם יובל. עידית, כבישונית מדופלמת, נעלמת לנו מעבר לסיבוב

.

הקפה של השלוחה, עצירה למנוחה בחרבת סעדים. דגימה של התאנים שעדיין לא בשלות, והתחלת הפאן. סינגל המעיינות - אבל בכיוון הנכון - למטה. סוחבים איתו על העליה לאורה, קצת כביש בתוך אבן ספיר, ועוד סינגל מדורדר מאוד מיוחנן במדבר. קצת מישור וחזרה לרכב.

מסלול מושלם לקיץ - עליה אחת ארוכה, סינגל וירידה. אפשר היה גם לקנח ברחצה בעין אשקף ואז זה היה מושלם

.

9:00 ברכב. טס לעבודה.

תחושת קבס

פתאום הבינה בראשונה מה פשר הביטוי "תחושת קבס". היא עברה מחדר לחדר, ממיטה למיטה ומריח אחד לאחר - ולא מצאה מנוחה. כאילו הוא והבית עשו נגדה יד אחת, שותלים בכל חדר ריח של עובש, ריח של לכלוך, של בגידה – שירי נעמי

למה מאסתי ב"תפוז"? ככה. פשוט נמאס לי. כמות המשתתפים בקומונות/פורומים הללו יחסית קטנה. לאן שלא תזוז - אותם האנשים. הכל נגוע בכבדות בפרסומות. חלק ניכר מהכותבים מעורבים עד צוואר בעסקים - רפרזנטורים של כל מיני מותגים, כתבי מגזינים, מפעילי טיולים. הרוב לא אמיתי - וצריך להכיר את הנפשות הפועלות בשביל להבין עד כמה זה הפך לממוסחר. הוצאתי על זה הרבה יותר מדי אנרגיה ממה שהייתי צריך. זהו. עבר לי.

40שנה לוודסטוק

למי שיספיק - יום חמישי ברמת השרון. שווה בהחלט.

מאוצר הבלוגיה

· רפי כהן – אומנם בלוג מסחרי, אבל יש פנינים מדי פעם

· דינר ראש – בלוג ביקורת המסעדות של טמיר כהן – חבר יקר, וכותב מוכשר.

· בצק אלים – בלוג מתכונים יפהפה עם מתכונים מצויינים וצילומים יפהפיים.

· ODDEE – בלוג למוזרויות. פוסט אחד לדומא מביא צילומים של 12 בובות החתן והכלה הכי הזויות שיש..

· רק ליונים יש כוח לחרבן עליך – יומנה של פרנצ`סקה, ישראלית בלונדון. אחראית לכמה פרצי צחוק רמים ובלתי נשלטים מצידי.

· צפניה שובר מסך – בלוג ביקורת טלוויזיה טוב כמעט כמו של טמיר.

עד כאן להפעם.

חסר מעצורים בהרי ירושלים

שוב מגיע יום רביעי. חם רצח בחוץ. המפלט היחידי – הרי ירושלים המוצלים. ביום ראשון אני שולח הזמנה – טיפוס יפה ממוצא, קצת סינגלים בבית זית, עוד טיפוס להר הרצל, עוד קצת סינגלים, חציה של מערב ירושלים, ליפתא והמעיין ולעבודה.

היום מתחיל בהשכמה בלתי אפשרית ברבע לחמש בבוקר. הצטיידות, התלבשות, כוס קפה ולדרך. קבעתי בשש ועשרים במחלף מוצא. אני לבד ברכב. דן בכוננות חודש תשיעי. על הדרך, חוץ ממני, מכמונות הבטיחות, מספר ניידות, אין אף אחד. שקט של מוקדם בבוקר. אני שם את החדש של אביתר בנאי ונכנס לאוירת השאנטי היהודי. אילו השעות הקסומות ביותר של היום. אני ער, אבל לא לגמרי, מרוכז בכביש ובמילים.

אבא אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב

שכל מה שאני עובר בדרך יהפוך חולשה לעוצמה גדולה (אבא, אביתר בנאי)

הפניה לאלוהים כאב בפניה ישירה נוגעת ללב. תפילה אישית. היד הכבדה של אמיר צורף על ההפקה הקלידים והגיטרות מורגשת מאוד. השמש בחצי גובה ואור של שבת מתחיל, מילים עתיקות של תיקון שבועות מתחילות למלא את הרכב מתוך אורייתא. מה זה אורייתא?

