לקחת את מה שהשמיים נותנים

והרותם היה מלבין והולך לאיטו לאורך הדרך
תל אביב עטופה ערפל, ירושלים רחוקה
מישהו אולי לא יגיע לסוף החורף הזה, לשומקום.
דם הולך ודם בא והארץ לעולם עומדת.  

נתן יונתן, והרותם היה מלבין

עוד בוקר לאורך הירקון. מתחילים לרכוב מאוחר יותר אבל עדיין קר לאללה.
אני יושב בארומה בנמל. מסביב אסופה אקלקטית של משכימי קום. רובבי אופניים, אצנים חובבים, קצת זקנים, ואריתראי אחד שמנקה את השולחנות.
ממול האנגר 11 מתאושש מחתונת ליל אמש ושוק הנמל מתחיל להיפתח.
עוד בוקר טוב, בלי מתנחלים, בלי איראנים, בלי הדרת נשים, בלי ליברמן. שרק ימשיך כך.

 

הרגע הכי טוב מגיע במקלחת, אחרי שאתה פושט את כל שלושת השכבות, ונכנס למים החמים. העיקצוץ של מגע המים החמים בעור הקפוא, אין דברים כאלה. כבר קרה לי שכמעט ונרדמתי מרוב הנאה ועייפות. 

הצעד המתבקש הבא הוא להיכנס למיטה וללכת לישון לשעה שעתיים. חבל שבמקום זה צריך להתחיל יום עבודה ארוך.

על הדרך - מתי ימציא מישהו כרית קרירה ושמיכה חמה. השילוב האולטימטיבי. 

נתן זך בן 81

הזדמנות טובה להיזכר בשירים הנפלאים של הדמות הקונטרוסלית הזאת. 'ציפור' הוא אחד החביבים עלי:

הציפור כבר לא מזמרת
והירוק כבר לא ירוק
ומה שאמרנו אמש
רחוק, הו כמה רחוק.

כך מתרגלים ימינו
לחיות בשלום זה עם זה
גם בלי אהבה סוערת
ובלי כאב פולח חזה.

אך הגוף הקרוב, היחד
ושמיים באין כוכבים
מלמדים אותנו לקחת
את מה שהשמיים נותנים 

נפלא. זך חטא גם בכתיבה פוליטית שלמרביתה אני מתקשה להסכים, אך היא מעוררת מחשבות. השבוע נזכרתי בשיר שפורסם במוסף הארץ לפני מספר שנים, והיום אקטואלי מתמיד:

לא בחרב
לפתע ובלא כל רתע
גאתה בי משאלה פרי רוחי:
להיות שוב ליהודי גלותי.
כשעלינו ישראלה
כך כנו אותי בני בלע
שחלילה לא אשכח שזה לא מקומי
כי שירים הרי כבר יש כאן לרב
על בצות, גבורים ומכאב
ואין לנו שום צל של צרך
בעוד פיטן מלא רעד ומרך.

והנה חלפו להן השנים
בלא זיקה לעיר ולשחקים,
לא לליברמן ולא לביבי
ורק משאלה אחת בלבי:
מי יתנני להיות שוב
יהודי גלותי עלוב
שאין לו צרך לא בחרב ולא באש
ובודאי לא בא לכאן
להתיאש.

בבוקר מנגן, בערב הורג ערבים
אם כבר שירה פוליטית שמאלנית, אז קצת הומור עצמי. להקת לא דובים. להקה צעירה ומבטיחה. מי יזהה את השיר הביטלס המנוגן באמצע השיר? חולצה ותקליט לזוכה.הלהקה עצמה, למתעניינים, בהמשך לשירו של זך, היא בינלאומית לחלוטין. חברים בה - אבי תורג'מן שגר באוקספורד, הסולנית קרן דוניץ שחיה בברלין, נגן הבוזוקי ארז קריאלם ניו יורק, הגיטריסט רונן ברטן שמנגן עם תורג'מן עוד מן התיכון בכרמיאל והמתופף נמרוד ליברמן בתל אביב. 

