בין הפרידמנים החיים והמתים

אני מודאג אך תל אביב אינה מודאגת 
אולי זה חג אך תל אביב תמיד חוגגת
-- אהוד מנור

טיטינה, הוי טיטינה! מה רע בפלשתינא? 
אני כלל לא אבינה מה רע בתל אביב
-- חיים חפר

יום שישי בבוקר, אין סידורים, אין התחייבויות, יש חופש עד 12:30. למה לא לנסוע קצת לתל אביב?

אחרי חנות הספרים המגדלור אני עוקב כבר כמה חודשים. מצאה חן בעיני העובדה שזאת חנות עצמאית, אני די מתחבר לפילוסופיה והאידאולוגיה של הבעלים. חוץ מזה שבוע הספר היה לא מזמן, אז באמת למה לא?

חניה באזור גן החשמל זה די גיהינום. סיבוב נוסף ברוטשילד ומצאנו מקום ממש למרגלות מלון רוטשילד.
אם אנחנו כבר פה, למה לא להיכנס למעוז הברנז'ה - הקנטינה?

האווירה במסעדה אירופאית לחלוטין. מעין חדר אוכל של מלון אריסטוקרטי במיוחד. הריצפה מעוטרת בבלטות טראצו מפעם. שולחנות בוהקים מלובן ונקיון, עם קצת פרחים. בקיצור - מעודן.

לא היינו רעבים מדי, אז הזמנו פוקצ'ה שעליה עלי תרד חלוטים ושתי ביצים, היה מצוין. הזמנו גם סלט עגבניות עם פלפלים חריפים כוסברה. מנה מומלצת בבוקר למי שרוצה לרצוח עוברים ושבים בנשימותיו. נדמה לי שאפילו צחצוח שיניים עם אקונומיקה לא מסיר את ענן הכוסברה והשום. לא נורא. הקפה היה משובח.

למקום יצא שם של מקום ברנז'אי עם שירות נורא ואוכל בינוני. האמת - לא מיני ולא מקצתה. האוכל היה מצוין, השירות היה אדיב, והאמת אנחנו שוקלים לבוא לחופש של לפחות לילה אחד במלון רוטשילד.

גם אני הייתי פעם תל אביבי
ולא ידעתי מה קורה מרדינג וצפונה
וגם אני הייתי פעם תל אביבי
ולא ידעתי מה הולך מיפו ודרומה
מי העלה בדעתו שיש עולם ממזרח לרמת גן
ומערבה מן הים

-- אהוד מנור

המגדלור

משם המשכנו לחנות הספרים. לי יש פטיש לספרים ולחנויות ספרים, לאשתי פחות. אבל גם מזגן בלחות איומה שכזאת, מנחם. נכנסנו לחנות קטנה, צפופה ונהדרת מלאה בספרים מקסימים. יחסית המון שירה, יחסית המון ספרי עיצוב וארכיטקטורה, ובעיקר פרוזה משובחת. 

המוכרת מאוד רצתה לעזור, אז איתגרנו אותה בלמצוא לנו ספר ילדים קלאסי שאין לבן שלי. משימה לא פשוט. אחרי חיפוש נרחב, יצאנו עם ספר בסדרת איתמר של גרוסמן, ועם הסיפור של הטרקטור ודוד אהרון של מאיר שלו. אני יצאתי עם המגזין "הו!". יופי של מגזין לשירה ופרוזה מביתו של דורי מנור.

תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה" (משלי, כ 29)

הספר של מאיר שלו פשוט נהדר. הבן שלי, חובב מכניקה מכונאות וציוד מכני כבר בפרט, פשוט אוהב אותו. בעיקר כשמגיעים לקטע עם שימון הציריות והג'פקות. 

כשמאיר שלו מתאר את הפעולות שדוד אהרון והטרקטור עושים, אפשר ממש להרגיש את העושר של העברית בכל מה שקשור לעולם החקלאי. 

הטרקטור ודוד אהרון מובילים, מכסחים, חורשים, משׂדדים (מחליקים את האדמה), מזבלים, קוצרים, וגוררים. תענוג.

הקצה העליון, מבחינת ילדים חובבי צמ"ה, הוא מוזיאון הטרקטורים בעין ורד. כל מי שיש לו בן זכר הקטן מגיל 10, חייב ביקור במקום. 