אז אוֹרַיְיתָא בארמית זאת התורה. פתאום השיר מקבל משמעות חדשה –

עד שנפגשנו אני ואת, הייתי צריך את הכאב כדי לרגע להתקרב,

היום אני איתך ואני יודע כמה עומק יש בלי גבול בנחמה (אורייתא, אביתר בנאי)

המילים לקוחות מתוך תיקון ליל שבועות. תיקון ליל שבועות הוא כינוי לסדר לימוד המיועד לליל חג השבועות, הכולל התחלות וסיומים של פרקי התורה ובנוסף משמש לציון לימוד התורה המסורתי בליל חג השבועות הנמשך כל הלילה. על פי המסורת התורה ניתנה לעם ישראל בבוקר חג השבועות והלימוד הוא ההכנה ליום מתן התורה. מקור המנהג בספר הזוהר שפורסם בסוף המאה השלוש עשרה ומאז נפוץ המנהג ברוב קהילות ישראל. (מתוך הויקיפדיה).

אני חופר קצת יותר לעומק. מתברר שמקור המנהג לעשות תיקון הוא בליל שבועות 1533 בסלוניקי. החוגגים היו יוסף קארו, איש ההלכה הידוע, מחבר שולחן ערוך, עם ידיד נפשו, שלמה הלוי אלקבץ, מחבר הפיוט לכה דודי ובני חבורתם. תיקון ליל שבועות של סלוניקי תועד באיגרת מפורטת, שכתב שלמה הלוי אלקבץ, ובה תיאר את ההחלטה לכנס את `החברים` ו`לנדד שינה מעינינו` כל הלילה כדי ללמוד בצוותא. ע"פ מאמר של ד"ר מור אלטשולר, איגרת אלקבץ היא איגרת של סוד ומסתורין: שמות הנמענים, תאריך הכתיבה ומקום הכתיבה נמחקו ממנה. יוסף קארו, גיבור התיקון, אינו נזכר בשמו אלא בכינוי `החסיד`. ולמרבה התסכול, שלמה אלקבץ מתוודה שלא הורשה לכתוב את כל מה שהתרחש באותו לילה, ולכן חלקים מהאיגרת כתובים בצופן. איגרת אלקבץ היא אפוא תיעוד נדיר אך סתום של תיקון ליל שבועות, שערכה חבורת מקובלים במחצית הראשונה של המאה השש-עשרה, ועל פי אורחותיה נוסדו החבורות של מקובלי צפת, ובהן החבורה המפורסמת של האר"י, ר` יצחק לוריא, ותלמידיו.

שלמה הלוי אלקבץ פתח את האיגרת, המתעדת את תיקון ליל שבועות, בהחלטה לקיים ליל שימורים: `דעו לכם כי הסכמנו החסיד ואני עבדו ועבדיכם [ע]ם החברים לעמוד על נפשנו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו.`שלושה ימים קודם חג שבועות החלו לטבול במקווה ולהיטהר, כמו בני ישראל לקראת מתן תורה. בתיקון ליל שבועות ישמשו החברים כשושבינים, המתקינים ומקשטים את הכלה לקראת כלולותיה בעשרים וארבעה קישוטים, כמספר ספרי התנ"ך וכמספר התכשיטים של בנות ציון: `תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים. הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת. הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים. הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף. הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים. וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים... חֲגוֹרָה... מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה... פְּתִיגִיל.` (ישעיה, ג, 18-24).

ואמנם, סדר הלימוד שקבע אלקבץ לליל שבועות כלל קטעים מהתנ"ך והמשנה וגם לימוד `על דרך האמת` כלומר קבלה. החוט המקשר הוא התוכן: מבריאת העולם ומתן תורה בהר סיני ועד לחתימת התנ"ך בעזרא ונחמיה, החוזרים לירושלים ומשקמים את המקדש. רצף הטקסטים יצר תבנית משולשת – בריאה, התגלות וגאולה – ושחזר את הסדר הפנימי של הזמן היהודי, מגלות לגאולה. אלקבץ מעיד שהחברים למדו את התורה בשירה `באימה וביראה ובניגון ובטעם לא יאמן כי יסופר`. הבל פיהם בקע את הרקיעים `ומלאכים שתקו ושרפים דממו וחיות הקודש עמדו וכל צבא מעלה והקדוש ברוך הוא שומעים את קולם.` אש בלתי נראית חפפה אותם ובחצות הלילה נשמע `קול גדול בחיתוך אותיות... והיה הנעימות רב והקול הולך וחזק ונפלנו על פנינו ולא נשאר רוח באיש.`