אם כבר "לא דובים ולא יער" מה מקור הביטוי? חיטוט קצר במרשתת מעלה את הממצאים הבאים - הביטוי מבוסס על המסופר בתנ"ך (מלכים ב', ב' 23-25). הנביא אלישע בן-שפט, תלמידו של אליהו הנביא,  עלה בדרך מיריחו לכיוון בית אל, והנה יצאו מן העיר ילדים, לעגו לו ואמרו לו: "עלה קרח עלה קרח" אלישע כעס עליהם וקילל אותם, ואז יצאו מן היער שני דובים והרגו ארבעים ושניים ילדים.
לשניים מחכמי התלמוד היו דעות שונות על הסיפור הזה. (מסכת סוטה מ"ז) חכם אחד אמר, שרק נס אחד היה כאן והוא - יציאת הדובים מן היער, כיוון שהיער היה קיים כבר לפני כן. לעומת זאת, החכם השני אמר, שהיה כאן נס בתוך נס, כיוון שגם היער וגם הדובים לא היו קיימים קודם - לא דובים ולא יער.

 

כששירתתי בצבא, שירת איתי בחור מקסים בשם גל ארוך. אבא שלו, שמוליק ארוך, אגדת בס מקומית שעזב לארצות הברית וניגן פאנקי עם הכי הגדולים.  ההתמחות שלו הייתה "Slap Bass" מעין תיפוף על הבס, סטייל פוואר פאנק. הנגן של "לא דובים" הזכיר לי אותו קצת. הנה וידאו של האיש שהמציא את זה:

איזה קור

איזה קור, אלוהים. לא זוכר חורף כזה מוזר עם הפרשי טמפרטורות של למעלה מ-10 מעלות בין היום והלילה. אנחנו לאט לאט הופכים למדינה מדברית.
אני חוזר ממחלה עם הרבה אנטיביוטיקה וכושר שדי אבד, ומנסה לחזור בהדרגה אחרי חזרה אינטנסיבית מדי בשבוע הקודם. מחליט לרכוב את המסלול הקצרצר - לארומה וחזרה. 20 ק"מ.

ביציאה מקרית עתידים, בקטע של פארק הירקון שמגיע עד גשר מבצע קדש, הטמפרטורה מגיעה ל-4 מעלות. אני עם חולצה טרמית, חולצת רכיבה ארוכה, ווסט ניילון, מכנסי רכיבה, שרוולי רגליים, גרבים טרמיות, וכובע שרק העינים שלי מבצבצות מתוכו - ועדיין קר לי.

אנחנו חולפים על פני עשרות רצים. רובם בני 40++ וצפונה. תופעה. לבושים במיטב המחצלות של מיטב מותגי הספורט רצים להנאתם. ליד גשר רוקח, אני מתחיל להפשיר. עדיין קר. הירקון הוא הדבר הכי לסנטרל פארק שיש לנו או הדבר הכי קרוב לרכיבה לאורך נהר צ'רלס בבוסטון.

אתה רוכב, קפוא, מסתכל על השייטים, הברווזים, ושאר דרי הנחל, ושוכח מן המתנחלים הפרועים, האיראנים המטורפים, הכלכלה המקרטעת, הפערים הנפתחים בחברה, קשיי היום יום. נחמה קטנה.

הרגליים כבדות, ואני סוחב בערך בקצב שג'ו קובק מנגן, כבד ולאט.

אוסטר חדש
פול אוסטר חדש זאת תמיד סיבה לחגיגה. והפעם "סאנסט פארק". מתוך תקציר הספר:
 

סבך של רגשות אשם ודחייה גרם למיילס הלר הצעיר להתנתק מכל בני משפחתו. בפלורידה, שם הוא עובד ב"חיסול" בתים של נפגעי בועת הנדל"ן, הוא מתאהב בנערה צעירה, פילאר שמה, וסוף-סוף מתחיל למצוא משמעות בחייו.
אבל גם מהצד שלה הדברים לא לגמרי פשוטים, והשניים נאלצים להיפרד לתקופה מסויימת, שאותה יבקש להעביר בעיר מוצאו, ניו יורק.
הוא מצטרף לחבר מימי נעוריו ולעוד שתי נשים צעירות שפלשו לבית עזוב בשכונה מוזנחת בברוקלין - סאנסט פארק. אנו מתןןדעים ללבטיהם ולתקוותיהם של שותפיו לבית, וגם של אביו המו"ל המתאמץ לקיים את הוצאת הספרים שלו כנגד כל הסיכויים, של אמו השחקנית המפורסמת ושל אמו החורגת חוקרת הספרות. הן בחזית המשפחה והן בחזית האהבה מסתמנת לפניו הזדמנות חדשה לשוב ולאחות את חייו. 

