לך תוכיח שאין לך אחות (או 7)

וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל-דָּוִד, לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה--לֵךְ וּבָאתָ-לְּךָ, אֶרֶץ יְהוּדָה; וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיָּבֹא יַעַר חָרֶת.

שמואל א פרק כב

לך תוכיח שאין לך אחות (או שבע)

השנה אצלי היא שנת שבע אחיות. לא יודע למה, אבל אני מוצא את עצמי בפעם החמישית השנה רוכב כאן. שנה שעברה זה היה איזור עין כרם, לפני שנתיים ערד ועכשיו שבע אחיות. נדמה לי שבחניה הכמעט קבועה שלי ליד מסעדת בלאק סטיר אוטוטו ישימו שלט עם מספר הרכב שלי.

למה שבע? למה כמה?

מה זה ה"שבע אחיות" הזה? למה שבע? למה כמה? למה אחיות? המקור של השם הוא בכביש. זהו הכביש המתפתל ועולה לקסטל. במקור עברה כאן דרך רומית שהתפתלו בה 17 עיקולים.

האגדה מספרת שהשם "שבע אחיות" ניתן על שם מספר הפיתולים, אבל ניתן למצוא סתירה בה במקורות מחקר גיאוגרפיים.

יהודה זיו, חוקר ארץ ישראל ומקים מדור חוי"ה הצה"לי מעלה את הסברה, בספר "רגע של מקום: סיפורים מאחורי שמות מקומות", שמקור השם הוא בפקיד בריטי תושב העיר נית' פורט טאלבוט (Neath Port Talbot) הקרויה גם "שבע האחיות". הכביש הזה הטיל אימה על הנהגים עוד לפני קום המדינה. הנה זיו מצטט קצין הנדסה בריטי בשם יו בראון:

"מראש מעבר ההרים צוללת הדרך אל אחת הדוגמאות יוצאות הדופן ביותר של הנדסת הדרכים שפגשתי מעודי - סדרת עיקולים חדים, הנודעת בשם "שבע האחיות". בפרפורים הללו, קצרים ותלולים עד אימה, צריך לחזות כדי להאמין; בליטה חדה בתחתית העקלתון מדופנת למעשה בלוחות פלדה איתנים, וכלי רכב, המחמיץ כאן מבלי משים את הפניה ומישיר דרכו, עלול למצוא את הקרקע נשמטת מתחת גלגליו ! בחורף עוטה המעבר לרוב עננים, המצמצמים את הראות עד לאפס; אני מתייחס אל נסיעה לילית בתנאים הללו (שעה שנאלצתי פעם לנווט בעיקול, שמשאית תקועה חוסמת אותו) כאל הנועז במעללים שביצעתי אי פעם. עתה מוליכה דרך עורקית חדשה, ומעולה בין ערוציהם של הוואדיות שמתחת , ו"שבע האחיות" המרושעות ניטשו לעד על גבי הרכס עטוי העננים של המעבר, המתנשא אל על."

יוצאים מבלאק סטיר, חוצים את הכביש, ונכנסים בירידונת קצרצרה ל"שביל ירושלים". זאת הירידה האחרונה לזמן הקרוב. מעלתה והלאה רק עליות. המזג אויר סביר. אפילו קצת קריר. נדיר משהו בימים אילו.

ימחק ספטמבר מלוח השנה!

אם יש משהו שאני שונא, זה את חודש ספטמבר. הוא משלב את החום המגעיל של אוגוסט עם לחות בלתי נסבלת. פשוט גועל. אי אפשר לרכוב אחרי השעה 8:30, עת השמש היוקדת מפציעה מבין העננים וקורעת לנו את הראש. אני חושב בערגה על החורף עם הקור הנעים. חכו ודברו איתי עוד חודשיים/שלושה כשהטמפרטורה כאן בבוקר היא בין 0 למינוס-שקר-כלשהוא ותשמעו התבאסות דומה. אבל תמיד כיף להתגעגע למה שאין.

שביל ירושלים מתפתל לאורך מאגר בית זית, ואז פונה צפונה בחדות. עוד עליה מתונה, והנה מתחיל הסיוט ושמו "העליה של שבע אחיות". עליה תלולה, מדודרת ברובה בקיץ, שמחייבת אותך לא רק להפעיל את הלב והשרירים שעות נוספות, אלא לשמור על קו נכון, כך שהגלגלים לא יחליקו או תאבד את האחיזה. מימיננו מוצא ו"ארזה" משמאלנו גבעת האוניברסיטה.

אני מנסה לחשוב על דברים אחרים. חושב על הביקור של הרצל בדיוק כאן לפני 110 שנים. הרצל כתב ביומנו שהדרך הציורית למוצא מירושלים, אחרי ביקור אצל הקיסר, הזכירה לו את הפירינאים. וואלה, איזה דמיון היה לאיש הזה. מה הוא לקח לעזאזל?

מד הדופק במכשיר הג'י.פי.אס. מראה מספרים ספק חוקיים. לדעתי אם הוא יכל לדבר, הוא היה מבקש תוספת שכר בגין תוספת מאמץ. הטיפוס הוא מעין משחק עדין בין הכוח ברגליים, השיפוע התלול אותו אני מבקש לקזז באמצעות השענות קדימה וישיבה על אף האוכף, לבין האחיזה המתערערת כתוצאה מהעברת המשקל קדימה.

אילו הרגעים בהן היאוש מתחיל לתת אותותיו. מתחילות לנקר במוח שאלות כמו: "למה הייתי צריך את זה? מה היה לי רע בלהשאר במיטה בבוקר?" או "זה הכל בגלל המשקל העודף שלי!" ואז זה עובר לשלב האופרטיבי – ממחר אני אעשה ספינינג 8 פעמים בשבוע. אכנס לדיאטה בסגנון "צום הראמדן" רק בלי הארוחה המפסקת. אני חותם חוזים עם אלוהים ומקווה שהוא יעמוד בדיברתו. מהון להון זה נגמר. הדבר היחידי שאני מרוצה ממנו, הם האופניים. נדבקים כמו אופני זנב קשיח למרות הרכיבה בעמידה, ופשוט לא מתנדנדים. פשוט חיות מירוצים.

בשלב הזה, אחרי שהנשימה חוזרת כמובן, המוח מעביר אותי תהליך איפוס והדחקה מהירים. אני משכנע את עצמי שזאת בעצם הייתה חוויה. בעצם כל סיוט שנגמר הוא חוויה רטרואקטיבית אמר פעם פיש וצדק.

פתאום אני קולט. אני למעלה במבשרת, וכל זה מבלי להפסיק. הצלחתי לטפס את שבע אחיות רצוף. מסדרים את הנשימה, לוגמים משהו וממשיכים.