קולה של התורה-השכינה בקע מפיו של יוסף קארו. היא פנתה לחברים ובירכה אותם: `ידידי אהובי שלום לכם. אשריכם ואשרי יולדתכם... אשר שמתם על נפשיכם לעטרני בלילה הזה`. קולה נשבר כאשר סיפרה להם על אסונה: `אשר זה כמה שנים נפלה ראשי ואין מנחם לי ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות.` הקדוש ברוך הוא נטש אותה בגלות ובניה `שוכבים על מטות שן וסרוחים על ערסותם`, ישנים וחולמים על `אלילי זהב וחמדת הממון` שבגינם הם מעדיפים להישאר בגלות על פני הדבקות בה: `ואלו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות מהצער אשר שאני שרויה בו לא הייתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר`.

הרושם היה נורא הוד. אלקבץ מעיד: `כולנו געינו בבכייה מרוב השמחה וגם בשמענו צרת השכינה בעוונותינו וקולה כחולה מתחננת אלינו.` ואז התחזקה השכינה והחלה לעודד אותם: `חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים ואל תפסיקו הלימוד כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה.` היא המשיכה וביקשה: `עמדו על רגליכם והעלוני` עד שהשתנה קולה – השכינה פנתה לנוכחים ותבעה מהם לעשות מעשה: `ועלו לארץ ישראל כי לא כל העתים שוות ואין מעצור להושיע בין רב למעט... לכן מהרו ועלו כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם ואתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.` מה הייתה תגובתם של החברים לתביעת השכינה? אלקבץ מפסיק את התיאור ומסכם בקצרה: `ואז נתחזקנו עד אור הבוקר ולא פסק הלימוד מפינו בגילה ורעדה.` תם הלילה הראשון.

בבוקר, לאחר לילה ללא שינה, הלכו החברים לטבול במקווה ולהיטהר. בשלב זה מגלה אלקבץ פרט חשוב, שלא גילה עד כה: מתוך עשרה חברים שהתחייבו להשתתף בתיקון ליל שבועות, רק שבעה הגיעו. וכיון שלא היו מנין, נפגם התיקון. בבוקר, במקווה, נמצאו שלושת העצלים שנעדרו: `ונספר להם את כל הטובה אשר עשה ה` עמנו. וימת לבם בקרבם וסטרו פניהם וגעו בבכייה.` למרבה המזל, אפשר לתקן את הקלקול, שכן בגולה חוגגים שני ימים של חג שבועות. לפיכך, בלילה השני של שבועות התקבצו העשרה כולם. הם התחילו ללמוד והנה `קול דודינו דופק והתחיל: שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים הקיצו ורננו שוכני עפר בסוד עפר העליון.` גם הפעם הופיעה השכינה וכינתה אותם `בני היכל המלך`. וגם הפעם עברה לתוכחה, קראה לחברים `שיכורים`, המכורים לאלילי הזהב ומסרבים להיפרד מהם. ואף הפעם תבעה: `ועלו לארץ ישראל. כי יש לאל ידיכם רק שאתם מוטבעים בטיט חמדת העולם והבליו.`

סיפור נפלא כל כך ראוי לסוף טוב. אבל תחילה באו ימי חושך ואימה. חודשים ספורים לאחר תיקון ליל שבועות, בשנת 1534 (רצ"ד), פרצה בסלוניקי מגפת דבר. בתוך שבועות אחדים איבד יוסף קארו את אשתו, שני בניו, יצחק ויהודה, ואחת משתי בנותיו. המלאך השמימי נעלם וחדל לדבר מפיו. קארו הבין שמשמים מענישים אותו. בתום שנת האבל נישא שוב ועקר בעקבות אשתו השנייה לניקופול, עיר קטנה בבולגריה על גדות נהר הדנובה. אבל מצפונו לא נתן לו מנוח. הוא האמין שאשתו הראשונה וילדיהם מתו מפני שהתרשל בקיום שבועתו. בגיל ארבעים ושש הפך מאדם שיש לו הכול לאדם שאין לו מאומה.

