יש רכיבות קשות שפשוט בא לך ללכת לישון אחריהם,אתה מותש ברמות בלתי סבירות ומרגיש מרוקן. יש רכיבות שאתה מרגיש פספוס, חסר משהו. אולי עוד עליה עוד סינגל חביב. משהו. ויש רכיבות שקרובות לשלמות – רכיבות מספקות שמטעינות אותך באנרגיה שמספיקה לפחות לשבוע.
בשישי הייתה רכיבה כזאת.
הכל התחיל מבקשה של פרנקו. פרנקו הוא אחד האהובים (אולי הכי). מאלה שלא מדברים אלא עושים. וכל דבר שהם עושים, הם מצליחים לשלב סטייל עם צניעות.
פרנקו ביקש ממני לפני זמן די רב לארגן רכיבה לחבורה שלו במסלול הכל כך אהוב באיזור זנוח, בר גיורא, מטע. בקיצור עוד ורסיה של סדרת מסלולי "הזונחת" שאחד מהם נתן מוביל גם לעין סיפלה. אני לעולם לא יגיד לו לא. ישבתי וטחנתי מפות כמה ימים. סידרתי את העליות והירידות כך שגם לרוכבי 6" ומעלה יהיה סביר. הוספתי את הסינגל של שביל ישראל, ושביל קיסר ועוד סינגל נחמד לסיום, ויאללה לדרך.
תכננו להיות 5-6 רוכבים. פרנקו יביא את השלישיה שלו, ואני עוד 2-3. מהון להון זה תפח והפכנו ל-15 רוכבים.
השביל הזה מתחיל כאן
בין סניף בנק למעין
לא סלול, לא תמיד מסומן
השביל הזה מתחיל כאן
שש וחצי בבוקר, אנחנו מתאספים ברמת בית שמש, אחרי שאספתי בשש את נתן מלטרון. מתחילים בגלישה מעצבנת בכביש לכביש המוליך לזנוח, ומשם כק"מ לאורכו, עד שנפנה לשביל החולף ליד המחצבה ויוליך אותנו לנחל זנוח.
אני די בהתחלה, מושך קדימה עם רן ציפורי. רוכבים ומקשקשים. האינטרנט זאת מדיה כזאת מחורבנת. לפני שנתיים היו לי חיכוכים עם החבורה הזאת. יואב, היה מפרסם כל יומיים צילומי קפיצות בפורום הטיולים וזה היה מביא לי את הסעיף. קשה להסביר למה זה כך, אבל אני אנסה. כשאתה נמצא בתוך סיטואציה, וחווה את הקפיצה או מה שזה לא יהיה מהצד או כמשתתף זאת חוויה. כאשר את רואה את הצילום זה מחזיר אותך לחוויה. הערך של הצילום הוא לא אומנותי בכלל אלא סנטימנטלי. כאשר אתה מסתכל על הצילום, אתה נזכר בקושי, באדרנלין, בחברים באווירה. כאשר מישהו מבחוץ רואה את זה, זה לא ממש מזיז לו. זה הציף את הפורום וביאס את התחת. לא הייתי מתעצבן אם היו שמים תמונה, שתיים, ומפנים לגלריה. במקרה כזה – מי שאוהב – בכיף "שיתגנלר" כמו שאומרים ב"גרופי". זה הגיע לריב און-ליין ופחות או יותר התפצלה משם קומונת AM.
בזמן האחרון האוירה קצת יותר מפוייסת, ואני מקפיד להזמין חברים משם לרכיבה עימנו כל שבוע.
יוצאים לדרך. גולשים במורד הכביש ומתגלגלים לכיוון צפון. פונים מזרחה, ומתחיל טיפוס איטי איטי לכיוון נחל זנוח. אני מקדימה בהתחלה עם רן ציפורי, אבל נעצר לבדוק משהו בהילוכים, ונשאר מאחור יחד עם דייגו. את דייגו אני מכיר עוד מימי הטיולונה העליזים. אנחנו מעלים זכרונות ומקשקשים.