מחליטים ל"טפס קומה" לשביל גבוה יותר. אחרי מספר דקות מתחברים לעליה המסומנת בסמ"ש שחור. זהו סינגל למיטיבי לכת. אנחנו, שזה אני ואלחנן, בניגוד לאחרים מפספסים את הפניה, ומיד חוזרים אלחורה וממשיכים לטפס. בקצה השביל המעט טכני והתלול מאוד, יער אורנים מן היפים שיש וסדרה של מספר שומרות, אני ספרתי 2 לפחות, המשקיפות על הטרסות העתיקות.

הגענו למעלה לפסגה. גובה 780 מטרים ליתר דיוק. רכיבה לאורך הגדר של המחצבה הסגורה, ואנחנו גולשים מטה בשביל המסומן בירוק. ראשיתו שביל רחב, ואז הופך לסינגל פתלתל המביא אותנו עד כיכר הר איתן שבכניסה לסטף.

אנחנו חוצים את הכיכר, וליד העגלה עם הבייגלה, נכנסים לסינגל המסומן ירוק. מתחילים שוב לטפס לכיוון עין צובה. אלחנן נשכר בפעמים הראשונות שהוא רכב כאן, כמה קשה הייתה העליה הזאת עבורו. האמת שגם עבורי.היום זאת סתם עוד עליה שצריך לעבוד בה. גיל מדרבן אותי בצעקות, ובעצמו מוריד רגל. אני לעומת ממשיך לדווש ומפגין דבקות ראויה במטרה. הגענו.

תופסים שולחן עץ קק"לי על יד חירבה נטושה, וכל אחד מוציא את מרכולתו. אחד הביא דבלים, השני אננסים מיובשים, השלישי סתם חטיף אנרגיה ארוז. רק קפה חסר לנו. שיגיע כבר החורף! אני מתגעגע לתה בתרמוס, לאדים שיוצאים מן הפה, לקור המתפשט בעצמות אחרי העליה החמה. ברקע נשקף אלינו תל-צובה. אני נזכר איך לפני שנתיים באמצע החורף, ירד שלג די כבד בירושלים. כולם רצוט לטפס בפקקים לבירה. אני שי ואלחנן התעטפנו במיטב שכבותינו, וטיפסנו מיער הקדושים לצובה. אפילו בובה בשלג בנינו בתל צובה. בינתיים הזמן עבר. במקום שלג עכשיו חמסין, שי רוכב עם אחרים, ורק אלחנן נשאר כסלע של יציבות.

יום צלבני היום. תל צובה, או בלמונט כפי שכינוה הצלבנים, הייתה מבצר צלבני קטן. המבצר נכבש ע"י כוחותיו של צלאח-א-דין. עוד חווה צלבנית לפנינו בהמשך. המבצר, שהפך לכפר הערבי א-סובא נכבש בתום ההפוגה הראשונה בשנת 1948 במבצע שנקרא בתחילה מבצע לר"לר (על שם יעדיו – לוד, רמלה, לטרון ורמאללה) והפך למבצע דני על שם דני מט מפקד הל"ה.

עוד טיפוסון קצר בכביש, ואנחנו במחצבה. רכיבה קצרה לאורך דרך 3965 , חציה של מוצא, מחלף הראל, ואנחנו חוצים את מבשרת ציון. הקניון מימיננו, ופנינו צפונה – לנחל חלילים.

הניחו לנחל חלילים

נחל חלילים הוא אחד הסינגלים היותר אהובים עלי באיזור. רכבתי בו למעלה מעשר פעמים, בכל סוגי מזג האויר, ואפשר לומר במידה רבה שאני מכיר אותו לא רע. מסתדרים לסדר תנועה בטור, מתמגנים, מורידים אוכפים, וגולשים. בפעם האחרונה שהיינו כאן נתקעתי מאחורי כיתת ילדים חרדית בטיול שנתי. אני מתפלל שהפעם זה לא יקרה. הנחל ריק תודה לאל.

כניסה לסינגל מלווה תמיד בשינוי מנטלי. אני הופך דרוך יותר, מרוכז יותר, פחות מביט בנוף ומתמקד 2-3 מטר קדימה במכשול הבא. הראש מתכנן את הקו המהיר או העביר יותר. יש לזה קסם רב. יש מספר גדול של רוכבים שרק זה מדבר אליהם. אני מעדיף את הגיוון. להנות מכל העולמות – גם הטכני וגם הטיולי. יש לפנינו 2.5 ק"מ של סינגל איכותי, ואני מתכונן למצות אותו עד הסוף. הנה הטרסה המוכרת, עם הצ'יקן ליין, הנה הירידה המדורדרת, הסלע האלכסוני. אני עובר ומברך לשלום את כל האלמנטים המוכרים. מגלגל אותם בראש כמו חברים ותיקים. יודע שהדינמיקה של המפגש ביננו תלויה בשנינו. מצד אחד, אני מעט עייף, קצת חם, חוסר ריכוז – ומפגש שלי פנים אל פנים עם האלמנט יהיה מתבקש. מצד שני האלמנט מותש, צמא לגשם. חום הקיץ התיש אותו והוא מגיר דרדרת ואבק. אני נזהר לא להתגרות בסיבובים, לא ללחוץ חזק על הבלמים, לא לחרוץ את השביל האהוב, מה שיהפך לנתיב מים הרסני בחורף. עוד מעבר אחד קשה, ואני בחוץ. את שארית הסינגל אני יורד במהירות רבה עד העץ. העץ האהוב בקצה. הסמל של נחל חלילים בעיני, שוכן בפתחו של "עמק הארזים", משקיף לעבר עינות תלם צפונה, והר המנוחות מעל עם אלפי הקברים. אני נזכר בזעם במאבק של החברה להגנת הטבע להצלת הנחל. בשדה שבפתח הנחל, מתכונן להבנות מרכז מסחרי. בפרקטיקה, זה יחסום את הכניסה לנחל, ויהרוס את הנוף לחלוטין.

אנחנו נפרדים מיאיר שממהר לעבודה, וממשיכים צפונה. חוצים את עינות תלם הנמצאים בשיקום כבר שנים ולא זז שם בהם כלום, פונים צפונה ונכנסים לואדי של נחל לוז.

הבלוז של נחל לוז

אנחנו נכנסים לערוץ הרחב של נחל לוז. המון עצי זית. השביל הופך לצר, ולא מאפשר מעבר של רכב, לנו אין בעיה. ממשיכים כ-750 מטר קדימה, ומגיעים לעין לוז (או לוזה). קראתי היכן שהוא באינטרנט שהמעיין אומץ ע"י לוחמים של פלס"ר יעל והוא נקרא עכשיו "עין יעלים". למה צריך לשנות שם של מעיין? מה רע בעין לוז? בכל מקרה, העבודה שלהם ניכרת. המקום נקי ומטופח, בריכת האגירה מצוחצחת, ורק חבל שאין הרבה מים.

אנחנו מנצלים את המים הקרים, ושוטפים את הפנים המיוזעות. לא יאומן כמה שזה מרענן.

