here we go again

למעלה מחודשיים שלא הייתי במענית. הקיבעון של צחי למקום, עשה לי אלרגיה למקום וכנראה לא בצדק.

תכננתי לרכוב בבית אורן והאוניברסיטה, אבל זה לא יצא. צחי היה לחוץ על הזמן, האחרים היו עסוקים בשלהם, אז שיהיה מענית.

רציתי 6:00 להקליק. התפשרנו על 6:15. זה נהיה 6:30. מליסה שחזרה מלגו-דה-גרדה הצטרפה עם כושר משופר, ויצאנו לדרך.

פעם אחרונה שהייתי במענית, עדיין הסינגלים היו מהודקים, והיה קצת ירוק. היום הצהוב שולט והדרדרת בכל פינה. אני קצת חושש מן העליות.

מתברר שאנחנו עושים את הסיבוב של הסינגל ספיד. לא יודע מה זה אומר, חוץ מהעובדה שמתחילים במישור ולא בעליה המדורדרת. מתברר שזה עושה לי טוב (או טוא-הב). בכלל בזמן האחרון אני נכנס לאט. לוקח לי כמעט שעה להתחמם. בשעה הראשונה אני המום והלום. חוצים את הכביש, נכנסים לשביל הרחב. שער בקר חדש בשבילי. כנראה שבאמת לא הייתי פה הרבה זמן.

רוכבים בשביל הרחב, מזרחה, ואז נכנסים לסינגל מישורי שלוקח אותנו עד למעבר של כביש 6. בינתיים לא רע. טיפוסון מן המעבר, ומתחיל הסינגל הארוך שרק אלוהים יודע איך קוראים לו - נדמה לי ש"קוקה" או "חריש". אנחנו מחליטים לוותר על גבעת הזאבים הפעם, ומטפסים שוב חזרה ב"חריש" או "קוקה".

חוצים את הגשר ומתחיל טיפוס קצר ואכזר ומלא דרדרת. הפעם זה הולך די קל. אני מופתע. בכלל אני מצליח לשמור על דופק סביר רוב הרכיבה וזה נחמד. חוצים את היער עם הסינגל ויורדים לנחל, מתחילים את רצף הסינגלים הדרומי. עולים יורדים, עולים יורדים. בעליה השניה, אני מנסה לטפס על מדרגת סלע בגובה כחצי מטר - שבעים סנטימטר, אחרי החלפת הילוך חפוזה. זה נגמר בשרשרת קרועה. תיק תיק מחליפי לחוליה מהירה.

עוד סיבוב, עוד ירידה, עליה בסינגל שבדרך כלל אני יורד אותו. עד כה סבבה. מתחילים לחזור חזרה. טיפוס קשה מנחל נרבתה, עוד קצת סינגלים בדרך חזרהץ

8:30 כבר היינו ברכב אחרי 20 ק"מ, 330 מטר מצטבר. 9:00 אני בבית. אני מבסוט, אשתי מרוצה, מה עוד צריך?





יקירתי

על אף הקשיים, נדר הוא נדר. ונצח הוא נצח.

סיבוב שני

סיבוב שני

לא היה לי הרבה זמן להקדיש לבלוג בזמן האחרון. אני אנסה לסגור קצת את הפער.

הטרנד אצלי בזמן האחרון הוא לותר על מסלולים חדשים לחלוטין, ובמקום זה לעשות "אופטימיזציה" למסלולים כשבר רכבתי בהם – עם שיפורים ולקחים. וזה עובד לא רע בכלל.

השבוע החלטתי "לטפל" במסלול הנהדר באיזור גן לאומי הר-חרת, הסטף ונחל חלילים.

קודם כל לפני שניגשים לטפל במסלול, צריך להבין מה לא הלך טוב בפעם הקודמת. אני דברים בולטים הציקו לי בפעם הקודמת – אחרי העליה למבשרת ולעין חרת – המסלול היה סתמי עד הסטף. והנקודה השניה – שבילי הסטף. שביל אחד היה טכני מדי, והשביל השני היה מעולה – רק נגד הכיוון. את הטיפוס לעין חרת, המשכתי בעוד טיפוס חביב בסינגל שחור ומשם למחצבה ובגלישה בסינגל עד הסטף. על הנייר, נראה הרבה יותר טוב. בסטף הורדתי את השביל הטכני מדי, ובמקומו תכננתי לרכוב את השביל "ההפוך" אבל בכיוון הנכון. בשביל להוסיף קצת לו קצת נפח, הוספתי סיבוב במעיינות של הר איתן.

חוץ מזה, אני מתחיל לכתוב מסלולים לאתר "שוונג" וזה נראה לי כמו מסלול ראוי בהחלט.

ערב לפני, סער שואל אותי אם אפשר לצרף אלינו רוכב אמריקאי אורח שהוא הכיר דרך MTBR. בשמחה.

אני אוסף את דן בחמש ארבעים בקק"ל ואנו מתחילים בטיפוס למוצא. פחות הקר הבוקר מאשר בפעם הקודמת. מגיעים דוד ושמוליק שקצת מאחר, וגיל ואורי, ועמית עם שבי, וכמובן האורח האמריקאי קורט.

יוצאים לדרך. אני מצוייד ב-GPS חדש. יותר כמד דופק ומתעד לטיול מאשר כמכשיר ניווט. צעצוע חביב למדי.

אנחנו יוצאים לדרך, מתחילים בטיפוס המתון לקראת הקירות של שבע אחיות. כל הזמן חופר לי בראש שיר שאני לא מצליח לזכור את המילים שלו במדוייק. ההשראה לשיר באה מנוף מאגר בית זית בואכה עין כרם. העסק נראה כאילו הוא עטוף בשמיכה אוורירית בצבע כתום יפהפה.