פה קבורים כל הרחובות של תל אביב

טיטינה, הוי, טיטינה! חזקי והתגברי נא, תקחי דגמא מצינה אשתו של דיזינגוף.
-- חיים חפר

אני אוהב להיכנס לבית הקברות ברחוב טרומפלדור. זה המקום בו "קבורים כל רחובותיה של תל אביב" כמו שאומר גיל. אני רוכב בטיילת, סוטה מעט ומטפס במעלה הרחובץ מחנה בכניסה ומסתובב. לפעמים מצלם, לפעמים מתעניין. 

מה זה מתעניין? מתיישב ליד הקבר, וחופר קצת עם הסמרטפון באינטרנט. 

הבחור הזה למשל, ברוך קוריכמן, אני למד מכאן שהוא נרצח בפרעות ב-1924, ושהיה לו אח שעסק במקורות מים ונרצח על ידי הפאדיון ב-1956 בקיבוץ ארז.

 או הבחור הזה, שהיה מנצח תזמורת מכבי תל אביב.

או למשל המצבות המסקרנות הללו:

מתברר שמשפחת פלמן שתלה את הפרדס הראשון בתל-אביב היכן שנמצא היום המבנה של עירית תל-אביב. הפרדס נקרא על שם אבי המשפחה, "גינת דוד", אשר נפטר שנה אחרי שתילת הפרדס. האלמנה הצעירה החליטה להמשיך במפעלו, פרדס ענקי שהשתרע בריבוע התחום בין אבן גבירול, פרישמן, שלמה המלך וארלוזורוב. את הסיפור המלא והמעניין אפשר למצוא כאן.

קטעים שלמים מבית הקברות כנראה קרסו או שקעו, ולכן נבנה מעין רציף עץ מעניין שאפשר להלך לאורכו. כמו שאמרתי, חוויה סוריאליסטית. אם בית הקברות הזה היה שוכן בפאריס או בלונדון, אני משער שהון אנשים היו פוקדים אותו, אך מאחר והוא כאן, הוא יחסית לא מתוייר.

מתה אשתו של

לפני כשנתיים, בעקבות ראיון שנתן המשורר נתן זך ובו הוא השמיץ את "האח הגדול" החליטו בהפקה לשים אותו ללעג, ובשיעור ספרות כחלק ממשימה, לימדו את השיר "מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי". השיר מורכב מ-2 חלקים. החלק הראשון, רובו סתום ומתמקד במשחקי מילים:


מתה אשתו של המורה למתימתיקה שלי.
אבוי לאשתו של המורה למתימתיקה שלי.
אבוי למורה למתימתיקה שלי עצמו.


מתה אשתו של המורה שלי למתימתיקה.
אבוי לאשתו של המורה שלי למתימתיקה.
אבוי למורה שלי למתימתיקה עצמו.


מתה אשתו
של המורה שלי למתימתיקה
אבוי לאשתו 
של המורה שלי למתימתיקה
אבוי למורה שלי למתימתיקה
עצמו


החלק השני, שנכתב 40 שנה אחרי, מטיל אור על השיר:


מתה אשתו של המורה שלי למתימתיקה 
מת גם המורה למתמטיקה עצמו
מתה המורה לטבע
מת המורה לספרות
מת המורה להסטוריה
מתה המורה לאנגלית
מת המורה לכמיה
מת המורה להתעמלות
מתו מנהל ומנהלת בית-הספר,
אלן ויאיר כ"ץ,
אסור להסתכל לאחור. 


מאוד קל לשים את השיר ללעג, אבל במבט שני ושלישי, זה מתחיל לסקרן. מי הם אלן ויאיר כ"ץ? 


ד"ר יאיר כ"ץ הקים באמצע שנות השלושים את "ה"בית הספר של היקים בחיפה - "תיכון חוגים". בית ספר זה, שהורכב מכיתות קטנטנות, ומכאן השם "חוגים", של עולים חדשים מגרמניה, גידל את מלח הארץ לעתיד. העולים, שהבינו שבמסגרות הקיימות של כיתות גדולות, ילדיהם לא יקבלו את החינוך הראוי ויתקשו בלימוד העברית, בנו מסגרת של "חוגי העשרה" קטנים, שבמסגרתה יכלו הילדים ללמוד. בבית הספר לימדו אושיות כמו ד"ר ברוך קורצווייל, חוקר עגנון הנודע. על תלמידי בית נמנתה גם דליה רביקוביץ המשוררת, ואישים כמו פרופ' יוסף קוסטינר, השופטת יהודית צור, והמשורר אברהם זיגמן. 