אנחנו ממשיכים עוד כ-100 מטרים, ומגיעים לבית החווה הצלבני.

דן מגלה עץ תאנים ענק ועמוס בפרי, טארסה מתחת לחווה. הוא יורד אליו, מתחיל לקטוף פירות, וזורק אותם אלינו. העץ עמוס לדעתי במאות פירות. הפירות בשלים מאוד ומתוקים ממש כמו דבש. אף פרי לא מפוספס, ואין שום ביצי צרעה בתוכם.

אנחנו מפרקים את התאנים כאילו אין מחר. פשוט דבש אמיתי.

מנוחה קצרה ואנחנו בדרך חזרה. אני מתלבש על סינגל מקסים שרץ לאורך הואדי בחצי גובה. חוצים את מטע הזיתים המרשים וממשיכים הלאה. גיל קולט גבעה תלולה. כמו ילדים קטנים שלא יכולים להתאפק מתחילים לנסות לטפס עליה. האמת שהירידה יותר מפחידה מן העליה. גיל ואורי מצליחים לטפס. אלחנן מצליח רק לרדת. דן עייף בצד, ואני מצלם.

נכנסים לשבילון החוצה את העמק בעינות תלם, סינגל זורם ומהיר, עוד 10 דקות ואנחנו ברכב. אין ספק שנחזור לעוד סיבוב כשהשקדיות, הרקפות והכלניות יחזרו.

יום כיפור בשבילי

קטע שפורסם כבר בקומונה.

בשבילי יום כיפור מורכב מ-2 קטבים. מצד אחד תפילת "נתנה תוקף" עם הלחן המדהים של יאיר רוזנבלום:

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן
וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטֹּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יַעֲנִי וּמִי יַעֲשִׁיר
מִי יֻשְׁפַּל וּמִי יָרוּם

ומצד שני ליאונרד כהן בשיר "מי באש" שהוא אינטרפרטציה אישית לתפילה המקסימה הזאת:

ומי באש, מי במים
מי לאור חמה, מי בליל אפלה
מי בסבל רב, מי סתם כך
מי ביום פריחה אביבית, מי בגסיסה איטית
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש?

ומי בנפילה, מי בתרופות הרגעה
מי בממלכת האהבה, מי באיבחה מהירה
מי במפולת שלגים, מי באבקת סמים
מי בתאוות בִּצְעוֹ, מי בגלל רעבונו
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש?

ומי בהשלמה אמיצה, מי בתאונה
מי גלמוד בבדידותו, מי אל מול מראתו
מי בפקודת גבירתו, מי בידיו שלו
מי אסור בכבלים, מי בכוחות רבים
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש

הנה ליאונרד כהן בביצוע יפהפה לשיר.

הגשרים של מחוז מודיעין

בשבועיים האחרונים אני רוכב באיזור מודיעין. יחסית זה נוח לי. תוך חצי שעה אני מגיע, בחזרה יחסית אין לחץ בתנועה (בגלל החופש) ומסיימים מוקדם. הסבב הראשון היה משהו שתכננתי לעשות הרבה זמן – לקשר בין בן-שמן לכרמי יוסף. התחלנו בליגד סנטר ומשם חצינו את הגבעות של חירבת רגב לכיוון ישפארו סנטר, חציה מתחת לכביש 1, משמר איילון. קצת סינגלים בכרמי יוסף וחזרה דרך שעלביים לכיוון ליגד סנטר. על הנייר סבבה. משהו כמו 32-33 ק"מ. בפועל יצא מסיבה לא ברורה 39.5. התכנון היה להתחיל בשש. קבעתי עם מליסה לצאת מצומת רעננה בחמש וחצי. היא רק הגיעה בחמש וחצי. עוד עיכוב באיסוף של דן, ומתחילים כמעט בשש וחצי. מוסיפים לזה את הצמיג הקדמי במצב לא טוב של ניר שהצריך הרבה עצירות וניפוחים, ומקבלים עיכוב. במקום בתשע וחצי זה הסתיים בעשר ועשרים.מילא הזמן – אבל נכנסנו לשעות החום והיה קטע קצר ובהחלט לא נעים. אני פותח את הקומונה, וקורא את התגובות. אין תגובה אחת חיובית. כולם מתלוננים על החום. יומיים עבדתי להנדס את המסלול שיהיה זורם ומבלי שאתרי הבנייה יפריעו. הנוף היה מדהים והסינגלים של כרמי יוסף משובחים כתמיד. ובסוף מזכירים רק את החום. עבר שבוע, תכננתי לרכוב בשוכה עם דן ושי. ערב לפני שניהם מבריזים – אחד פצוע, השני בעיות בניה בבית. אני מחליט להצטרף לגיא באיזור הבית שלו – עמק איילון בין מודיעין לפארק קנדה. אני אוסף שוב את מליסה, היא שוב מאחרת, אבל הפעם לקחתי שולי בטחון רחבים. יוצאים מן הכניסה לישוב רעות וגולשים לכיוון מבוא חורון. הנוף מדהים. הכרמים עכשיו נראים הכי טוב שאפשר. מין נוף טוסקאני כזה. מתחיל להיות חם ולח מאוד. מחליטים להכנס לפארק קנדה ולא לטפס לנוטף. חם לי מאוד בעליה. מה זה חם אני נוטף. מתחברים ל"רודי פרוג'קט" ומשם בעליה האכזרית, עוד 2 סינגלים ואנחנו במגדל. רוכבים בסינגל הטראומטי "אמבטיות", גיא ממשיך ל"רכס תותחים" ואני מוותר עליו, אני לא במיטבי. נפגשים בכניסה ל"פרסה". פה קצת יותר נעים לי. כרגיל גיא מחבר מעולה את המסלול ולמרות החום הכבד, אני נהנה מאוד. הכל פשוט זורם. גולשים חזרה לכיוון המאגר ומתחילים בטיפוס חזרה. בקטע האחרון, אני מותש וחוזר דרך הכביש, הם לוקחים עוד סינגל. רק אחרי ליטר וחצי שתיה קרה דיאטטית, אני מתאושש. לדעתי צריך להעביר הצעת חוק לביטול אוגוסט/ספטמבר. חודשים חמים מדי ולא מועילים לאף אחד בכלום.
אינסטינקט שלילי

בדרך מספרת לי מליסה שהם מתכננים לפתוח קומונה משל עצמם שתהיה "פתוחה" ובה "כל אחד" יוכל להזמין לרכיבה. אני תוהה מה ההבדל בין זה למה שקיים היום. ההבדל הוא שהקומונה זה אתה ושם זה לכולם. אבל אני לא מגביל אף אחד, ולהפך, אני מעודד עוד אנשים לפתוח. לא נראה ככה היא אומרת. אבל בדקתי סטטיסטית לפני כמה שבועות – יש יותר הזמנות רכיבה אצלנו מבכל מקום אחר. אני מבין את מקור הבעיה. היא רוכבת עם צחי שהחליט שהוא רב איתי ושאני מחרים אותו, והוא מחפש מקום לפתוח רכיבות לשישי שאליהם יצטרף הגרעין של הקומונה שלנו. די שקוף. התגובה הראשונה שלי, היא באינסטינקט מלא רגשי נחיתות, רצון לצאת מכל העסק הזה. פשוט מביא לי את הבחילה. אני זה שחוסם את האנשים? אני זה שמונע מאנשים ליזום רכיבות? סה"כ רציתי מקום אינטימי לחברים, קיבלתי פורום טיולי אופניים בהיקף, אנשים קוראים יופי את השרשורים אבל קשר אמיתי לא ממש נוצר, ובסוף אני האיש הרע. אני מגיע הבייתה, מתוסכל, מחליט שאם זה האופי של הקומונה, אולי עדיף לא להיות שם. אני כותב מכתב פרידה מיותר ומחליט לקחת צעד אחורה. נראה אותה מארגנת את הרכיבות ולא רק במענית. זה כל כך מעליב אותי. לפני שנה היא הצטרפה אלינו מ"גרופי" ולא הכירה אף אחד, עכשיו מה שמעניין אותה זה לאסוף את מי שאני ליקטתי כחברים לאורך הזמן ולהעביר אותם למקום אחד. את כל זה, כשהיא ברכב שלי, כשאני אוסף אותה. התגובה שלי כמובן לא חכמה, מפני שאני בעצם מעניש את עצמי. במקום להגיד לה שמבחינתי כל הפעילות הזאת על הזין שלי. שבזכותה ובזכות חבריה לא הגיע אפילו רוכב נוסף אחד. במקום זה אני מגרש את עצמי. ממש גאוני. אני מקבל טלפונים בערב. אנשים מתבאסים מזה. גם אני. אני משקיע בזה את הנשמה ובסוף מקבל את החרא הזה לפנים. אני קם בבוקר ומחליט לא לותר. זה הבית שלי. שהם יצאו ממנו. ההפסד הוא רק שלהם. אני אשנה את האופי של המקום במקום לנטוש. העובדה שהמקום מזוהה איתי צריכה להיות סיבה לגאווה ולא לשום דבר אחר. ההצלחה של המקום היא ההצלחה שלי, ולא של אף אחד אחר. גם לי מותר פעם להתגאות מבלי להתבייש. אנשים באים בגללי לקומונה. לא בגלל מליסה ולא בגלל אף אחד אחר. אני יוצא לשבוע חופש באיטליה קצת להירגע. אני חוזר לעומס כבד בעבודה. חוץ מזה אני משתתף באיזו הפקה של סידרת טלויזיה לערוץ 10 ולערוץ "החיים הטובים" על טיולי אופניים לכוזרים נהנתנים :-). אוטוטו מגיע החורף והחום ירד, והכל ירגע.

מינימום זה המקסימום החדש

הכל התחיל במודעה תמימה בקומונת סינגל ספיד. גיא מרמת אביב מוכר טרק 800 כרומולי. התקשרתי. 300 ₪. וואלה שווה. בדרך ניסיתי לחשוב אם יש לי חלקים בסנטה קרוז שעולים 300 שקל. יש, לא הרבה. הרוב יותר. מכניס קצת פרופורציות.

האופניים מופשטים מכל הרכיבים ונשלחים לצביעה. צבעי רכב. עבודה סבירה. לא בדיוק הצבע שרציתי, אבל גם בסדר. עם מספיק מדבקות זה יראה טוב. מבצע איסוף חלקים מן המחסן, קצת הלוואות מחברים וזה מה שיצא. לא רע בכלל. אפילו התאמת הצבעים.

רכיבה ראשונה לעבודה. אני מזועזע. כל מדרכה אני חוטף בובמה כאילו זרקו אותי על הריצפה. מתחיל להתרגל לאט לאט. זורם עם הכידון, מתגמש. הצמיגים בלחץ אויר גבוה, מה שלא ממש מוסיף שיכוך אבל רץ מהר. אני מותש אבל מרוצה.
רכיבה שניה, יותר ארוכה. 80 ק"מ בשרון. אני כבר יותר נינוח. מתרגל לדינמיקה הלא סלחנית. רכיבה שלישית – אני מאוהב. הם כנראה כבר לא ילכו לשום מקום.

עכשיו אני אמור לקבל מדבקות מקוריות מ-CTC, לרכוב עליהם עוד חודש בשביל לדעת מהו יחס ההילוכים הנכון, ואז הם גם יהפכו לסינגל ספיד.

בעבודה, לפני הרכיבה, רואה אותי עמית לעבודה ושואל אותי עליהם. הוא מתפלא מה טוב בהם. אין להם בולמים, לא בלמי דיסק ום לא הכי קלים בעולם. אהבה אני אומר לו, לא נשקלת בקילוגרמים על השילדה אלא ברגש וחוץ מזה, לא שמעת שמינימום זה המקסימום החדש?

אני תמיד נשאר אני

לפעמים אני גדול, ולפעמים - קטן.
לפעמים אני גיבור, ולפעמים - פחדן.
לפעמים אני ביחד, לפעמים - לבד,
לפעמים אני באמצע
לפעמים - בצד.

אבל אני תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני!

אני תמיד נשאר אני, דתיה בן דור

5:30 בבוקר. כביש 4 לכיוון גנות. מרבית אוכלוסיית גוש דן - לפחות אילו שהבחירה בידם, ישנים.

מראה הזוי. אופני הרים על הגג. בפנים איש לא צעיר שחגג לא מזמן 40, לבוש בחולצה צבעונית ומכנס מוזר. לרגליו נעליים שקשה ללכת בהם ישר מבלי להתנדנד. בפנים dazed and confued של לד זפלין בקולי קולות. האיש מתופף על ההגה. האיש הזה הוא אני.

כביש 1. מחלף לטרון. כביש 3. צומת נחשון. חונה.

יוצא מן המכונית. ניגש ל"מנטה". מזמין קפה חלש מדי ורותח מדי. מסביב מתחילים להתגודד כבישונים מהודרים במיטב מחלצותיהם הצבעוניות היישר מקולקציית פריס ומילאנו האחרונות. הוא מרגיש כמו חקלאי. כמו נטע זר. אבל מה אכפת לו. היום רוכבים.

כך מתחיל בוקר רכיבה טיפוסי שלי. אחד מני רבים בשנים האחרונות.