הנה. מצאתי את המילים:

מישהו מרבד יניח,
על עין כרם הרדומה
ושלוה גדולה יבטיח,
לרחביה ורוממה

אני אוהב את השעה הזאת של הבוקר. הרעש היחידי שנשמע זה הצליל הקריספי של הכורכר הנלחץ תחת גלגלי האופניים. מדי פעם צפצופון קטן שמתריאה על סיבוב צפוי או דופק גבוה מדי. נביחות כלבים. חדרנו להם לטריטוריה. הנה העליה. עוברים למוד עבודה. מורידים הילוכים, קצת מתוחים. עליתי את העליה הזאת לפחות 10 פעמים. זה לא נהיה קל. אולי קצת יותר עביר וקצת יותר מהיר, אבל עדיין קשה. קשה מאוד. מבחינת השיפוע, זה לא שונה מעליות קשות בכביש. קצת הילוכי כוח, ואתה עולה. לאט אבל עולה. אבל פה זה מלווה בדרדרת, מדרגות, ומיני סלעים. הבעיה העיקרית היא באחיזה ובחלוקת הכוח. אתה לוחץ קצת יותר מדי על הפדלים, הצמיגים מאבדים אחיזה. אתה בוחר קו לא מוצלח, ומוריד רגל. אתה לוחץ יותר מדי, הדופק עולה, והכוח אוזל. בעליות ובהרים אסור להלחם. צריך לקחת אותם ברכות ובנחישות.

קראתי פעם מאמר מקסים של דניאל קרן על טיפוס הרים, וצוטט בו שיר של נתן זך שכל כך מתאים לתאר את החוויה בזעיר ענפין:

זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
אֲנִי מַתְחִיל לְהָטִיל סָפֵק
אִם אָמְנָם אֶזְכֶּה כָּאן
לָמָּה שֶׁבֵּינִי לְבֵין עַצְמִי
כִּנִּיתִי בְּשֵׁם אֹושֶׁר.

מֵעוֹלָם לֹא הֵטַלְתִּי סָפֵק.
אֵבֶל עֶרֶב רֵיק מִמִּשְׁאָלָה
מַגְנִיב לְלִבִּי אֶת הַסָּפֵק.
כָּמוֹהוּ יָדְעוּ בְּוַדַּאי גַּם
מְטַפְּסֵי הֶהָרִים הַגְּדוֹלִים
בִּרְאוֹתָם אֶת הַפיסגה הַלְּבָנָה הַמֻּשְׁלֶגֶת
וְחָזָם רֵיק מִטִּפּוּס,רֵיק מֵהָרִים.

איזו אוירה פואטית. אני שואל את אורי האם כבר טחנתי לו בשכל בפעם הקודמת עם הסיפור על גבעת האוניברסיטה. לפחות פעמיים הוא אומר. טוב, גם מכם לא חסכתי את זה בעבר. נמשיך הלאה.

שמוליק שמאחר, מתעכב. אני מחליט לחכות לו על קו הרכס של מבשרת בסוף העליה, ומשחרר את שאר הח'ברה להמשיך לעין חרת. לפחות שיהנו מן המעיין.

שמוליק מגיע מתנשף במעלה קטע הכביש הקצר, ואנחנו ממשיכים. בעין חרת החברים כבר מחכים. אנחנו פונים ימינה ומתחילים לטפס בסינגל השחור המדהים. קצת תלול אבל ;100% רכיב עם נוף מהמם. המון עתיקות, עין כרם באופק, המון ירוק. יפהפה. מסיימים במחצבה למעלה. הקפה קצרה על שביל רחב, ומתחיל הסינגל הירוק. מתחיל קצת תלול, ונהפך לרצף של סוויצ'בקים מדהימים. אני נהנה מכל רגע. הסינגל מתחלף בסינגל שמזכיר קצת את שביל המעיינות באיזור עין תמר ומתחבר בסופו לכיכר הר איתן.

עושים הפסקה לאכול משהו. מתרשמים מאופני ה-BMC פול XTR של קורט האורח האמריקאי. הכל שם הכי טוב שיש. אפילו בולמי הפוקס של הם מטופלי PUSH. בעין גסה יש שם בין 6-7 כסף. בדולרים.

נכנסים לשביל הבעל. הסינגל ברובו זורם, למעט מספר מעברי טרסות ומדרגות. אחלה של שביל. ההחלטה הייתה נכונה.

אנחנו מסיימים את השביל במעיין. מטפסים 20 מדרגות חזרה לכביש. עכשיו פה מגיע הקטע הפחות נחמד. במקור תכננתי להקיף את הר איתן – הקפה די מישורית. אבל קלטתי 2 מעיינות בפסגה שלו, ושיניתי את המסלול כך שנטפס אליהם. בלי כוונה קיבלנו פה רצף של עליות קיר בריאות. ראיתי שהח'ברה די מתבאסים. אבל זה מה יש.
סוף הזוועה. אנחנו שוב בכיכר הר איתן. חוצים את הכביש ומתחילים בסינגל הירוק להתקדם לכיוון עין צובה. זאת כבר העליה האחרונה, כבר חם ודי מתיש. חוצים בכביש את קסטל ומחלף מבשרת ומתגלגלים לכיוון חלילים.

נחל חלילים זה אחד הסינגלים היותר אהובים עלי. רובו ככולו זורם, ומאחר ואני מכיר כמעט כל פניה שלו בעל פה, אני יכול לרוץ אותו די מהר.

מה שכן, השנה הדרדרת חמורה בכל הארץ. בעיקר בהרי ירושלים. אני לא זוכר ביוני כזאת דרדרת. אולי זה בגלל שנת הבצורת. לך תדע.

מתכנסים למטה. כולם נראים די מרוצים. חוץ מבני שחטף סנייק בייט ממש בסוף. קורט, האורח נראה די מבסוט. אני כבר חולם על הכריך עם גבינת הפטה, והרד בול שלי. עוד סינגל נחמד שנגמר בחציית ביוב מסריח ואנחנו ברכב.

מצד אחד – רכיבת אמצע שבוע בנאלית, מצד שני הנאה גדולה. גדולה מאוד.

יקירתי (מחווה לאדם ברוך ז"ל, ולא רק)

שיר של לאה גולדברג. בהקדשה.

השנים פרכסו את פני
בזכרון אהבות
וענדו לראשי חוטי כסף קלים
עד יפיתי מאוד.

בעיני נשקפים
הנופים.
ודרכים שעברתי
ישרו צעדי -
עיפים ויפים.

אם תראני עכשיו
לא תכיר את - תמוליך -
אני הולכת אלי
בפנים שביקשת לשוא
כשהלכתי אליך.

מתברר שזמן הוא לא פקטור בנצח. ומה שלא היה, יהיה גם יהיה.

פינת התרבות של האשכנזי עם העיגולדים

והפעם שאלות קשות ולינקים חיוניים ברומו של עולם:

• מה צריך לעשות בשביל להשתיק את עירית לינור? בקצב די מהיר היא הפכה ליצור הכי מאוס עלי בביצת התרבות הישראלית.
  
