יום שני, 16 ביולי 2012

בוקר בגן העצמאות

בוקר של קיץ לוהט בגן העצמאות המשופץ.









יום ראשון, 15 ביולי 2012

פתאום קם אדם בבוקר

פתאום קם אדם בבוקר ורואה שהשעה היא רבע לשש. אין לחץ משמעותי להגיע לעבודה כל כך מוקדם. לרכוב כבר רכבתי אתמול. כל בני הבית חורפים חזק. לוקח מצלמה והולך לשתות קפה בנווה צדק בבוקר.


חונה ליד מרכז הטקסטיל ומתחיל לטפס ברגל. ליד סוזאנה מצטרף אלי כלב לבן גדול וידידותי, כנראה דייר של השכונה. לוורדור כנראה, או שלא. בכל מקרה חביב. אנחנו חוצים את שערי סוזן דלל, שם אפשר למצוא קפה פתוח בשעה כזאת.

נווה צדק היא גן עדן לצלמים. בכל שעה, בכל עונה. אם זה מוקדם בבוקר, כמו שאני אוהב, אז אפשר לתפוס צילומי ארכיטקטורה נפלאים (כמו סדרת החלונות היפה הזאת)










אני חוצה את השכונה, ברחוב שבזי אפשר כבר לראות סימנים של אריתראים וסודנים. גם פה כבר פחות נעים, ואני מנסה לחשוב על תושבי הדרום שגרים במרכז של הגטו הזה.

עוד קצת ברחוב, ואני פונה לכיוון מתחם "התחנה". חוצה את הכביש, יושב מול הים קצת לנקות את הראש.
בשמונה בבוקר, כבר הייתי בעבודה.


 שיר בבוקר בבוקר





זה שיר הבוקר שלי לפחות 3-4 בשבוע.. זה לא ממש שיר, יותר בכיוון מנגינה.

 מבצעים אותו ג'ון סקופילד על הגיטרה וג'ון מדסקי על ההמונד. המנגינה הזאת מלווה תוכנית בוקר של גל"צ בין חמש לשש בבוקר, ומשום מה היא לא נמאסת לעולם. הריפים הדקיקים הגבוהים והמתפרצים בליווי האקורדים השמנים של ההמונד יוצרים הרמוניה מושלמת. על פי המילון הסגנון הזה הוא משהו בין בי-בופ (בעיקר יחידת הקצב) לפיוז'ן (הריפים והסולם המעניין) מתובל במעט פאנקי (הגיטרה המלווה). בקיצור ג'אז.

הזכרון הראשון שהקטע הזה מביא לי הוא של האחים בלוז, הזכרון השני הוא קצת פט מתיני. כנראה שלא במקרה. סקופילד ניגן המון זמן עם מתיני. באחים הבלוז כנראה שאני לסגנון הנגינה הדומה לסגנון של פול שפר (שהוא גם האורגניסט של דיוויד לטרמן מ-82. זה הקטע הכי מדהים שאני מכיר לחובבי המונד - החתול. אחד הסטנדרטים הכי כיפיים שיש. טכניקה נדירה של 4 נגנים מהטובים שיש.



אילו היו 5 דקות של הג'אז האהוב עלי. שילוב של בראסים עם המונדים.

קָשֶׁה לִהְיוֹת יָם

נתן אלתרמן

אלתרמן תופס מצויין את הקיץ הזה.

עוֹנַת הָרְחִיצָה בְּתָקְפָּהּ וְהוֹדָהּ.
בָּאִים וּבָאִים וּבָאִים...
הַיָּם מִתְפַּקֵּעַ מֵרֹב עֲבוֹדָה,מֵטִיחַ רֹאשׁוֹ בַּסְּלָעִים!
מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב הָעִיר מִתְקַהֶלֶת,
רוֹעֶשֶׁת, גּוֹעֶשֶׁת, דּוֹרֶשֶׁת: – עֲבֹד!
אַמְבַּטְיָה לָאֵם וְאַמְבַּטְיָה לַיֶּלֶד,
גַּלִּים לִרְכִיבָה לַדּוֹדָה וְלַדּוֹד!