מתחילה להתאסף החבורה. מגיעים אותם האנשים, אבל בתמהיל אחר בכל פעם. מעגלי הכרויות שונים. חברים. חברים לעבודה. חברים לרכיבה. סתם מכרים. טרמפיסטים מזדמנים. יש אופי מוזר לחברויות לרכיבה. זה מזכיר קצת את החברויות במילואים. ישנם עמיתים למילואים שלא ראיתי קרוב לשנה. מן הרגע שאנחנו נפגשים התחושה היא שלא נפרדנו מעולם. ביום סיום המילואים אנחנו נפרדים שוב תוך הבטחה לשמור על קשר שלא ממש מתקיימת במציאות. כך נוצרים להם מעגלי הכרויות שונים. היום יש את נתן, ומליסה עם אינטנס חבוטים לבחינה, ורפי, ודן, ושי, וטל שחוזר מחופשת הריון על סינגל ספיד, וטמיר עם אופניים חדשים, וגילי.

התארגנות קלה. יוצאים לדרך.

יוצאים דרך השדה שמאחורי תחנת הדלק. אין שבילים מסומנים אבל המגמה היא צפונה בתחילה ואחר כך מזרחה ושוב צפונה. השאיפה, בסיכומו של דבר היא להתחבר לסימון שבילים אדום המוליך מנחשון לכיוון מצפה הראל והידוע בשמו העממי "דרך בורמה". השדות כבויים. צהובים. האביב כאן מדהים. הקיץ לא ממש. נחמה אפשר למצוא בתאנים שליד עינות סוסין ובצל של יער אשתאול. המגמה בדרך העולה לכיוון מצפה הראל היא בשיפוע די קל. אני עדיין עייף וכבוי. קמתי מן השינה אבל לא ממש התעוררתי.

אלמוני: איך, איך לא חשבנו להביא חומר?

חבר של אלמוני: בוא נבקש מהחבר’ה שם.
אלמוני: נראה לך שהם יתנו?
חבר של אלמוני: זה נווה שלום, לא? ערבים הם מכניסי אורחים.

ציטוט מתוך הבלוג "תגביר, רוג’ר, תגביר"

מטפסים למצפה הראל בסינגל אופנועים חביב. חונים לחמש דקות מתחת למגדל התצפית היכן ששכן כפר ערבי . מתחברים לסינגל נוסף שנגלוש עימו חזרה לשביל המסומן אדום. ברקע השחזור של קרב לטרון עם חיילים מברזל. נווה שלום צופה אלינו מלמעלה. אנחנו ממשיכים על האדום לכיוון נווה שלום, ואחרי כמה מאות מטרים פונים ימינה לעינות סוסין. מתרשמים מאמת המים המשוחזרת ונוטשים את האדום לטובת הקפה של הישוב תעוז שתחבר אותנו לבסוף לאיזור ח'רבת שובב וליער אשתאול. אני מקשקש באוזניהם של מי שמוכנים לשמוע את סיפורו של טוביאנסקי האומלל שהוצא כאן להורג על לא עוול בכפו. זאת הנקודה בה צריך כבר להיות ערני. מתחילה העבודה האמיתית. טל, עייף, עם כושר שנבל מעט בחודש הפסקה, על סינגל ספיד שלא ממש עושה לו חסד, מחליט לפרוש. אני לא אוהב כשפורשים באמצע. בטח לא לבד. המכונית יחסית קרובה. משביע אותו לסמסם ברגע שהוא מגיע. נפרדים. חבל. מתחיל טיפוס, לפרקים מתון, שיביא אותנו עד מצפה אשתאול.

פה אני חלש. אני מודה בפה מלא. החולשה שלי גורמת לרוב הקבוצה להעלם במעלה העליה, ולהשאיר אותי עם עצמי. להתמודד. אילו הם רגעי הכפירה. אני יודע שצריך לעשות את העליות באהבה. ואני יודע שצריך לחשוב מחשבות חיוביות בשביל לא להשבר. אני יודע שעליתי עשרות אם לא מאות עליות קשות מזאת, אבל עדיין קשה. ארמסטרונג אומר באחד הספרים שלו שזה לא נהיה יותר קל – זה נהיה יותר מהר.

ברגעים כאלה אני מנסה לנחם את עצמי. נכנס לסאשין של רחמים עצמיים. פתאום חולפת לי בראש מחשבה על פליטי השואה, מוכי הגורל, שנזרקו היישר מן האוניות לשדה הקטל הלא רחוק מכאן, בלטרון. זה נותן קצת פרופורציות. וכך מבלי לשים לב, העליה נגמרת. החברים יושבים בתצפית ומשקיפים על בית שמש ורכס נס-הרים. כמו תמיד, טמיר שולף מגש פירות יבשים מבית "ששון הקולה", בקבוקי איזוטוני נלגמים. אילו הרגעים היותר טובים. ממשיכים.

ירידה תלולה, שכנראה הוחלקה ע"י קק"ל, ומשמעותית פחות מדורדרת מן הפעם הקודמת, מורידה אותנו עד כביש 38. אנחנו חוצים את הכביש. עברנו מיער אשתאול ליער צרעה המוכר למרבית הרוכבים בשם "דרך הפסלים".

רוכבים מעט מערבה עד מגרש הכדורסל, ואז נכנסים לרשת סינגלים לא טכניים המזכירים את בן-שמן באופיים. משום מה הסינגלים ביער צרעה לא מוכרים למרבית האוכלוסיה. הסינגלים פשוט טסים. תענוג צרוף. הסינגל נמשך באורך של כקילומטר וחצי. אפשר להמשיך את הרצף בעוד שניים-שלושה קילומטרים טכניים יותר, אבל הפעם אנחנו מוותרים. מעט לחוצים בזמן. חוזרים לשביל המסומ"ש שחור למרגלות תל-צרעה וקבר שמשון. רכיבה לא ארוכב מדי לאורך השביל הרחב, מביאה אותנו לדובדבן שעל הקצפת – סינגל שורק.

סינגל יפהפה שמשקיך על דיר רפעת ועל כל עמק שורק. לרגעים גורם לך לחשוב שאתה בטוסקנה או בפרובנס. באביב המראה כאן מרהיב עין. גם בקיץ הנוף יפה. לחרדתנו אנחנו מגלים שהגבעה שהסינגל רץ לאורכה נשרפה כולה. נשאר רק קו לבן ומתפתל של הסינגל לאורך קו הגובה. הסינגל, שגם בימים שעדיין הייתה צמחיה, שיפוע הצד שלו היה לא הכי סימפטי בעולם, הפך בן רגע לנא'קב מדברי מפחיד ומפוייח. השילוב של השחור עם הירוק והכחול והצהוב עושה חגיגה בעינים. בקצה הסינגל, לא הייתי מתנגד לכוס יין טוב מדיר-רפאת או מיקב צרעה עם לחם טרי וקצת חמאה. הכל בתוך סל קש עם מפה משובצת. חלומות איטלקיים באספמיה.

אני מסתכל על דיר ראפאת ומבקש את ברכתה של מריה הקדושה. זה לא קשה. אם היא תתקשה, היא יכולה לקרוא את הברכה באחת מ-343 השפות בהם היא כתובה בכניסה למנזר. ההיסטוריה מספרת שהמנזר הוקם ב-1927 ע"י הכנסיה הקטולית, מאחר והפטריארך היה מעוניין להגן על ארץ ישראל אחרי רעידת האדמה שפקדה אותה. נשלחה בקשה לכל ההגמונים לשלוח תרגום לשפתם של המילים הראשונות בפניית המלאך גבריאל אל מרים אם ישו. התקבלו 404 תרגומים שמתוכם פורסמו 280 על קירות הכנסיה. היום כאמור יש 343 תרגומים, כולל בעברית. כל ברכה רשומה על סרט הנישא בידו של מלאך.

מקצה הסינגל ירידה תלולה מאוד שרובנו יורדים ברגל. דן מתעקש לגלוש, וזה נגמר בגלגול ובטלפון נייד שנופל מן הכיס. דן יחזור יותר מאוחר לחפש ולאסוף אותו. נכנסים לעוד רצף סינגלים עד לפאתי כפר אוריה, עוד ירידה תלולה ומפבה מתחילה טיסה בגובה נמוך לכיוון טל שחר והבייתה. אילו הרגעים הכי טובים. מצד אחד אתה לא לחוץ בזמן, אתה כבר יודע את שעת הסיום הצפויה, ולא צפויות תקלות. מצד שני – אתה משתחרר ומרביץ מהירות. כשאני על 45 קמ"ש, עוקפת אותי מליסה עם האינטנס. אני מוחל על הכבוד ורודף אחריה. מבחינתי הרכיבה הזאת יכולה להמשך לעד. ברגעים הללו אתה שוכח את הכל. העבודה, המחוייבויות, המשפחה. כלום. אתה, המכונה, והנוף החולף במהירות מול העינים.

פחית רד-בול בתחנת הדלק. פרידה מן החברים ואני טס טעון אנרגיה רעננה להמשך יום השישי.

במרחבי הטונדרה הטוסקנית

כתבו עליו בעיתון

טוב, הזכרתי את זה בפוסט קודם, עשו עלי כתבה למגזין "אופניים" גליון יולי 2008. במסגרת הפינה של מנחם במגזין. אני מודה שהכתבה תפסה אותי בהפתעה. קודם כל היא נפרשה לאורך 4 עמודים, עם יחסית המון תמונות. מנחם סיקר פחות או יותר את כל הפעילות שלי..לטוב ולרע. הכתיבה הייתה הוגנת לחלוטין. לא יצאתי מריר יותר או באיזה אופוריה מטורפת מזה. המחמאות שם היו קשות.אני מודה שקשה לי לשמוע מילים טובות. זה מביך אות וגורם לי לתחושה שזה לא מגיע לי. אפשר לראות את זה משתקף מן הכתבה, כאשר מנחם מציין שלא כל כך ברור לי למה כתבה עלי יכולה לעניין מישהו.

קיבלתי המון מחמאות. לא קיבלתי תגובות שליליות, לפחות לא בפני. הפכתי למיקרו-סלב לשתי דקות. זה נחמד כל עוד זה לא עולה לראש.

במרחבי הטונדרה הטוסקנית

בהמשך לשבוע הלא רע בכלל הזה, רכבנו ביום רביעי באיזור שבין בית שמש לנתיב הל"ה. ליתר דיוק מעינות דקלים שמתחת לבית ג'מל לכיוון בית נטיף ומשם ליער הראל.

המסלול הוא מסלול קשה בגלל אופי השטח – גבעתי. בניגוד לטיולי הרי ירושלים הקלאסיים – עליה ארוכה אחת, ירידה ארוכה אחת – פה תפרנו 6 עליות.

שש וחצי התחלנו בעינות דקלים שליד בית שמש. הגיעו רפי, ניר שחוזר מפציעה, דן, רפי, תמיר, וערן.

המסלול הזה הוא המשך ישיר לרצף טיולי הל"ה של הזמן האחרון. המשך ישיר לסנסן ונחל זנוח.

"ראה, הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה. פנינו שונו, המוות נשקף מעינינו, איננו נושמים..."

- הנה מוטלות גופותינו, חיים גורי.

הסיפור של הל"ה -14 בינואר 1948, הדף כוח יהודי מצומצם מתקפה ערבית מאסיבית, שהתארגנה לכבוש את ארבעת קיבוצי גוש-עציון: כפר-עציון, משואות-יצחק, עין-צורים ורבדים. בעקבות הקרב זה עוזי נרקיס, מפקד הגוש, דרש תגבורת של לוחמים ואספקה של תחמושת וציוד. נעשה לנסיון להוציא תגבורת עוד באותו הלילה מירושלים, אך נסיון זה נכשל עקב קשיים רבים, והתגבורת שבה כלעומת שבאה. למחרת, יצאו בשעה אחד עשרה בלילה 38 לוחמים מהמושבה הר-טוּב, כשהם נושאים על גבם תחמושת רבה וחומר נפץ.

התכנון המקורי ע"י דני מס, שפיקד על הכוח והופקד על הגוש כולו עד יומיים קודם לכן, היה להתקדם בנתיב מוכר וידוע ולעבור את הקו בין שני כפרים ערביים גדולים, צוּרִיף וגָ'בּעַ, לפני אור ראשון. באזור "עינות דקלים" נקע ישראל גפני את רגלו, והוא חזר להר-טוּב יחד עם שני לוחמים נוספים, אורי גביש ומשה חזן. 35 הלוחמים האחרים, שזכו לימים לכינוי "ל"ה הלוחמים", המשיכו ללכת אל האגדה.

נתיבם של הל"ה לקח אותם הלאה, אל נחל זנוח, עמק האלה וְוואדי גְּ'דוֹר. הם נכנסו לוואדי העולה מזרחה, אל יישובי הגוש, ותכננו להמשיך בו עד שיעברו את צוּרִיף וגָ'בּעַ. ברם, התקדמותם היתה איטית מהמתוכנן, ושתי מקוששות עצים מהכפר צוּרִיף זיהו אותם באור השחר העולה. הן הזעיקו את גברי הכפר ואת כל הלוחמים שנותרו באזור מאז המתקפה הכושלת יומיים קודם לכן, וההמון הסתער במורדות הגבעות על הלוחמים. מס החליט לשנות את המסלול: הוא פנה צפונה, חצה את קו הרכס (שכיום עובר עליו כביש 367, העולה לגוש) והסתתר בוואדי שמצפון לו. משם, כעבור זמן מה, העפיל הכח אל הגבעה שמעליהם, עליה נערך הקרב האחרון בינם ובין ההמון הערבי.

היה זה קרב קשה וחסר-סיכוי, ממנו לא שרד איש. בסוף שנות ה-60, כאשר יתוחקרו ערבים שהשתתפו בקרב, יעיד שייח' אחד: הוא סיפר כי הלוחמים ירו עד אשר נגמרו להם הכדורים, המשיכו לזרוק רימונים מטווח קרוב, וכשאלו נגמרו – אחזו באבנים, הפזורות על אדמת הטרשים של גבעת הקרב. "מי שנגזר עליו למות", אמר השייח', "לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי חיל אלה".