• סנוב, כרטיסים לאיחוד של מינימל קומפקט קנית?
  
• גם לכם "מה שהיה היה" של שב"קס עושה טוב? כיף לראות את מוקי פילוני ונימי נימי שוב בסביבה.
  
• גם לכם התחשק להכנס בריצה קלה לתוך המסך תוך כדי תנופה ולהוריד לעידן אל-קפון בעיטת וולה ישר לראש. חבל על האנרגיה. ממילא הוא היה הולך לבכות לאמא.
  
• פוסט של דודו כהן על הג'ירפות. אחד ההרכבים היותר אינטיליגנטיים בארץ
  
• לרכב או לרכוב? לגלעד סרי לוי יש בלוג שווה שמנסה לענות.
  
• הבלוג של קשתית 9. מלכת אופניים אמיתית.
  

מאין יבוא עזרי?

הגיע פסח. מארגנים רכיבה בצפון. שנה שעברה היינו בתמרת השנה במשגב.

אני רואה במאגר של רז גורן מסלול שמוצא בעיני, מעט מעבד אותו ויש תוכנית. סקר בקומונה, ויום שישי נבחר כיום המיועד.

אני לוחץ על אורי להגיע מירושלים. נתן פרש לחופשת לידה זמנית, ומתפנה לי מקום ברכב.

כל השבוע חמסינים מטורפים. במכונית אני מודד 43 מעלות באיזור השרון. החזאי מדבר על ירידה משמעותית באיזור החוף, אך חם מן הרגיל בהרים. אני סומך על accuwhather שבדרך כלל מדייקים.

אנחנו קובעים בשש בצומת רעננה. בחמש שלושים וחמש אני מקבל SMS שאורי כבר הגיע. אין ברירה, יוצאים מוקדם יותר.

כביש 4, כביש החוף, קפה בויתקין, כביש 70, צומת המוביל – כבר יש ריח של גליל באויר, צומת סומך, צומת משגב. הגענו.

ההוראות הגעה שנתתי לא להיט, אני נאלץ להנחות את השאר בטלפון. יניר ודן כבר הגיעו. יניר מתפעל רגלי כלב ומארגן תה. החברים מתחילים להתכנס. יוצאים לדרך.

שי מקבל את המצלמה, דן אמור לעזור לי לנווט, טמיר גם מצלם. יש לנו אורח וחצי היום. האורח הוא דניאל, חמד של בחור שאני מכיר מקומונת AM וסינגל ספיד. החצי אורח הוא רוני שמצטרך אלינו כבר בפעם השלישית. רפי כמובן שמגיע, וערן.

המסלול פה קצת הפוך, וזה עובר לי בראש כשמתחילים. הירידות והכיף בהתחלה והעליות אח"כ. קצת גישושי ניווט, הסינגלים פה השתנו בצורה די דרמטית מאז שרכבתי פה בפעם האחרונה.

בעיר הכבול

יוצאים מן הסינגלים לכיוון הכביש. חוצים אותו לאיזור חירבת ראש-זית (שזה עברות של ח`ירבת ראס זיתון) – ארץ כבול. איזור מרתק מבחינה היסטורית. פצע פתוח בדיוני המילואים שלי עם ח`ברה דתיים מן ההתנחלויות. וזה הסיפור.

בספר מלאכים א, ה-ט מסופר על שלמה שהיה זקוק לחומרי גלם לבית המקדש. עצי ארז, ברושים, וזהב. בתמורה שלמה נותן לחירם 20 ערים בגליל. ערים אילו היו כנראה לא פוריות ולכן חירם קורא להם "ערי כבול". "ויצא חירם מצר לראות את הערים אשר נתן לו שלמה ולא ישרו בעיניו. ויאמר מה הערים האלה אשר נתת לי אחי ויקרא להם ארץ כבול עד היום הזה". שימו לב, שמצפון לטמרה, כ-2 ק"מ מדרום לאיזור הרכיבה שוכן כפר ערבי בשם – "כבול".

האם שלמה מסר לחירם חבלי ארץ בתמורה לסיוע שקיבל ממנו? ייתכן. מכל מקום, על פי הממצאים מהחפירות, היישוב הישראלי מימי שלמה נעזב ובמקומו התיישבו במקום פניקים. בגלל גובהה של הגבעה בחורבת ראש זית, הם בנו כאן את המרכז המנהלי שלהם וכאן ריכזו תוצרת חקלאית כדי לשולחה כמס לצור, הבירה הפיניקית.

סימני שריפה במצודה, המתוארכת למאה ה-9 לפנה"ס, הם אולי עדות לסכסוכים מקומיים שפרצו בין הישראלים לפניקים. ייתכן שבעקבות מאבק זה התיישבו ישראלים מחדש מעט ממזרח למצודה. מכל מקום, היישוב באתר נפסק לגמרי במאה ה-8 לפנה"ס, כאשר תגלת פלאסר מלך אשור כבש את האזור.

ועל מה הויכוח אתם שואלים? אני תמיד מנפנף בדוגמא הזאת בדמגוגיה על שמותר להחזיר או למסור שטחי ארץ ישראל. אם שלמה מסר חלק נכבד מן הגליל תמורת חומר גלם לבית המקדש, שומה עלינו למסור חלקים של ארץ ישראל תמורת שלום עם שכנינו? איך זה מתיישב עם "ולא תתנם" (דברים ז`, ב) הקלאסי?

אז ככה האברבנאל מפרש זאת:

"הנה יקשה מאד איך היה מוכר שלמה עשרים עיר, ומיעט את מלכותו, ונותן את ארץ ישראל לעממים אשר לא כדת"? (מאחר ומסירת ארץ ישראל לזרים כרוכה בכמה איסורי תורה).

ותשובתו: "ולכן אחשוב אני, ששלמה... אחרי שכלה את כל מלאכתו, ראה לתת לחירם עיירות מארץ הגליל, לא שישתעבדו העיירות ההם לחירם, ולא שיהיה אדון להם, וישתעבדו בם ישראל הדרים בהם אל מלך צור, כי יהיה שלמה בזה עובר על מצות התורה. אבל היה ענין המתנה, שבאותן העיירות יגבה בכל שנה ושנה החיטים והשמן שהיה נותן (שלמה) אליו, יהיו אם כן הפירות לחירם, ומשפט הערים ואדנותם יהיה לשלמה...

