מאין יבוא עזרי?

הגיע פסח. מארגנים רכיבה בצפון. שנה שעברה היינו בתמרת השנה במשגב.

אני רואה במאגר של רז גורן מסלול שמוצא בעיני, מעט מעבד אותו ויש תוכנית. סקר בקומונה, ויום שישי נבחר כיום המיועד.

אני לוחץ על אורי להגיע מירושלים. נתן פרש לחופשת לידה זמנית, ומתפנה לי מקום ברכב.

כל השבוע חמסינים מטורפים. במכונית אני מודד 43 מעלות באיזור השרון. החזאי מדבר על ירידה משמעותית באיזור החוף, אך חם מן הרגיל בהרים. אני סומך על accuwhather שבדרך כלל מדייקים.

אנחנו קובעים בשש בצומת רעננה. בחמש שלושים וחמש אני מקבל SMS שאורי כבר הגיע. אין ברירה, יוצאים מוקדם יותר.

כביש 4, כביש החוף, קפה בויתקין, כביש 70, צומת המוביל – כבר יש ריח של גליל באויר, צומת סומך, צומת משגב. הגענו.

ההוראות הגעה שנתתי לא להיט, אני נאלץ להנחות את השאר בטלפון. יניר ודן כבר הגיעו. יניר מתפעל רגלי כלב ומארגן תה. החברים מתחילים להתכנס. יוצאים לדרך.

שי מקבל את המצלמה, דן אמור לעזור לי לנווט, טמיר גם מצלם. יש לנו אורח וחצי היום. האורח הוא דניאל, חמד של בחור שאני מכיר מקומונת AM וסינגל ספיד. החצי אורח הוא רוני שמצטרך אלינו כבר בפעם השלישית. רפי כמובן שמגיע, וערן.

המסלול פה קצת הפוך, וזה עובר לי בראש כשמתחילים. הירידות והכיף בהתחלה והעליות אח"כ. קצת גישושי ניווט, הסינגלים פה השתנו בצורה די דרמטית מאז שרכבתי פה בפעם האחרונה.

בעיר הכבול

יוצאים מן הסינגלים לכיוון הכביש. חוצים אותו לאיזור חירבת ראש-זית (שזה עברות של ח`ירבת ראס זיתון) – ארץ כבול. איזור מרתק מבחינה היסטורית. פצע פתוח בדיוני המילואים שלי עם ח`ברה דתיים מן ההתנחלויות. וזה הסיפור.

בספר מלאכים א, ה-ט מסופר על שלמה שהיה זקוק לחומרי גלם לבית המקדש. עצי ארז, ברושים, וזהב. בתמורה שלמה נותן לחירם 20 ערים בגליל. ערים אילו היו כנראה לא פוריות ולכן חירם קורא להם "ערי כבול". "ויצא חירם מצר לראות את הערים אשר נתן לו שלמה ולא ישרו בעיניו. ויאמר מה הערים האלה אשר נתת לי אחי ויקרא להם ארץ כבול עד היום הזה". שימו לב, שמצפון לטמרה, כ-2 ק"מ מדרום לאיזור הרכיבה שוכן כפר ערבי בשם – "כבול".

האם שלמה מסר לחירם חבלי ארץ בתמורה לסיוע שקיבל ממנו? ייתכן. מכל מקום, על פי הממצאים מהחפירות, היישוב הישראלי מימי שלמה נעזב ובמקומו התיישבו במקום פניקים. בגלל גובהה של הגבעה בחורבת ראש זית, הם בנו כאן את המרכז המנהלי שלהם וכאן ריכזו תוצרת חקלאית כדי לשולחה כמס לצור, הבירה הפיניקית.

סימני שריפה במצודה, המתוארכת למאה ה-9 לפנה"ס, הם אולי עדות לסכסוכים מקומיים שפרצו בין הישראלים לפניקים. ייתכן שבעקבות מאבק זה התיישבו ישראלים מחדש מעט ממזרח למצודה. מכל מקום, היישוב באתר נפסק לגמרי במאה ה-8 לפנה"ס, כאשר תגלת פלאסר מלך אשור כבש את האזור.

ועל מה הויכוח אתם שואלים? אני תמיד מנפנף בדוגמא הזאת בדמגוגיה על שמותר להחזיר או למסור שטחי ארץ ישראל. אם שלמה מסר חלק נכבד מן הגליל תמורת חומר גלם לבית המקדש, שומה עלינו למסור חלקים של ארץ ישראל תמורת שלום עם שכנינו? איך זה מתיישב עם "ולא תתנם" (דברים ז`, ב) הקלאסי?

אז ככה האברבנאל מפרש זאת:

"הנה יקשה מאד איך היה מוכר שלמה עשרים עיר, ומיעט את מלכותו, ונותן את ארץ ישראל לעממים אשר לא כדת"? (מאחר ומסירת ארץ ישראל לזרים כרוכה בכמה איסורי תורה).

ותשובתו: "ולכן אחשוב אני, ששלמה... אחרי שכלה את כל מלאכתו, ראה לתת לחירם עיירות מארץ הגליל, לא שישתעבדו העיירות ההם לחירם, ולא שיהיה אדון להם, וישתעבדו בם ישראל הדרים בהם אל מלך צור, כי יהיה שלמה בזה עובר על מצות התורה. אבל היה ענין המתנה, שבאותן העיירות יגבה בכל שנה ושנה החיטים והשמן שהיה נותן (שלמה) אליו, יהיו אם כן הפירות לחירם, ומשפט הערים ואדנותם יהיה לשלמה...

והנה חירם יצא לראות את הערים ההם, רצונו לומר: אם יוכל להוציא בכל שנה ושנה מהם חיטים והשמן אשר נתן לו שלמה, "ולא ישרו בעיניו", כי נראה לו שלא יתנו אותן העיירות כל כך חטה ושמן. ולכן קרא אותן "ארץ כבול", שענינו - ארץ שאינה עושה פירות, כמו שפרשוהו חז"ל. (מסכת שבת דף נ"ד ע"א). הנה היתה המתנה בפירות לא בקרקע בארץ".

כלומר, לשיטתו של האברבנאל, שלמה בעצם מסר את תנובת/תפוקת המקום ולא את המקום עצמו – רק את תוצרת השמן, והחיטה. כלומר "משפט הערים" (כלומר זכות השיפוט) "ואדנותם" (כלומר הריבונות) - נשארו בידי שלמה. ומכאן אכזבתו של חירם מתנובת המקום.

