בוקר בארץ הכלניות

אתמול החלטתי לצאת לבדי לסיבוב בבארי. ממש בא לי לראות את הפריחה, הכושר הגופני שלי די הידרדר ולרכוב עם אחרים ממילא מסתכם בלפגוש אותם בהפסקות, וממש בא לי לצלם, אז מה רע בלבד?




זה התחיל בקור נוראי של 6 מעלות. השמש השקרנית בקושי הציצה. היחידים שראיתי היו חיילים בבט״ש והכלניות.




פריחה כל כך יפה לא ראיתי מעולם בבארי. מלא פרחים סגולים וצהובים וורודים, שלא לדבר על רצף הכלניות. יפהפה.




הסינגל עצמו מהודק כמו שצריך, המסביב מוכן לקלוט את אלפי המבקרים בסוף השבוע.




את הסיבוב קינחתי ביער שוקדה שליד קיבוץ עלומים, ובקפה טוב בסגפרדו שבצומת סעד.
הנגב עכשיו בשיאו, שווה לרוץ ולהנות.

המלצה חמה
הכתבות של איתי ורד בערוץ 1. הכתבה שלו על עמק יזרעאל, פשוט מרהיבה. עושה חשק לקום ולנסוע לגליל התחתון.

- Posted using BlogPress from my iPa

שלום נעורים

לפני כחודשיים, אני מקבל sms לחוץ מבן דוד שלי. על המסך כתוב: ״יש איחוד של מינימל קומפקט,רוצה כרטיסים״. רוצה זה understatement. חושק, מתהווה, חולם על, נשמע יותר טוב.

הזמן עובר, אני חורש את הדיסקים שלהם, מנסה להבין האם האהבה עדיין כאן. היא בהחלט כאן.
הקול העמוק של סמי, הזיוף העדין של מלכה, ובעיקר חפירות הגיטרה של סחרוף.

תהליך מוזר עובר עלי בחודשים האחרונים. התייאשתי ממוסיקה חדשה. הרדיו מלא ב-  R&B מסריח, שזה כמו מוסיקה מזרחית בהפקה יותר יקרה. כשאין את זה, אז משדרים מוסיקה מזרחית. כמו שאין סיכוי שבעולם שמישהו יעלה בדעתו לכפות על מסעודה משדרות לאכול גפילטא-פיש (כאילו שאנחנו אוכלים את זה), אין סיכוי שיכפו עלי את השיט הזה. אז נטשתי את הרדיו. שומע רק יומני חדשות ותוכניות ספורט. על המוסיקה החדשה לומד מהרשת. בלוגים, בייסקמפ, טוויטר ופייסבוק. בטוח רצים עכשיו להיטים שמעולם לא שמעתי.

בגיל 43 אני חושב שאני מכיר מספיק חומר בשביל להנות ממנו עד סוף חיי. לד זפלין 1, וואלסים של שופין, או נירוונה לעולם לא נמאסים עלי.

מינימל קומפקט בשבילי זאת אגדה. החבורה הזאת של סמי, ברי, רמי, ומלכה הייתה הפינה האפלה של הילדות שלי. השאחרים רקדו ליונל ריצ'י, הזילו ריר על הזמרת הצעירה מדונה, וריירו על חברות שלהם תוך כדי הצמדה ב"לחישה זהירה" של ג'ורג' מייקל. אני לעומת זאת לא למדתי, התחלתי לעשן, ושמעתי את one by one שוב, ושוב, ושוב, ושוב. מיזוג גלויות בשבילי היה Babylon tower, אנגלית למדתי מ-"It Takes a Lifetime. ואז יצא Next One Is Real שפשוט שרף את כל המועדונים בתל-אביב. את כל דמי החנוכה שלי שרפתי ב"בית התקליט" על ה-12" הצהוב עם To Get Inside. בקיצור, אפשר להגיד שבמידה מסויימת אהבתי אותם בלשון המעטה.

יבשו אותנו שעה חצי. אי אפשר היה לחמם ברבעק?

אנחנו מגיעים להופעה. קודם כל פתחו את הדלתות ב-9:00, אבל ההופעה עצמה התחילה ב-10:45. שעה ארבעים וחמש זה המון זמן למנגלינג. בעיקר כשאין הופעת חימום. מה זה המון זמן? התייבשנו. במקום לעמוד עם ההמון, הלכנו לאכול המבורגר ב"אגדיר". הזדקנו, כאמור.

עשרא ורבע אנחנו בפנים. הקהל מורכב מבני 20-30 ששמעו עליהם, ומבני 40-60 שזוכרים אותם. הציפיה הארוכה, הבירה במחיר מופקע, החולצות היקרות, והצפיפות נשכחים בשניה שהבס של מלכה עם האקורדים המפורקים של ברי מתחילים את to get inside. סמי נראה כמו סבא שלי, מלכה עדיין מזייפת, פורטיס כבר לא משוגע ויותר מזכיר במראה את אביו פקיד העיריה, ורק סחרוב נשאר אותו דבר. ברי מנגן על איזה מקלדת עתיקה, אבל כל כך יפה. הפריטה של פורטיס ושלו נשארה מדהימה. ואפילו פורטיס מתחיל קצת להתנדנד. בצד, קולין, בעלה של מלכה משחרר לופים על אפליקציה של קורג לאייפד. מה עוד צריך בחיים?

מינימל קומפקט באייפון. והיו עשרות כאלה

הלואי והסאונד היה באיכות של התאורה. קצת ביאס

סוד הדברים הפשוטים

האופניים הללו עלו לי כעשירית מאופני ההרים שלי. אופני עיר פשוטים,עם כסא לתינוק. אני מנסה לחשוב עם איזה אופניים נהניתי יותר. בשנה האחרונה, כל שבוע יצאנו לפחות פעם אחת לסיבוב בפארק או לאורך גני העיר. כשאנחנו עוברים ליד גן המגינים, והקטן מצביע ואומר תותח! בום בום או כשעוברים ליד הקטר שאפשר לטפס עליו והוא מזהה אני מבין שבעצם אני לא רוכב איתו, אלא אני נוטע בו זכרונות ילדות, ובעוד 20 שנה או 30 שנה, כאשר הוא יעבור כאו, הוא יזכר באותם מקומות וטיולים. במשך שנה וחצי אני גדלתי אצל סבא וסבתא שלי בשכונת ביצרון בתל-אביב. עד היום כאשר אני עובר ליד גינת ההשכלה, ממש בא לי לבכות מרוב געגועים. 

הבוקר רכבנו ביחד למעון. בדרך יש לנו ריטואל די קבוע של חיפוש כלים הנדסיים (טרקטורים וכאלה), משאיות, אתרי בניה ומכוניות יפות. על כל חתול הוא מצביע, על כל דבר שאני מצביע, יש לו מה לומר. לפעמים, כאילו בלי כוונה, אני מאריך את הדרך. המעון יכול לחכות. אנחנו מסתכלים על חילופי העונות, העשב שהופך לירוק, המדרכות הרטובות בחורף, והבוהקות מחום בקיץ. החנויות שנפתחות ונסגרות (הוא מזהה יותר מהר ממני עסק חדש). האוטובוסים הרועשים, והכל תוך כדי שירת שירים מורכבים כמו "עוגה עוגה" או "רוץ בן סוסי". לאחרונה, הוא התחיל ללמוד את הספרים שאנו מקריאים לו בעל-פה. אז תוך כדי רכיבה למעון, אני מקשיב לו מספר לי "מי לא מכיר את אופיר..אופיר אוהב לנגן ולשיר". קסם.

על הגבול הדק

אני מת על שופין. מודה באשמה. אני יודע שלרוב אני כותב על מוסיקה אלטרנטיבית או על בלוז/רוק ונגזרותיו,אבל וואלס אחד של שופין ואני נמס.

ביצוע לא מוצלח של שופין, ווואלס מדהים יכול להפוך למוסיקת מעליות בלתי נסבלת (אוסקר פיטרסון סובל מבעיה דומה).הביצוע צריך להיות מאוד מדויק, אחרת אפשר בקלות לחצות את הגבול הדק ולהפוך את זה לקליידרמן בלובי של מלון שקר-כלשהוא.

אם יש מבצע אחד שמנגן שופין כמו ששופין התכוון שינגנו אותו, הוא דאנג טאי סוטן (Dang Thai Son). הבחור זכה בתחרות שופין הבינלאומית שנערכת בווארשה בשנת 1980. הבחור נולד בהאנוי לאמא שניהלה את האקדמיה למוסיקה. הוא התגלה על ידי הפסנתרן הרוסי איזק כץ, שלקח אותו תחת חסותו ללימודים במוסקווה. היום הבחור חי בקנדה, ומלמד באוניברסיטה.

אני אוהב בעיקר את ואלס מס' 1 – גראנד ואלס בריליאנט בלה במול מז'ור שנכתב ב-1835 שתמיד מזכיר לי את פנטזיה 2000 של וולט דיסני. כאן בביצוע של עוד מבצע פנומן של שופין - ארתור רובינשטיין.

עזרת נשים

אגי משעול/עזרת נשים

אוֹי אַחְיוֹתֵינוּ גְּזוּמוֹת הַשֵּׂעָר
בְּתוּלוֹת הָרוֹאִי הַפָּרוֹת
וְרָבוֹת וְיוֹלְדוֹת וְזָנוֹת
אֶת מִי שֶׁיִתְנוֹדֵד כִּמְסֻמָּם מוּל קִירוֹת
יִשְׁתַּטֵּחַ עַל קְבָרִים
יַּסְתִּיר אֶתְכֶן מֵעֵינָיו
בִּמְקוֹם לִכְבּוֹשׁ אֶת יִצְרוֹ שֶׁלּוֹ

שיר אקטואלי מתמיד.

בוקר, 2 פסלים משקיפים לים, גן העצמאות תל אביב