לַשָּׁוְא מִתְחַנֵּן הוּא: – אֲנִי לֹא הִסְכַּנְתִּי...
לַשָּׁוְא יִתְיַפֵּחַ: – אֵין כֹּחַ לִסְבֹּל...
אֲנִי, רַבּוֹתַי, לֹא אוֹקְיָנוֹס אַטְלַנְטִי,
אֲנִי יָם תִּיכוֹן, לֹא קָטָן לֹא גָּדוֹל...
אַךְ מִי זֶה יִשְׁמַע עוֹד וּמִי יִתְבּוֹנֵן עוֹד?
סָבִיב צֶ'מְפִּיּוֹנִים מִכָּל הַגִּילִים.
בְּפִי כָּל מַצִּיל צוֹרְחוֹת עֶשֶׂר סִירֶנוֹת
וּלְכָל בַּחוּרָה עֲשָׂרָה מַצִּילִים...
הָעוֹר מִתְקַלֵּף בִּרְתִיחַת שֶׁמֶן-זַיִת,
תֵּבֵל הֲפַכְפֶּכֶת גּוֹעָה וְהוֹמָה.
דַּיָּר מְטַפֵּס עַל גַּבֵּי בַּעַל-בַּיִת,
"גָזוֹזְנִיק" חוֹתֵר אֶל חַיֵּי אֲדָמָה...


וְאִמָּא צוֹעֶקֶת: – אֲבוֹי, אֵיפֹה אַבָּא?!
וְאַבָּא עוֹלֶה כְּמוֹ וֶנוּס מִתְּהוֹם...
וְקוּרְדִי וְגוּרְגִ'י וְיֶקֶה וְצַבָּרוְ
"אֶסְקִימוֹ קַר רַק הַיּוֹם"!
וְגַל אֱלֵי גַּל מְנַהֵם: – בָּא הַקֵּץ...
אֱחֹז בִּי כַּהֹגֶן, אֱחֹזָה!
כָּשַׁלְתִּי, עָיַפְתִּי, אֲנִי מִתְנַפֵּץ...

הָעִיר נִטְרְפָה בִּפְּסִיכוֹזָה!
בַּלַּיְלָה הַיָּם בִּכְאֵב-רֹאשׁ מִשְׁתַּטֵּחַ,נוֹאֵק,
מִתְהַפֵּךְ מִצַּד שְׂמֹאל אֶל יָמִין...
וּבוֹלֵעַ עוֹד יָרֵחַ
כְּטַבְלַת "קַלְמִין".

ציטוט השבוע

הי, ממשלת אלף השרים, שיהיה כתוב: תחת שלטונכם, אנשים שורפים עצמם למוות
-- רינו צרור


יום רביעי, 27 ביוני 2012

בין הפרידמנים החיים והמתים


אני מודאג אך תל אביב אינה מודאגת 

אולי זה חג אך תל אביב תמיד חוגגת
-- אהוד מנור

טיטינה, הוי טיטינה! מה רע בפלשתינא? 

אני כלל לא אבינה מה רע בתל אביב
-- חיים חפר

יום שישי בבוקר, אין סידורים, אין התחייבויות, יש חופש עד 12:30. למה לא לנסוע קצת לתל אביב?

אחרי חנות הספרים המגדלור אני עוקב כבר כמה חודשים. מצאה חן בעיני העובדה שזאת חנות עצמאית, אני די מתחבר לפילוסופיה והאידאולוגיה של הבעלים. חוץ מזה שבוע הספר היה לא מזמן, אז באמת למה לא?

חניה באזור גן החשמל זה די גיהינום. סיבוב נוסף ברוטשילד ומצאנו מקום ממש למרגלות מלון רוטשילד.
אם אנחנו כבר פה, למה לא להיכנס למעוז הברנז'ה - הקנטינה?

האווירה במסעדה אירופאית לחלוטין. מעין חדר אוכל של מלון אריסטוקרטי במיוחד. הריצפה מעוטרת בבלטות טראצו מפעם. שולחנות בוהקים מלובן ונקיון, עם קצת פרחים. בקיצור - מעודן.



לא היינו רעבים מדי, אז הזמנו פוקצ'ה שעליה עלי תרד חלוטים ושתי ביצים, היה מצוין. הזמנו גם סלט עגבניות עם פלפלים חריפים כוסברה. מנה מומלצת בבוקר למי שרוצה לרצוח עוברים ושבים בנשימותיו. נדמה לי שאפילו צחצוח שיניים עם אקונומיקה לא מסיר את ענן הכוסברה והשום. לא נורא. הקפה היה משובח.