קצת כביש ואנחנו פונים בסמ"ש הכחול לתוך ערוץ נחל חילזון. במקום עצי זית מדהימים בני אלפי שנים.

נגמר החלק הכיפי. אנחנו מתחילים בטיפוס קשה שהופך לקשה מאוד לאורך קניון נחל שגור הידוע כקניון בית הכרם. לפי האנציקלופדיה:

"נחל באורך כ-9 ק"מ במרכז הגליל התחתון. ראשיתו בבקעת בית כרם, ומכאן הוא יורד לדרום-מערב. מצומת כרמיאל-מערב נמשך הנחל מערבה, וכ-2 ק"מ ממערב למג`ד אל-כורום הוא מתחתר לקניון מרשים שאורכו כ-2 ק"מ. קניון נחל שגור הוא שמורת טבע (שמה הרשמי הוא שמורת נחל גמל, על שם הר גמל שמצפון לה), ששטחה 130 דונם ובה חורש ים-תיכוני מפותח. הקטע הקניוני מסתיים בנקודת מוצאו של הנחל אל מישור חוף עכו, ומכאן נמשך הנחל בערוץ רדוד עוד כ-800 מ` לדרום-מערב, ומתחבר לנחל חילזון כ-2.5 ק"מ מצפון-מערב לכפר שעב."

דבשת יותר גבוהה מהר גמל

מתחיל להיות חם. זה לא טוב. עדיין מוקדם מדי. אני ויניר עוברים להליכה במעלה הקשה. אני חושב על כך שאנחנו רק בשליש הראשון של העליה הראשונה מבין שתיים. קצת מייאש.

אנחנו מתבדחים על גובהו של הר גמל שנראה מצפון לנו. מה שהחברים לא יודעים, זה שהר-גילון אליו אנו מטפסים, גבוה יותר ב-24 מטר מהר גמל. בסוף הטיפוס נגיע לישובים המקסימים "צורית" ו"גילון". גילון – על שם ההר,
צורית על שם הצמח. שמו המלא "צורית גבוהה" וכמה שזה נכון. בשתי שליש העליה, לפני חציית הכביש נעצרים במצפה. אוכלים פירות יבשים של "ששון הקולה".

ממשיכים בעליה לפסגת הר-גילון. יש שיפוע אבל פחות מורגש. יניר נראה מותש גם פיזית וגם מנטלית. מגיעים לפיסגה, ומתרכזים בחניון ההסעות של הישוב. חלק מן הקבוצה מתעכב. מתברר שנקרעה לדן השרשרת.

אנחנו משקיפים מלמעלה על השלוחה שהישוב שאהב יושב עליה. אנשים מתרשמים שזה נראה מן הגובה הזה כמו צילום לוויני בגוגל EARTH. גם השיפועים בעליה עושים עליהם רושם די קשה. אני היחידי שיודע שנצטרך לרדת עד למטה ולטפס את כל הדבר העצום הזה מחדש. אני שותק. יותר טוב לא להכניס דהמורליזציה.

אנחנו חוצים בשביל נחמד מאוד את הישוב, יורדים קצת ומחפשים את הכניסה לסמ"ש הירוק. איזו מכה. עבודות פיתוח פשוט מחקו חלק ממנו ואנחנו לא ממש מוצאים כניסה. פה אני עושה טעות ניהולית מבאסת. חלק מהרוכבים מדבר עם קבלן הפיתוח והוא מפנה אותם לשביל אחר שאמור להתחבר לשביל האמור. אני קונה את זה מבלי לוודא במפה. השביל מתחיל בירידה תלולה ונהדרת שמביאה אותנו פחות או לחצי הגבוה ולגדר. מה מכאן? מתחילים להתייעץ. דן ויניר מתייאשים ומחליטים לחתוך דרך הכביש מבלי להתייעץ. אנחנו מחליטים לרדת באיזה סינגל חזירים עלום. זה לא כל כך נורא ואחרי 10-15 דקות אנחנו למטה בערוץ של נחל חילזון באמצע מטע הזייתים העתיק.

מאין יבוא עזרי?

יש השלכות לירידה הזאת. קודם כל מבחינה מוראלית זה די שובר אותי. אתה מטפס כל כך הרבה, בונה ציפיה לסינגל ארוך ארוך עד לשורשים ובסוף יורד ברגל. זה נותן תחושה לא נעימה של לאכזב את החברים. לדניאל יש פנצ`ר ואנחנו ממתינים שיתקן. חם לי משהו לא נורמלי. גמרתי את המשקה האיזוטוני בתקווה שיתן לי קצת כוח לטפס. אני מחליט לצאת קדימה לפני שיסיימו לתקן את הפנצ`ר. ממילא אני משתרך מאחור, כך לפחות אקח פור של כמה מאות מטרים ואקצר את הזמן. רפי מחליט ללוות אותי, אולי מחשש מן הכפר הערבי הסמוך. לשי יש מכשיר עם המסלול, אז יהיה בסדר.

אחרי כמה מאות מטרים של טיפוס אנחנו נעצרים בצל לנוח. חם רצח. כבר אין לי כוח ועדיין לא התחלנו את הדבר האמיתי. 3 דקות מנוחה והם מגיעים. אני ממשיך לטפס באיטיות. מחכים לי בכל פיצול. אילו הרגעים בהם המחשבות רצות. אתה מנסה להבין למה בכלל טרחת, ומה עבר לך בראש כששרטטת את המסלול, ובכלל הספורט הזה לא בשבילי. יש לי רגליים קצרות, עודף משקל דרסטי. למה זה טוב? יכולתי לשבת עכשיו באיזה בית קפה משובח וללגום איזה אייס-שקר-כלשהוא, להסתכל על הנוף האנושי ולהנות מן החיים. במקום זה קמתי ברבע לחמש, נסעתי כמעט שעתיים. זה לא יאומן איזה סבל הבאתי על עצמי ומרצון.