 נשמע מעניין. קניתי. עכשיו מחכה בתור שליד המיטה.

משהו שיסגור את הפינה

נַחְס - [סלנג] רע, גרוע; רֹע מזל.מערבית: نَحْس - מזל רע, שמביא צרה.

-- מתוך הויקימילון.

איזו שבת. זה התחיל במיקרוגל בן שנתיים (!!) ששבק חיים לחלוטין. דרופ דאד מה שנקרא. דלת לחדר האמבטיה שננעלה עקב קריסה של הלשונית ואחרי כמה שעות עבודה המנעול נקדח והמנגנון הושחת על מנת לפתוח אותה, והמשיך בדלת שנסגרה לבת שלי על היד (רק כחול...בלי שברים ומעיכות. רק.).

בערב הבת שלי אומרת: אתה יודע מה יכול לסגור את היום הנאחס הזה כמו שצריך לקינוח? שחגית יאסו תזכה בכוכב נולד..

חגית יאסו תזכה בכוכב נולד? למה? בגלל שהיא שוכבת עם הבן של שמש? בגלל שמכרו לנו אותה כאתיופית מסכנה משדרות? בגלל שהיא שרה בספונטניות באודישנים שיר שהיא מתאמנת עליו כבר שנים בלהקה הצבאית? אולי בגלל שההפקה מפמפמת אותה כבר שבועיים? אולי בגלל שניצני האשמאי הזקן מזיל ריר על התחת שלה כבר כמה חודשים? אין סיכוי..

קמתי בבוקר, לשחר של יום חדש. עם חגית יאסו (חגית בראון? חגית מויאל? ישראל יאסו-מויאל?) המנצחת בגדול.

יצאתי ביום ראשון בבוקר לרכיבת אופניים שגרתית למדי בבן שמן עם שיר חדש בלב, ואחרי רבע רכיבה, האופניים מושבתים. 

התוכנית לשאר היום: להיכנס לחדר חשוך, עם חלונות סגורים ודלת נעולה, ולהתפלל שהג'ינקס יחלוף.

הזאטוט, הדיפנדר והנהג השמן

אחה"צ של אמצע שבוע. הלקוח העיקרי שלי בחופשת קיץ אירופאית. האמריקאים עסוקים בצרות שלהם. אני בורח מן העבודה בארבע וחצי. חמש ורבע אני כבר על בגדי ספורט, קסדה על הראש. הזאטוט איתי. אנחנו עושים סיבוב בעיר, נעצרים לכמה דקות בגן משחקים, קצת מתגלשים, שותים מים וממשיכים. 40 דקות שהפכו סתם יום לחגיגה אמיתית.

ואני נזכר בשיר "חמסין" של לאה גולדברג:



אכן אדע, זה יום ללא תמורה
ולא נפל דבר ולא ארע
ולא יבדיל בינו לבין ימים
ציון ואות אשר מטוב עד רע

ורק לשמש ריח של יסמין
ורק לאבן קול של לב פועם
ורק לערב צבע של תפוז
ורק לחול שפתיים מנשקות.

מקסים. 

עליה רצח מאדום לשחור

יום שלישי. רכיבה קבועה. והפעם לקרן הכרמל הידועה בשם "המוחרקה".


שבוע קודם לכן, באמצע הסינגל השחור של פארק קנדה, בשיא העליה אני עוצר אדום כולי ומקיא. נמאס לי מסינגלים. אבל ממש נמאס. בא לי לטייל, בא לי לראות נוף ולא רק אבן קדימה, בא לגוון.