למקום יצא שם של מקום ברנז'אי עם שירות נורא ואוכל בינוני. האמת - לא מיני ולא מקצתה. האוכל היה מצוין, השירות היה אדיב, והאמת אנחנו שוקלים לבוא לחופש של לפחות לילה אחד במלון רוטשילד.

גם אני הייתי פעם תל אביבי
ולא ידעתי מה קורה מרדינג וצפונה
וגם אני הייתי פעם תל אביבי
ולא ידעתי מה הולך מיפו ודרומה
מי העלה בדעתו שיש עולם ממזרח לרמת גן
ומערבה מן הים

-- אהוד מנור



המגדלור

משם המשכנו לחנות הספרים. לי יש פטיש לספרים ולחנויות ספרים, לאשתי פחות. אבל גם מזגן בלחות איומה שכזאת, מנחם. נכנסנו לחנות קטנה, צפופה ונהדרת מלאה בספרים מקסימים. יחסית המון שירה, יחסית המון ספרי עיצוב וארכיטקטורה, ובעיקר פרוזה משובחת. 
המוכרת מאוד רצתה לעזור, אז איתגרנו אותה בלמצוא לנו ספר ילדים קלאסי שאין לבן שלי. משימה לא פשוט. אחרי חיפוש נרחב, יצאנו עם ספר בסדרת איתמר של גרוסמן, ועם הסיפור של הטרקטור ודוד אהרון של מאיר שלו. אני יצאתי עם המגזין "הו!". יופי של מגזין לשירה ופרוזה מביתו של דורי מנור.

תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה" (משלי, כ 29)

הספר של מאיר שלו פשוט נהדר. הבן שלי, חובב מכניקה מכונאות וציוד מכני כבר בפרט, פשוט אוהב אותו. בעיקר כשמגיעים לקטע עם שימון הציריות והג'פקות. 
כשמאיר שלו מתאר את הפעולות שדוד אהרון והטרקטור עושים, אפשר ממש להרגיש את העושר של העברית בכל מה שקשור לעולם החקלאי. 
הטרקטור ודוד אהרון מובילים, מכסחים, חורשים, משׂדדים (מחליקים את האדמה), מזבלים, קוצרים, וגוררים. תענוג.


הקצה העליון, מבחינת ילדים חובבי צמ"ה, הוא מוזיאון הטרקטורים בעין ורד. כל מי שיש לו בן זכר הקטן מגיל 10, חייב ביקור במקום. 


פה קבורים כל הרחובות של תל אביב

טיטינה, הוי, טיטינה! חזקי והתגברי נא, תקחי דגמא מצינה אשתו של דיזינגוף.
-- חיים חפר


אני אוהב להיכנס לבית הקברות ברחוב טרומפלדור. זה המקום בו "קבורים כל רחובותיה של תל אביב" כמו שאומר גיל. אני רוכב בטיילת, סוטה מעט ומטפס במעלה הרחובץ מחנה בכניסה ומסתובב. לפעמים מצלם, לפעמים מתעניין. 

מה זה מתעניין? מתיישב ליד הקבר, וחופר קצת עם הסמרטפון באינטרנט. 
הבחור הזה למשל, ברוך קוריכמן, אני למד מכאן שהוא נרצח בפרעות ב-1924, ושהיה לו אח שעסק במקורות מים ונרצח על ידי הפאדיון ב-1956 בקיבוץ ארז.

 או הבחור הזה, שהיה מנצח תזמורת מכבי תל אביב.
או למשל המצבות המסקרנות הללו:
מתברר שמשפחת פלמן שתלה את הפרדס הראשון בתל-אביב היכן שנמצא היום המבנה של עירית תל-אביב. הפרדס נקרא על שם אבי המשפחה, "גינת דוד", אשר נפטר שנה אחרי שתילת הפרדס. האלמנה הצעירה החליטה להמשיך במפעלו, פרדס ענקי שהשתרע בריבוע התחום בין אבן גבירול, פרישמן, שלמה המלך וארלוזורוב. את הסיפור המלא והמעניין אפשר למצוא כאן.
קטעים שלמים מבית הקברות כנראה קרסו או שקעו, ולכן נבנה מעין רציף עץ מעניין שאפשר להלך לאורכו. כמו שאמרתי, חוויה סוריאליסטית. אם בית הקברות הזה היה שוכן בפאריס או בלונדון, אני משער שהון אנשים היו פוקדים אותו, אך מאחר והוא כאן, הוא יחסית לא מתוייר.