והנה חירם יצא לראות את הערים ההם, רצונו לומר: אם יוכל להוציא בכל שנה ושנה מהם חיטים והשמן אשר נתן לו שלמה, "ולא ישרו בעיניו", כי נראה לו שלא יתנו אותן העיירות כל כך חטה ושמן. ולכן קרא אותן "ארץ כבול", שענינו - ארץ שאינה עושה פירות, כמו שפרשוהו חז"ל. (מסכת שבת דף נ"ד ע"א). הנה היתה המתנה בפירות לא בקרקע בארץ".

כלומר, לשיטתו של האברבנאל, שלמה בעצם מסר את תנובת/תפוקת המקום ולא את המקום עצמו – רק את תוצרת השמן, והחיטה. כלומר "משפט הערים" (כלומר זכות השיפוט) "ואדנותם" (כלומר הריבונות) - נשארו בידי שלמה. ומכאן אכזבתו של חירם מתנובת המקום.

קצת כביש ואנחנו פונים בסמ"ש הכחול לתוך ערוץ נחל חילזון. במקום עצי זית מדהימים בני אלפי שנים.

נגמר החלק הכיפי. אנחנו מתחילים בטיפוס קשה שהופך לקשה מאוד לאורך קניון נחל שגור הידוע כקניון בית הכרם. לפי האנציקלופדיה:

"נחל באורך כ-9 ק"מ במרכז הגליל התחתון. ראשיתו בבקעת בית כרם, ומכאן הוא יורד לדרום-מערב. מצומת כרמיאל-מערב נמשך הנחל מערבה, וכ-2 ק"מ ממערב למג`ד אל-כורום הוא מתחתר לקניון מרשים שאורכו כ-2 ק"מ. קניון נחל שגור הוא שמורת טבע (שמה הרשמי הוא שמורת נחל גמל, על שם הר גמל שמצפון לה), ששטחה 130 דונם ובה חורש ים-תיכוני מפותח. הקטע הקניוני מסתיים בנקודת מוצאו של הנחל אל מישור חוף עכו, ומכאן נמשך הנחל בערוץ רדוד עוד כ-800 מ` לדרום-מערב, ומתחבר לנחל חילזון כ-2.5 ק"מ מצפון-מערב לכפר שעב."

דבשת יותר גבוהה מהר גמל

מתחיל להיות חם. זה לא טוב. עדיין מוקדם מדי. אני ויניר עוברים להליכה במעלה הקשה. אני חושב על כך שאנחנו רק בשליש הראשון של העליה הראשונה מבין שתיים. קצת מייאש.

אנחנו מתבדחים על גובהו של הר גמל שנראה מצפון לנו. מה שהחברים לא יודעים, זה שהר-גילון אליו אנו מטפסים, גבוה יותר ב-24 מטר מהר גמל. בסוף הטיפוס נגיע לישובים המקסימים "צורית" ו"גילון". גילון – על שם ההר,
צורית על שם הצמח. שמו המלא "צורית גבוהה" וכמה שזה נכון. בשתי שליש העליה, לפני חציית הכביש נעצרים במצפה. אוכלים פירות יבשים של "ששון הקולה".

ממשיכים בעליה לפסגת הר-גילון. יש שיפוע אבל פחות מורגש. יניר נראה מותש גם פיזית וגם מנטלית. מגיעים לפיסגה, ומתרכזים בחניון ההסעות של הישוב. חלק מן הקבוצה מתעכב. מתברר שנקרעה לדן השרשרת.

אנחנו משקיפים מלמעלה על השלוחה שהישוב שאהב יושב עליה. אנשים מתרשמים שזה נראה מן הגובה הזה כמו צילום לוויני בגוגל EARTH. גם השיפועים בעליה עושים עליהם רושם די קשה. אני היחידי שיודע שנצטרך לרדת עד למטה ולטפס את כל הדבר העצום הזה מחדש. אני שותק. יותר טוב לא להכניס דהמורליזציה.

אנחנו חוצים בשביל נחמד מאוד את הישוב, יורדים קצת ומחפשים את הכניסה לסמ"ש הירוק. איזו מכה. עבודות פיתוח פשוט מחקו חלק ממנו ואנחנו לא ממש מוצאים כניסה. פה אני עושה טעות ניהולית מבאסת. חלק מהרוכבים מדבר עם קבלן הפיתוח והוא מפנה אותם לשביל אחר שאמור להתחבר לשביל האמור. אני קונה את זה מבלי לוודא במפה. השביל מתחיל בירידה תלולה ונהדרת שמביאה אותנו פחות או לחצי הגבוה ולגדר. מה מכאן? מתחילים להתייעץ. דן ויניר מתייאשים ומחליטים לחתוך דרך הכביש מבלי להתייעץ. אנחנו מחליטים לרדת באיזה סינגל חזירים עלום. זה לא כל כך נורא ואחרי 10-15 דקות אנחנו למטה בערוץ של נחל חילזון באמצע מטע הזייתים העתיק.

מאין יבוא עזרי?

יש השלכות לירידה הזאת. קודם כל מבחינה מוראלית זה די שובר אותי. אתה מטפס כל כך הרבה, בונה ציפיה לסינגל ארוך ארוך עד לשורשים ובסוף יורד ברגל. זה נותן תחושה לא נעימה של לאכזב את החברים. לדניאל יש פנצ`ר ואנחנו ממתינים שיתקן. חם לי משהו לא נורמלי. גמרתי את המשקה האיזוטוני בתקווה שיתן לי קצת כוח לטפס. אני מחליט לצאת קדימה לפני שיסיימו לתקן את הפנצ`ר. ממילא אני משתרך מאחור, כך לפחות אקח פור של כמה מאות מטרים ואקצר את הזמן. רפי מחליט ללוות אותי, אולי מחשש מן הכפר הערבי הסמוך. לשי יש מכשיר עם המסלול, אז יהיה בסדר.

אחרי כמה מאות מטרים של טיפוס אנחנו נעצרים בצל לנוח. חם רצח. כבר אין לי כוח ועדיין לא התחלנו את הדבר האמיתי. 3 דקות מנוחה והם מגיעים. אני ממשיך לטפס באיטיות. מחכים לי בכל פיצול. אילו הרגעים בהם המחשבות רצות. אתה מנסה להבין למה בכלל טרחת, ומה עבר לך בראש כששרטטת את המסלול, ובכלל הספורט הזה לא בשבילי. יש לי רגליים קצרות, עודף משקל דרסטי. למה זה טוב? יכולתי לשבת עכשיו באיזה בית קפה משובח וללגום איזה אייס-שקר-כלשהוא, להסתכל על הנוף האנושי ולהנות מן החיים. במקום זה קמתי ברבע לחמש, נסעתי כמעט שעתיים. זה לא יאומן איזה סבל הבאתי על עצמי ומרצון.

שיר של גבסו עולה לי בראש. הנה מצאתי את המילים שלו:

עובר אני כעת בין נופים חדשים
הצעדים הם נעשים כה איטיים
מה יש שם שאין פה שאל אותי עובר
מה בלב אתה שומר
קשיש העיר כשעל גבו מונח כל עברו
מביט סביב ומחפש את עולמו
כשהווה כל כך קשה

לא אומר דבר, ארים ראשי אל המחר
ארים ראשי, אשא עיני אל ההרים במרחקים
וקולי ישמע כזעקה, כתפילת האדם
וליבי יקרא מאין יבוא עזרי

- ארים ראשי, שי גבסו

מאין יבוא עזרי? השיפוע מחמיר ואני עובר להליכה. כפות הרגליים כואבות לי. רק בפרסומות של אדידס נעליים דו שימושיות מתאימות להליכה של יותר מ-15 מטר. אני נותן מציצה מהצינור שתיה ורעש מוכר ולא חביב של סוף השקית נשמע. אואו..הלכו 4 ליטר. מה עכשיו? יש עוד לפחות שעה פלוס. מגיע לעצירה הבאה. אורי מנדב לי בקבוק קטן של מים. אני מפרק 750 CC בשלוק. ועדיין בא לי למות. לא מצליח למצוא את הכוח. כנראה שרואים את זה על הפנים שלי, וטמיר מציע לי ליווי. יש לו המון סבלנות והוא מדרבן אותי. גלוסקין מתקשר ומציע לקחת את מי שרוצה ברכב. אני מרגיש כמו מתמודד בהישרדות, תלוי סובל וגיא זוארץ מציע לי שקית עם סוכריות. בשלב הזה אני עובר לשלב האשראי. אני מבטיח לעצמי הבטחות בתמורה לסיום המסלול. מנהל סוג של משא ומתן עם אלוהים. אקפיד על תזונה נוכונה, אהיה יותר איש משפחה. כל מיני קשקושיים הזויים כאלה. העיקר שהזמן יעבור וזה יגמר. אני נזכר במסעות בצבא. שם באמת הגעתי לקצה גבול היכולת ברמות כאלה שישינתי בהליכה. אני זוכר פעם אחת שירדנו במקום באמצע מסע ומצאתי את עצמי מנמנם לבד כמה דקות והשאר המשיכו. האדרנלין שלרדוף אחריהם החזיק אותי ער הרבה שעות.

כל הזמן מתרוצץ לי בראש שיר הזוי לחלוטין של זמרת איזוטרית בשם קימיה דאוסון (Kimya Dawson). השיר הוא מתוך סרט חביב למדי עם ג`ניפר גארדנר בשם ג`ונו. השיר הוא בסגנון פולק ילדותי כזה עם קול מתוק ומושר במקביל עם דילאי. כלומר היא שרה את השיר ו-2-3 שניות אחרי השיר מושר במקביל..די ביזארי – אבל המילים משכו אותי:

Joey never met a bike that he didn`t wanna ride

And I never met a Toby that I didn`t like

Scotty liked all of the books that I recommended

Even if he didn`t I wouldn`t be offended

שווה לקפוץ ל-MySpace שלה ולשמוע את LOOSE LIPS.

מתחילים לראות את הסוף. עד שלא אראה את המכונית בעיניים – זה לא יעזור. הבתים באופק. עוד 10 דקות של סבל, ואנחנו מגיעים.

קצת בלינקים

• מה ההולנדים חושבים על האיסלאם – תמונות קשות ולא מעודדות
• הבלוג של גלי וישטיין – מומחית לאיינשטין
• שמועות, חלקן מצוצות מן האצבע על אפל
• מבוא לגישה האינטגרלית של קן ווילבר

מסע בשביל ירושלים – בין מבשרת ציון למאיר הר-ציון

והרכיבה הפעם – בעקבות שביל ירושלים. לפחות החלק המערבי שלו.

שביל ירושלים הוא שביל מעגלי באורך 38 ק"מ שמקיף את העיר העתיקה בירושלים ומתחבר לשביל ישראל. ע"פ אתר הויקי המתאר אותו, השביל מתחיל בחניון עין חנדק ומסתיים בסטף.

השביל מסומן בשילוט יחודי בצבעים כחול-זהב-כחול בתוך ירושלים ובסימון דומה בצבעים כחול - זהב (בעיקר בתוך העיר) בסימון שבילים בצבע כחול וקטעים קצרים בשחור(שביל הצוקים וליד הר חרת) ובירוק (הר חרת).

אני החלטתי להתמקד בחלק המערבי שלו.

קבענו לשש וחצי בחניה הקבועה על יד מסעדת בלאק-סטיר. עדיין קר. אפילו מאוד. למזלי אני מחזיק ג'רסי ארוך לגיבוי בתא המטען.

יוצאים לדרך, חוצים את הכביש ונכנסים לשביל. הקבוצה מפוצלת, וחלק עולים בשביל הלא נכון, והמעט יותר תלול. אנחנו נפגשים במעלה הסרפנטינות.

העליה קשה. אפילו קשה מאוד. היא מקבילה לעליה בכביש המעונה "שבע אחיות" רק עם עוד דרדרת ןפחות סרפנטינות. הדבר היחידי שמנחם ז הנוף המרהיב של אגם בית זית. יש בו עדיין מיים, והוא מכוסה במין שמיכת ערפילים כבדה. השמש קורנת, והציפוי הערפילי מנצנץ. אנחנו עוד נתגעגע לקרירות הזאת.

נפגשים בקו הרכס. השביל מקיף את מבשרת., ונקרא במפתיע "שביל עוטף מבשרת". בת'כלס זה שביל 4X4 עם נוף יפה. לפי החברה להגנת הטבע: "שביל "עוטף מבשרת" הוא שביל הליכה בטבע שהוכשר ע"י המועצה המקומית "מבשרת" ומשפחת הרלינג אשר בחרה להנציח את זכר יקירתם, שהיתה אשת טבע וטיולים בנשמתה, בדרך מקורית.". השביל מתחבר לשביל "סובב הר חרת". למעשה לשביל הזה יש המון שמות כמו: "צופה עמק בית זית", "עוטף מעוז ציון". בקיצור בונים רשת שבילים המקיפה את האיזור. פעילות מבורכת, אין ספק.

"ירוקת חמור ודלעת יונית ואכלים טהורים", אהלות, ח', א'

אני מבחין בצמח שכיח עם עלים בשרניים מאוד ופרי מוזר – מעין מלפפון קוצני, ושואל מהו – התשובה: ירוקת החמור. לחמור יש ירוקת? מה זה הצמח הזה. הלכתי לחפור קצת ברשת. ירוקת החמור - ECBALLIUM ELATERIUM. לפי ויקיפדיה:

"ירוקת חמור מצויה היא צמח ממשפחת הדלועים הגדל במקומות אשפה פורח בקיץ. פרחיו צהובים ופירותיו עסיסים כשהפרי מבשיל ניתק החיבור שבין העוקץ אל הגוף הפרי והציפה שבתוך הפרי ניתזת ומפיצה למרחוק את הזרעים שבציפה."

מתברר שהצמח רעיל מחד, אבל משמש לרפואה טבעית במקביל. הוא מועיל לטיפול בצהבת, לקטרקט על העין, לנוזלים המצטברים בדרכי הנשימה, לדלקות אוזניים ולעצירות.

על מנת לטפל בכאב ראש, סוחטים את מוהל הפרי, מטפטפים שתי טיפות מהמוהל לתוך הנחיריים, טיפה אחת בכל נחיר מיד לאחר הטפטוף יש לשאוף את החומר פנימה, ואז חשים מיד בצריבה עזה באף ובדמעות בעיניים. טיפול זה יעיל ביותר נגד מחלת הצהבת ונגד נוזלים המצטברים בדרכי הנשימה והגורמים, לפעמים, לכאבי ראש עזים. טיפול זה יעיל גם להסרת גושים שומניים היושבים על קרום העין.

עוברים ליד עין-חרת. אנחנו מוותרים על הכניסה. נבוא בפעם אחרת.

השביל הופך לסינגל הרץ במקביל מעל הכביש המוביל להדסה עין כרם ומסתיים בכיכר של הר איתן.

אנחנו משתעשעים קצת בירידת המדרגות, וחוצים את הכיכר לסטף.

הפסקה קלה, ומתחיל הבלאגן. רצף של סינגלים טכניים מאוד עד טכניים מאוד מאוד. בסינגל הראשון – חלקים רחבים, אפילו מדי, אני הולך ברגל.ממנו אנחנו ממשיכים לסינגל שיוביל אותנו לעין ביכורה. פה העסק הרבה יותר רכיב, ומלווה ברכיבה אתגרית עם שפת המצוק.

עוצרים לסיבוב בעין ביכורה. המוכר לרוב האנשים כ"הסטף", ולחלק קטן יותר כעין א-שרקיה.

יאללה, קצת היסטוריה וגיאוגרפיה לא תזיק. קודם כל מקור השם – "סטף" שבא מ"צטאף" בערבית שזה חירור או חירוץ. הסיטוף זאת אחת מן הפעולות שעושים לתאנים.
מתברר שהטרסות המשוחזרות הן בנות כ-4,500 שנה, ומזכירות מאוד את החקלאות בואדי פוכין שבהר סנסן.

עם קום המדינה, לאחר כיבוש הכפר, התמקמה במקום יחידה 101 והמקום שימש כמתקן האימונים שלה (לאחר נסיון כושל של בוגרי הלח"י להקים במקום ישוב). בשנות ה-80 החל שיפוץ של המקום ע"י קק"ל. התבצאו חפירות ונחשפו המעיינות, ואף החל שיקום של הטראסות החקלאיות.

אנחנו ממשיכים ברצף הסינגלים עד לגת עתיקה עם רצפת פסיפס. כאן הקצה של המסלול היורד ומתחילים סינגלים בעליה.

אני חושב על תוכנית הבוקר ששמעתי בדרך. מתברר שהיום ב-1948 בזמן מלחמת העצמאות הכפר דיר יאסין נכבש על ידי כוחות האצ"ל והלח"י. דיר-יאסין נמצא ממש באיזור וזה שווה חפירה.

לפי הויקיפדיה:
דיר יאסין היה כפר ערבי ממערב לירושלים, שהתפרסם בשל פרשת דיר יאסין - הקרב שנערך בכפר ובו נהרגו רבים מתושביו, ובשל היותו הכפר הערבי הראשון שנכבש במהלך מלחמת העצמאות על ידי כוח צבאי יהודי, עוד לפני קום המדינה.

פרשת דיר יאסין (ידוע גם כטבח דיר יאסין או קרב דיר יאסין, בהתאם לדעות שונות על האירוע) היא פרשה שהתרחשה במלחמת העצמאות, עוד לפני קום המדינה, בכפר דיר יאסין שממערב לירושלים, ובמהלכה נהרגו רבים מתושבי הכפר. על נסיבות הפרשה חלוקות הדעות.

בשעה 04:00 בבוקר 9 באפריל 1948 הותקף הכפר על ידי כוח משותף של אנשי אצ"ל ולח"י שמנה כ-110 לוחמים, במסגרת מבצע שכונה "מבצע אחדות". אנשי האצ"ל התקיפו משכונת יפה נוף ואנשי הלח"י מבית-החרושת לעורות בגבעת שאול. בקרבת מקום הוקם חפ"ק (חדר פיקוד קדמי) של "ההגנה" שבו נמצא מפקד ירושלים דוד שאלתיאל. במקום נמצא משוריין לחילוץ נפגעים. כמו כן הציב ארגון "ההגנה" מכונת ירייה סמוך להר הנקרא היום הר הרצל כדי למנוע מהערבים לשגר תגבורת מעין כרם. לפני תחילת הקרב ויתרו כוחות אצ"ל ולח"י על אפקט ההפתעה והודיעו לתושבי הכפר על תחילת התקיפה, כדי שלנשים ולילדים יהיה מספיק זמן לברוח מהכפר, כך רצו הכוחות למנוע פגיעה באזרחים שגרו בכפר. הקרב התחיל לפני השעה המתכוננת כי כוחות אצ"ל התגלו על ידי שומרי הכפר.