ישיבה על המפות, והאמת אין צורך כל כך לחדש. בתכנון: חניה ביקנעם, טיפוס למוחרקה, רכיבה בסינגל האדום של חירבת כרך, קצת דרך נוף כרמל, ולקינוח גלישה לקניון של נחל רקפת והבייתה. כ-25 ק"מ שאמורים לקחת כ-3 ומשהו שעות בקצב סביר.


אני מאוד אוהב את האיזור הזה. הנוף הוא יחסית בתולי פרוע, תמיד יפה - מרהיב בחורף ויפה בקיץ. המון אלונים, זיתים
קטלבים, ואלות. בקיצור חגיגה.


אני אוסף את אלחנן, ומגיעים מוקדם ליקנעם.


בחבורה החשודים הרגילים ועוד בחור חדש שביקש להצטרף. פה זה נהיה מוזר. כשאני מצטרף למשהו חדש, אני מגיע לפני הזמן, מוודא שהכל בסדר, ומראה כוונות טובות ולו רק מפאת הנימוס. 2 דקות לפני זמן היציאה, אני מקבל ממנו טלפון שהוא ״טיפה״ מתעכב ויגיע עוד מעט באיחור קל. אני מתבאס בשקט ומסכים. 10 דקות אחרי אני מקבל ממנו שיחת טלפון. הוא טעה בירידה ל״שפרעם״ והמשיך ישר, ועכשיו הוא בעתלית. אני מציע לו לותר מאחר ואין לנו את החצי הזאת לחכות לו. הפסד שלו.
בשביל להוסיף לאוירה הטובה, אני עושה סיבוב בחניה על האופניים, וכל שמן פורץ לי החוצה ממוט האוכף. המוט הוא בן כמעט 5 שנים, ועבר טיפול אחד. זה עונשו של אדיוט שמזניח. מרימים את המוט, ואני אבלה איתו את היום במצב סגור וגבוה.


במקום לטפס דרך איזור התעשיה, אנחנו חוצים פארק ציבורי ביוקנעם, ואז רוכבים לאורך ואדי מילק עד למעבר תת קרקעי מתחת לכביש 70.


מתחילה העליה למוחרקה. הדבר היחידי שמונע ייאוש מן העליה הזאת, היא העובדה שיש גרועות ממנה. 

אחרי כ-40 דקות טיפוס, אנחנו למעלה, יושבים על המרפסת של המנזר ומשקיפים על העמק. למרות הראות הגרועה, עדיין יפה. כוס התה והעוגה כנראה שלא מזיקים. אני מסתפק באיזוטון וכריך שהכנתי. גם כך אני סוחב כרס בשביל כולם. 