אנחנו יוצאים ומתחילים בטיפוס נעים לכיוון בית ג'אמל. הנוף הוא ספק יווני, עם הכנסיה ברקע, ספק איטלקי טוסקני.

האויר מלא באובך, כנראה מחכה לנו המשך יום חם. אנחנו נכנסים לסינגל המסומן באדום. רובו רכיב, חלקו תלול ומדורדר. המחסור במיגון הוא תירוץ טוב לרדת ברגל חלק ניכר ממנו.

חוצים את הכביש ומגיעים לאמ-אמא של כל העליות. הטיפוס לתל ירמות. אני מוריד הילוך למינימלי ומתחיל במסע שכנוע עצמי שמילותיו מבוססות על המנטרות החלולות הבאות:

"זה הכל בראש", "תחלק את הכוח נכון", ועוד קלישאות כאלה. מתחיל להיות קשה, אח"כ קשה מאוד, ומתייצב. אני כבר באמצע העליה. תמיר מתחפר וגם אני. נעצר לחצי דקה וממשיך. זה עובד לא רע. אני צולח את הגיהנום בהצלחה. בפעם הראשונה.

חוצים את עתיקות תל ירמות ומתחילים להתגלגל לכיוון בית נטיף. הנוף מתחלף מגבעות טוסקניות עגלגלות לטונדרה הררית דרום אמריקאית. אנחנו עולים וירדים חליפות עד לירידה מהירה מאוד שבקצה השביל שלה עומד חרדי ומתפלל. ממנה מתחיל טיפוס לא ארוך אך קשה שנצלח גם הוא בשלום ומביא אותנו למנוחה בחורבות בית נטיף ולשיחה על 48'.

מתברר שתושבי בית נטיף נמלטו מן המקום במסגרת "מבצע יואב". בשנים הראשונות איכלס את המקום הגרעין שהקים את נתיב הל"ה. כמו כן שכן במקום בסיס אימונים צבאי (סימנים לכך ניכרים עד היום). מקור הישוב בית נטיף בימי הבית השני, עת שימש כמרכז מחוזי. בתחומי הכפר נמצאו פסיפסים ופסלים מן המאה השלישית לספירה.

השיחה מתגלגלת לדיון על הנרטיב הפלסטיני. החרטיטיונר הקשקשן בני מוריס משום עמד על אופיו התבוסתני של הנרטיב. בעצם לא התבצע תיעוד מסודר של מה שקרה ב-48. מדוע בעצם נטשו הפלסטינים את הארץ? מדוע הם נמלטו בחלק גדול מן המקרים מבלי אפילו להיאבק? נדמה לי שמקור העניין הוא בבושה בה הם חשים. אבל יש משהו יותר עמוק מזה, והוא חסימת השיבה.

בין 36 ל-39 בזמן המרד הגדול, אלפי פלסטינים נטשו את הישובים. בתום המרד הבריטים אישרו להם לחזור. נדמה לי שזאת הייתה התחושה של רבים גם ב-48 אך התוכניות של ישראל היו שונות, והיא מנעה את השיבה בכוח (למעט מספר מצומצם של מקרים כמו ביפו ובחיפה). אפשר למצוא לכך אזכורים בתוכנית ד' המפורסמת של "ההגנה" (שהתייחסתי לחלקים אופרטיביים שלה בפוסט על דיר יאסין למשל). התוצאות של התוכנית הביאו לעזיבתם של 300,000 ערבים את בתיהם וליצירת רצף טריטוריאלי כמעט מלא בתוך הארץ.

עוד סוגיה מעניינת היא יחס הכוחות בין הערבים לבין הכוח הישראלי. צה"ל ושלוחותיו מנו כ-65 אלף לוחמים. הערבים המקומיים מנו כ-2,500 בתוספת "צבא ההצלה הערבי" של עוד כ-3,200 לוחמים, כ-28,000 מצריים, 4,500 ירדנים, סוריה עוד כ-2,000, לבנון כ-700, ערב הסעודית כ-1,000 וסודן כ-1,600. ישנם היסטוריונים, ולא בהכרח שרלטנים כמו "ההיסטוריונים החדשים" המדברים על יחס של 1:4 לטובתנו בחלק ניכר מן הקרבות.

קמים ומתאוששים. מתחילים לגלוש בשביל ישראל לכיוון נתיב הל"ה. אנחנו חולפים ליד כרמי הישוב. עד כמה שידיעתי משגת, אילו הכרמים של יקב עמק האלה. זהו יקב עם סיפור מעניין. הילה של משקיע יהודי עשיר ומסתורי מחו"ל אופפת את היקב שבקיבוץ נתיב הל"ה. הכרמים נמצאים במרחק קצר מהיקב (במושב אדרת, בנס הרים ובשטח הקיבוץ) וניטעו ב־1998 בעקבות חזון של המשקיע המסתורי שרתם לרעיון הציוני שלו כמה בעלי מקצוע נלהבים. אחרי שנערכו בדיקות בכל הארץ, הוחלט שאזור עמק האלה הוא הטרואר המתאים ביותר לגידול גפנים ולעשיית יין, והגתות העתיקות שפזורות בסביבה מעידות על כך. הכרם עצמו נמצא בגובה 350 מטר, ושטחו כ-45 דונם. מעדות אישית אני יכול לספר שהיין שלהם פשוט מצויין. אני זיהיתי ענבי מרלו..אבל יכול להיות שאני טועה. היקב, דרך אגב נחשב איכותי מאוד. אינדיקציה לאיכות הזאת אפשר למצוא בתפוקה שלו. הם מייצרים כ-200 אלף בקבוקים מ-700 דונם כרם. מה שאומר שבהערכה גסה רק כשליש מן היבול הולך ליין. לא רע בכלל. סתם לידיעה – שתי השליש הנותרים לא נזרקים לפח, אלא נמכרים ליקבים אחרים לשימושים שונים. אני אישית הייתי מנסה את הלבנים שלהם שזכו לביקורות מעולות. אישית רק טעמתי מן המוסקט קינוח והוא היה מצויין.

דרך אגב, זאת לא הפגישה הראשונה שלי עם הכרמים הנפלאים של היקב הזה. בכרם הראשון נתקלתי בעליה לנס הרים. רובו מיועד ליינות לבנים. הכרם השני פרוש יפהפה כמו בצרפת, וזכה להמון צילומים של טמיר, בפאתי אדרת. ממש לפני תחילת הסינגל לגבעת ישעיהו. איזה איזור נפלא זה. העידית שבעידית. נוף, היסטוריה, יין משובח, מחלבות טובות. ממש הטוסקנה והלואר של ישראל.