במהלך הקרב, לאחר שלוחמי אצ"ל ולח"י לא הצליחו לכבוש את בית מוכתר הכפר, חבר אליהם כוח של אנשי פלמ"ח עם מרגמה שירה על הבית בנסיון להכניעו. על אף שמטרת המבצע הייתה לכבוש את הכפר ולפנות את האוכלוסייה ממנו, התפתחו הדברים לידי קרב, שבמהלכו נהרגו רבים מתושבי הכפר, בהם נשים וילדים, כתוצאה מטיהור הבתים. בקרב נהרגו גם 5 לוחמים יהודים ו-14 נפצעו. עם התפתחות הקרב התברר שחלק מתושבי הכפר שלחמו היו נשים, ואף גברים שהתחפשו לנשים, מה שהגביר את הקושי שבהפרדה בין האוכלוסייה הלוחמת לאלו שאינם לוחמים, כך העיד עזרא יכין (אלנקם), מלוחמי הלח"י שהשתתפו בקרב. לדבריו, חלק מההרוגים הערבים נפגעו כתוצאה מ"אש ידידותית" של חבריהם לנשק.

ממסמכים שפורסמו במשך השנים עולה שדוד שאלתיאל, מפקד העיר ירושלים מטעם "ההגנה", אישר את המבצע ואולי אף שלח כמה מאנשיו לסייע בלחימה, אף על פי שבמוצהר הביע התנגדות למבצע, והכחיש את הטענה כי ידע עליו מראש.

מיד לאחר הקרב נפוצו שמועות על כך שבוצע טבח בכפר, שבתים פוצצו במתכוון על יושביהם (על פי דברי יכין, אכן היו בחלק מהבתים שפוצצו תושבים שהסתתרו ולא יצאו לאחר כריזת הכוחות אליהם, והכוחות פוצצו את הבתים מתוך מחשבה שהם ריקים), על אונס נשים, התעללות בגופות ועוד. נפוצו גם הערכות שונות על מספר ההרוגים שנעו בין 240 הרוגים (בהודעה שנמסרה על ידי האצ"ל והלח"י), ועד לטבח כל תושבי הכפר, בהודעה של משרד החוץ הבריטי. השמועות הופצו הן על ידי הערבים על מנת להפעיל לחץ בינלאומי על היהודים ולזירוז פלישת צבאות ערב, והן על ידי היהודים על מנת לפגוע במורל הערבים. מחקרים עדכניים טוענים שמספר ההרוגים היה נמוך בהרבה, ככל הנראה בסביבות 100 הרוגים (107 - 120 על פי מחקר של אוניברסיטת ביר זית)

שווה קריאה - זה מה שהאצ"ל חושבים על הפרשה.

אנחנו בינתיים חזרה בכיכר הר-איתן. חוצים את הכיכר, גלעד טורח וקונה ביגלה וכדורי פלאפל. שיהיה לאח"כ. מתחילים בטיפוס קטלני לכיוון צובה על הסמ"ש הירוק. חולפים ליד עין צובה וממשיכים למחצבה.
מפה מתחיל הקטע המסוכן ברכיבה – רכיבה על הכביש עד קניון הראל. אנחנו ממשיכים לכיוון נחל חלילים.

נחל חלילים עומד במרכזה של סערה ציבורית בימים אילו. אנחנו מגיעים רק בשביל לרכוב. אבל גם זה סוג של מסר. את השביל אני מכיר מעולה, וחוצה את כולו בהצלחה עד שכיתת ילדים חרדית עוצרת אותי. הילדים נפעמים מן המכונה, ויותר מזה מיכולת הרכיבה של בעליה (מה שנקרא פחחחח). אני מפלס דרך איך שהוא וממתין לשאר אשר מתעכבים למטה.

עוד סינגל קצר למעיין לא מוכר, מעבר מתחת לגשר, ואנחנו ברכב. גלעד שולף ציידניצ מלאה רד-בול. רעיון מעולה. קדימה – עכשיו לעבודה.

הנרי פיליפס – קומיקאי/זמר

נגמר לי הבלוז.את הנרי פיליפס ראיתי פעם ראשונה בקומדי סנטרל ופעם נוספת בערוץ "ביפ". מעין זמר עם גיטרה ששר שירים קורעים מצחוק. http://payplay.fm/henryphillips

לדוגמא שיר שלו שנקרא - Fresh Out Of Blues (אזל לי הבלוז) –

יש לי כסף לשלם שכר דירה.
הרווחתי מספיק לקנות לי אוכל.
אני עובד בעבודה כיפית
ונשוי לאחות ביסקסואלית נימפונית.
אשתי בוגדת בי רק עם נשים,
אבל זה לא מפריע לי – יש חור בדלת.
אני מציץ עליה מהחור, כוס ברנדי ביד אחת,
והיד השניה פנויה.
מה לעשות – אזל לי הבלוז.

השביל הזה מתחיל כאן

יש רכיבות קשות שפשוט בא לך ללכת לישון אחריהם,אתה מותש ברמות בלתי סבירות ומרגיש מרוקן. יש רכיבות שאתה מרגיש פספוס, חסר משהו. אולי עוד עליה עוד סינגל חביב. משהו. ויש רכיבות שקרובות לשלמות – רכיבות מספקות שמטעינות אותך באנרגיה שמספיקה לפחות לשבוע.

בשישי הייתה רכיבה כזאת.

הכל התחיל מבקשה של פרנקו. פרנקו הוא אחד האהובים (אולי הכי). מאלה שלא מדברים אלא עושים. וכל דבר שהם עושים, הם מצליחים לשלב סטייל עם צניעות.

פרנקו ביקש ממני לפני זמן די רב לארגן רכיבה לחבורה שלו במסלול הכל כך אהוב באיזור זנוח, בר גיורא, מטע. בקיצור עוד ורסיה של סדרת מסלולי "הזונחת" שאחד מהם נתן מוביל גם לעין סיפלה. אני לעולם לא יגיד לו לא. ישבתי וטחנתי מפות כמה ימים. סידרתי את העליות והירידות כך שגם לרוכבי 6" ומעלה יהיה סביר. הוספתי את הסינגל של שביל ישראל, ושביל קיסר ועוד סינגל נחמד לסיום, ויאללה לדרך.

תכננו להיות 5-6 רוכבים. פרנקו יביא את השלישיה שלו, ואני עוד 2-3. מהון להון זה תפח והפכנו ל-15 רוכבים.