המגינים, שמחוברים לגב, נופלים לי. התיק היה ממש לא מאורגן. הייתי כל כך טרוד בדברים אחרים שפספסתי את זה. באין ברירה, אני לובש אותם, וממשיך בינתיים השיירה בורחת לי. ההילוכים ממשיכים לזייף. אני מטפס את כל הדרך בפלטה האמצעית. זה עונשו של מי שלא מתחזק את האופניים כמו שצריך. אני אחטוף על זה יותר מאוחר שוב. מרוב אופני כביש, הזנתי את הסנטה קרוז. ייסורי המצפון מכים בי.
פונים צפונה ומתחילים לטפס בסרפנטינות כביש לכיוון בר גיורא ובר-בהר. גולשים מעט ונעצרים למנוחה.
הח'ברה מחכים לי, ואני מתבאס שדווקא בכושר מספיק טוב שמאפשר לי לא להשתרך, אני מתעכב בגלל דברים אחרים.
עוצרים למנוחה קלה ב"עין אוזן" – אנחנו מתבדחים שזה המעיין המרוקאי הראשון בארץ.
טוב, ממשיכים. עוד עליה די קלה ואנחנו בבר-בהר. עדיין סגור. יותר נכון בתהליכי פתיחה, אבל לא מוכנים עדיין למכור לנו לינונענע. לא צריך. בתמורה, אני אעדכן את המסלול כך שלא נגיע לכאן בפעם הבאה. אין סיבה.
חובשים את המיגון, ורוכבים כק"מ בכביש מסביב להר-גיורא. אני מגשש, מנסה להתחבר לשביל ישראל שיורד למטע מהח'ירבה. לוקח קצת זמן, ומעט חריקות של החברים, אבל מצליח.
אנחנו מתפצלים ל-2 כוחות – "כוח פרנקו" - שירד בשביל ישראל הטכני מאוד עד למטע", ו"כוח השאר" שירד איתי בסינגל פחות טכני אך יותר ארוך.
אנחנו רוכבים על הסמ"ש השחור ומתחילים בירידה כמעט עד עין אוזן. השביל הולך ונהיה צר עד שהופך לסינגל שהופך לסינגל טכני מאוד. המון מסלעות, מדרגות. בקיצור כיף אמיתי. אני נהנה מכל רגע. נתן, שעליית מסלעות זה הקיק שלו, חוגג.
ככה כחצי שעה, עד שמגיעים למטה. השביל מסתיים בהריסות כפר ערבי נטוש, ובעין מטע. בעין מטע יושבות מספר בחורות, קוראות ספר וממתינות. אנחנו משתדלים לא להפריע.
מתחילים להגיע הח'ברה. מרוצים משהו. ארוחת פירות יבשים ואנחנו מתחילים בטיפוס המייגע האחרון. אני מטפס עם איוון שקצת עייף. הטיפוס קשה אבל לא כמו בשנים קודמות. כלומר, קשה אבל זורם. עובדים, וזה עובר. לפחות יש הרגשת שיפור.
בשביל קיסר למעלה, חלק הולכים לראות את הפסיפס בח'ירבת חנות והשאר יורדים.
לקראת סוף החלק הראשון, אני מרגיש שהבלמים שלי, בעיקר האחורי לא עובדים. אולי הרפידה לא טובה. ויתרתי על החלק השני של קיסר וחיכיתי לכולם למטה בבית הבד.
מתחילים להגיע אחד אחד. כולם שטופי אדרנלין. חלק מחליטים להשאר, ולשלוח נציג להביא את הרכב ולעשות עוד הקפצה אחת לפחות. אנחנו מוותרים וממשיכים. מעט רכיבה על הכביש, פניה לכיוון זנוח, ואז פניה שמאלה לשביל ישראל. עוד סינגל ארוך ונחמד לסיום. באמצע הסינגל אני קולט שהשחרור מהיר בגלגל האחורי שלי נפתח לחלוטין, אני סוגר אותו והבלמים חוזרים לחיים.
הסינגל נגמר ממש בפתח של הרכב. עוד יום של כיף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה