יום שישי שלנו מוקדש בדרך כלל לעיר תל אביב. אנחנו חונים בדרך כלל בחניון הבימה ומשם יוצאים או לכיוון רוטשילד או לכיוון ״המרובע״. המרובע כולל את אבן גבירול-מסריק-קינג ג׳ורג׳-שינקין-רוטשילד. חתיכת מסע המשלב בתוכו כוס אספרסו אחת או שתיים, מנת חומוס או קונדיטוריה טובה ואולי גם ארוחת בוקר בבראסרי או בבנדיקט. שחיתות נוסח הבועה התל-אביבית.
ביום שישי האחרון, עצירה להאכלה של גבר-גבר הפעוט בגן שבמרכז כיכר מסריק, ואני קולט את הגרפיטי הבא:
למי שלא מזהה אילו שורות הלקוחות מתוך השיר "דצמבר" של נתן אלתרמן. כיף לראות את אלתרמן, סמל התל-אביביות, כגרפיטי בגן מסריק.
אלתרמן מעורר מחשבה על היחס ל"ידוענים" בימינו. בקנה המידה המוסרי-צדקני של ימינו לא היה לו סיכוי להפוך למשורר לאומי ובטח לא להופיע על שטר של כסף (200 ש"ח בחברת רחל ולאה גולדברג מ-2014).
אני כבר רואה את הכותרות של מוסף השבת של "ידיעות אחרונות" או "תחקיר" של "מעריב":
אני הולך מאד בשקט.
החול אדום.
הרוח - תכלת.
מחייך היום שימשו נופלת.
הים לשמאל.
העיר מנגד.
אוויר כחול אורג לי בגד.
מה יש לי עוד?
מה עוד היה לי?
מותר להיות סנטימנטאלי.
בליל הזמר (הזבל?) המזרחי הנמוך מעורר געגועים עזים למילים כל כך פשוטות וכל כך יפות. מילים שלא מנסות להתחנף לקהל הקונים נוסח עדות גיספאן וחבריו. מילים מתארות את תל אביב בדיוק של סכין חדה.
והמילים הקסומות המתארות בדיוק את התמונה הזאת ממשיכות:
מותר לומר למוח - הרף!
גם המחר ימות בערב.
גם המחר ישכב לנוח
מבלי שכר כגר שכוח.
ומה שכאן רתח בקצף
יהי קטן על סף העצב.
ויום ידעך ועיר מנגד -
ואיש קטן ילך בשקט.
ביום שישי האחרון, עצירה להאכלה של גבר-גבר הפעוט בגן שבמרכז כיכר מסריק, ואני קולט את הגרפיטי הבא:
למי שלא מזהה אילו שורות הלקוחות מתוך השיר "דצמבר" של נתן אלתרמן. כיף לראות את אלתרמן, סמל התל-אביביות, כגרפיטי בגן מסריק.
אלתרמן מעורר מחשבה על היחס ל"ידוענים" בימינו. בקנה המידה המוסרי-צדקני של ימינו לא היה לו סיכוי להפוך למשורר לאומי ובטח לא להופיע על שטר של כסף (200 ש"ח בחברת רחל ולאה גולדברג מ-2014).
אני כבר רואה את הכותרות של מוסף השבת של "ידיעות אחרונות" או "תחקיר" של "מעריב":
- המשורר אלתרמן הינו אלכוהוליסט המבלה את מרבית ימיו בשתית שתיה חריפה וזולה בחברת שלונסקי בכסית!
- המשורר אלתרמן בוגד באשתו בחברת הציירת צילה בינדר!
- ביתו של אלתרמן התאבדה בעקבות מחלת נפש ממנה סבל גם אביה!
אני חושב על הכותרות הללו, ומנסה להבין האם הם רלוונטיות כאשר נכתבות שורות כגון:
היום דועך.
שקיעה נדלקת.אני הולך מאד בשקט.
החול אדום.
הרוח - תכלת.
מחייך היום שימשו נופלת.
הים לשמאל.
העיר מנגד.
אוויר כחול אורג לי בגד.
מה יש לי עוד?
מה עוד היה לי?
מותר להיות סנטימנטאלי.
בליל הזמר (הזבל?) המזרחי הנמוך מעורר געגועים עזים למילים כל כך פשוטות וכל כך יפות. מילים שלא מנסות להתחנף לקהל הקונים נוסח עדות גיספאן וחבריו. מילים מתארות את תל אביב בדיוק של סכין חדה.
והמילים הקסומות המתארות בדיוק את התמונה הזאת ממשיכות:
מותר לומר למוח - הרף!
גם המחר ימות בערב.
גם המחר ישכב לנוח
מבלי שכר כגר שכוח.
ומה שכאן רתח בקצף
יהי קטן על סף העצב.
ויום ידעך ועיר מנגד -
ואיש קטן ילך בשקט.
תגובה 1:
שיר מופלא הוא כמו בלון גז של משורר/ת עם יד נפתחת. שם, בין העננים המשוטטים בשמי אינסוף, סיפור חייו/חייה- כהרף, אבל השיר... יופי צרוב בלב קורא.
מקסים שהבאת.
הוסף רשומת תגובה