אחרי מותה של אלן כ"ץ, שניהלה את בית הספר לאחר מותו של יאיר, בית הספר הפך לתיכון עירוני.
מי שרוצה להבין על מה נתן זך מלין, מספיק לקרוא את כותרת הכתבה הזאת או זאת.

חוץ מזה נראה לי שהחורף והאח הגדול מיצו את עצמם. זמן טוב לעזוב.

ואם כבר בענייני "האח הגדול", אז הנה דוד אבידן מקריא את השיר הנפלא שסער סקלי צוטט. "יפוי כוח".

בוקר בארץ הכלניות

אתמול החלטתי לצאת לבדי לסיבוב בבארי. ממש בא לי לראות את הפריחה, הכושר הגופני שלי די הידרדר ולרכוב עם אחרים ממילא מסתכם בלפגוש אותם בהפסקות, וממש בא לי לצלם, אז מה רע בלבד?




זה התחיל בקור נוראי של 6 מעלות. השמש השקרנית בקושי הציצה. היחידים שראיתי היו חיילים בבט״ש והכלניות.




פריחה כל כך יפה לא ראיתי מעולם בבארי. מלא פרחים סגולים וצהובים וורודים, שלא לדבר על רצף הכלניות. יפהפה.




הסינגל עצמו מהודק כמו שצריך, המסביב מוכן לקלוט את אלפי המבקרים בסוף השבוע.




את הסיבוב קינחתי ביער שוקדה שליד קיבוץ עלומים, ובקפה טוב בסגפרדו שבצומת סעד.
הנגב עכשיו בשיאו, שווה לרוץ ולהנות.

המלצה חמה
הכתבות של איתי ורד בערוץ 1. הכתבה שלו על עמק יזרעאל, פשוט מרהיבה. עושה חשק לקום ולנסוע לגליל התחתון.

- Posted using BlogPress from my iPa

שלום נעורים

לפני כחודשיים, אני מקבל sms לחוץ מבן דוד שלי. על המסך כתוב: ״יש איחוד של מינימל קומפקט,רוצה כרטיסים״. רוצה זה understatement. חושק, מתהווה, חולם על, נשמע יותר טוב.

הזמן עובר, אני חורש את הדיסקים שלהם, מנסה להבין האם האהבה עדיין כאן. היא בהחלט כאן.
הקול העמוק של סמי, הזיוף העדין של מלכה, ובעיקר חפירות הגיטרה של סחרוף.

תהליך מוזר עובר עלי בחודשים האחרונים. התייאשתי ממוסיקה חדשה. הרדיו מלא ב-  R&B מסריח, שזה כמו מוסיקה מזרחית בהפקה יותר יקרה. כשאין את זה, אז משדרים מוסיקה מזרחית. כמו שאין סיכוי שבעולם שמישהו יעלה בדעתו לכפות על מסעודה משדרות לאכול גפילטא-פיש (כאילו שאנחנו אוכלים את זה), אין סיכוי שיכפו עלי את השיט הזה. אז נטשתי את הרדיו. שומע רק יומני חדשות ותוכניות ספורט. על המוסיקה החדשה לומד מהרשת. בלוגים, בייסקמפ, טוויטר ופייסבוק. בטוח רצים עכשיו להיטים שמעולם לא שמעתי.

בגיל 43 אני חושב שאני מכיר מספיק חומר בשביל להנות ממנו עד סוף חיי. לד זפלין 1, וואלסים של שופין, או נירוונה לעולם לא נמאסים עלי.