יוסף קארו חלה. מצבו הידרדר, ובראש השנה רצ"ו (1536) היה על סף המוות. שלמה הלוי אלקבץ הגיע בבהילות מסלוניקי כדי להיפרד ממנו. הופעתו חוללה את הנס. בשמחת תורה חלף המשבר וקארו החל להתאושש. הדיבור השמימי חזר לפקוד אותו, לגלות לו סודות עמוקים ולהבטיח כי אשתו החדשה תעניק לו פרי בטן תחת ילדיו המתים. בשבת, כ` באדר א` רצ"ו (12 פברואר 1536) פקד המלאך את יוסף קארו בנוכחות אלקבץ והפציר בשניים לקיים את שבועתם. במוצאי השבת כתב אלקבץ את איגרתו המפורסמת, המתעדת את תיקון ליל שבועות, שהתקיים כמעט שלוש שנים קודם לכן.

על רקע החפירה, הדרך חולפת. באיזור בן שמן – עננים מבשרי טוב. אני מסתכל עליהם בתקווה מייחל שישארו. יום חם – אבל עם שמש מוסתרת זה להיט. בשער הגיא הם נעלמים כאילו כלום. בשורש אני עוצר לתדלק. מתדלק ערבי מסתכל עלי בשילוב של שעמום ועייפות יחד עם פליאה על השעה. אני מוותר על הקפה.

מי אמור להגיע? אמורים להגיע גיל, ועידית, ערן ויובל. שלחתי הזמנות לכולם. אני לא טורח להציק יותר. מי שבא לו בא, אני בכל מקרה רוכב ומקווה להנות.

אני חונה ליד "בלק סטיר". משמן, מנפח, בודק את כל החלקים. הכל נראה בסדר.

מגיעים החברים. עידית שכחה את עוגת שמרים בבית. לא נורא. פחות קלוריות. אני מתחיל לגלוש לכיוון העמק של מאגר בית זית. האופניים בקושי עוצרים. אני ברוב טמטומי מתעלם.

מכאן, מתחילה רכיבה מישורית במגמת עליה. אני מקפיד להישאר על פלטה שניה. זה מנהג חדש שלי מן השבועות האחרונים. יש לי תחושה שיש לי הרבה יותר כוח ממה שנדמה לי, ורכיבה בהילוכים קלים מדי פשוט מאיטה ומתישה אותי. אי לכך החלטתי להישאר כמה שאפשר בפלטה הבינונית ולא לותר.

עדיין חמים והשמש עדיין לא דולקת. יש תחושה שכל זה יעלם עוד חצי שעה. אנחנו מגיעים לקיר. קיר מספר אחת. עליה בשיפוע מטורף עם המון דרדרת וחריצים. זה בשבילנו "שבע אחיות" המיתולוגי.

עברתי את הקטע בשלום, אפילו לא על הילוך "סבתא"...אבל חם. מה זה חם. אני נוטף כמו טל פרידמן כצרפתי טיפוסי בצהרי היום על הטיילת.

מסדיר את הנשימה. קיר מספר 2. הפעם זה קשה לי. אני עובר להליכה קלה של מספר מטרים, ולא מוותר. השנה הדרדרת קשה במיוחד. האדמה פשוט חנוקה מיובש.

אנחנו פונים לשביל דרומי שיוביל אותנו מעל המאגר לאיזור בית הספר בצומת כרם דרך סינגל מקסים. אני לוחץ על הברקס הקדמי ושום דבר לא קורה. הידית נלחצת עד הסוף והתחושה ספוגית. זה לא טוב. אנחנו עוצרים ומסתכלים על הרפידות (למרות שהספוגיות מרמזת על בעיה בלחץ ההידראולי..) הרפידות מלאות שמן, יש גם כתם גדול על החישוק ועל הקליפר. מה שאומר שהלך לי הבלם הקדמי.

אני מחליט לחזור חזרה ולוותר על הרכיבה. קצת לחץ חברתי, ואני מסכים להמשיך איתם עד צומת כרם ומשם לחזור. אני מתחיל לגלוש בסינגל, אללה אסתור! קשה לאללה לוסת את המהירות בלי מעצור קדמי. פתאום אני קולט כמה אני משתמש בו. לדעתי את רוב כוח הבלימה אני מייצר מן הקדמי.

איך שהוא אנחנו מתגלגלים למטה. הם מאוד נהנים, אני די התבאסתי. זה היה כמו לנסוע 40 בכביש של 110.