ממשיכים משם בפארק של עליות וירידות לכיוון כביש 38. כבר חם. אנחנו תופרים עוד עליה מעט מעיקה לכיוון האוכף שבן נ.ג 349 ונ.ג 342. אוטו בכביש. חציה של הכביש, כניסה ליער הראל. מזג האויר משתנה באחת. מוצל, קריר ונעים. היער עצמו, שחדש לי, נראה כמו יער אשתאול או צרעה. קרי, יער מעשה ידי אדם.

אבל רגע, משהו פה לא מסתדר. יער הראל הוא לא יער אשתאול? הרי זה שמו של יער אשתאול...אבל במפה כתוב יער הראל. בשטח נתקלתי בשלט "יער שדואן" – מה השם הנכון? ומה זה בכלל שדואן? ואיך זה מתקשר לאירועי השבוע האחרון והחזרת גופות השבויים?

קצת חפירות ברשת ומתברר ששדואן הוא שם של מקום במצרים. אבל קודם קצת רקע. אחרי מלחמת ששת הימים פתח נשיא מצרים, נאצר, במלחמת התשה כדי להטריד את צה'ל ולשנות את דעת הקהל בישראל. מאחר שהמצב לא אפשר להגיע להכרעה, החליטו המצרים לכתוש ולהתיש את צה'ל. נהוג לכנות תקופה זו 'מלחמת ההתשה'. בפעולות המצריות שהיו ממזרח לתעלת סואץ נפלו בשבי מצרים כמה חיילים ישראלים. היה צורך לתפוס שבויים מצרים כדי שישמשו קלף מיקוח במשא ומתן לשחרור חיילינו.סיירת צנחנים קיבלה משימה שיעדיה היו: המשך התשת הצבא המצרי במקומות לא צפויים, הנחתת מהלומה על הקומנדו המצרי, תפיסת שבויים מצרים כקלף מיקוח במשא ומתן לשחרור השבויים שלנו. האי שדואן הוא אי הבנוי מאלמוגים בשטח גבעי צחיח ונמצא דרומית לשארם-א-שיח', במפרץ סואץ. צורתו כצורת בננה. בחלקו הדרומי של האי יש מגדלור, שתפקידו לכוון את התנועה הימית והאזרחית. על האי והמגדלור שמרה פלוגת קומנדו מצרית, מבודדת, שלא ניתן היה לתגבר אותה בכוחות נוספים, דבר אשר הקל על פעילות צה'ל במקום. הכוח מנה חיילים וקצינים מ-202 בפיקוד יעקב חסדאי שאמור היה לבצע את המשימה העיקרית – השתלטות על המוצבים המזרחיים והמכ"ם ותפיסת שבויים. כוח של פלס"ר 35 בפיקודו של מוטי פז טיפל במוצב מבודד ובקומנדו המצרי, וכוח מבא"ח 35 בפיקודו של עמוס ירון, שימש כעתודה. המבצע עצמו היה מוסק. על המבצע פיקדו בר-לב חיים נדל, ורפול. למצרים נגרמו 30 אבידות הנה סיפור הקרב מתוך מורשת הצנחנים:

"הכיבוש הוטל על חטיבת הצנחנים הסדירה 35, בסיוע חיל האוויר וחיל הים. הצנחנים הונחתו על האי במסוקים והכוחות יצאו למשימותיהם. תוך כדי לחימה ניסו כוחותינו 'לשכנע' את המצרים להיכנע, תוך כדי ניסיון לקחת כמה שיותר שבויים. במהלך הקרב נפצעו סגן איקי קוטלר והקצין המצרי שירה בו. בתנאים קשים נחת לידם מסוק ופינה את שניהם, קוטלר נפטר מפצעיו בעוד שהקצין המצרי נותח וניצל. למחרת הועמס ציוד שלל רב על רכבת אווירית, המבנים פוצצו (פרט למגדלור) ובשעה 17:40, לאחר שהייה של 32 שעות, המריא המח'ט, אל'מ חיים נדל, במסוק האחרון ועזב את האי. לכוחותינו היו שלושה הרוגים: איקי קוטלר, חיים איסרוביץ וישראל בר-לב וכן שבעה פצועים. למצרים היו 30 הרוגים ו-62 שבויים. המח'ט סיכם את הפעולה כמוצלחת ביותר, אשר בוצעה בדיוק לפי התכנון, פעולה שהוכיחה שניתן לבצע פעילות משולבת של חי'ר, חיל האוויר וחיל הים. מהלומה זו ונוספות אחרות הכריחו את המצרים לצמצם את יזמתם, לגרום למפנה בדעת הקהל המצרי ולסלול את הדרך להפסקת אש באוגוסט 1970."

"יער הראל" הוא בעצם יער לזכרם של הנופלים בקרב – קוטלר, איסרוביץ, ובר-לב.

אז איך זה מתחבר בדרך עקלקלה לאירועי התקופה האחרונה? חיים נדל הוא התשובה. נדל היה חבר ועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השניה. נדל, היום דוקטור להיסטוריה היה מי שזיכה את איציק מרדכי בפרשת קו 300. נדל היה שותף ל-2 הרפתקאות של צה"ל בנסיון ליצר קלפי מיקוח – מבצע רודוס שהזכרתי, ופעולת כארמה הידועה לשימצה. בפעולת כארמה נעשה נסיון לחטוף ירדנים.

במבצע זה נהרגו 28 חיילי צה"ל, מתוכם 16 צנחנים: אלתרמן זאב, ארזי ישראל, ארנצוויג פיליפ, דקל יוסף, זמיר חגי, חפץ גיורא, חרמוני עופר, מאיר יוסף, פולק ישראל, פנסו יצחק, פרגר חיים, עוזר יוסף, שוברט יהושע, שוהם יוסף, שמשוני אבינועם, שרוני גדי.

שלושה חיילים הוכרזו כנעדרים, אחד מהם הוחזר לאחר יומיים. שבעה לוחמים צוינו לשבח, מהם שני צנחנים: אמנון שחק וגד מנלה (אותו גדי שעל שמו נקרא מחנה "גדי").

לצה"ל נפגעו טנקים, שריוניות, זחל"מים וציוד אחר, מספר כלים הושארו בשטח ירדן והוצגו לראווה ברבת-עמון. המחבלים הציגו את תוצאות המבצע כניצחון וראו בו הישג גדול למרות אבדותיהם הכבדות. המבצע לא מנע ואפילו עודד מגייסים רבים להצטרף לשורות המחבלים.

בארץ התעורר ויכוח ציבורי קשה על נחיצות המבצע המיותר, המזכיר מאוד את השגיאות במלחמת לבנון השניה.

בינתיים אנחנו מסיימים לחצות את היער. חלק מאיתנו רץ מהר קדימה לרכב, חלק ממשיך לרכוב בנינוחות. פיתה עם שקשוקה חריפה, סלט עגבניות טריות וחריפות וכמה כוסות לימונדה בצומת שמשון ואנחנו בחזרה לעבודה.