שיר של גבסו עולה לי בראש. הנה מצאתי את המילים שלו:

עובר אני כעת בין נופים חדשים
הצעדים הם נעשים כה איטיים
מה יש שם שאין פה שאל אותי עובר
מה בלב אתה שומר
קשיש העיר כשעל גבו מונח כל עברו
מביט סביב ומחפש את עולמו
כשהווה כל כך קשה

לא אומר דבר, ארים ראשי אל המחר
ארים ראשי, אשא עיני אל ההרים במרחקים
וקולי ישמע כזעקה, כתפילת האדם
וליבי יקרא מאין יבוא עזרי

- ארים ראשי, שי גבסו

מאין יבוא עזרי? השיפוע מחמיר ואני עובר להליכה. כפות הרגליים כואבות לי. רק בפרסומות של אדידס נעליים דו שימושיות מתאימות להליכה של יותר מ-15 מטר. אני נותן מציצה מהצינור שתיה ורעש מוכר ולא חביב של סוף השקית נשמע. אואו..הלכו 4 ליטר. מה עכשיו? יש עוד לפחות שעה פלוס. מגיע לעצירה הבאה. אורי מנדב לי בקבוק קטן של מים. אני מפרק 750 CC בשלוק. ועדיין בא לי למות. לא מצליח למצוא את הכוח. כנראה שרואים את זה על הפנים שלי, וטמיר מציע לי ליווי. יש לו המון סבלנות והוא מדרבן אותי. גלוסקין מתקשר ומציע לקחת את מי שרוצה ברכב. אני מרגיש כמו מתמודד בהישרדות, תלוי סובל וגיא זוארץ מציע לי שקית עם סוכריות. בשלב הזה אני עובר לשלב האשראי. אני מבטיח לעצמי הבטחות בתמורה לסיום המסלול. מנהל סוג של משא ומתן עם אלוהים. אקפיד על תזונה נוכונה, אהיה יותר איש משפחה. כל מיני קשקושיים הזויים כאלה. העיקר שהזמן יעבור וזה יגמר. אני נזכר במסעות בצבא. שם באמת הגעתי לקצה גבול היכולת ברמות כאלה שישינתי בהליכה. אני זוכר פעם אחת שירדנו במקום באמצע מסע ומצאתי את עצמי מנמנם לבד כמה דקות והשאר המשיכו. האדרנלין שלרדוף אחריהם החזיק אותי ער הרבה שעות.

כל הזמן מתרוצץ לי בראש שיר הזוי לחלוטין של זמרת איזוטרית בשם קימיה דאוסון (Kimya Dawson). השיר הוא מתוך סרט חביב למדי עם ג`ניפר גארדנר בשם ג`ונו. השיר הוא בסגנון פולק ילדותי כזה עם קול מתוק ומושר במקביל עם דילאי. כלומר היא שרה את השיר ו-2-3 שניות אחרי השיר מושר במקביל..די ביזארי – אבל המילים משכו אותי:

Joey never met a bike that he didn`t wanna ride

And I never met a Toby that I didn`t like

Scotty liked all of the books that I recommended

Even if he didn`t I wouldn`t be offended

שווה לקפוץ ל-MySpace שלה ולשמוע את LOOSE LIPS.

מתחילים לראות את הסוף. עד שלא אראה את המכונית בעיניים – זה לא יעזור. הבתים באופק. עוד 10 דקות של סבל, ואנחנו מגיעים.

קצת בלינקים

• מה ההולנדים חושבים על האיסלאם – תמונות קשות ולא מעודדות
• הבלוג של גלי וישטיין – מומחית לאיינשטין
• שמועות, חלקן מצוצות מן האצבע על אפל
• מבוא לגישה האינטגרלית של קן ווילבר

מסע בשביל ירושלים – בין מבשרת ציון למאיר הר-ציון

והרכיבה הפעם – בעקבות שביל ירושלים. לפחות החלק המערבי שלו.

שביל ירושלים הוא שביל מעגלי באורך 38 ק"מ שמקיף את העיר העתיקה בירושלים ומתחבר לשביל ישראל. ע"פ אתר הויקי המתאר אותו, השביל מתחיל בחניון עין חנדק ומסתיים בסטף.

השביל מסומן בשילוט יחודי בצבעים כחול-זהב-כחול בתוך ירושלים ובסימון דומה בצבעים כחול - זהב (בעיקר בתוך העיר) בסימון שבילים בצבע כחול וקטעים קצרים בשחור(שביל הצוקים וליד הר חרת) ובירוק (הר חרת).

אני החלטתי להתמקד בחלק המערבי שלו.

קבענו לשש וחצי בחניה הקבועה על יד מסעדת בלאק-סטיר. עדיין קר. אפילו מאוד. למזלי אני מחזיק ג'רסי ארוך לגיבוי בתא המטען.

יוצאים לדרך, חוצים את הכביש ונכנסים לשביל. הקבוצה מפוצלת, וחלק עולים בשביל הלא נכון, והמעט יותר תלול. אנחנו נפגשים במעלה הסרפנטינות.

העליה קשה. אפילו קשה מאוד. היא מקבילה לעליה בכביש המעונה "שבע אחיות" רק עם עוד דרדרת ןפחות סרפנטינות. הדבר היחידי שמנחם ז הנוף המרהיב של אגם בית זית. יש בו עדיין מיים, והוא מכוסה במין שמיכת ערפילים כבדה. השמש קורנת, והציפוי הערפילי מנצנץ. אנחנו עוד נתגעגע לקרירות הזאת.

נפגשים בקו הרכס. השביל מקיף את מבשרת., ונקרא במפתיע "שביל עוטף מבשרת". בת'כלס זה שביל 4X4 עם נוף יפה. לפי החברה להגנת הטבע: "שביל "עוטף מבשרת" הוא שביל הליכה בטבע שהוכשר ע"י המועצה המקומית "מבשרת" ומשפחת הרלינג אשר בחרה להנציח את זכר יקירתם, שהיתה אשת טבע וטיולים בנשמתה, בדרך מקורית.". השביל מתחבר לשביל "סובב הר חרת". למעשה לשביל הזה יש המון שמות כמו: "צופה עמק בית זית", "עוטף מעוז ציון". בקיצור בונים רשת שבילים המקיפה את האיזור. פעילות מבורכת, אין ספק.

"ירוקת חמור ודלעת יונית ואכלים טהורים", אהלות, ח', א'

אני מבחין בצמח שכיח עם עלים בשרניים מאוד ופרי מוזר – מעין מלפפון קוצני, ושואל מהו – התשובה: ירוקת החמור. לחמור יש ירוקת? מה זה הצמח הזה. הלכתי לחפור קצת ברשת. ירוקת החמור - ECBALLIUM ELATERIUM. לפי ויקיפדיה:

"ירוקת חמור מצויה היא צמח ממשפחת הדלועים הגדל במקומות אשפה פורח בקיץ. פרחיו צהובים ופירותיו עסיסים כשהפרי מבשיל ניתק החיבור שבין העוקץ אל הגוף הפרי והציפה שבתוך הפרי ניתזת ומפיצה למרחוק את הזרעים שבציפה."

מתברר שהצמח רעיל מחד, אבל משמש לרפואה טבעית במקביל. הוא מועיל לטיפול בצהבת, לקטרקט על העין, לנוזלים המצטברים בדרכי הנשימה, לדלקות אוזניים ולעצירות.

על מנת לטפל בכאב ראש, סוחטים את מוהל הפרי, מטפטפים שתי טיפות מהמוהל לתוך הנחיריים, טיפה אחת בכל נחיר מיד לאחר הטפטוף יש לשאוף את החומר פנימה, ואז חשים מיד בצריבה עזה באף ובדמעות בעיניים. טיפול זה יעיל ביותר נגד מחלת הצהבת ונגד נוזלים המצטברים בדרכי הנשימה והגורמים, לפעמים, לכאבי ראש עזים. טיפול זה יעיל גם להסרת גושים שומניים היושבים על קרום העין.

עוברים ליד עין-חרת. אנחנו מוותרים על הכניסה. נבוא בפעם אחרת.

השביל הופך לסינגל הרץ במקביל מעל הכביש המוביל להדסה עין כרם ומסתיים בכיכר של הר איתן.

אנחנו משתעשעים קצת בירידת המדרגות, וחוצים את הכיכר לסטף.

הפסקה קלה, ומתחיל הבלאגן. רצף של סינגלים טכניים מאוד עד טכניים מאוד מאוד. בסינגל הראשון – חלקים רחבים, אפילו מדי, אני הולך ברגל.ממנו אנחנו ממשיכים לסינגל שיוביל אותנו לעין ביכורה. פה העסק הרבה יותר רכיב, ומלווה ברכיבה אתגרית עם שפת המצוק.

עוצרים לסיבוב בעין ביכורה. המוכר לרוב האנשים כ"הסטף", ולחלק קטן יותר כעין א-שרקיה.

יאללה, קצת היסטוריה וגיאוגרפיה לא תזיק. קודם כל מקור השם – "סטף" שבא מ"צטאף" בערבית שזה חירור או חירוץ. הסיטוף זאת אחת מן הפעולות שעושים לתאנים.
מתברר שהטרסות המשוחזרות הן בנות כ-4,500 שנה, ומזכירות מאוד את החקלאות בואדי פוכין שבהר סנסן.

עם קום המדינה, לאחר כיבוש הכפר, התמקמה במקום יחידה 101 והמקום שימש כמתקן האימונים שלה (לאחר נסיון כושל של בוגרי הלח"י להקים במקום ישוב). בשנות ה-80 החל שיפוץ של המקום ע"י קק"ל. התבצאו חפירות ונחשפו המעיינות, ואף החל שיקום של הטראסות החקלאיות.

אנחנו ממשיכים ברצף הסינגלים עד לגת עתיקה עם רצפת פסיפס. כאן הקצה של המסלול היורד ומתחילים סינגלים בעליה.

אני חושב על תוכנית הבוקר ששמעתי בדרך. מתברר שהיום ב-1948 בזמן מלחמת העצמאות הכפר דיר יאסין נכבש על ידי כוחות האצ"ל והלח"י. דיר-יאסין נמצא ממש באיזור וזה שווה חפירה.

לפי הויקיפדיה:
דיר יאסין היה כפר ערבי ממערב לירושלים, שהתפרסם בשל פרשת דיר יאסין - הקרב שנערך בכפר ובו נהרגו רבים מתושביו, ובשל היותו הכפר הערבי הראשון שנכבש במהלך מלחמת העצמאות על ידי כוח צבאי יהודי, עוד לפני קום המדינה.

פרשת דיר יאסין (ידוע גם כטבח דיר יאסין או קרב דיר יאסין, בהתאם לדעות שונות על האירוע) היא פרשה שהתרחשה במלחמת העצמאות, עוד לפני קום המדינה, בכפר דיר יאסין שממערב לירושלים, ובמהלכה נהרגו רבים מתושבי הכפר. על נסיבות הפרשה חלוקות הדעות.

בשעה 04:00 בבוקר 9 באפריל 1948 הותקף הכפר על ידי כוח משותף של אנשי אצ"ל ולח"י שמנה כ-110 לוחמים, במסגרת מבצע שכונה "מבצע אחדות". אנשי האצ"ל התקיפו משכונת יפה נוף ואנשי הלח"י מבית-החרושת לעורות בגבעת שאול. בקרבת מקום הוקם חפ"ק (חדר פיקוד קדמי) של "ההגנה" שבו נמצא מפקד ירושלים דוד שאלתיאל. במקום נמצא משוריין לחילוץ נפגעים. כמו כן הציב ארגון "ההגנה" מכונת ירייה סמוך להר הנקרא היום הר הרצל כדי למנוע מהערבים לשגר תגבורת מעין כרם. לפני תחילת הקרב ויתרו כוחות אצ"ל ולח"י על אפקט ההפתעה והודיעו לתושבי הכפר על תחילת התקיפה, כדי שלנשים ולילדים יהיה מספיק זמן לברוח מהכפר, כך רצו הכוחות למנוע פגיעה באזרחים שגרו בכפר. הקרב התחיל לפני השעה המתכוננת כי כוחות אצ"ל התגלו על ידי שומרי הכפר.

במהלך הקרב, לאחר שלוחמי אצ"ל ולח"י לא הצליחו לכבוש את בית מוכתר הכפר, חבר אליהם כוח של אנשי פלמ"ח עם מרגמה שירה על הבית בנסיון להכניעו. על אף שמטרת המבצע הייתה לכבוש את הכפר ולפנות את האוכלוסייה ממנו, התפתחו הדברים לידי קרב, שבמהלכו נהרגו רבים מתושבי הכפר, בהם נשים וילדים, כתוצאה מטיהור הבתים. בקרב נהרגו גם 5 לוחמים יהודים ו-14 נפצעו. עם התפתחות הקרב התברר שחלק מתושבי הכפר שלחמו היו נשים, ואף גברים שהתחפשו לנשים, מה שהגביר את הקושי שבהפרדה בין האוכלוסייה הלוחמת לאלו שאינם לוחמים, כך העיד עזרא יכין (אלנקם), מלוחמי הלח"י שהשתתפו בקרב. לדבריו, חלק מההרוגים הערבים נפגעו כתוצאה מ"אש ידידותית" של חבריהם לנשק.

ממסמכים שפורסמו במשך השנים עולה שדוד שאלתיאל, מפקד העיר ירושלים מטעם "ההגנה", אישר את המבצע ואולי אף שלח כמה מאנשיו לסייע בלחימה, אף על פי שבמוצהר הביע התנגדות למבצע, והכחיש את הטענה כי ידע עליו מראש.