אני מחליט להישאר. אנחנו מתכנסים בצומת ומתחילים לטפס במעלה נחל רבידה. הטיפוס עצמו נעים לאללה. אני שם לב שבפלטה הבינונית אני עובד קצת יותר קשה, אבל פחות מסובב וזה יותר נעים לי – או לפחות פחות מתיש.

ברגעים כאלה, כשכושל לי משהו ברכיבים, אני כמו איזה לוזר מתחיל לחפור לעצמי על החלפה טוטאלית של החלק. זה סוג של מפונקות מושחתת שאני מנסה להיפטר ממנה. מתייאש מהר מדי ומחליף. לא טורח אפילו לתקן. אז גם פה מתחילה החפירה. אז מה זה יהיה? ברקסים חדשים SLX או XT? או משהו יותר משובח? ובכלל לא הגיע הזמן להגדיל את הרוטור?

בשביל להסיח את הדעת אני מקשקש עם יובל. אנחנו מטפסים בניחותא. שאר הרוכבים, החזקים מאיתנו משמעותית מחכים לנו בצומת. יש פירות יבשים, וגרנולה ואפשר להתכבד. במגבלות כמובן. רכיבה זה לא תירוץ להתפרעות קלורית.

אני שולח חלק מן החבורה בכביש, וקובע להיפגש איתם בכניסה ליער ירושלים, ואת שאר ההרפתקנים לוקח לסיבוב בסינגל חדש שמוליך לבית הכרם. הסינגל עצמו פצצה...אבל בירידה. אנחנו קצת אוכלים קש בטיפוס. חוצים את בית הכרם והנה אנחנו בפתח יער הרצל.

אני מתחיל לרדת את הסינגל הראשון – רעש אימים מהברקס האחורי מספר לי שגם הרפידה שם לקראת סוף חייה. קשה לי מאוד לשלוט במהירות רק עם האחורי, ואני מחליט לותר. ערן ימשיך ויוביל אותם לאורך שביל הארז, ואני אשב ואחכה להם למעלה עד שיסיימו.

אני מתיישב וקולט שלט – "בוסתן אילן חלימי". אני מפשפש בזכרון ונזכר – זה הבחור היהודי שנחטף, עונה והוצא להורג בפריז. אני זוכר שראיתי את אשפת האדם שעינתה, במשפט, אותו עושה פנים של זבל מוסלמי מסכן. כולה אפריקאים ברבריים ודתיים. מסוג האנשים שלא ממש יחסרו לאנושות. ודברים כאלה מעלים אצלך תהיות עד כמה נמוך ירדו הזבלים הללו. כמובן שבביתם נמצא חומר פרו פלסטינאי. כמובן שהמניע לא היה אנטישמי בכלל – הם רק הניחו ש"ליהודים יש כסף" ושהם בעלי תחושה חזקה של סולידריות שתביא לכך שמשפחתו של חלימי תצליח לגייס את הכסף הדרוש לשחרורו של אילן.

אני קורא את זה ומשער שאותם אפריקאים ברבריים היו בטח שמחים לתרום לאותו שירותרום יווני שנערך לא מזמן. אתה קורא על הדברים הללו ומשתומם. מה רוצים מאיתנו אותם יוונים מפגרים? הם סיימו כבר את כל הבעיות שלהם עם קפריסין? יש להם עודף זמן להתעסק בזה?

אני שם לב שחולף על הכביש מתחתי רוכב אופניים על אופני כביש כחולים ויפים של קליין. זאת הפעם השניה בה הוא עובר. בטח יש לו קריטריום על הכביש הזה. בטח תענוג לרכוב כביש בנוף כל כך יפה.

הח`ברה מגיעים ואנחנו חוצים את ירושלים. עוברים בקרית משה החרדית, ליד מאפיית אנג`ל. הריח בלתי נסבל ומביא דודה לחלה או קווארסון. פשוט תחושה שהכנסת את הראש לתוך תנור עם לחם טרי.

אנחנו מטפסים על גשר המיתרים, עוצרים בתחנת הדלק לקנות איזה רד בול וסודה למעיין, וגולשים בגשר הספירלה לכיוון ליפתא.

הסינגל היורד מוזנח לאללה. אני יורד את רובו ברגל מפחד המעצורים. המעיין עצמו די נקי, ושורף כל מיני שאבאבים חרדיים. אוירה לא משהו. אנחנו יושבים כ-20 דקות וממשיכים. גלישה לעמק הארזים, ועוד שביל מהיר אחד, ואנחנו חזרה ברכב.