השביל הזה מתחיל כאן

בין סניף בנק למעין

לא סלול, לא תמיד מסומן

השביל הזה מתחיל כאן

שש וחצי בבוקר, אנחנו מתאספים ברמת בית שמש, אחרי שאספתי בשש את נתן מלטרון. מתחילים בגלישה מעצבנת בכביש לכביש המוליך לזנוח, ומשם כק"מ לאורכו, עד שנפנה לשביל החולף ליד המחצבה ויוליך אותנו לנחל זנוח.

אני די בהתחלה, מושך קדימה עם רן ציפורי. רוכבים ומקשקשים. האינטרנט זאת מדיה כזאת מחורבנת. לפני שנתיים היו לי חיכוכים עם החבורה הזאת. יואב, היה מפרסם כל יומיים צילומי קפיצות בפורום הטיולים וזה היה מביא לי את הסעיף. קשה להסביר למה זה כך, אבל אני אנסה. כשאתה נמצא בתוך סיטואציה, וחווה את הקפיצה או מה שזה לא יהיה מהצד או כמשתתף זאת חוויה. כאשר את רואה את הצילום זה מחזיר אותך לחוויה. הערך של הצילום הוא לא אומנותי בכלל אלא סנטימנטלי. כאשר אתה מסתכל על הצילום, אתה נזכר בקושי, באדרנלין, בחברים באווירה. כאשר מישהו מבחוץ רואה את זה, זה לא ממש מזיז לו. זה הציף את הפורום וביאס את התחת. לא הייתי מתעצבן אם היו שמים תמונה, שתיים, ומפנים לגלריה. במקרה כזה – מי שאוהב – בכיף "שיתגנלר" כמו שאומרים ב"גרופי". זה הגיע לריב און-ליין ופחות או יותר התפצלה משם קומונת AM.

בזמן האחרון האוירה קצת יותר מפוייסת, ואני מקפיד להזמין חברים משם לרכיבה עימנו כל שבוע.

יוצאים לדרך. גולשים במורד הכביש ומתגלגלים לכיוון צפון. פונים מזרחה, ומתחיל טיפוס איטי איטי לכיוון נחל זנוח. אני מקדימה בהתחלה עם רן ציפורי, אבל נעצר לבדוק משהו בהילוכים, ונשאר מאחור יחד עם דייגו. את דייגו אני מכיר עוד מימי הטיולונה העליזים. אנחנו מעלים זכרונות ומקשקשים.

המגינים, שמחוברים לגב, נופלים לי. התיק היה ממש לא מאורגן. הייתי כל כך טרוד בדברים אחרים שפספסתי את זה. באין ברירה, אני לובש אותם, וממשיך בינתיים השיירה בורחת לי. ההילוכים ממשיכים לזייף. אני מטפס את כל הדרך בפלטה האמצעית. זה עונשו של מי שלא מתחזק את האופניים כמו שצריך. אני אחטוף על זה יותר מאוחר שוב. מרוב אופני כביש, הזנתי את הסנטה קרוז. ייסורי המצפון מכים בי.

פונים צפונה ומתחילים לטפס בסרפנטינות כביש לכיוון בר גיורא ובר-בהר. גולשים מעט ונעצרים למנוחה.

הח'ברה מחכים לי, ואני מתבאס שדווקא בכושר מספיק טוב שמאפשר לי לא להשתרך, אני מתעכב בגלל דברים אחרים.

עוצרים למנוחה קלה ב"עין אוזן" – אנחנו מתבדחים שזה המעיין המרוקאי הראשון בארץ.

טוב, ממשיכים. עוד עליה די קלה ואנחנו בבר-בהר. עדיין סגור. יותר נכון בתהליכי פתיחה, אבל לא מוכנים עדיין למכור לנו לינונענע. לא צריך. בתמורה, אני אעדכן את המסלול כך שלא נגיע לכאן בפעם הבאה. אין סיבה.

חובשים את המיגון, ורוכבים כק"מ בכביש מסביב להר-גיורא. אני מגשש, מנסה להתחבר לשביל ישראל שיורד למטע מהח'ירבה. לוקח קצת זמן, ומעט חריקות של החברים, אבל מצליח.

אנחנו מתפצלים ל-2 כוחות – "כוח פרנקו" - שירד בשביל ישראל הטכני מאוד עד למטע", ו"כוח השאר" שירד איתי בסינגל פחות טכני אך יותר ארוך.

אנחנו רוכבים על הסמ"ש השחור ומתחילים בירידה כמעט עד עין אוזן. השביל הולך ונהיה צר עד שהופך לסינגל שהופך לסינגל טכני מאוד. המון מסלעות, מדרגות. בקיצור כיף אמיתי. אני נהנה מכל רגע. נתן, שעליית מסלעות זה הקיק שלו, חוגג.

ככה כחצי שעה, עד שמגיעים למטה. השביל מסתיים בהריסות כפר ערבי נטוש, ובעין מטע. בעין מטע יושבות מספר בחורות, קוראות ספר וממתינות. אנחנו משתדלים לא להפריע.

מתחילים להגיע הח'ברה. מרוצים משהו. ארוחת פירות יבשים ואנחנו מתחילים בטיפוס המייגע האחרון. אני מטפס עם איוון שקצת עייף. הטיפוס קשה אבל לא כמו בשנים קודמות. כלומר, קשה אבל זורם. עובדים, וזה עובר. לפחות יש הרגשת שיפור.

בשביל קיסר למעלה, חלק הולכים לראות את הפסיפס בח'ירבת חנות והשאר יורדים.

לקראת סוף החלק הראשון, אני מרגיש שהבלמים שלי, בעיקר האחורי לא עובדים. אולי הרפידה לא טובה. ויתרתי על החלק השני של קיסר וחיכיתי לכולם למטה בבית הבד.

מתחילים להגיע אחד אחד. כולם שטופי אדרנלין. חלק מחליטים להשאר, ולשלוח נציג להביא את הרכב ולעשות עוד הקפצה אחת לפחות. אנחנו מוותרים וממשיכים. מעט רכיבה על הכביש, פניה לכיוון זנוח, ואז פניה שמאלה לשביל ישראל. עוד סינגל ארוך ונחמד לסיום. באמצע הסינגל אני קולט שהשחרור מהיר בגלגל האחורי שלי נפתח לחלוטין, אני סוגר אותו והבלמים חוזרים לחיים.

הסינגל נגמר ממש בפתח של הרכב. עוד יום של כיף.