מיד לאחר הקרב נפוצו שמועות על כך שבוצע טבח בכפר, שבתים פוצצו במתכוון על יושביהם (על פי דברי יכין, אכן היו בחלק מהבתים שפוצצו תושבים שהסתתרו ולא יצאו לאחר כריזת הכוחות אליהם, והכוחות פוצצו את הבתים מתוך מחשבה שהם ריקים), על אונס נשים, התעללות בגופות ועוד. נפוצו גם הערכות שונות על מספר ההרוגים שנעו בין 240 הרוגים (בהודעה שנמסרה על ידי האצ"ל והלח"י), ועד לטבח כל תושבי הכפר, בהודעה של משרד החוץ הבריטי. השמועות הופצו הן על ידי הערבים על מנת להפעיל לחץ בינלאומי על היהודים ולזירוז פלישת צבאות ערב, והן על ידי היהודים על מנת לפגוע במורל הערבים. מחקרים עדכניים טוענים שמספר ההרוגים היה נמוך בהרבה, ככל הנראה בסביבות 100 הרוגים (107 - 120 על פי מחקר של אוניברסיטת ביר זית)

שווה קריאה - זה מה שהאצ"ל חושבים על הפרשה.

אנחנו בינתיים חזרה בכיכר הר-איתן. חוצים את הכיכר, גלעד טורח וקונה ביגלה וכדורי פלאפל. שיהיה לאח"כ. מתחילים בטיפוס קטלני לכיוון צובה על הסמ"ש הירוק. חולפים ליד עין צובה וממשיכים למחצבה.
מפה מתחיל הקטע המסוכן ברכיבה – רכיבה על הכביש עד קניון הראל. אנחנו ממשיכים לכיוון נחל חלילים.

נחל חלילים עומד במרכזה של סערה ציבורית בימים אילו. אנחנו מגיעים רק בשביל לרכוב. אבל גם זה סוג של מסר. את השביל אני מכיר מעולה, וחוצה את כולו בהצלחה עד שכיתת ילדים חרדית עוצרת אותי. הילדים נפעמים מן המכונה, ויותר מזה מיכולת הרכיבה של בעליה (מה שנקרא פחחחח). אני מפלס דרך איך שהוא וממתין לשאר אשר מתעכבים למטה.

עוד סינגל קצר למעיין לא מוכר, מעבר מתחת לגשר, ואנחנו ברכב. גלעד שולף ציידניצ מלאה רד-בול. רעיון מעולה. קדימה – עכשיו לעבודה.

הנרי פיליפס – קומיקאי/זמר

נגמר לי הבלוז.את הנרי פיליפס ראיתי פעם ראשונה בקומדי סנטרל ופעם נוספת בערוץ "ביפ". מעין זמר עם גיטרה ששר שירים קורעים מצחוק. http://payplay.fm/henryphillips

לדוגמא שיר שלו שנקרא - Fresh Out Of Blues (אזל לי הבלוז) –

יש לי כסף לשלם שכר דירה.
הרווחתי מספיק לקנות לי אוכל.
אני עובד בעבודה כיפית
ונשוי לאחות ביסקסואלית נימפונית.
אשתי בוגדת בי רק עם נשים,
אבל זה לא מפריע לי – יש חור בדלת.
אני מציץ עליה מהחור, כוס ברנדי ביד אחת,
והיד השניה פנויה.
מה לעשות – אזל לי הבלוז.

השביל הזה מתחיל כאן

יש רכיבות קשות שפשוט בא לך ללכת לישון אחריהם,אתה מותש ברמות בלתי סבירות ומרגיש מרוקן. יש רכיבות שאתה מרגיש פספוס, חסר משהו. אולי עוד עליה עוד סינגל חביב. משהו. ויש רכיבות שקרובות לשלמות – רכיבות מספקות שמטעינות אותך באנרגיה שמספיקה לפחות לשבוע.

בשישי הייתה רכיבה כזאת.

הכל התחיל מבקשה של פרנקו. פרנקו הוא אחד האהובים (אולי הכי). מאלה שלא מדברים אלא עושים. וכל דבר שהם עושים, הם מצליחים לשלב סטייל עם צניעות.

פרנקו ביקש ממני לפני זמן די רב לארגן רכיבה לחבורה שלו במסלול הכל כך אהוב באיזור זנוח, בר גיורא, מטע. בקיצור עוד ורסיה של סדרת מסלולי "הזונחת" שאחד מהם נתן מוביל גם לעין סיפלה. אני לעולם לא יגיד לו לא. ישבתי וטחנתי מפות כמה ימים. סידרתי את העליות והירידות כך שגם לרוכבי 6" ומעלה יהיה סביר. הוספתי את הסינגל של שביל ישראל, ושביל קיסר ועוד סינגל נחמד לסיום, ויאללה לדרך.

תכננו להיות 5-6 רוכבים. פרנקו יביא את השלישיה שלו, ואני עוד 2-3. מהון להון זה תפח והפכנו ל-15 רוכבים.

השביל הזה מתחיל כאן

בין סניף בנק למעין

לא סלול, לא תמיד מסומן

השביל הזה מתחיל כאן

שש וחצי בבוקר, אנחנו מתאספים ברמת בית שמש, אחרי שאספתי בשש את נתן מלטרון. מתחילים בגלישה מעצבנת בכביש לכביש המוליך לזנוח, ומשם כק"מ לאורכו, עד שנפנה לשביל החולף ליד המחצבה ויוליך אותנו לנחל זנוח.

אני די בהתחלה, מושך קדימה עם רן ציפורי. רוכבים ומקשקשים. האינטרנט זאת מדיה כזאת מחורבנת. לפני שנתיים היו לי חיכוכים עם החבורה הזאת. יואב, היה מפרסם כל יומיים צילומי קפיצות בפורום הטיולים וזה היה מביא לי את הסעיף. קשה להסביר למה זה כך, אבל אני אנסה. כשאתה נמצא בתוך סיטואציה, וחווה את הקפיצה או מה שזה לא יהיה מהצד או כמשתתף זאת חוויה. כאשר את רואה את הצילום זה מחזיר אותך לחוויה. הערך של הצילום הוא לא אומנותי בכלל אלא סנטימנטלי. כאשר אתה מסתכל על הצילום, אתה נזכר בקושי, באדרנלין, בחברים באווירה. כאשר מישהו מבחוץ רואה את זה, זה לא ממש מזיז לו. זה הציף את הפורום וביאס את התחת. לא הייתי מתעצבן אם היו שמים תמונה, שתיים, ומפנים לגלריה. במקרה כזה – מי שאוהב – בכיף "שיתגנלר" כמו שאומרים ב"גרופי". זה הגיע לריב און-ליין ופחות או יותר התפצלה משם קומונת AM.