עוד רכיבה שגרתית של רביעי בבוקר חלפה ועברה לה.

אירוע אבירי הקרנק

מה הקטע, חוץ מהייפ שיווקי, בלארגן אירוע לרוכבי אופני 29" אינץ`? מה הם רוכבים אחרת? הם רוכבים במקומות אחרים? ממתי גודל הגלגל נותן לך איזו שהיא זהות?

"עז הרים" לא בוחלים בשום כסף, וניינר ו-CTC צריכים למצות את תקציב השיווק. עלאק מועדון אקסלוסיבי. אני קורא את האג`נדה וזה נראה כמו קרקס נודד. אותם האנשים רק מה שהם מוכרים הפעם משתנה.

יעקב

יעקב היה אחד המכונופנים שלי. כלומר העוזר של המכונופן שלי. יעקב רכב עם אופני כביש, בלי קסדה כמובן, על גשר צר ליד שדה חמד שאף אחד לא טרח לשים לו מעקה. הוא נאלץ לרכוב בשוליים בגלל רכב שבא ממול וצנח מ-6 מטר על הבטון ונפגע בראש. עכשיו הוא בטיפול נמרץ עם אבי עורקים שנקרע, ומכה בראש, חסר הכרה. עצוב.

שבת בבוקר, יום יפה, חם בחוץ כמו בתוך כוס קפה

בשקט בשקט, נוצרה חבורה קטנה של שבת בבוקר.

זה מתחיל באס.אמ.אסים בשישי אחר הצהריים והערב. משפטים קצרים ומקודדים מספיקים. מצמו"ד 6? קנדה או חרובית?

זה התחיל בנתן ואנוכי. טמיר הצטרף. מדי פעם מצטרף מישהו נוסף. הכללים היחידים בשבת הם – מתחילים ב-6, חייבים לסיים עד 8, לא רוכבים ממוגנים בשביל לא להיפצע ולדפוק את השבת, הקצב מוכתב על ידי האיטי בחבורה (שזה בדרך כלל אני).

זה כבר הפך להרגל. ההשכמה בחמש בבוקר בשבת. קצת לפני שש בחניה. טיסה הבייתה בשמונה לפני שדרי הבית קמים. בריכה בעשר.

אתמול זה היה בן שמן. חמש חמישים בבוקר ומפוצץ באנשים. טמיר מאותת לי ואני חונה על ידו. נתן כדרכו מגיע ברגע האחרון. הפעם ערן מצטרף כאורח. על הדרך פוגשים גם את גד וחבר נוסף. והופה – נהיינו חבורה של שישה.

אני נותן לנתן את תוכנית הדרך ("הלנה ראפ", "יערהארגנטינאית", "מקפצות", "פילו", תל-חדיד) והוא שולט בקצב. אני מעדיף להשתרך עם טמיר מאחור. נוח לי ככה. תוך שעתיים אנחנו עוצרים פעמיים לתקן פנצ`ר. בפעם הראשונה, אני וטמיר ממשיכים לרכוב, בשביל לצבור פער שיסגר ממילא ע"י השאר. בפעם השניה אנחנו יושבים ומחכים שיחליפו את הפנצ`ר. ואז עולה השאלה – מהו זמן האיכות? הרכיבה או הישיבה והקשקוש? הרי מהות הרכיבה היא לא ממש ספורטיבית. את זה עושים בימי חול. בשבת אני מנסה להתענג. אבל איך אפשר להתענג כאשר אתה במירוץ נגד השעון?

אולי הפתרון הוא להסכים מראש להנמיך את הרף. להגיד – אנחנו רוכבים נטו שעה וחצי, וחצי שעה יושבים וטוחנים את הפירות היבשים של טמיר ואת השכל אחד לשני.ככה מקסימום נרוויח עוד חצי שעת רכיבה. רק מה – חסר איזה סניף של אר-קפה בבן שמן לעזור לנו לממש את התוכנית.

לפחות עמדתי בתוכניות וגם השבוע המשכתי ועשיתי את כל הרכיבה בפלטה שניה.

טוב, שבוע הבא נתחיל מליגד סנטר – שם יש בית קפה.

"העוקץ"

העוקץ הוא בלוג חברתי ביקורתי על אי-שיוויון חברתי זכויות אדם וכו. בת`כלס זה בלוג מעניין מאוד שכותבים איציק ספורטא ויוסי דהאן. לא תמיד מסכים עם מה שנאמר שם – אבל תמיד שמח להחכים.