וַיִּשְׁלַח אַחְאָב, בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַנְּבִיאִים, אֶל-הַר הַכַּרְמֶל.  כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם, וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים--אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו; וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ, דָּבָר.  כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ, אֶל-הָעָם, אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה, לְבַדִּי; וּנְבִיאֵי הַבַּעַל, אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ.  כג וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים, וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים, וְאֵשׁ, לֹא יָשִׂימוּ; וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד, וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים, וְאֵשׁ, לֹא אָשִׂים.  כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-יְהוָה, וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ, הוּא הָאֱלֹהִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ, טוֹב הַדָּבָר.  כה וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל, בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה, כִּי אַתֶּם, הָרַבִּים; וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ.  כו וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ, עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה.  כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא--כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ.  כח וַיִּקְרְאוּ, בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם, בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים--עַד-שְׁפָךְ-דָּם, עֲלֵיהֶם.  כט וַיְהִי, כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם, וַיִּתְנַבְּאוּ, עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה; וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה, וְאֵין קָשֶׁב.  ל וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל-הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי, וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו; וַיְרַפֵּא אֶת-מִזְבַּח יְהוָה, הֶהָרוּס.  לא וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, כְּמִסְפַּר, שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב--אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ.  לב וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ, בְּשֵׁם יְהוָה; וַיַּעַשׂ תְּעָלָה, כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע, סָבִיב, לַמִּזְבֵּחַ.  לג וַיַּעֲרֹךְ, אֶת-הָעֵצִים; וַיְנַתַּח, אֶת-הַפָּר, וַיָּשֶׂם, עַל-הָעֵצִים.  לד וַיֹּאמֶר, מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם, וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה, וְעַל-הָעֵצִים; וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ.  לה וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם, סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ; וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה, מִלֵּא-מָיִם.  לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר, יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ; ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  לז עֲנֵנִי יְהוָה, עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם, אֲחֹרַנִּית.  לח וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה, וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים, וְאֶת-הָאֲבָנִים, וְאֶת-הֶעָפָר; וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה, לִחֵכָה.  לט וַיַּרְא, כָּל-הָעָם, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֹּאמְרוּ--יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים.  מ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל, אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם--וַיִּתְפְּשׂוּם; וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן, וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם.  מא וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב, עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה:  כִּי-קוֹל, הֲמוֹן הַגָּשֶׁם.  מב וַיַּעֲלֶה אַחְאָב, לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת; וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל-רֹאשׁ הַכַּרְמֶל, וַיִּגְהַר אַרְצָה, וַיָּשֶׂם פָּנָיו, בֵּין בִּרְכָּו.  מג וַיֹּאמֶר אֶל-נַעֲרוֹ, עֲלֵה-נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ-יָם, וַיַּעַל וַיַּבֵּט, וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה; וַיֹּאמֶר, שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים.  מד וַיְהִי, בַּשְּׁבִעִית, וַיֹּאמֶר הִנֵּה-עָב קְטַנָּה כְּכַף-אִישׁ, עֹלָה מִיָּם; וַיֹּאמֶר, עֲלֵה אֱמֹר אֶל-אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד, וְלֹא יַעֲצָרְכָה, הַגָּשֶׁם.  מה וַיְהִי עַד-כֹּה וְעַד-כֹּה, וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ, וַיְהִי, גֶּשֶׁם גָּדוֹל; וַיִּרְכַּב אַחְאָב, וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה.  מו וְיַד-יְהוָה, הָיְתָה אֶל-אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס, מָתְנָיו; וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב, עַד-בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה.

מלכים א, פרק יח


סיפור נחמד. סוג של תצוגת תכלית של אליהו מול נביאי הבעל. נבנה מזבח, לכל צד. הונח פר, וכל אחד ניסה להדליקו בקריאה לאלוהיו. ל-450 לנביאי הבעל לא הלך כל כך. מכאן מטבע הלשון - אין קול ואין עונה. לאליהו הלך קצת יותר טוב. העסק נגמר בשטיחה של נביאי הבעל. אותי מעניין עניין הפסיחה על הסעיפים "מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים". מבחינה מילולית הפירוש של הביטוי הוא כמשמעות הביטוי המודרני יותר "לרקוד על 2 החתונות" או "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה". מתברר שמרבית המפרשים מסכימים שלפסוח בין שני הסעיפים פירושו להתלבט, לקפוץ ממחשבה למחשבה. בתנ"ך סֵעֵף היא מחשבה.

מכאן מתחיל החלק היפה של הטיול - גלישה לחירבת כרך בסינגל האדום. החלק הראשון שלו מלא באבנים גדולות - מעין בייבי האדס. להדר זה עולה בחייו של המעביר האחורי. החלק השני הוא סינגל מהנה ביותר, שנכנס לנחל וגולש בשביל יפהפה עד למפגש עם דרך נוף כרמל.


קצת על חירבת כרך. ישוב כפרי מן התקופה הרומית והביזנטית. במקום שרידים של בית בד, גת, ומאגרי מים.


הרכיבה בדרך נוף כרמל באיזור הזה, מזכירה קצת את דרך הנוף מעל נחל כיסלון. כמה דקות, ואנחנו בכביש. כק"מ ירידה בכביש, ואנחנו שוב נכנסים לשטח. מכאן ועד כביש 70, אנחנו בירידה תלולה ומדהימה מעל נחל רקפת. אחת הירידות הכי מהנות שאני מכיר.


רכיבה קצרה לאורך כביש 70, ואנחנו חזרה ברכב.