יום שני, 26 במרץ 2012

מתה אשתו של




לפני כשנתיים, בעקבות ראיון שנתן המשורר נתן זך ובו הוא השמיץ את "האח הגדול" החליטו בהפקה לשים אותו ללעג, ובשיעור ספרות כחלק ממשימה, לימדו את השיר "מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי". השיר מורכב מ-2 חלקים. החלק הראשון, רובו סתום ומתמקד במשחקי מילים:


מתה אשתו של המורה למתימתיקה שלי.
אבוי לאשתו של המורה למתימתיקה שלי.
אבוי למורה למתימתיקה שלי עצמו.


מתה אשתו של המורה שלי למתימתיקה.
אבוי לאשתו של המורה שלי למתימתיקה.
אבוי למורה שלי למתימתיקה עצמו.


מתה אשתו
של המורה שלי למתימתיקה
אבוי לאשתו 
של המורה שלי למתימתיקה
אבוי למורה שלי למתימתיקה
עצמו


החלק השני, שנכתב 40 שנה אחרי, מטיל אור על השיר:


מתה אשתו של המורה שלי למתימתיקה 
מת גם המורה למתמטיקה עצמו
מתה המורה לטבע
מת המורה לספרות
מת המורה להסטוריה
מתה המורה לאנגלית
מת המורה לכמיה
מת המורה להתעמלות
מתו מנהל ומנהלת בית-הספר,
אלן ויאיר כ"ץ,
אסור להסתכל לאחור. 


מאוד קל לשים את השיר ללעג, אבל במבט שני ושלישי, זה מתחיל לסקרן. מי הם אלן ויאיר כ"ץ? 


ד"ר יאיר כ"ץ הקים באמצע שנות השלושים את "ה"בית הספר של היקים בחיפה - "תיכון חוגים". בית ספר זה, שהורכב מכיתות קטנטנות, ומכאן השם "חוגים", של עולים חדשים מגרמניה, גידל את מלח הארץ לעתיד. העולים, שהבינו שבמסגרות הקיימות של כיתות גדולות, ילדיהם לא יקבלו את החינוך הראוי ויתקשו בלימוד העברית, בנו מסגרת של "חוגי העשרה" קטנים, שבמסגרתה יכלו הילדים ללמוד. בבית הספר לימדו אושיות כמו ד"ר ברוך קורצווייל, חוקר עגנון הנודע. על תלמידי בית נמנתה גם דליה רביקוביץ המשוררת, ואישים כמו פרופ' יוסף קוסטינר, השופטת יהודית צור, והמשורר אברהם זיגמן. 


אחרי מותה של אלן כ"ץ, שניהלה את בית הספר לאחר מותו של יאיר, בית הספר הפך לתיכון עירוני.
מי שרוצה להבין על מה נתן זך מלין, מספיק לקרוא את כותרת הכתבה הזאת או זאת.


חוץ מזה נראה לי שהחורף והאח הגדול מיצו את עצמם. זמן טוב לעזוב.

ואם כבר בענייני "האח הגדול", אז הנה דוד אבידן מקריא את השיר הנפלא שסער סקלי צוטט. "יפוי כוח".





יום שלישי, 14 בפברואר 2012

בוקר בארץ הכלניות

אתמול החלטתי לצאת לבדי לסיבוב בבארי. ממש בא לי לראות את הפריחה, הכושר הגופני שלי די הידרדר ולרכוב עם אחרים ממילא מסתכם בלפגוש אותם בהפסקות, וממש בא לי לצלם, אז מה רע בלבד?




זה התחיל בקור נוראי של 6 מעלות. השמש השקרנית בקושי הציצה. היחידים שראיתי היו חיילים בבט״ש והכלניות.




פריחה כל כך יפה לא ראיתי מעולם בבארי. מלא פרחים סגולים וצהובים וורודים, שלא לדבר על רצף הכלניות. יפהפה.




הסינגל עצמו מהודק כמו שצריך, המסביב מוכן לקלוט את אלפי המבקרים בסוף השבוע.




את הסיבוב קינחתי ביער שוקדה שליד קיבוץ עלומים, ובקפה טוב בסגפרדו שבצומת סעד.
הנגב עכשיו בשיאו, שווה לרוץ ולהנות.

המלצה חמה
הכתבות של איתי ורד בערוץ 1. הכתבה שלו על עמק יזרעאל, פשוט מרהיבה. עושה חשק לקום ולנסוע לגליל התחתון.

- Posted using BlogPress from my iPa