בזמן האחרון האוירה קצת יותר מפוייסת, ואני מקפיד להזמין חברים משם לרכיבה עימנו כל שבוע.

יוצאים לדרך. גולשים במורד הכביש ומתגלגלים לכיוון צפון. פונים מזרחה, ומתחיל טיפוס איטי איטי לכיוון נחל זנוח. אני מקדימה בהתחלה עם רן ציפורי, אבל נעצר לבדוק משהו בהילוכים, ונשאר מאחור יחד עם דייגו. את דייגו אני מכיר עוד מימי הטיולונה העליזים. אנחנו מעלים זכרונות ומקשקשים.

המגינים, שמחוברים לגב, נופלים לי. התיק היה ממש לא מאורגן. הייתי כל כך טרוד בדברים אחרים שפספסתי את זה. באין ברירה, אני לובש אותם, וממשיך בינתיים השיירה בורחת לי. ההילוכים ממשיכים לזייף. אני מטפס את כל הדרך בפלטה האמצעית. זה עונשו של מי שלא מתחזק את האופניים כמו שצריך. אני אחטוף על זה יותר מאוחר שוב. מרוב אופני כביש, הזנתי את הסנטה קרוז. ייסורי המצפון מכים בי.

פונים צפונה ומתחילים לטפס בסרפנטינות כביש לכיוון בר גיורא ובר-בהר. גולשים מעט ונעצרים למנוחה.

הח'ברה מחכים לי, ואני מתבאס שדווקא בכושר מספיק טוב שמאפשר לי לא להשתרך, אני מתעכב בגלל דברים אחרים.

עוצרים למנוחה קלה ב"עין אוזן" – אנחנו מתבדחים שזה המעיין המרוקאי הראשון בארץ.

טוב, ממשיכים. עוד עליה די קלה ואנחנו בבר-בהר. עדיין סגור. יותר נכון בתהליכי פתיחה, אבל לא מוכנים עדיין למכור לנו לינונענע. לא צריך. בתמורה, אני אעדכן את המסלול כך שלא נגיע לכאן בפעם הבאה. אין סיבה.

חובשים את המיגון, ורוכבים כק"מ בכביש מסביב להר-גיורא. אני מגשש, מנסה להתחבר לשביל ישראל שיורד למטע מהח'ירבה. לוקח קצת זמן, ומעט חריקות של החברים, אבל מצליח.

אנחנו מתפצלים ל-2 כוחות – "כוח פרנקו" - שירד בשביל ישראל הטכני מאוד עד למטע", ו"כוח השאר" שירד איתי בסינגל פחות טכני אך יותר ארוך.

אנחנו רוכבים על הסמ"ש השחור ומתחילים בירידה כמעט עד עין אוזן. השביל הולך ונהיה צר עד שהופך לסינגל שהופך לסינגל טכני מאוד. המון מסלעות, מדרגות. בקיצור כיף אמיתי. אני נהנה מכל רגע. נתן, שעליית מסלעות זה הקיק שלו, חוגג.

ככה כחצי שעה, עד שמגיעים למטה. השביל מסתיים בהריסות כפר ערבי נטוש, ובעין מטע. בעין מטע יושבות מספר בחורות, קוראות ספר וממתינות. אנחנו משתדלים לא להפריע.

מתחילים להגיע הח'ברה. מרוצים משהו. ארוחת פירות יבשים ואנחנו מתחילים בטיפוס המייגע האחרון. אני מטפס עם איוון שקצת עייף. הטיפוס קשה אבל לא כמו בשנים קודמות. כלומר, קשה אבל זורם. עובדים, וזה עובר. לפחות יש הרגשת שיפור.

בשביל קיסר למעלה, חלק הולכים לראות את הפסיפס בח'ירבת חנות והשאר יורדים.

לקראת סוף החלק הראשון, אני מרגיש שהבלמים שלי, בעיקר האחורי לא עובדים. אולי הרפידה לא טובה. ויתרתי על החלק השני של קיסר וחיכיתי לכולם למטה בבית הבד.

מתחילים להגיע אחד אחד. כולם שטופי אדרנלין. חלק מחליטים להשאר, ולשלוח נציג להביא את הרכב ולעשות עוד הקפצה אחת לפחות. אנחנו מוותרים וממשיכים. מעט רכיבה על הכביש, פניה לכיוון זנוח, ואז פניה שמאלה לשביל ישראל. עוד סינגל ארוך ונחמד לסיום. באמצע הסינגל אני קולט שהשחרור מהיר בגלגל האחורי שלי נפתח לחלוטין, אני סוגר אותו והבלמים חוזרים לחיים.

הסינגל נגמר ממש בפתח של הרכב. עוד יום של כיף.

שיגרה של שבת

שבת הגיעה. לא רכבתי בשישי. במקום זה הייתי בטיול בנאות קדומים. אלטרנטיבה לא פחות "ראויה" (איך חבורת הדוגמנים המצ'וקמקת הזאת השחיתה את המילה הזאת...באסה).

מבלי להתעצל, אני קם בשש. עדיין חושך. שעון קיץ, עכשיו "כמו" חמש. שותה את האספרסו של הבוקר, ויוצא.

חמוש בחליפת רכיבה, תיק אוכף, מים, אופני כביש, ועצמי.

מדליק את הפולאר ויוצא לדרך. לאן הפעם? אתמול חשבתי על כביש 444, אבל משום מה אני חושש לרכוב שם לבד, צריך גיבוי לוגיסטי אם תהיה לי תקלה. החלטתי לצאת ללופ המקומי הקצר. 31 ק"מ. בקצב סביר אני תוך שעה ורבע ברוטו בבית.

יוצא לכיוון צומת רעננה. משתלב בכביש 4. תודה לאל די ריק. רוכב עד מחלף הדרים. פונה לכביש המקביל לכיוון בצרה. חוזר לכביש 4, צומת רעננה צפון. ימינה לרעננה ולפארק. אני כבר חם, ונכנס לקריטריום. היום אין כלבים, רק תאילנדים שמשקיפים עלי ומעודדים אותי בכל סיבוב. בסיבוב הראשון עדיין לא מאופס. מבין שצריך ללמוד את העסק. לוקח לי 9 דקות. נראה לי המון ל-4 ק"מ. סיבוב שני, אני מעביר הילוכים בזמן, יודע מתי לתת גז ומתי לשמור כוח. יורד ל-8:45. שיא היום - 8:05. יש לאן לשאוף. נפרדים מהתאילנדים, נותן ספרינט עד צומת רעננה, עוקף כפר סבא. 8:00 אני במקלחת. אפשר להתחיל את היום.