מינימל קומפקט בשבילי זאת אגדה. החבורה הזאת של סמי, ברי, רמי, ומלכה הייתה הפינה האפלה של הילדות שלי. השאחרים רקדו ליונל ריצ'י, הזילו ריר על הזמרת הצעירה מדונה, וריירו על חברות שלהם תוך כדי הצמדה ב"לחישה זהירה" של ג'ורג' מייקל. אני לעומת זאת לא למדתי, התחלתי לעשן, ושמעתי את one by one שוב, ושוב, ושוב, ושוב. מיזוג גלויות בשבילי היה Babylon tower, אנגלית למדתי מ-"It Takes a Lifetime. ואז יצא Next One Is Real שפשוט שרף את כל המועדונים בתל-אביב. את כל דמי החנוכה שלי שרפתי ב"בית התקליט" על ה-12" הצהוב עם To Get Inside. בקיצור, אפשר להגיד שבמידה מסויימת אהבתי אותם בלשון המעטה.

יבשו אותנו שעה חצי. אי אפשר היה לחמם ברבעק?

אנחנו מגיעים להופעה. קודם כל פתחו את הדלתות ב-9:00, אבל ההופעה עצמה התחילה ב-10:45. שעה ארבעים וחמש זה המון זמן למנגלינג. בעיקר כשאין הופעת חימום. מה זה המון זמן? התייבשנו. במקום לעמוד עם ההמון, הלכנו לאכול המבורגר ב"אגדיר". הזדקנו, כאמור.

עשרא ורבע אנחנו בפנים. הקהל מורכב מבני 20-30 ששמעו עליהם, ומבני 40-60 שזוכרים אותם. הציפיה הארוכה, הבירה במחיר מופקע, החולצות היקרות, והצפיפות נשכחים בשניה שהבס של מלכה עם האקורדים המפורקים של ברי מתחילים את to get inside. סמי נראה כמו סבא שלי, מלכה עדיין מזייפת, פורטיס כבר לא משוגע ויותר מזכיר במראה את אביו פקיד העיריה, ורק סחרוב נשאר אותו דבר. ברי מנגן על איזה מקלדת עתיקה, אבל כל כך יפה. הפריטה של פורטיס ושלו נשארה מדהימה. ואפילו פורטיס מתחיל קצת להתנדנד. בצד, קולין, בעלה של מלכה משחרר לופים על אפליקציה של קורג לאייפד. מה עוד צריך בחיים?

מינימל קומפקט באייפון. והיו עשרות כאלה

הלואי והסאונד היה באיכות של התאורה. קצת ביאס

סוד הדברים הפשוטים

האופניים הללו עלו לי כעשירית מאופני ההרים שלי. אופני עיר פשוטים,עם כסא לתינוק. אני מנסה לחשוב עם איזה אופניים נהניתי יותר. בשנה האחרונה, כל שבוע יצאנו לפחות פעם אחת לסיבוב בפארק או לאורך גני העיר. כשאנחנו עוברים ליד גן המגינים, והקטן מצביע ואומר תותח! בום בום או כשעוברים ליד הקטר שאפשר לטפס עליו והוא מזהה אני מבין שבעצם אני לא רוכב איתו, אלא אני נוטע בו זכרונות ילדות, ובעוד 20 שנה או 30 שנה, כאשר הוא יעבור כאו, הוא יזכר באותם מקומות וטיולים. במשך שנה וחצי אני גדלתי אצל סבא וסבתא שלי בשכונת ביצרון בתל-אביב. עד היום כאשר אני עובר ליד גינת ההשכלה, ממש בא לי לבכות מרוב געגועים. 

הבוקר רכבנו ביחד למעון. בדרך יש לנו ריטואל די קבוע של חיפוש כלים הנדסיים (טרקטורים וכאלה), משאיות, אתרי בניה ומכוניות יפות. על כל חתול הוא מצביע, על כל דבר שאני מצביע, יש לו מה לומר. לפעמים, כאילו בלי כוונה, אני מאריך את הדרך. המעון יכול לחכות. אנחנו מסתכלים על חילופי העונות, העשב שהופך לירוק, המדרכות הרטובות בחורף, והבוהקות מחום בקיץ. החנויות שנפתחות ונסגרות (הוא מזהה יותר מהר ממני עסק חדש). האוטובוסים הרועשים, והכל תוך כדי שירת שירים מורכבים כמו "עוגה עוגה" או "רוץ בן סוסי". לאחרונה, הוא התחיל ללמוד את הספרים שאנו מקריאים לו בעל-פה. אז תוך כדי רכיבה למעון, אני מקשיב לו מספר לי "מי לא מכיר את אופיר..אופיר אוהב לנגן ולשיר". קסם.