גוף שני יחיד

אחרי שבוע עבודה קשה בגרמניה, חזרה בארץ מצונן כמו כלב. היתרון היחידי בטיסות הוא הזמן הפנוי בו אפשר לקרוא, מה שמאפשר לי לסגור בק לוג בערימה ההולכת ומצטברת למרגלות מיטתי.
הקורבן הראשון - סייד קשוע. מן האהובים עלי (את הפוסט שלו על הריצה קראתי ונקרעתי מצחוק בקול רם). הגעתי לפרנקפורט ביום ראשון מוקדם בבוקר. סיבוב קצר במרכז העיר מגלה שיום ראשון בפרנקפורט ויום כיפור בבני ברק מאוד דומים. הכל נטוש וסגור.התמקמתי במרכז העיר ליד העיריה הישנה, בצל סניף של סטארבקס תחת שמש אביבית וקברתי את פניי בספר. מעניין לקרוא סופר ערבי-ישראלי בגרמניה. לא תמיד נוח.לעיתים התחושה היא שהוא כותב כמו יהודי בגולה. גולה במולדתו. הכתיבה שוטפת להפליא, והעלילה מאוד מעניינת. החיבור לדמות המרכזת של עמיר הוא כמעט מיידי וההזדהות עם הקונפליקט של הערבי של שייך לעדת הערבים, והישראלי שלא מתשייך לישראליות הקלאסית בולט. אפילו התנהגויות שבדרך מרתיחות את הדם, כמו ההתנהגות של עורך הדין, גיבור המשנה של הספר, אשר מייצג את אנשי "החזית העממית" בבתי המשפט מתקבלת פה כטבעית.

למרבית ההפתעה אני אוהב את גרמניה יותר מאשר את ארצות הברית. גרמניה נראית כמו שהייתי רוצה שישראל תיראה, לפחות חיצונית. ארצות הברית בהמתית מדי לטעמי. תרבות של צריכת יתר ו-show off.מצד השני הגרמנים הם הכל חוץ מחמים וחברותיים והם לא טורחים להסתיר את זה.
אני חוזר למלון, ובדרך עוצר במסעדה תורכית. שווארמה טעימה של כבש עם סלט כרוב, סלט בצל עם המון סומאק וטחינה מפוצצת בלימון. יחד עם הבירה שאני קונה בקיוסק ליד זה מרגיש לא רע בכלל. האמת השווארמה של בינו מליד השעון יותר טעימה. אבל גם זה טוב.
אחר הצהריים עוד טיול רגלי הפעם לנהר המיין. יחסית המון רצים, המקומיים מתחילים לצאת מן החורים, ואני מעביר את הזמן בלגימת בירה מול המים וקריאה בספר.  I can get used to it. בינתיים מגיעים החברים לעבודה, וסיבוב שלישי לאותו היום מתחיל.
פרנקפורט מעניינת מבחינה ארכיטקטונית. עיר מודרנית לחלוטין. אבל את זה אשמור לפוסט הבא.