זרעי קיץ

זרעי קיץ
נישאים ברוח
מעירים זכרונות
מעוררים ערגונות
זרעי קיץ באים בנחיריים
ורומזים איזה קיץ
הולך להיות –

בוקר אחד פתחתי חלון
ותיכף הריח לי דק מן הדק
קיץ מסוג שהיה כאן כבר פעם
אמרתי בא קיץ - קיץ חזק.

-- מאיר אריאל, זרעי קיץ

איזור דרך הפסלים, או יער צרעה מושך אותי מזה זמן. החלטתי לארגן רכיבה אליו. משכתי קטע מסלול מפה, קטע משם, ויצא משהו. די מסיבי. 35 ק"מ. עם הרבה מטרים מצטברים בעליה.

קובעים בשש וחצי. רבע לשש אני אוסף את דן בקק"ל. שש ועשרה אנחנו כבר בצומת נחשון. כוס קפה, בהיה בעיתוני הבוקר שלא מבשרים יותר מדי טוב, ומתחילה הקבוצה להתאסף.

היום יום רביעי. ראשון שני ושלישי היו ימים חמים מהגיהנום. ממש שרב. בניתי על הקרירות שהבטיח החזאי. לשם שינוי הוא עמד במילה שלו. 16 מעלות בחוץ. אין בוץ, עדיין אין דרדרת. וכמו שמאיר אריאל זצ"ל אומר האויר מריח דק מן הדק ריח של אביב שתיכף נהפך לקיץ.

כותרת הפוסט היא זרעי קיץ, אבל לי מנקר בראש השיר של הגשש:

כשבשמיים הכחולים צוחקת קשת
או כשכפתור ראשון נפתח בצוארונים,
וכשבגן הציבורי, אחר הגשם,
כל עץ פתאום ירוק כל כך בעניינים....

וזה הכל באשמתו של האביב
שייכנס הרוח באבי אביו...

לטעמי שיר שממצה קצת יותר את המצב הוא "איך יודעים שהגיע האביב" של דתיה בן-דור (משוררת הילדים האהובה עלי):

איך יודעים שבא אביב?
מסתכלים סביב סביב
ואם רואים שאין עוד בוץ בשבילים
ואם רואים שנעלמו המעילים
ואם פרג וגם חרצית
לכבוד החג קישטו ארצי
אז יודעים (אז יודעים)
שבא אביב (שבא אביב)
אז יודעים שבא אביב.

אז מה הולך להיות לנו ברכיבה הזאת – בהשראתה של בן-ודור ושירה - " ארץ ישראל שלי":

ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת
מי בנה ומי נטע?
כולנו ביחד!
אני שירטטתי טרק באוזי אקספלורר -
אז יש לנו ארץ,
ויש לנו שבילים,
ויש לנו עץ או אלפיים,
ויש לנו כביש,
ויש לנו גשר,
ויש לנו לפחות 4 סינגלים,
ויש לנו עליה טובה טוב,
ויש לנו כמובן קפה הפוך בסוף,
ויש לנו שיר על ארץ ישראל.

אז מי בחבורה? יש את אורי עם הטראנס היפהפיות, ודן, ומליסה, וארז שמתבלבל קצת בין צומת שמשון לנחשון, וגלעד חבר של רן עם חן חבר שלו שמצטרף אלינו, ועזר – חבר חדש מירושליים בוגר הטרנס אלפ, וכמובן רפי.

אנחנו חוצים את הכביש ורוכבים לאורך הסמ"ש הכחול שיביא אותנו לאיזור טל שחר. לא יודע למה, עד היום לא היה לי ברור מדוע המושב זכה לשם כזה פסטורלי. אז מה עושים במקרה כזה? חופרים...מתברר שהמושב קרוי על שמו של הנרי מורגנטאו הבן, שהיה שר האוצר האמריקאי במלחמת העולם השניה ופירוש שמו בגרמנית "טל שחר". ממה שזכרתי, השם "מורגנטאו" לא צלצל לי טוב. איך הוא זכה לכבוד הזה?

מתברר שהצילצול היה נכון. "תוכנית מורגנאו". תוכנית מורגנטאו הייתה תוכנית לכיבוש גרמניה אחרי מלחמת העולם השניה, ולנקיטת סדרת צעדים שיהפכו את גרמניה ממעצמה תעשייתית/צבאית "למדינה המתבססת בעיקר על חקלאות ומקנה. ". האנגלים, משום מה הצטרפו לתוכנית, שדלפה החוצה, והגרמנים, בעיקר גבלס, השתמשו בה לתעמולה.
בסופו של דבר, התוכנית שהתממשה היא "תוכנית מארשל" שהייתה מוצלחת יותר, ראו את גרמניה כיום.

אז למה מורגנטאו זכה לכבוד הזה? מתברר שהוא היה ראש "המגבית היהודית" בעת הקמת המדינה ומלחמת העצמאות. על התרומה של המגבית ככלל, והג'וינט בפרט, אין צורך להכביר מילים היא ידועה.

נכנסים ליער ישעי. מטפסים בסינגל הידוע והאהוב. גלעד מספר לי על מקורותיו של הסינגל לפני שהבסיס הצבאי נגס בחצי ממנו. הוא שימש לתחרויות אופנועים בבוץ. מתברר שכאשר הוא יבש, הוא לא ממש מעניין אותם. טוב, אנחנו הרווחנו. בקצה החלק הראשון הסינגל אנו מוצאים את עצמנו משקיפים משום לתוך הבסיס..ואני חשבתי שאין אפשרות כזאת. הבסיס, בחלקו הגלוי נראה פחות או יותר כמו ארץ ישראל ב-1948. עם כל הצברים והצמחיה לפני שקק"ל שתלה. משהו פראי יותר, טבעי יותר מן האורנים.

גולשים למטה, ורוכבים לאורך פסי הרכבת במטרה לחצות אותם ואת השורק. את פסי הרכבת אנחנו מצליחים לחצות במעבר, אבל השורק גבוה וגועש מדי. בלית ברירה אנחנו ממשיכים לכיוון צרעה במקביל לפסים. מה שמוסיף לנו 5-6 ק"מ למסלול. עדיין לא חם שזה מעולה.

אני מקשקש עם עזר על הטרנס-אלפ. מתברר שכאשר הם התחרו, שרר שם חום של 40 מעלות. לטפס מעל 2,000 מטר ביום בחום כזה נשמע לי זוועה. ביום השלישי הוא התייבש והיו לפנות אותו באמבולנס. נשמע לי קשה בצורה בלתי נסבלת. לא מאמין שהייתי יכול לעמוד במאמץ כזה.

תוך כדי רכיבה אני נזכר בקובץ משעשע למדי שקיבלתי לקרוא. זוהי מעין חוברת שנקראת "הטריקים המלוכלכים של ה-CIA" ובה מגוון רעיונות זדוניים למדי. למשל דרך די פשוטה לעשות כסף בשדות תעופה: אם אתה טס עם חבר, תן לו למשוך את המזוודות שלך, ולעזוב את המקום. אחרי שעה, גש לדלפק חפצים אבודים. פיצוי כספי מחברת התעופה מובטח. או טריק מלוכלך אחר – אם בא למרר למישהו את החיים, והוא מתגורר בדירה – סתום לו את המנעול בדבר לוק טייט. אפשרות נוספת היא לפרסם מודעת השכרה לדירה של מי שבא לך להציק לו, לשים בה מחיר אטרקטיבי מאוד, ולא לשכוח לציין "נא להתקשר בשעות הבוקר המוקדמות מאוד עקב עבודה במשמרות"...בא לך לבאס מישהו לגמרי? תגרר גבינה קשה, ושפוף לו לתוך הרדיאטור. כשזה יתחמם הריח יהיה מעניין. איזה זדוניות!

אנחנו מגיעים בינתיים למפגש עם הכביש המטפס לצרעה. מחליטים לעשות הפסקה, ומתחרטים. מחליטים להתחיל לטפס לכיוון דרך הפסלים ולתפוס שם זולה קצת יותר נעימה למנוחה. הטיפוס בכביש מזכיר לי קצת את אופני הכביש. גלעד וחן עושים דרפטינג ואני מתלבש עליהם. איזה תענוג. אני יכול לטפס ככה 3 שעות בלי לעצור.

פונים ימינה לסימון שבילים אדום ואחרי כמה עשרות מטרים עוצרים למנוחה במקום פסטורלי. איזה נוף טוסקני מרהיב! הגבעות עטויות כסיות רכות בצבע ירוק עז. העצים נוצצים והפריחה בכל מקום. השבילים בחום כהה חוצים את המשטח הירקרק בקוים מרהיבים. אין אפשרות שיהיה אביב כל השנה? בכל שנה אותה משאלת לב. רק כאשר אתה עוסק במשהו שמושפע בצורה כל כך משמעותית מעונות השנה, אתה ער לתחזית. אני מחזיק אצבעות אצבעות למזג האויר. קשה להאמין כמה מזג האויר הוא שותף אקטיבי בחיינו. ברצותו נצא ברגליים צפודות עטופים בשכבות עבות, ברצותו אנו נאנח למראה ההד המהביל היוצא מן הכביש וננגב את הזיעה הניגרת. אם יש לנו אל שאנחנו מתפללים אליו זהו בטח אפולו אל השמש האור המוסיקה והאמנות. כל מגזר יכול למצוא את האל שלו. למשל רוכבי קומונת סינגל ספיד יכולים לסגוד הפייסטוס הידוע כוולקן האל האחראי במיתולוגיה היוונית על הנפחים וחרשי הברזל. רוכבי הכביש יכולים לסגוד לאפרודיטה אלת היופי. חברי קומונות AM יכולים לסגוד לארס (מרס) אל המלחמות והריבים (J)

אנחנו מגלגלים שיחה על פירות יבשים. חן וגלעד שולפים 2 סוגים של בננות מיובשות שאני לא מכיר. מתברר ש"ניצת הדובדבן" מייבאים אותם. מתברר שיש המון סוגים של פירות לא מסוכרים – כמו גויאבות, אגס, בננה כמובן, תות שדה, אפרסק, תות-עץ, האננס הלא מסוכר, ועוד..

חוזרים לרכוב. מתחילה עליה תלולה במיוחד, סטייל העליה לבית מאיר. למזלנו יש מספר סרפנטינות, עדיין יש שיפוע לא מבוטל. אנחנו מתייצבים פחות או יותר על קו גובה ורוכבים במקביל לדרך הפסלים המסומ"שת אדום עד לתחילתה באיזור קבר דן. עוד עליה אחת קשה וקצרה ואנחנו בתחילת הסינגלים. מתחיל רצף של סינגלים זורמים להפליא עד לקבר שמשון. אנחנו מטפסים לתל וגולשים ממנו בשביל התלול.

עכשיו יש מעט בלאגן. אנחנו נכנסים לסינגל שפשוט לא רכיב בעליה.מלא בולדרים. מתחיל להיות לאנשים ספק אם זה בכלל שווה את זה. ואז מגיעים לשיא הגובה וחיש קל שוכחים. הסינגל הופך לזורם בצורה מדהימה. פשוט סינגל אדיר. אנחנו זורמים למטה, בהנאה גדולה. ממשיך רצץ הסינגלים, כששיאו בסינגל הרכסים המעולה ובסינגל נוסף שמעלה אותנו למעלה למעלה למרבי הפליאה של חניכי אור-עקיבא שצופים בנו, ומביא אותנו לנקודת שיא המשקיפה על דיר רפעת.

אנחנו יורדים בסינגל מאוד טכני ודי מחורבן, שבדיעבד אפשר היה לעקוף עד לואדי למטה. גלעד יורד וארז אחריו, ועזר מפתיע ביכולת טכנית מאוד גבוהה ויורד גם הוא. השאר מדדים ברגל.

עכשיו הקטע המבאס, עליה רגלית עד לתחילת סינגל שורק. חורקים שיניים ומטפסים. מתחיל הכיף, סינגל שורק. ארוך ארוך, לא טכני מדי, זורם נפלא. מסיימים אותו בהנאה גדולה. מכאן רצים במהירות לרכב. מותשים לחלוטין. לא כל יום עושים 40 ק"מ כאלה. השילוב של העליות, הסינגלים הטכניים, הלחץ של הניווט נותנים אותותיהם. אני זומבי בעבודה. 8:15 בערב אני נרדם כמו תינוק עד הבוקר.